האם ''חזרה מתביעה'' מחיקה או דחייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם ''חזרה מתביעה'' מחיקה או דחייה:

מבוא


ליבה של התביעה שלפני, בטענת התובעת כי הנתבעת, שהיתה "מחזיק" במסגרת צו עיקול שניתן בהליך בבית המשפט המחוזי בירושלים, סיכלה את צו העיקול והפרה צו שיפוטי.
לשיטת התובעת, הנתבעת ביצעה -לאחר קבלת צו העיקול - עסקה למכירת זכויות בדירה, זכויות עליהן חל העיקול (לשיטת התובעת). התובעת דורשת מאת הנתבעת את ערכה של הדירה האמורה.


3. טענות התובעת בענין זה כבר הועלו בעיקרן בפני ערכאה שיפוטית. כפי שמציינת התובעת עצמה בכתב התביעה, התביעה דנן הינה "גלגול שני" של תובענה אשר התובעת הגישה כנגד הנתבעת בבית המשפט המחוזי בירושלים כתביעה לאישור עיקול (ת.א. 5124/03). לאחר קיום דיון, הסתיים אותו הליך בפסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים כפי שפורטה בפרוטוקול שם.

שאלות מרכזיות במחלוקת
4.(א) האם ההסכמה ופסק הדין בתביעה לאישור עיקול שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 5124/03), מהווים מחסום מפני התביעה הנוכחית – בין כמעשה בית דין ובין כמניעות אחרת.

אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית, והתובעת אינה מנועה מניהול התביעה:


האם הדירה, אשר הנתבעת התקשרה בהסכם למכירתה בשנת 2003, היתה בבעלותה של הנתבעת או שמא היתה בבעלות גורמים אחרים, והנתבעת שימשה כנאמן/אשת קש בלבד.


אם התשובה לשאלה השנייה הינה כי הדירה לא היתה בבעלות הנתבעת (אלא בבעלות אחד המשיבים לצו העיקול):


האם יש לראות בהתנהלות הנתבעת משום הפרה של צו עיקול שיש בו כדי לחייב אותה כלפי התובעת בערכה של הדירה.


רקע עובדתי ודיוני
התביעה הבסיסית
5. התובעת הגישה בשנת 2003 תביעה כספית בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 5112/03) (, להלן גם: "התביעה הבסיסית").

התביעה הבסיסית הוגשה כנגד 3 נתבעים:
א. חברת י.צדקה ניהול ואחזקות בע"מ (להלן: "החברה" או "חברת י. צדקה");
ב. ציון צדקה;
ג. יחזקאל (אביבי) צדקה.

יוער כי במהלך שנת 2004 תוקנה התביעה הבסיסית, כך שמנהלה ובעל מניותיה של התובעת, מר יעקב טל (להלן גם: "טל"), התווסף כתובע מס' 2, וכך שהתווספו 3 נתבעים נוספים (עו"ד יונתן דה-פריס; חברת י.ע.ן יץ בע"מ; גב' לוי סופי גאולה).

6. במסגרת התביעה הבסיסית, הטיל בית המשפט בשנת 2003, לבקשת התובעת, עיקול זמני (במסגרת בש"א 676/03).

7. אחד המחזיקים במסגרת אותו צו עיקול, היתה הנתבעת דכאן.

הנתבעת הינה בתו של ציון צדקה, אחד הנתבעים בתביעה הבסיסית, ומבעליה ומנהליה של חברת י.צדקה.

8. "הודעה למחזיק" התקבלה אצל הנתבעת, ביום 23.2.03.

הנתבעת לא הגישה מענה לצו.

9. התביעה הבסיסית הסתיימה בפסקי דין אשר מחייבים ארבעה נתבעים (שלושת הנתבעים המקוריים, ועו"ד דה פריס) בסכומים שונים לזכותם של התובעת ושל טל. עם שתי הנתבעות האחרות נחתם הסכם פשרה (לפירוט ר' פסק דינו מיום 23.5.06 של כב' השופט פרקש בבית המשפט המחוזי בירושלים, נספח 5 לתצהירו של טל).

התביעה לאישור עיקול
10. ביום 16.3.03 הגישה התובעת כנגד הנתבעת (ונגד רשם החברות), בבית המשפט המחוזי בירושלים, "בקשה לפי סעיף 378 לתקנות סדר הדין לאישור עיקול כנגד המחזיקים" – ת.א. 5124/03 (נספח ב' לתצהיר הנתבעת) ("התביעה לאישור עיקול").

11. במסגרת התביעה לאישור עיקול נטען, כי הנתבעת (כמחזיקה) נמנעה מלתת תשובת מחזיק, וכי זכותה של התובעת להפרע ממנה (עד לסכום של 2,502,816 ₪).

12. במהלך ניהולה של התביעה לאישור עיקול, הובא בפני התובעת כי הזכויות בדירה הרלוונטית נמכרו בינתיים וכי עליה לשקול האם ברצונה לצרף את הרוכשת להליך (החלטה מיום 10.5.04, נספח ג' לתצהיר הנתבעת), או למשוך את התביעה ולהגיש תביעה אחרת (החלטות מיום 5.7.04, שם). בקשה אחת של התובעת לתקן את התביעה לאישור עיקול, נדחתה. בקשה אחרת לתיקונה של התביעה שם, התקבלה.

13. בכתב התביעה המתוקן (בתביעה לאישור עיקול), פרטה התובעת בין השאר טענות כדלקמן:


עותק מצו העיקול הומצא לנתבעת ביום 23.2.03.
כאשר התקבל אצלה צו העיקול, היתה הנתבעת רשומה כבעלת זכויות בנכס הידוע כגוש 6126 בחלקה 493, ברחוב נתן 5 ברמת גן (להלן: "הדירה").
הנתבעת החזיקה את הזכויות בדירה כאשת קש ובמסווה עבור חברת י. צדקה, שהיא אחד המשיבים בצו העיקול.
כשבועיים לאחר קבלת צו העיקול, ביום 10.3.03, נעשתה לכאורה עסקת מכר במסגרתה מכרה הנתבעת את הדירה לצד ג' (גב' ריימונד אברג'ל). הערת אזהרה לזכות גב' אברג'ל נרשמה ביום 27.3.03.
הנתבעת סיכלה את צו העיקול והוציאה מידה נכסים עליהם חל עיקול, בניגוד לצו.
התובעת זכאית להפרע מהנתבעת בגין שווי הדירה (75,000 $ = 331,500 ₪).


14. בסופו של יום, לאחר שמיעת עדויות, מוצאים אנו בפרוטוקול בית המשפט המחוזי בתביעה לאישור עיקול, כדלקמן:

"ב"כ הצדדים: אנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה התובע יחזור בו מתביעתו ולא ייפסקו הוצאות. אשר להוצאות שכבר נפסקו, אנו משאירים זאת לשיקול דעת בית המשפט. הסכמה זו כפופה לכך שהנתבעת תמחק את הערת האזהרה לזכותה בגוש 6126, חלקה 493, תת חלקה 4, וזאת בתוך 15 יום מהיום. התובע יוכל לבקש שהמחיקה תיעשה ביום מסוים לפי נוחיותו בתוך התקופה הנ"ל או לאחר מכן.
 
פסק דין
אני נותן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים אשר להוצאות שנפסקו בעבר בתיק זה והצדדים השאירו את ההחלטה לשיקול דעתי, ובנסיבות העניין ההחלטות אלה הן מבוטלות.
 
אין צו להוצאות.
 
ניתן היום י"ד באלול, תשס"ו (7 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים.
 



יוסף שפירא - שופט "

15. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 4.3.07, הגישה התובעת את התביעה שלפני.

התביעה הנוכחית
16. במסגרת התביעה שלפני, מעלה התובעת את הטעונים שהועלו במסגרת התביעה לאישור עיקול.

התובעת כותבת בכתב התביעה דכאן (שתוקן במהלך שנת 2008), כי עת הגישה את התביעה לאישור עיקול, לא ידעה עדיין על מכירת הדירה, וכי על פי המלצת כב' השופט שפירא, נתנה הסכמתה למחיקת התביעה שם, והדבר אינו מהווה מעשה בית דין ואין בו כדי למנוע ממנה את הגשת התביעה. כן כותבת התובעת כי לאחר ההכרעה בתביעה לאישור העיקול, הגיעו לידיה ראיות נוספות ומשמעותיות אשר אמורות לבסס את טעוניה ביתר שאת.

ברמה המשפטית, התובעת מבססת טיעוניה בכתב התביעה המתוקן בין השאר על סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל ועוולת הפרת חובה חקוקה, דיני עשיית עושר ועוולת הרשלנות.

הערות דיוניות
17. התביעה הנוכחית (בניגוד לתביעה לאישור עיקול) הוגשה על ידי התובעת ונוהלה - מראשית ועד קצה - באמצעות מנהלה של הנתבעת, מר טל. טל אינו עורך דין, אף שגילה בקיאות בסדרי דין וראיות.

18. התיק הועבר לשמיעה לפני עם קביעתו להוכחות.

במהלך ישיבת ההוכחות, נחקרו 3 עדים: עו"ד ירון אראל (זומן בצו), מר טל, והנתבעת.

הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב.

19. כל ההפניות שלהלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת.

מניעות של התובעת נוכח ההסכמה ופסק הדין בתביעה לאישור עיקול בירושלים?
20. הנתבעת טוענת כי התובעת מנועה מהעלאת טענותיה במסגרת התביעה הנוכחית. הנתבעת מפרטת את השתלשלות הארועים בתביעה לאישור העיקול לפי זוית ראייתה, וטוענת כי הסכמת הצדדים מיום 7.9.06 אשר קיבלה תוקף של פסק דין, גובשה לאחר שהוברר לתובעת ולמנהלה על ידי בית המשפט בירושלים שאין לתביעה כל בסיס.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ברור היה לכל שההסכמה היתה כי התובעת "תניח לענין זה ולא תחזור לנהלו שוב", וכי התובעת קיבלה תמורה בגין כך – ויתור על הוצאות פסוקות ומחיקת הערת אזהרה מסוימת, דבר לו הסכימה הנתבעת רק כדי לשוב לחייה הנורמטיביים. משמעותה של ההסכמה היתה "דחיית התביעה לכל דבר וענין" (סע' 11 לכתב ההגנה).

לשיטת הנתבעת, מניעותה של התובעת מבוססת הן על דיני מעשה בית דין והן על מניעות חוזית.

דיון בשאלת המניעות
21. על מנת להקים כנגד התובעת מניעות מכח מעשה בית דין, יש להוכיח כי משמעותו של פסק הדין שניתן בתביעה לאישור העיקול היתה דחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה (תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). הנתבעת אכן טוענת כי זו היתה משמעות הדברים.

22. הנטל להוכחת טענה זו, כמו גם טענת מניעות חוזית, מוטל על הנתבעת (בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה). על בעל דין להוכיח את הטענה המקדמת את עניינו (רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.09); ת.א (מחוזי חי') 808/03 טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי (2007), כב' השופט י. עמית; ת.א (מחוזי חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך (2007), כב' השופט י. עמית).

נטל ההוכחה האמור אף מודגש, לפי שקבלת טענת הנתבעת משמעה שלילת (או צמצום) זכות גישה לערכאות, זכות שהיא בעלת אופי חוקתי במשפטנו (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (2008); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444-445 (2003)).

23. לשונה של ההסכמה בין הצדדים מיום 7.9.06 (ההסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין), אינה כוללת את הביטוי "דחיית התביעה" או ביטוי מקביל לו. המונח "יחזור בו מתביעתו" אינו משקף בדרך כלל משמעות של דחיית תביעה, אלא דווקא של מחיקתה – ר' תקנה 154(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 והשווה: תקנה 154(ג) לתקנות הנ"ל.

24. הנתבעת טוענת כי מותבים שונים בבית המשפט בירושלים, חזרו והבהירו לתובעת כי אין לתביעה בסיס. מהפרוטוקולים שלפני עולה כי לכל הפחות לגבי חלק מהבהרות אלה (בשלב מסוים בהליך), טעמו של בית המשפט בירושלים היה בכך שהתביעה לאישור עיקול הפכה אקדמית מעת שנמכרו הזכויות לצד שלישי, ולא ברור מה טעם להמשיך בהליך בו לא ניתן לקבל סעד אפקטיבי (החלטת כב' השופט אוקון מיום 5.7.04, עמ' 11 לפרוטוקול הדיון שם אשר צורף לתצהירה של הנתבעת ללא סימון נפרד).

מכל מקום, ברי כי אין להערות כאלה, ככל שניתנו, תוקף משפטי. המשמעות המיוחסת להן כאן היא בענין פרשנות הסכמת הצדדים מיום 7.9.06, ענין אותו יש להוכיח.

25. הנתבעת טענה, כי לא בכדי התביעה הנוכחית אינה מוגשת על ידי בא כוחה הקודם של התובעת (עו"ד ליפר), אשר ידע על נסיבות סיומה של התביעה לאישור העיקול. הנתבעת שקלה להזמין את עו"ד ליפר לעדות, אך לא עשתה כן.

26. משלא הוזמן עו"ד ליפר לעדות מטעם הנתבעת, גם אם לא נעמיד כנגד הנתבעת את החזקה לפיה היתה העדות אמורה לפעול לרעתה, מביא הדבר לכך שהנתבעת לא העמידה תשתית ראייתית הולמת לתמיכת טעוניה בענין הפרשנות שיש לתת להסכם אשר בבסיס פסק הדין מיום 7.9.06. לא מצאתי כי די בכך שהנתבעת לא נחקרה בסוגיה ספציפית זו, כדי לראות בעדותה של בעלת הדין עצמה משום תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענה משמעותית מעין זו.

27. הראיות שלפני אינן מספקות כדי להוכיח שהתובעת מנועה מהגשת התביעה הנוכחית מכח דיני מעשה-בית-דין או מכח הסכמה חוזית.

28. לאור האמור, איני מוצאת להדרש לטענת התובעת בהקשר ה"מניעות החוזית" (סע' 1.ד-ה לסיכומיה), לפיה ממילא הנתבעת הפרה את ההסכם שכן לא מחקה את הערת האזהרה תוך 15 יום או בכלל, חרף האמור בפסק הדין מספטמבר 2006 וחרף פנייתו של טל לנתבעת בסמוך לאחר מכן (נספח ח' לתצהיר הנתבעת), (ולמענה הנתבעת בענין זה, סע' 27 לסיכומיה).

29. לקראת סיום פרק זה יוער כי התביעה הנוכחית אינה תביעה לאישור עיקול, וממילא אין משמעות לטענת הנתבעת כי לא הוגשה במסגרת הזמן הקבוע בתקנות לתביעה שכזו.

30. במקביל לכל האמור יצויין, כי בכל מקרה אין חולק שהתובעת למעשה כבר ניהלה כלפי הנתבעת הליך הדומה באופן ממשי להליך הנוכחי, ו"משכה" אותו רגע לפני סיומו. ענין זה ניתן להביא בחשבון בפסיקת ההוצאות, יהיו התוצאות לגופו של ענין אשר יהיו.

הזכויות בדירה
31. התובעת טוענת כי הזכויות בדירה (שברחוב נתן ברמת גן), אשר נמכרו לצד ג' בשנת 2003, לא היו בבעלות הנתבעת. התובעת ראתה בנתבעת כמי שרק החזיקה את הזכויות האמורות עבור חברת י. צדקה. מטעם זה, התובעת ראתה בנתבעת משום "מחזיקה" לצורך צו העיקול.

32. הנתבעת מצידה טוענת כי הזכויות בדירה, היו שלה עצמה. לשיטת הנתבעת, היא קיבלה את הזכויות במתנה בשנת 2001 מאביה, ציון צדקה. משכך, לא היתה "מחזיקה".

33. אין חולק כי הנתבעת עצמה צוינה כאחד הרוכשים במסגרת הסכם משנת 2001 בו נרכשו הזכויות בדירה (נספח א' לתצהיר הנתבעת).

בהסכם האמור (משנת 2001), צוינו 3 רוכשים: הנתבעת, עו"ד דה-פריס, וחברת י. צדקה. הדירה חולקה לשלוש יחידות דיור, ולנתבעת היו זכויות בלעדיות באחת משלוש יחידות הדיור (הסכם חלוקה ושיתוף מיום 4.1.02).

34. לזכות טענתה של הנתבעת בדבר בעלותה בדירה, עומד הרישום הפורמלי: החתימה על ההסכם בו נרכשו הזכויות בשנת 2001, ולאחר מכן, על הסכם מכירת הזכויות בשנת 2003.

35. למול הרישום הפורמלי, קיימת תשתית ראייתית נרחבת לסתור.

36. הנתבעת לא שילמה דבר עבור הדירה. לא זו בלבד שהנתבעת לא נתנה כסף לשם רכישתה (ענין המתיישב עם טיעון מתנה), אלא שהיא לא שילמה מסים עירוניים או כל תשלום אחר בגין הדירה אי פעם, גם לאחר שקיבלה אותה לכאורה (למעט תשלום אחד בו נאלצה לשאת בסופו של יום, עקב הליכי גבייה של הרשויות – עמ' 36 ש' 11).

התשלומים בגין הדירה והקשור בה, החל מהתמורה בגין הדירה והמשך בעמלת תיווך, תשלומים עבור שיפוצים ועוד, שולמו על ידי החברה, י. צדקה (נספחים 21 לתצהיר טל).

37. הנתבעת לא היתה מעורבת בעסקאות לקניית או מכירת הזכויות בדירה. הנתבעת לא התייחסה בפועל אל הזכויות כנכס שלה. הנתבעת טוענת כי לפי שקיבלה את הדירה במתנה, הרי כאשר אביה אמר לה כי הוא נמצא בקשיים ורוצה למכור את הדירה, הדבר נראה לה ברור ("וכשאבא שלי בא ואמר לי שצריכים למכור את הדירה לא חשבתי פעמיים להגיד כן או לא. זה היה ברור שצריך. כמו שקיבלתי אותה ולא שילמתי תמורה כך אמכור אותה ולא אקבל תמורה" עמ' 36 ש' 23-25). גם אם ניתן להבין עמדה כזו ואין ליתן לדבר משקל בעומדו בגפו, העובדה האובייקטיבית לגבי דרך התייחסותה של הנתבעת לדירה, משתלבת עם עובדות אחרות כמפורט לעיל ולהלן.

38. במסמך מיום 5.1.03, אשר מופנה אל הנתבעת (ואביה) והנתבעת חתומה על גביו כי קיבלה אותו, כתוב מפורשות כי הדירות הרשומות על שמה של הנתבעת ושל עו"ד דה-פריס הן בבעלותה של החברה (י. צדקה) ומוחזקות בנאמנות עבורה (נספח 26 לתצהיר טל).

39. הנתבעת לא יכולה היתה להסביר מסמך זה, שהתקבל ונחתם על ידה זמן ממשי קודם לקבלת צו העיקול. המענה שאמרה בעדותה לקושי האמור ("זה היה בתקופה שהסופר קרס ....במסגרת "ההצלה" נכתב המכתב הזה, אני מניחה" עמ' 36 ש' 18-19), אינו מספק.

40. העובדה שהנתבעת חתמה "רק" על אישור "קבלה" של המכתב, אינה מעלה ואינה מורידה. כך גם לא העובדה שלא העידו עורכי המסמך, בפרט כאשר התובעת חפצה וביקשה להביא לעדות את אחד מעורכי המסמך, ובשים לב להתנגדות הנתבעת, בקשתה לא נתקבלה. לא מצאתי ראייה לכך שהנתבעת התפלאה לקרוא שהדירה הרשומה על שמה אינה בבעלותה כלל. היא לא אמרה דבר (קל וחומר לא כתבה דבר), וחזקה היא כי לא בכדי.

41. בכל הנוגע לעדות הנתבעת כי "לצערי בתקופה ההיא חתמתי ועשיתי כל מה שאבא שלי ביקש ממני. האמנתי בו בעיניים עיוורות. זה אבא שלי ויעשה בשבילי הכל ולא יזיק לי" (עמ' 36 ש' 26-27), ניתן להזכיר כי אדם אשר חותם על מסמכים תוך הסתמכות עיוורת על אדם המהימן עליו, ונכון לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה, מנוע מלטעון כלפי תוכנם של המסמכים עליהם חתם בדרך זו (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו, פ"ד נד(2) 559, 574 (2000); ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (2007)).

42. עוד ניתן להזכיר, מכתב של חברת י. צדקה אל התובעת, מיום 2.3.03 (נספח 2 לתצהיר טל) בו מצויין כי הדירות ברחוב נתן ברמת גן (כולל אלה הרשומות ע"ש עו"ד דה-פריס וע"ש הנתבעת) הן בבעלותה של החברה. מכתב זה הוגש ברשות, לאחר שהנתבעת ויתרה על זימונם של צדוק צדקה ויחזקאל צדקה לשם הגשתם.

43. כן נמצא לפנינו הסכם מיום 3.3.03 בין החברה לבין מר רחמים בנישו (מי שהיה המוציא והמביא מטעמה של הקונה של הדירה, גב' אברג'ל, עדות אראל, עמ' 17 ש' 17-23), הסכם לפיו הבעלות בדירה, על שלוש יחידות הדיור בה, היא של החברה (נספח 12 לתצהיר טל). גם מסמך זה הוגש ברשות.

44. מסמך נוסף שנמצא לפנינו הוא הודעתו של ציון צדקה (אביה של הנתבעת) במשטרה, מיום 15.4.03 (נספח 37 לתצהיר טל, ש' 25-26), אשר גם במסגרתה נאמר שהדירה נרכשה על ידי החברה (בכספו של טל).

45. ניתן לעיין גם בעדותו של יחזקאל צדקה במסגרת ת.א. 5112/03 (מחוזי ירושלים), עמ' 86 ש' 14- 16, עמ' 87 ש' 26 – עמ' 88 ש' 4 (נספח 38 לתצהיר טל).

46. לטעמי, די באמור כדי לבסס לצרכי המשפט האזרחי, כי הדירה לא היתה בבעלותה של הנתבעת, אלא בבעלותה של החברה ובוודאי די בראיות האמורות כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת להראות כי למרות כל האמור, הדירה היתה בכל זאת בבעלותה.

47. אני ערה לכך שחלק ניכר מהמסמכים דלעיל אינם בחתימת ידה של הנתבעת. לכאורה, הנתבעת אינה יכולה להיות אחראית לתוכנם של מסמכים שאינם יוצאים תחת ידה. אולם, די בשילוב הראיות הקשורות במישרין לנתבעת, כמו המכתב עליו היא חתומה מיום 5.1.03, והעדר כל קשר כספי או אחר בינה לבין הדירה, אף לאחר קבלתה לכאורה במתנה, כדי להעביר את הנטל לנתבעת. שאר הראיות, שהוגשו בהסכמה ללא העדים, מגבות ומעבות את התשתית האמורה. לא זו בלבד שהמסמכים הוגשו ללא העדים, אלא שהתובעת ביקשה לזמן העדים (פרוטוקול 1.1.08, עמ' 5; בקשה מיום 23.1.08), ובקשתה לא נעתרה, בשים לב לעמדתה השלילית של הנתבעת.

48. בהקשר זימון והעדר זימון עדים יש לתת את הדעת בפרט לעמדת הנתבעת לגבי בקשת התובעת לזמן לעדות את אביה, ואף אי זימונו על ידה. אביה של הנתבעת, ציון צדקה, הוא אשר – לפי הנטען – נתן לנתבעת את הדירה במתנה. כפי שראינו, גרסה זו אינה מתיישבת עם ראיות רבות, לרבות כאלה שיצאו תחת ידו של האב. הנתבעת מפנה לחקירתו של האב במסגרת הדיון בתביעה בירושלים, שם אמר כי נתן הדירה במתנה לביתו (נ/7). הדבר רחוק מלספק, בלשון המעטה. עדות האב בבית המשפט בירושלים לא "התקבלה" כטענת הנתבעת (למשל, סיפא סע' 51 לסיכומיה) במובן קבלת האמור בה כאמת לאמיתה. האישור להגשתה היה תוך שמר טל מציין מפורשות כי העד שיקר (ואין משקל בעיני לכך שלא נתבקש בירושלים להכריז על העד כעד עוין, מה גם שהיה ידוע מראש שאין מדובר בעד "מטעם" התובעת, גם אם היא זו שביקשה לזמנו). אין ספק כי עדות האב שהוגשה, קבילה. אולם המשקל שיש לתת לה הוא ענין הנתון לבית המשפט תמיד, קל וחומר כשהעד לא העיד לפני ולא ניתן היה להתרשם ממנו באופן ישיר. עדות האב בירושלים לפיה נתן הדירה במתנה לבתו, אינה מתיישבת עם מסמכים ועם הודעתו במשטרה. בודאי שאין לתת לעדותו "משקל גדול" כטענת הנתבעת.

49. להשלמת התמונה אוסיף כי לא מצאתי לתת משקל של ממש לקיום תצהיר של טל בתביעה בירושלים במסגרתו נכתב כי אחת הדירות ניתנה לנתבעת במתנה (או מהבאת גרסה זו בפסק הדין בתביעה המקורית) (ור' סע' 43-44 לסיכומי הנתבעת ונספח א' להם). מהקשר הדברים והדבקם ברור כי טל אותה עת אך חזר על טענה עובדתית אותה שמע מטעם הנתבעת (ור' גם סע' 17 לתצהיר האמור) ואין מדובר במקרה בו יש לייחס לדבר זה משקל של הודאת בעל דין או משקל דומה. אף לא התרשמתי כי טל החביא את התצהיר במכוון, גם אם בשנת 2006 הגיש עו"ד שייצג אותה עת את התובעת התנגדות לבקשה לעיון בתיק (נ/5). ככל שעלה בידי לראות, לא הוגשה בקשה כזו במהלך חייו של התיק שלפני ובקשה כאמור לא נדונה.

50. בשולי ענין זה יצויין כי התובעת הפנתה גם למכתב של רו"ח יגאל פריימן, רואה החשבון של חברת י. צדקה, המאשר מפורשות כי החברה היא אשר רכשה את הדירה (על 3 יחידות הדיור בה), שילמה את התמורה, קיבלה בה חזקה ועשתה הדרוש לשם חלוקתה לשלוש יחידות משנה (נספח 10 לתצהיר טל). הנתבעת התנגדה בתוקף לקבילות מסמך זה, שלא הוגש על ידי עורכו, באשר עורכו של המסמך נפטר למרבה הצער. אינני נדרשת לטענות הצדדים בענין זה או להכרעה בענין קבילות המסמך, לפי שדי בראיות אחרות שהובאו לפני, לצורך מסקנות הדיון.

51. מסקנתי מהראיות שהובאו לפני הינה כי בפועל, הזכויות בדירה היו של חברת י. צדקה ולא של הנתבעת, הגם שהיו רשומות על שם הנתבעת.

52. האם הנתבעת היתה ערה לכך? לכאורה, השאלה אינה במקומה. אם הנתבעת עצמה חותמת על קבלת מכתב מיום 5.1.03 ולפיו הזכויות בדירה הינן של החברה והיא מחזיקה אותן בנאמנות בלבד, ברי כי היא מודעת לדבר, ואכן זו מסקנת הדיון. אולם, יחד עם זאת, לשם הבנת מכלול התמונה, ראוי לציין כי אין בהכרח התאמה בין מודעותה של הנתבעת לרמת זכויותיה בדירה בתחילת 2003, לבין מודעותה בתקופה מוקדמת יותר.

53. ההסכם במסגרתו נרכשו הזכויות בדירה, נחתם בשנת 2001. הנתבעת העידה כי קיבלה את הזכויות במתנה מאביה וכי לא ראתה בכך דבר יוצא דופן שכן גם כשאחותה התחתנה "ההורים עזרו לה" ו"גם לחברות שלי ההורים שלהן קנו דירה לפני החתונה" (עמ' 38 ש' 7-8). התובעת סבורה כי טענה זו אינה סבירה, נוכח מצבו הכספי הלוקה של האב כבר באותן שנים, אולם לא מצאתי כי נסתרה טענת הנתבעת בענין ידיעתה (אי ידיעתה) את מצבו הכלכלי של האב לגופו או הדרך המדויקת בה שולמה תמורת הדירה. הנתונים שהביאה התובעת לענין מצבו הכלכלי הרע של האב דה-פקטו, אינם סותרים בהכרח אי מודעות של הבת למצב זה, וכל שיכולה היתה התובעת בהקשר זה היה להפנות להגיון (סע' 9 לסיכומיה). בנקודה הספציפית, בכך לא סגי.

ניתן לראות טעם בטענת הנתבעת כי עת חתמה על רכישת הדירה, היא עצמה סברה כי אביה אכן מעניק לה מתנה. זאת, גם אם היו לאב, מצידו, תכניות אחרות כבר אז, לפי שנראה כי האב עצמו התייחס מלכתחילה לרישומה של בתו כרישום לצרכי נוחות או מיסוי ולנכס כאל נכס של החברה. יתכן כי ההבדל בין ההשקפה של האב להשקפת בתו נובע מהדרך בה האב "מכר" לבתו את הצורך בחתימתה על מסמכים שונים. האב לא העיד לפני, והדבר נשאר עלום.

54. אולם בכל מקרה, גם אם נראה טעם בטענת הנתבעת לגבי הלך רוחה במועד בו נרכשו הזכויות בדירה (2001), הרי בתחילת שנת 2003 חל שינוי במצב הדברים. הבת הבינה שעסקי האב קרסו. הוא ביקש ממנה את רשותה למכור את הדירה (ככל שהיא סברה כי היא בבעלותה), והיא הביעה הסכמה לכך. לכל המאוחר בראשית שנת 2003, ועוד קודם לקבלת צו העיקול, הבינה הבת כי הזכויות בדירה אינן שלה או אינן עוד שלה, ככל שהיו שלה בעבר. בחודש פברואר 2003, לא יכולה היתה הנתבעת לסבור כי הזכויות בדירה שלה, וכבר היתה צריכה לדעת כי הזכויות הרשומות על שמה הן של החברה, אשר צוינה במסמך עליו חתמה הנתבעת חודש ומחצה קודם לקבלת צו העיקול, כבעלת הזכויות בדירה.

מועד ההתקשרות למכירת הדירה; האם הנתבעת עוולה כלפי התובעת
55. הנתבעת קיבלה את הודעת העיקול של התובעת (נספח 6 לתצהיר טל) ביום 23.2.03.

56. הנתבעת לא הגיבה כלל להודעת העיקול. הנתבעת טענה כי כל שראתה בהודעת העיקול הינם שמה של התובעת (אותו לא הכירה) ושמה של חברת י. צדקה, ולא היה לה כל קשר עסקי עם חברת י. צדקה ומשכך, לא סברה שעליה לענות. עוד טוענת הנתבעת, כי את רשימת המשיבים (נספח 8 לתצהיר טל), לא קיבלה במצורף להודעת העיקול, ומשכך לא ראתה את שמו של אביה בין המשיבים, אלא רק את שם החברה עצמה.

57. בעיני, השאלה האם הנתבעת ראתה או לא ראתה את שם המשיבים כולם, לרבות שמו של אביה, אינה בעלת משמעות של ממש (ר' להלן). יוער כי התובעת אינה יכולה לסתור את טענת הנתבעת כי לא קיבלה את מסמך רשימת המשיבים. אישור המסירה הקיים בתיק הוא אישור מסירה שבוצעה מטעם בית המשפט (בירושלים), להבדיל ממסירה אישית באמצעות התובעת או מי מטעמה, וכבר היו דברים מעולם. גם הטענה לפיה צוינו ע"י ב"כ הנתבעת שמות כל המשיבים בכתב ההגנה לתביעה לאישור העיקול (נספח 11 לתצהיר טל), ונטען כי אין לנתבעת נכסים של מי מהם, אינה סותרת בהכרח את טענת הנתבעת בענין המסמכים שנתקבלו בידה. את שמות המשיבים יכול היה בא כוחה של הנתבעת לגזור ממסמך התביעה העיקרית.

58. אולם, גם אם הנתבעת קיבלה רק את הודעת העיקול נספח 6 לתצהיר טל, הרי ששמה של החברה, י. צדקה, היה מוכר לה, ויותר מאשר היתה מוכנה להודות. הנתבעת נכונה היתה להכיר רק בכך שהיתה שכירה במינימרקט אשר היה בבעלות החברה. אבל לא בכך הסתכמה ההכרות. ראינו שהנתבעת היתה חתומה על הסכם רכישת זכויות בדירה ביחד עם החברה. לנתבעת היתה זכות חתימה על שיקים של החברה (לשיטתה, כדי לסייע לקבלת סחורה במינימרקט). הנתבעת חתמה, כחודש וחצי קודם לקבלת צו העיקול, על מסמך המציין כי היא מחזיקה בנאמנות את הזכויות בדירה עבור החברה.

59. בנסיבות אלה, התעלמות מוחלטת של הנתבעת מצו עיקול המתיחס לחברה, אינה דבר מובן מאליו. למעשה, ניתן לומר כי היא תמוהה.

הנתבעת מצידה טוענת כי ממילא מכרה את הזכויות בדירה (ובענין זה ניתן לומר: בין אם הן שלה, ובין אם הוחזקו בנאמנות) כבר ביום 10.2.03, כך שבמועד בו קיבלה את הודעת העיקול, בכל מקרה לא היו הזכויות ברשותה או בשליטתה. נעבור אפוא לבחון טענה זו.

מכירת הזכויות בדירה
60. הזכויות בדירה נמכרו לצד ג' (גב' אברג'ל). כותרת הסכם המכר (נ/1) נושאת תאריך של 10.3.03, כאשר המלה "מרץ" נכתבה לאחר מחיקת המלה "פברואר", וחתימת הצדדים צוינה בסמוך. כלומר, המסמך נחזה כאילו נחתם בחודש פברואר 2003, ולאחר מכן בוצע תיקון של התאריך.

61. טופס דיווח למס שבח שנמצא לפנינו (נ/2), מתייחס לתאריך 10.3.03. טופס זה אינו הטופס שהגיע לידי הרשויות. אביה של הנתבעת מאן לדווח על העיסקה, חרף התראות באי כוחו (עדות עו"ד אראל, למשל בעמ' 9 ש' 12-19). העיסקה דווחה לרשויות ככל הנראה על ידי הצד השני לעיסקה.

62. ההבדל בין התאריכים (10.2 או 10.3) הוא משמעותי, לפי שבדיוק בין תאריכים אלה, הומצא צו העיקול לנתבעת (ור' עוד בענין זה להלן).

63. עו"ד אראל, שהוא אשר עסק בצד הטכני של החתמת הסכם המכר לגב' אברג'ל והדיווח לרשויות (אך לא היה מעורב במו"מ לגופו), זומן לעדות ונחקר על ידי הצדדים לגבי נסיבות החתימה ומועדה.

נתתי אמון בעדותו של עו"ד אראל. אני ערה לאינטרס שנרמז/נטען על ידי הנתבעת (סע' 37.ח לסיכומיה) בענין העדות, בכל הנוגע לדיווח לרשויות המס על ידי עורך דין. למרות זאת, מצאתי כי העד ניסה להשיב לשאלות באופן שיקלע לאמת, כפי שהיא ידועה לו, וכי יש לתת לעדותו משקל ממשי.

64. מעדותו של עו"ד אראל עלה, כי ההסכם למכירת הזכויות נחתם תחילה על ידי הנתבעת ואח"כ בנפרד, על ידי הקונה. ההסכם נחתם על ידי הנתבעת בחודש פברואר (אם כי יתכן שלא ב- 10 לחודש, ויתכן כי כותרת המסמך השאירה תחילה "מקום ריק" לציון היום בחודש, לפי שעו"ד אראל המתין לראות באיזה יום תחתום הקונה, ואז להשלים בהתאמה את כותרת המסמך). האמנתי לעדותה של הנתבעת כי בכל מקרה, החתימה נעשתה יותר מיום או יומיים לפני חתונתה, שהיתה ביום 18.2.03. הנתבעת חתמה על הסכם מכירת הזכויות אפוא, עוד קודם לקבלת הודעת העיקול. בענין זה עדות הנתבעת תואמת את עדותו של עו"ד אראל.

65. לאחר זמן, עלה צורך לשנות את התאריך במסמך. זאת, בין משום שהקונה חתמה על המסמך רק מאוחר יותר ובין נוכח שיקולים אחרים שהצריכו זאת.

הנתבעת סרה לבקשת אביה פעם נוספת למשרד עורכי הדין, ביום 10.3.03, לאחר קבלת צו העיקול, וחתמה במקום בו התבקשה, בסמוך לתאריך המתוקן.

66. באשר לטופס המש"ח, הנושא תאריך של 10.3.03, אני מעדיפה את עדותו של עו"ד אראל לפיה האפשרות המסתברת היא כי חתימת הנתבעת עליו נעשתה בתאריך הנזכר בטופס, 10.3.03 (עמ' 12 ש' 25-26; עמ' 13 ש' 16-18), גם אם בשלב מסוים אמר שאינו יכול לשלול שנעשתה במועד אחר. הנתבעת חתמה על המש"ח ככל הנראה בעת ביקורה במשרד ביום 10.3.03. אינני מקבלת את הטענה כי הנתבעת חתמה על מש"ח "בלנקו" כבר בפברואר (ר' עדות עו"ד אראל, וחרף טענת הנתבעת בסעיף 37.ח לסיכומיה). מכל מקום, ברור כי הנתבעת היתה ביום 10.3.03 במשרד עורכי הדין וחתמה בסמוך לתאריך על ההסכם. חתימה על מסמכים נוספים לגבי ההסכם באותו יום, אינה אלא תוספת לעובדה בסיסית זו.

67. בענין מועד ההתקשרות, מפנה התובעת גם למסמכים נוספים ובהם מכתב שנשלח אליה עצמה ביום 2.3.03 ובו נאמר כי י. צדקה תשלים בקרוב את מכירת הדירות (נספח 2 לתצהיר טל), כלומר – הדירה טרם נמכרה. כך גם הסכם מיום 3.3.03 בין י. צדקה, בחתימת ציון צדקה, לבין מר בנישו, ידה הארוכה של גב' אברג'ל, אשר גם ממנו עולה לכאורה שטרם נמכרה הדירה הרשומה על שם הנתבעת (נספח 12 לתצהיר טל). מסמכים אלה לא יצאו תחת ידה של הנתבעת והיא אינה חתומה עליהם. במקביל, המסמכים הוגשו בהסכמה והנתבעת לא זימנה לעדות את העדים שיכולים להפריך את תוכנם, והם עדים המקורבים אליה ולא אל התובעת (שחפצה לזמן עדים, ולא קיבלה לכך היתר).

68. המסקנה המשפטית מכל הראיות והעדויות שלפני היא כי ההסכם למכירת הזכויות בדירה נכרת ביום 10.3.03 (ואין צורך להדרש לטענות התובעת בענין סע' 8 לחוק המקרקעין או לחוק הפרוצדורה העותמנית).

69. במקביל אציין, כי לפי התרשמותי מהעדויות, מבחינת הנתבעת ענין הדירה "ירד מראשה" בחודש פברואר. היא אמנם התבקשה לסור למשרד עורכי הדין בחודש מרץ לבקשת אביה, וחתמה חתימות כפי שהתבקשה, אך לא התייחסה לכך בכובד ראש.

התרשמותי הינה כי הנתבעת לא פעלה למכירת הדירה במכוון (כנטען) עם קבלת הודעת העיקול. מבחינת הנתבעת ההסכם נעשה עוד קודם לכן. גם עו"ד אראל אישר כי ההסכמות גובשו בפברואר ואז חתמה על כך הנתבעת.

לא מצאתי כי הוכח, אף לא ברמה הדרושה למשפט האזרחי, כי הנתבעת היתה חלק מ"כנופיית צדקה" כנטען על ידי התובעת. על פני הדברים, וחומר הראיות שהובא לפני אינו מספק לקביעת מסמרות, הנתבעת היתה במידה מסוימת בין קורבנותיו של תכסיסי אביה, והיא עודה משלמת על כך. דומה כי גם מר טל ער לכך, חרף המטען שהוא נושא עימו, וציין כי "כב' השופט שפירא קבע שמדובר פה בתרגיל עוקץ. לא מדובר בנתבעת. ואביה, לצערי, עוסק 30 שנה בתרגילי עוקץ" (עמ' 41 ש' 5-6).

סיכום ביניים
70. מן המקובץ עד כה עולה התמונה הבאה: התובעת אינה מנועה מהגשת התביעה; הזכויות בדירה לא היו של הנתבעת אלא של החברה; הנתבעת היתה מודעת לכך לכל המאוחר בראשית שנת 2003 ועוד קודם לקבלת צו העיקול; הסכם המכר למכירת הזכויות בדירה (לגב' אברג'ל) נכרת ביום 10.3.03, לאחר קבלת צו העיקול על ידי הנתבעת; הנתבעת לא ביצעה את החתימה על מסמכי מכירת הדירה במרץ 2003 בזדון ולא הוכח כי היא חלק מ"כנופיית צדקה".

בשלב זה ועל יסוד האמור, יבחנו הטענות המשפטיות המועלות כלפי הנתבעת.

העילות
71. בכתב התביעה (המתוקן), טוענת התובעת כי הנתבעת מחוייבת כלפיה לפי העילות הבאות: עשיית עושר ולא במשפט; רשלנות; הפרת חובה חקוקה הקבועה בסע' 47 לחוק ההוצאה לפועל, הברחת נכס מנושים הפסולה לפי "דיני החברות". נדרש תחילה לעוולת הרשלנות.

72. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של אדם המקבל "הודעה למחזיק" מבית משפט, כלפי מבקש העיקול (לדיון עדכני בבית המשפט העליון ביסודותיה של עוולת הרשלנות כמו גם הסדר לבחינת יסודותיה, ר' למשל ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.09)).

73. לאור המסקנות העובדתיות אשר צוינו לעיל, אני סבורה כי הנתבעת לכל הפחות התרשלה בהתנהלותה כלפי התובעת. בעת שקיבלה את הודעת העיקול, כבר ידעה הנתבעת כי הזכויות בדירה נחשבות (לפחות בשלב זה) כזכויות של החברה ולא שלה והיה עליה לפעול בהתאם (להודיע לבית המשפט ולמצער, להמנע מכל מעשה נוסף בענין זכויות אלה, ובפרט מתן חתימות). אגב, הנתבעת טענה כי לא זכרה אם הודיעה לאביה על קבלת צו העיקול (עמ' 30 ש' 3-4) אולם לטעמי, הודעה לאב אינה אלא הנחה סבירה ביותר, שאף הנתבעת אינה שוללת אותה ("יכול להיות"). יחסיה עם האב היו אותה עת טובים. צו העיקול הזכיר את שמה של החברה והנתבעת קישרה את אביה לחברה, ואת הדירה לחברה. הודעה לאב וקבלת "הנחייה" שלו שלא להגיב, אינם אלא "תסריט" מסתבר.

74. גם אם נניח לטובת הנתבעת כי עת שקיבלה את הודעת העיקול, סברה כי הזכויות בדירה ממילא נמכרו לפני שקיבלה את הצו (בחודש פברואר) ולכן לא היה עליה לפעול, הרי כאשר נתבקשה בחודש מרץ 2003 לסור למשרד עורכי הדין ולחתום על מסמכים נוספים לגבי הדירה (שינוי תאריך בהסכם וכנראה גם על המש"ח), היא ידעה או היה עליה לדעת, כי מדובר בנכס שיש לגביו לכל הפחות סימני שאלה. גם אם לא היתה "שותפה פעילה" במעשי אביה, בידיה היה הכח לעצור את גלגלי המכירה בחודש מרץ 2003 והתנהלותה הינה מעשה שיש בו התרשלות ואשם כלפי התובעת.

75. לפי החומר הראייתי שלפני, התנהלות זו של הנתבעת, במעשה ובמחדל, איפשרה את השלמתה של עסקת המכר והעברתה של הדירה לצד ג' בחודש מרץ. לא הוכח כי ללא התנהלות הנתבעת בחודש מרץ היה ניתן בכל זאת להשלים את העסקה. מסמכים שנזכרו לעיל מרמזים על כך שעוד לא היתה הבנה בין החברה לבין צד ג' לגבי העברה זו, ולא העידו לפנינו העדים המתאימים לענין זה. משנתאפשרה השלמת העיסקה, נמנע מהתובעת נכס ממנו יכולה היתה להפרע באופן חלקי, כדי שוויה של הדירה.

76. בסיכומיה טענה הנתבעת כי המועד המשמעותי אינו המועד בו נכרת הסכם למכירת הזכויות בדירה אלא המועד בו היא עצמה חתמה על ההסכם, שכן כבר אז היתה "התחייבות לעשיית עסקה", אשר גוברת על עיקול לפי "הלכת אהרונוב" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)).

77. טיעון זה הועלה בשלב הסיכומים בלבד (ואין באמור ברישא סע' 38 לסיכומי הנתבעת משום הצדקה לכך, לא היה שינוי חזית בענין זה מטעם התובעת). חרף הפן המשפטי בו, הטיעון מהווה למעשה עמדה הנוגדת את העמדה שהוצגה על ידי הנתבעת לאורך ההליך. הנתבעת טענה, החל מכתב ההגנה (ועוד קודם לכן), כי היא "מכרה" את הדירה ביום 10.2.03 וכי הדירה "נמכרה" בתאריך זה. היא לא טענה כי היא רק התחייבה למכור, וכי די היה בכך בתחרות הזכויות למול התובעת לשם הקמת הגנה. ההפנייה לע"א 158/77 (רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281 (1979)) אינה רלוונטית, שכן באותו מקרה מתייחס בית המשפט לדיותה של חתימת המוכר לשם דרישת הכתב החלה על "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין" (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). אין הדבר מאיין את ההבדל בין עסקת מכר לבין התחייבות לעסקת מכר. באותו מקרה נקבע מפורשות כי נעשה קיבול של הצעה וכי נכרת הסכם בשלב זכרון הדברים, אך לא בשל חתימת המוכר אלא לנוכח קביעה ראייתית לגבי ביצוע קיבול על ידי הקונה (סע' 4 לפסק הדין).

78. כאמור, עמדת הנתבעת בהליך היתה כי הדירה נמכרה ביום 10.2.03. חקירות שבוצעו מטעמה ואף טעוניה בסיכומים נועדו לקעקע את התאריך מחודש מרץ ולבסס את מועד המכר עצמו ליום 10.2.03. בכלל זה, בתצהירה של הנתבעת (סע' 26) ובחקירות מטעמה, הוצבע על מחיקות בתאריך בראש ההסכם. כל אלו נבעו מטיעון עובדתי של מכר בפברואר 2003, קודם לקבלת צו העיקול (ר' גם דברי בב"כ הנתבעת בישיבת 22.10.07 עמ' 4 – "לגופו של ענין, הדירה עצמה נמכרה בפועל ב- 10.2.03, זה נכון שהעיסקה דווחה למס שבח בחודש מרץ ואולם היה פה עניני מיסוי...."). זו גם היתה עמדת הנתבעת בדיון בירושלים (ר' עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 10.5.04, שצורף לתצהיר הנתבעת, ש' 12 ו- 21-22).

בנסיבות אלה, העלאת טיעון בשלב הסיכומים בענין תחרות זכויות בין עיקול להתחייבות לעשיית עסקה, יש בה משום שינוי בסיס הטיעון באופן שאינו מאפשר לתובעת התמודדות עובדתית ומשפטית עמו. די באמור על מנת שלא להדרש אל הטיעון.

79. עוד יצויין כי שאלת "איזו זכות גוברת" לא הוצבה לפתחה של הנתבעת. טענה כי היתה לצד ג' (אברג'ל) זכות שהיתה גוברת על העיקול שהוטל על ידי התובעת, בכל מקרה אינה מצדיקה התכחשות מחזיק לצו עיקול כאשר זכויות נשוא העיקול (ברמה כזו או ברמה אחרת), עדיין היו נתונות בידיו בעת קבלת הצו.

80. הגם שהדברים לא נטענו באופן זה, והצדדים לא התייחסו לכך, אני מוצאת לציין כי לו היתה מועלית הטענה מטעמה של הנתבעת מלכתחילה וכדין, מקומה היה ככל הנראה בשאלת הקשר הסיבתי בין התנהלותה לבין הנזק (שווי הדירה).

נקודת המוצא של התובעת, על יסוד מהלך דברים רגיל, הינה כי כל זמן שהנתבעת לא היתה חותמת על הדרוש במרץ 2003, לא ניתן היה להשלים את העסקה למכירת הדירה לגב' אברג'ל, והנכס (הדירה) היה נותר מעוקל לזכותה, על המשתמע מכך (משנקבע כי בפועל היה בבעלות החברה). מנגד, העמדה המשתמעת של הנתבעת מהגרסה שהועלתה בשלב הסיכומים, הינה כי גם אם היתה הנתבעת פועלת "בהצטיינות" ומדווחת לבית המשפט עוד ביום 23.2.03 על הזכויות בדירה הרשומות על שמה ולא חותמת על מסמכים ביום 10.3.03, לא היה הדבר משנה את התוצאה, משום שהצד השלישי, אברג'ל, כבר היה בעל זכות מעין-קנינית בדירה, מכח חתימת הנתבעת ביום 10.2.03, זכות זו גוברת על זכות העיקול, והתובעת היתה נותרת ללא "טרפה" (היינו – ללא הדירה).

אולם, כפי שכבר נזכר, לא הונחה תשתית לצורך ענין זה. גב' אברג'ל או מר בנישו, לא זומנו להעיד, ודאי לא על ידי הנתבעת, שעליה הנטל להוכיח טענות המקדמות את עמדתה. העובדה שעסקת המכר נשלמה לבסוף, אינה מבטיחה כי הדברים היו מתנהלים באותה דרך לו היה הצד השלישי מתמודד עם בעל זכות נוגדת של עיקול, וכיצד היו מתפתחים הדברים באופן כללי (ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ (2009); ע"א (י-ם) 2481/08 אדר גלוב בע"מ נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (2009)). הסוגיה לא עמדה על הפרק ברמה העובדתית והמשפטית ולא הוצב לה בסיס שיאפשר דיון (ולו דיון בעמימות בשאלת הקשר הסיבתי, ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם ז"ל (2006), פסק דינו של כב' הנשיא (דאז) ברק).

81. במקביל לכל האמור, הראיות שלפני מעלות כי גם התובעת חדלה בהתנהלותה בענין הרלוונטי. בעת שהוגשה התביעה המקורית לבית המשפט המחוזי בירושלים ועת הוגשה הבקשה לעיקול זמני, כבר ידעה או חשדה התובעת באופן ספציפי לגבי הדירה, כי זו רשומה על שם הנתבעת אף שסברה כי אינה שייכת לה. התובעת לא מצאה לנכון להטיל עיקול על הזכויות בדירה, אלא רק עיקול כללי על זכויות המשיבים בתביעה הבסיסית. בהנתן הקביעה העובדתית כי הנתבעת לא פעלה במזיד, התנהלות זו של התובעת עמעמה כלפי הנתבעת את הטעונים המועלים בבקשת העיקול ואיפשרה במידה לא מבוטלת את היכולת להעביר זכויות בדירה לאחר הטלת העיקול (או לפחות להעבירם בלי לבחון תחילה את היחס בין זכויות צד ג' לבין זכויות התובעת). אכן, גם מר טל אישר כי התנהלות זו היתה מוטעית (עמ' 20 ש' 24 - עמ' 21 ש' 11). זהו היבט של אשם תורם, אשר מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. במסגרת סוגיה זו נבחנת מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו והתובעת חדלה בענין זה (ת"א (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו (2005)).

82. לאור האמור, ועל יסוד דיני הנזיקין, אני סבורה יש לחייב את הנתבעת כלפי התובעת, אולם בסכום מופחת.

83. נוכח המסקנה דלעיל, איני מוצאת להדרש לעילות אחרות להן טענו הצדדים. אציין בשולי הדברים כדלקמן:


הטענה הנוגעת ל"הברחת נכסים" אינה רלוונטית לטעמי בערכאה זו ועל יסוד החומר הראייתי והמשפטי שהובא לפני.
לענין טענות עשיית עושר ולא במשפט - לפי הראיות שלפני, הנתבעת לא הפיקה רווח מרישום שמה באופן זמני כבעלת זכויות בדירה (ואף להיפך). במועד הגשת התביעה דנן, לא היו הזכויות רשומות על שמה. מועד הגשת התביעה אינו רלוונטי לשאלת ההתעשרות (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', מהדורה שנייה, עמ' 95 (1998) ("פרידמן"). אולם גם כך, וגם אם נניח לטובת התובעת כי הוכח די הצורך הקשר בין כספה לבין רכישת הדירה (התעשרות שהתקבלה מצד שלישי, החברה או האב, די בה כדי להקים את היסוד הדרוש לדיני עשיית עושר, פרידמן, בעמ' 88-90; חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979, סע' 1(ב)), הוראותיו השונות של חוק עשיית עושר (סעיף 2 בפרט), מהוות בסיס לתוצאת הדיון הנוכחי (פרידמן, עמ' 95, וכן – כרך ב', עמ' 1184 ואילך).
בהקשר טענת הפרת חובה חקוקה יוער כי העיקול בו דובר, אינו עיקול שנעשה במסגרת הליכי הוצל"פ, אלא עיקול זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי (אליה מפנה התובעת) מחילה את חוק ההוצל"פ על "ביצוע עיקול זמני". הגם שיכולה לעלות שאלה, האם הוראות סע' 47-48 לחוק ההוצל"פ באות בגדר ביצוע עיקול זמני (ע"א (מחוזי ת"א) 2724/03 בנק הדואר בע"מ נ' אדר גלוב בע"מ (2005)), ניתן למצוא פסיקה המחילה לכאורה את הוראת סעיף 48 האמור "דרך" תקנה 382 (רע"א 7909/06 שפטלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (2007)). נזכיר גם שהתובעת פנתה בעבר בסעד ספציפי הנוגע להפרה הנטענת של הוראות העיקול הזמני. כן יצויין כי דין האשם התורם חל במשפטנו ממילא גם לגבי עוולה זו (י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, ג' טדסקי עורך, מה' שנייה מתוקנת ומורחבת, ירושלים תשל"ז, עמ' 258-259; ת"א (מחוזי ת"א) 667/92 מדינת ישראל נ' אפל (2007)).


הערות וסיכום
84. הצדדים הכבירו טעונים. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני  (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)). בכלל זה טעונים בענין תחולת חוק המתנה; חוזה למראית עין; טענה כי הנתבעת היתה נושאת משרה בחברה; טענת התובעת בסיכומיה לגבי סעיף 34 לחוק ההוצל"פ (ר' לאחרונה ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (2009)); הטענה לגבי משמעות אי אמירה לעו"ד אראל כי הדירה נתקבלה במתנה; טענת התובעת לגבי אמירת ב"כ הנתבעת בקד"מ מיום 1.7.07 כי הנתבעת "שיקרה" בחתימתה על המש"ח; שאלת קיום "הצדק סביר" לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ; ועוד.

85. התובעת עתרה בכתב התביעה לחיוב הנתבעת בסך של 330,000 ₪, שהוא "שווי הדירה בסך 75,000$" וזאת, "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מסירת צו העיקול". דא עקא, יום מסירת צו העיקול שונה משמעותית מיום הגשת התביעה, אין בכתב התביעה חישוב הסכום הרלוונטי, הסכום היחיד הנזכר במפורש הוא 330,000 ₪, וזהו גם הסכום בגינו חושבה אגרת בית המשפט. משכך, אליו יש להדרש.

86. לאור הדיון דלעיל ולאחר שנתתי את דעתי לטעוני הצדדים ולחומר שלפני, מחוייבת הנתבעת כלפי התובעת בסך של 230,000 ₪ למועד הגשת התביעה (נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותה עת).



בשים לב ל"שני הסיבובים" של התובענה, והוצאות הצדדים בענין זה, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת. כל צד ישא בהוצאותיו.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה כנה

  2. תזכיר תביעה

  3. הפרדת תביעות

  4. פגיעה בעמוד שדרה צווארי

  5. תביעה על קללה

  6. תביעה על קללות

  7. דוגמא לתביעת סרק

  8. נכות כתוצאה מתאונת דרכים

  9. דוגמא לתביעת פח

  10. תביעות ע"י עורך דין בגדרה

  11. פגיעה בשלוש תאונות דרכים

  12. תביעה על הכפשות

  13. תביעה לדמי הרשאה

  14. תביעה לדמי קבורה

  15. תביעה של רב חובל

  16. כריכת תביעת רכוש

  17. תיבת סעף - תביעה

  18. הקטנת סכום התביעה

  19. תביעה לדין קדימה

  20. תביעה להחזרת כספים

  21. תביעה להסרת קיפוח

  22. תביעה להחזרת תרומה

  23. תביעה על איכות צבע

  24. תביעה ראויה לטיעון

  25. תביעה לחזור לעבודה

  26. תביעה בשם אדם שמת

  27. תביעה על התקנת מערכת מיגון

  28. תרגיל עוקץ - תביעה

  29. כתב ויתור על תביעות

  30. עורך דין תביעה כספית

  31. ויתור התובע על תביעתו

  32. תביעה של עובד רפא''ל

  33. הפסד הנחת העדר תביעות

  34. תביעה להחזרת ספרי תורה

  35. תביעה לדמי פדיון חופשה

  36. תביעה טורדנית וקנטרנית

  37. ההבדל בין תביעה לתובענה

  38. תביעה לפדיון חופשה שנתית

  39. תביעה להחזר לפי סעיף 322

  40. תביעה על התקנת דלת פלדלת

  41. תביעה על משלוח מכתבי נאצה

  42. תביעה על החלפת טונר במדפסת

  43. פיצוי על הוצאות רפואיות בתאונת עבודה

  44. תביעה בנושא אספקת תוצרת חלב

  45. תביעה נבלעת בתגמולי המל''ל

  46. תביעה על קניית חומרי בניין

  47. תביעה לתגמולים רטרואקטיביים

  48. תביעה לחייב לשלם קצבה של חודש

  49. תביעה לשמירת מעמד יועץ משפטי

  50. תביעה של עובד שעבד פחות מחודש

  51. תביעה לסכום קצוב אך לא מוסכם

  52. תביעה ביחס למתן שירותים משפטיים

  53. מחיקת תביעה בשל סיכויים קלושים

  54. טענות סותרות בשתי תביעות שונות

  55. תביעות הדדיות בין מוכרים לקונים

  56. תביעה של וועד בית כנגד חברת אחזקה בעיר לוד

  57. תביעה בטעית התקנת סככה באופן לקוי

  58. תביעה על סמך כרטסת הנהלת חשבונות

  59. מחיקת התביעה ללא מתן אפשרות תגובה

  60. תביעה על עבודות אלומיניום וזכוכית

  61. האם ''חזרה מתביעה'' מחיקה או דחייה

  62. האם אפשר לנהל תביעה כשהתובע בחו''ל

  63. אי מחיקת התביעה למרות סיכויים נמוכים

  64. תביעה מופרזת על סכום כסף לא פרופורציונלי

  65. תביעה לתשלום עלות של הופעה שלא יצא לפועל

  66. נטען כי התביעה הוגשה תוך התעלמות מההליכים הקודמים

  67. הפסקות הינו זכות נילוות שאינה ניתנת לתביעה בדיעבד

  68. האם חייבים לגלות גם מסמכים "לא רלוונטיים" במסגרת תביעה ?

  69. נדחתה תביעה בטענת מרצפות שקועות וכי צבען השתנה לאחר שטיפה

  70. האם אפשר להגיש תביעה על פגיעה במוניטין בגלל ביטול אירוע ?

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון