קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן: בפניי תביעה לפינוי דייר מוגן. התובעת , שהינה הבעלים של בניין ברחוב הרצל 27 בתל אביב, עתרה להורות על פינויו של דייר מוגן בשל הפרת ההסכם, וכן סילוק ידו של הנתבע בחדרים שונים, שלטענתה הנתבע אינו דייר מוגן בהם. עוד עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום הסכום של 47,517 ₪ , בגין חיובים הנוגעים למושכר. ביהמ"ש שמע את העדים מטעם הצדדים: מטעם התובעת נשמע מר יצחק נוי, מר גדעון בן ארצי, מר סבן ומטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, מר יעקובי בנימין, מר אמיר קורק, וכן מר דני נבון. לאחר שמיעת עדי הצדדים נקבע מועד להגשת סיכומים, באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים, (ביהמ"ש המתין לקבלת סיכומי תגובה משלא הוגשו ניתן פסק דיני זה). טענות התובעת: התובעת טוענת, כי רכשה את הבניין מהבעלים הקודם, חברת בית אבות ליאון רקאנטי , וכי עוד במועד הרכישה כבר הייתה קיימת יתרת חוב לטובת בעלים בגין שירותים בסכום של 38,543 ₪ שלא שולם על ידי הנתבע, וכי לאחר קבלת הבעלות על ידי התובעת נוצר חוב נוסף בגין שירותים אותו הנתבע לא משלם ובסה"כ נכון למועד הגשת התביעה נשאר חוב לטובת התובעת בסכום של 47,517 ₪. התובעת טוענת, כי הנתבע אינו משלם את החובות, וכי לא הביא כל ראייה לסתור את הטענות בדבר קיומם של החובות. התובעת טוענת, כי על פי הוראות חוזה השכירות, הרי חשבון שיוגש על ידי המשכיר ישמש כהוכחה מספקת להוצאות לשם חיוב הנתבע בתשלום חלקו היחסי. התובעת טוענת, כי הנתבע תפס שלושה חדרים בלא לקבל כל רשות, וכי הוא מחזיק בחדרים אלה, 40,41,42, בלא שניתנה לו כל הרשאה ואין בידיו כל מסמך המעיד כי ניתנה הסכמה כזו. עוד נטען, כי הנתבע לקח חשמל שלא כדין ומכר אותו לדיירים האחרים. התובעת טוענת, כי יש להורות על פינויו של הנתבע לחילופין, להורות על סילוק ידו משלושת החדרים, וכן לחייבו בתשלום מלוא החובות. טענות הנתבע: הנתבע טוען, כי החובות הינם פיקציה וכי לא ניתנים כל שירותים בבניין, וכי המציא חווות דעת המוכיחה זאת. הנתבע טוען, כי כל החובות הנטעים מוכחשים, וכי לא רק שלא ניתנים כל שירותים, אלא שהתובעת מוציאה הוצאות שונות שאינן מוטלות על השוכר ומחייבת את השוכרים כולם ובכללם אותו בתשלומם. הנתבע טוען כי עד שנת 1997, לא היה חייב מאומה, והמציא כרטסת המוכיחה כי נכון לשנת 1997 החוב המופיע בספרי החברה הבעלים שאז היה 197 ₪, ולא ייתכן כי נוצר חוב כפי שנטען על ידי התובעת לאחר מועד זה. הנתבע טוען, כי החיוב בגין שירותים שהתובעת זכאית לו כיום הינו 94 ₪, וכי כל השנים התובעת חייבה אותו ביתר, כפי שפרט בתצהירו ויש לקזז את חיובי היתר מסכום שהוא חייב ו בלבד. הנתבע טוען, כי בשנת 1990, החליף בהסכמת ובידיעת הבעלים את החדרים, כי קודם לכן החזיק בשבעה חדרים ולאחר ההחלפה שנעשתה בידיעת הבעלים בהסכמתם ולאחר ששילם סכום נוסף, קיבל לרשותו את החדרים בהם הוא מחזיק היום ומסר את החדרים הקודמים. הנתבע טוען, כי העלאת טענה שהוא נטש ארבעה חדרים ובמקביל השתלט על שלושה חדרים, וכל זאת ללא הסכמת בעלי הבניין הקודמים הינה טענה מופרכת. הנתבע טוען, כי היה הסכם בעניין שנמסר לאחיו למשמרת אלא שבשל גניבה שהייתה אצל אחיו נגנבו המסמכים כולם ובכללם ההסכם והתובעת עושה שימוש ציני בעובדה זו כדי לנשלו מזכויותיו. הנתבע טוען, כי לא רק שלא גנב חשמל כנטען, אלא שהתובעת הותירה את כל דיירי הקומה עם שעון חשמל אחד, ולא הייתה לו כל ברירה אלא לשלם את דרישת חברת החשמל, שכן שעון החשמל היה על שמו, ולכן התחלק עם הדיירים האחרים בתשלום החשמל שכן ברור כי לא עשה שימוש בלעדי בחשמל בקומה. הנתבע טוען, כי רק לאחר שדרש וביקש הסכימה התובעת להסדיר את נושא החשמל, ולכל דייר יש שעון נפרד. לפיכך, עותר הנתבע לדחות את הטענות המועלות על ידי התובעת דיון: הטענה לעניין ההשתלטות על חדרים; אין חולק, כי הנתבע שכר על פי הסכם השכירות משנת 1978 את החדרים: ,43,44,45,51,52,53,54. כמו כן, חדרים 64-68. אין חולק כי הנתבע אינו מחזיק בחדרים 51-54, ומחזיק היום בחדרים 40-42. אין חולק כי הבניין נרכש על ידי התובעת בשנת 2004. אין חולק שבהסכם המכר, על פיו רכשה התובעת את הבניין כולו מהבעלים הקודמים, נרשם, כי החדרים 40-42 שכיום טוענת התובעת, כי הנתבע מחזיק בלא הסכם, כי הינם חדרים בדיירות מוגנת של הנתבע. מטעם התובעת העיד בעניין זה מר נוי, ומעדותו ביהמ"ש למד, כי הטענה שהנתבע פלש לחדרים 40-42 בלא הסכמה, הינה מהתיקים עצמם בלא ידיעה אישית, (ראה עדותו של מר נוי מיום 15.6.08 עמוד 7 שורות 5-6). מר נוי בהגינותו אישר, כי אינו יודע אם כל המסמכים הנוגעים לדיירים התקבלו מהבעלים הקודם, בית אבות רקאנטי, וכי הם מסרו שיש הרבה בעיות בבניין, ובין היתר יש בעיה עם הדייר, הנתבע. העד הנוסף מר בן ארצי לא ידע הרבה יותר. אם כך, מטעם התובעת העדויות היחידות שיש הינם העדר הסכם; לא עדות פוזיטיבית, כי הנתבע פלש לחדרים נשוא הדיון, אלא העדרו של הסכם המחליף את החדרים שהנתבע השתמש בהם לחדרים נשוא הדיון. מי מטעם בית האבות, הבעלים הקודמים, לא הובא להעיד. לעומת זאת, הנתבע טען, כי אין זה סביר שהוא יפנה מרצונו ארבעה חדרים, וישתלט על שלושה חדרים, בלא הסכמה, המדובר בפעולה, שאינה הגיונית. עוד טען, כי הוסכם בינו לבין בית האבות, כי הוא יפנה את ארבעת החדרים ויקבל שלושה חדרים הקרובים לחדרים אחרים בהם החזיק וכך ייווצר לו רצף של חדרים, ועוד הוסכם במסגרת זאת, כי שכר הדירה יעמוד על סך של 1,000 ₪, וכי הוא הסכים לכך. כאשר מעיינים במסמכים נראה, כי כפי שהאמור לעיל, במסגרת הסכם המכר של הבניין כולו לתובעת, שצורף כנספח להסכם המכר, ואשר לא הומצא על ידי התובעת לכתחילה אלא לאחר החלטת ביהמ"ש בעניין, נמצא כי בית האבות, הבעלים הקודם, מכרו את הבניין לתובעת, כאשר במסגרת הצהרתם את הנתונים באשר לדיירם המוגנים, נרשם הנתבע כדייר מוגן בשלושת החדרים שכעת נטען כי הוא פולש. בכרטסת בית האבות, נרשם שמו של הנתבע, בהתייחס לכל החדרים לרבות אלה נשוא התביעה. כמו כן, לתצהירו של מר נוי, צורף נספח, שלא סומן, מאזן בוחן של בית האבות, הבעלים הקודמים, ממנו עולה, כי הנתבע רשום כאחד הדיירים המוגנים המחזיקים, בין היתר, בחדרים נשוא התביעה. עוד הוצגה, קבלה, נספח ז' לתצהיר הנתבע, ממנה עולה, כי בשנת 1990 שילם הנתבע לבעלים דמי שכירות בעבור 7 חדרים, וביולי 1990, בעבור ששה, זהו המועד שבו נטען על ידי הנתבע כי נעשתה ההחלפה של המשרדים. עוד העיד אחיו של הנתבע, שהציג אישור על הגשת תלונה למשטרת ישראל. עד זה העיד, כי משרדו נפרץ והכספת נגנבה וכי בכספת שלו היה ההסכם הנוגע להחלפת החדרים של הנתבע. כלומר, לביהמ"ש אינדיקציות כי כבר בשנת 1990, נעשה שימוש בששה חדרים, הבעלים הקודם הצהיר בהסכם כי הנתבע הינו דייר מוגן בחדרים אלו, הנתבע טוען להחלפת חדרים, דבר המתיישב עם קבלות שהוציא הבעלים הקודם, ועם העדר תביעות מטעמו, המדובר בטענה שעל פניו נראית בלתי סבירה, דייר מוגן ייטוש ארבעה חדרים מחד וישתלט על שלושה, בלא הסכמת בעל הנכס, בעוד שבעל הנכס, ישתוק במשך 16 שנים. הדברים יותר מתמוהים. אם לא די בכך אני מוצאת תמיכה לטענת הנתבע גם בעדויותיהם של העדים מטעם התובעת שהעידו כי אינם יכולים לומר בוודאות שכל המסמכים הנוגעים לדיירים אכן נמסרו להם על ידי הבעלים הקודמים. מכל הנסיבות הללו אני סבורה כי הנתבע הוכיח, ואני מקבלת את עדותו בעניין זה, שהתיישבה עם תכתיב השכל הישר, כי בשלב כלשהו בשנת 1990, ביקש מהבעלים הקודם להחליף את החדרים, ובמקום חדרים 51-54 קיבל חדרים 40-42 שהיו קרובים יותר לחדרים שהחזיק. הנתבע סיפק הסבר מניח את הדעת להעדרו של מסמך מחד, ומאידך הוכח, כי ייתכן והיו מסמכים נוספים אצל הבעלים הקודמים וכן, הצהיר במסגרת הסכם המכר, כי הנתבע דייר מוגן בחדרים 40-42, אשר ביחס אליהם טוענת כיום התובעת כי הנתבע מחזיק שלא כדין. אשר על כן אני דוחה את התביעה בעניין זה. חוב; החוב הישן; התובעת טוענת, כי נותר חוב לבעלים הקודמים בסכום של 38,543 ₪ וזאת על פי ספרי החברה. מעבר לאמירה זו, אין מאומה. כלומר, התובעת לא יכולה הייתה להסביר את מקור החוב, את גובהו, ממה נוצר, ולא זו אף זו, העד מטעמה שהעיד על קיומו של החוב, מר סבן, שהינו החשב של חברת הון שהמנהלת את הבניין בעבור התובעת, נשאל מדוע לא צירף את הכרטסת של החוב הנטען, וענה כי לא יכול להגן עליה: "ש. אתה לא צירפת לתצהירך את הכרטסת של חב' רקנטי, מדוע ? ת. כי אני לא יכול להגן על זה , אין לי את המסמכים ." (פרוטוקול הדיון מיום 25.12.08 עמוד 14 שורות 6-7). עוד צורף מסמך, הסכם המחאת חוב, בין התובעת לבין בית האבות, הבעלים הקודמים, ממנו עולה, כי בית האבות המחה את הזכויות על פי החובות בכרטסת לתובעת בתמורה לתשלום של 25%. מי מטעם בית האבות הובא להעיד ביחס לחוב זה. ואם לא די בכך, הנתבע הצהיר וצרף אסמכתאות, כי שילם את כל התשלומים עד כה בעבור דמי השכירות בלבד. כלומר, הנתבע זקף בזמן אמת את התשלומים שביצע לא על חשבון תיקונים או שירותים אלא על חשבון דמי שכירות משום, שלא ניתנו שירותים ולא בוצעו כל תיקונים. בעניין זה הנתבע הביא מומחה, שמאי מקרקעים, מר אמיר קורק, שהעיד כי על פי בדיקתו לא נעשו כל תיקונים בבניין, ולא ניתנו שירותים של למשל ניקיון מזה שנים, וכך הוא מעיד: "ש. מה פירוש רמה נמוכה של תחזוקה ? ת. נושא של נקיון - באותו זמן שהייתי הסתכלתי על הנקיון בבנין, לא עוברים אפילו עם מטאטא, צילמתי חלק מהמדרגות ורואים שלפחות כמה שנים הם לא נוקו. ש. לא שאלת את מר יעקובי למה לא ניקו את המדרגות ומי דואג לניקוי ? ת. לא נכנסתי לשאלה מי אחראי על הנושא הזה. בדקתי את מצב התחזוקה. אני יכול להמשיך ולהגיד דברים לגבי מצב התחזוקה. למשל תיקון של קירות, חדר שירותים במצב לא ראוי לשימוש. שני חדרי השירותים שצילמתי ומופיעים בחווה"ד, היו במצב מחפיר. ש. שאלת אם יש ועד לדיירים ? ת. לא. דיברתי עם דיירים שאמרו לי שהבנין לא נוקה ולא טופל כמה שנים." פרוטוקול הדיון מיום 16.4.09 עמוד 27 שורות 4-13). ב"כ התובעת בסיכומיו סבור כי על ביהמ"ש לקבל את העמדה כי קיים חוב רק משום שהדבר מופיע בכרטסת ומשום שעל פי ההסכם המקורי הכרטסת מהווה ראייה לאמיתות תוכנה. אכן כך, בסעיף 8 להסכם, אולם זכותו של הנתבע שלא לשלם על מה שאינו מקבל, ולשלם לאחר בדיקה לא נשללה. ביהמ"ש אינו מוכן לחייב את הנתבע על בסיס כרטסת שהחשב של התובעת בעצמו אינו מוכן להגן על נכונותה, ואין ספק לאור עדותו של מר קורק שלמעשה לא הוכחשה, כי כבר שנים רבות לא נעשים במקום לא תיקונים, ולא כל פעולת ניקיון. לפיכך, אני סבורה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי אכן היא זכאית לקבלת החוב המופיע בכרטסת שלא הוכחה. החוב לאחר הרכישה; על פי התביעה החוב נכון למועד התביעה, שלאחר הרכישה של התובעת את הבניין, עומד על סך של 8,974 ₪. החוב על פי הטענה, מורכב מחוב הנוגע לתיקונים ושירותים, בעניין זה התובעת התבקשה להמציא את המסמכים הנוגעים לאותם תיקונים ושירותים שניתנו, שכן , אם תתקבל הטענה, התובעת מחייבת את הנתבע בתשלום של 606 ₪ ל 3 חודשים עבור תיקונים, 287 ₪ לשלושה חודשים עבור שירותים. כלומר, עבור תיקונים נטען, כי התובעת זכאית לתשלום של 200 ₪ לחודש עבור ששת החדרים. הנתבע טוען, כי בבניין יש שמונים חדרים, ומשמעות בטענה של התובעת, הינה כי בשנה אחת ביצעה תיקונים בבניין בסכומים המגיעים מעל 100,000 ₪? הכיצד? המעיין בתמונות הבניין, שהתמונות שצילם השמאי מר קורק, מראות בעליל, כי הבניין לא נצבע במשך שנים, והמקום ממש במצב מחפיר. וניתן לראות תמיכה בכך שבכרטסת כלל אין חיוב בעבור עבודות ניקיון. עוד יש לציין כי התובעת ייחסה לנתבע כדייר מוגן חיוב בגין ביטוח צד ג'? מדוע? לא ברור. יותר מכך, מר נבון, רואה חשבון מטעם הנתבע ביקש לבחון את החיובים, ולא בכדי, הנתבע הציג מסמכים המראים, כי בעבר התובעת זקפה חיובים על חשבון הדיירים, כאשר המדובר היה בתשלומים נמוכים יותר בהם נשאה, (ראה עדותו של הנתבע בסעיפים 3 לתצהירו עמוד 3 ונספחים ה' וו' שצורפו לכך, בהם נראה כי התובעת חייבה בגין תיקון מעלית בסכום של 3,700 ₪ בעוד שבפועל שילמה 600 ₪. בעניין זה נחקר מר ניסים סבן, אשר לא הצליח לתת הסבר משכנע מדוע המומחה, מטעם הנתבע, שהגיע למשרדו לא קיבל מסמכים הנוגעים לפירוט החוב. יותר מכל, נראה לביהמ"ש כי מר סבן התחמק מלהמציא את המסמכים למומחה מטעם הנתבע, משום שהמדובר היה בטרחה, יותר קל להסתמך על כטרסת ולא להניח לאחר לערוך בדיקות על עבודתך, וכך שאני מסיקה מהעובדה כי מר דני נבון ביקש במכתבים שונים ממר סבן להגיע למשרדו ולצלם את המסמכים שמבססים את הפירוט בעניין החוב הנטען, ולא זכה לכל התייחסות. הטענה כי מר נבון הגיע לפגישה וסרב לצלם את המסמכים נראה לי בלתי מקבלת על הדעת ואני דוחה אותה. ואם לא די בכל אלה, אני סבורה, כי התובעת לא הצליחה להסביר מדוע הנתבע צריך לשלם עבור תיקונים, הכוללים את כל ההוצאות המפורטות על ידי התובעת, ובנוסף עבור שירותים? איזה שירותים? לפיכך, מכול האמור אני סבורה, כי על הנתבע לשלם את החובות הנוגעים לתיקונים, אך אינו חייב בתשלום עבור שירותים, שכן אלו לא ניתנים, ונכללים למעשה בהוצאות התיקונים, המופיעים בחישובי התובעת. מהו הסכום שעל הנתבע לשלם? חלק מהתיקונים חוייבו הדיירים באופן מלא? מדוע? מר סבן סבור כי כאשר נעשית הוצאה על פי דין על הדיירים לשלם אותה במלואה בלא השתתפות בעל הנכס, כאשר עסקינן בדייר מוגן, כגון ביטוח, כגון כיבוי אש, כגון מים לצריכה ציבורית, כגון חיוב עבור מעלית. מדוע חיוב עבור תיקוני מעלית אינם חלק מהתיקונים שבעל הנכס אמור לשאת בהם יחד עם הדייר? מדוע על הדייר לשאת בתשלום מלוא סכום הביטוח? התובעת הפנתה לסעיף 8 להסכם השכירות, כיצד סעיף זה מסייע לה לתובעת הפתרונים. אני סבורה, כי התובעת פשוט זקפה כל הוצאה אפשרית על חשבון הדיירים בלבד. ייתכן והיה מקום לדחות גם רכיב זה של התובענה אלא, שאני סבורה כי על הנתבע לשלם את החיוב על פי החוק בסכום של 94 ₪ לחודש בלבד. ביחס לדמי השכירות; על פי חישוב התובעת יתרת חוב דמי השכירות מגיע נכון למועד הגשת התביעה לסכום של 5,432 ₪. כיצד חושב חוב זה? על פי האמור בתצהיר מר נוי, וסעיף דומה קיים בתצהירו של מר בן ארצי, סכום דמי השכירות המקוריים היה 5,400 ₪ לכל החדרים, על פי האמור בהסכם השכירות משנת 1978, סכום אשר נכון להיום עומד על הסכום של 1,300 ₪. (ראה סעיף 4 לתצהירו של מר בן ארצי, וסעיף 5 לתצהירו של מר נוי, וכן ראה הסכם השכירות מיום 8.2.1978, שצורף כנספח לא מסומן, לתצהירו של מר נוי). אין מחלוקת כי הנתבע משלם 1,000 ₪ לחודש, (ראה נספחים שצורפו לתצהירו של הנתבע, שיקים, קבלות וכרטסת משנת 1997-98). אם נעיין בהסכם משנת 1978, נלמד, כי דמי השכירות היו בעבור 12 חדרים, שמספריהם צוינו לעיל. אין מחלוקת כי כיום הנתבע מחזיק ב- 6 חדרים. אם כך, מדוע נטען כי הנתבע משלם פחות מהנדרש? הנתבע טען, כי הוסכם עימו לאחר ביצוע ההחלפה, כי ישלם תמורת ההסכמה 1,000 ₪ לחודש עבור ששת החדרים שהוא מחזיק. הנתבע עשה כן. כלומר, אם נבחן את שיעור דמי השכירות החודשיים שעל הנתבע לשלם על פי ההסכם, נמצא כי הנתבע משלם ביתר, משום שעל פי חישובי התובעת דמי השכירות החוזיים נכון להיום עומדים על 1,300 ₪, אך התובעת מתעלמת מהעובדה כי דמי השכירות החוזיים, נכונים לשנים עשר חדרים ולא ששה. "לשאלת ביהמ"ש. אני מפנה אותך לס' 4-3 לתצהירך . אתה אומר שבשנת 78 היתה שכירות מוגנת והחדרים שהושכרו לנתבע. בס' 4 אתה מדבר על דמי השכירות וערכם כיום הוא 1,300 ₪. ת. זה מה שכתוב. ש. 1,300 ₪ מתייחס לכל החדרים בכללותם ? ת. אני לא יודע אם זה מתייחס לכל החדרים או לחדר אחד. מדובר על כל החדרים. ש. איך אתם טוענים שקיים חוב בשכירות ? ת. אני צריך להיעזר בהנהלת החשבונות אצלנו. 5,400 מופיע בחוזה השכירות, נספח א' לתצהירי. הסכום מתייחס לכל 12 החדרים. ש. תסביר לביהמ"ש איך אתה טוען שיש לנתבע חוב שכירות ? ת. לפי מה שאני יודע, הסכום של 5,400 לירות זה המחיר שהוא אמור לשלם על החדרים שיש לו היום. אני מבין מכל הניירות ומכל הדיבורים עם הבעלים. הוא משלם על 6 חדרים, כאשר על 3 חדרים הוא משלם שכר ראוי. נקבע בהסכם השכירות משנת 78 דמי שכירות בשיעור של 5,400 לירות. למושכר היו 12 חדרים. מעבר לזה אין לי שום נייר אחר פרט למה שקיבלתי מהבעלים, הנתבע החזיר בזמנו חלק מהחדרים או נטש חלק מזכויותיו, זה מה שכתוב לנו בס' 10 לתצהיר שלי, והוא דייר מוגן בחדרים 43-45. לפי מה שאני יודע הוא מחזיק גם בחדרים 40-42. למיטב ידיעתי שכר הדירה שנקבע לחדרים שנשארו באחזקתו, זה 1,300 ₪. " (פרוטוקול הדיון מיום 25.12.08 עמודים 9-10). כלומר, כאשר עומת המצהיר מטעם התובעת עם העובדה, כי על פי החישוב שנערך על ידם, הנתבע משלם ביתר, העלה טענה חדשה, שלא נטענה בכתב התביעה, והיא כי החוב נובע מכך שביחס לשלושת החדרים 40-42 יש לחייב את הנתבע בתשלום בעבור דמי שכירות ראויים, כי הוא מחזיקם שלא כדין, טענה שכבר דחיתי לעיל. הנתבע העיד, כי הוא משלם את הסכום של 1,000 ₪ כי כך הוסכם עימו ולא נאמר לו מאז לשלם כל סכום אחר. לא פלא שב"כ התובעת כלל לא התעמת בסיכומיו עם האמור לעיל, ולא הציג כל חישוב אחר של חוב דמי השכירות, אלא התובעת משיכה בשלה, היא עותרת לחייב את הנתבע בכל פעם שמוגשת הודעה כלשהי בסכום אחר, העולה ועולה כנגזר מחלוף הזמן, כאשר היא מחשבת את דמי השכירות על פי חיוב של 1,300 ₪ לחודש בלא שיש לה בסיס משפטי לעשות כן. למעשה התובעת מצד אחד מבקשת, כי ביהמ"ש יראה בתשלום 1,000 ₪ ששילם הנתבע בשנת 1997, כתשלום בסיס שעליו יש להוסיף את ההצמדות בכל פעם שיש העלאה בשיעור דמי השכירות המוגנים, ומאידך, היא טוענת, כי לא הייתה כל הסכמה כזו, משום שאם תסכים לקבל את הטענה כי הייתה הסכמה, הדבר יפגע בטענתה הקודמת, כי הנתבע השתלט על החדרים שלא כדין. התובעת נוקטת בגישה של אחוז בזה ומזה אל תנח ידך, ואין בידי לקבל עמדה זו. אדגיש, על פי חישוב התובעת בעצמה, דמי השכירות החוזיים, נכון להיום עומדים על 1,300 ₪, והם מתייחסים ל12 חדרים בעוד שהנתבע מחזיק 6 חדרים ולכן לכאורה על הנתבע היה לשלם את הסכום של 650 ₪ לחודש. הנתבע טען כי הוסכם עימו כי ישלם 1,000 ₪ לחודש, ולכן עליו לשלם תשלום זה. סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: תביעת הפינוי נדחית. על הנתבע לשלם 94 ₪ עבור שירותים בכל חודש, מיום 1.1.05. על הנתבע לשלם 1,000 ₪ לחודש עבור דמי שכירות בצירוף תוספות בגין העלאת דמי השכירות החודשיים החל מיום 1.1.5. הואיל למעשה היה עליי להורות על דחיית התביעה הכספית לנוכח כל האמור לעיל, קביעותיי נועדו להוביל להגדרת מערכת היחסים שבין הצדדים, מבחינת תשלומי השכירות ותשלומי השירותים. על התובעת לבצע חישוב של ההעלאות המגיעות לה לאור האמור בפסק דיני זה, מהמועד הנ"ל ועד למועד פסק הדין, בתוך 30 יום, עותק החישוב יועבר לתגובת הנתבע, בתוך 30 יום נוספים. לאחר קבלת חישובי הצדדים אקבע את היתרה שעל הנתבע לשלם ואת ההוצאות שעל התובעת לשלם בגין דחיית תביעה זו. דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות