קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הסכם בין שכנים חל על שכנים חדשים: השאלה העומדת לדיון היא האם חלק מהמקרקעין בגוש 30026 חלקה 109, הנמצא ברחוב רד"ק 18 בירושלים, בו משתמש הנתבע כגינה לדירתו, מהווה חלק מהרכוש המשותף, או שמא יש לנתבע רשות בלעדית להשתמש בחלק המקרקעין כגינה לדירתו. כללי: ההסטוריה של המקרקעין: ראשיתו של הבנין הא במבנה בן קומה אחת בן שבעה חדרים בגוש 30026 חלקה 109 (לשעבר חלקה 64), אשר היה בבעלותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אשר העביר את זכויותיו בו לידי רשות הפיתוח. גוש 30026 חלקה 109 תיקרא להלן-"המקרקעין". ביום 25.6.1954 נכרת חוזה בין רשות הפיתוח לבין השופט המנוח אליהו מ. מני לפיו מכרה רשות הפיתוח את זכויות הבניה על גג, לצורך בניית דירה למגוריו. בסעיף 3 לנספח א' לחוזה זה נכתב כדלקמן: "כל עוד הרשות הנה הבעלים הרשום על איזה חלק שהוא מהבית המשותף, הרכוש המשותף לא יכלול את חלק הקרקע הבלתי בנוי שבחלקה 64 בגוש 30026. אך הוסכם בפירוש כי ברגע שלרשות לא תישאר כל בעלות בבית המשותף, חלק המקרקעין הנ"ל הבלתי בנוי יהווה חלק מהרכוש המשותף, והרשום לגביו יתוקן בפנקס בתים משותפים. כמו כן הוסכם בפירוש כי הרשות לא תהיה זכאית להעביר את חלק הקרקע הנ"ל הבלתי בנוי, אלא בהתאם להוראות סעיף זה או להקים עליו כל מבנה שהוא." ביום 22.8.1954 נכרת חוזה בין רשות הפיתוח לבין מר יצחק נבון לפיו מכרה רשות הפיתוח את זכויות הבניה על גג, לצורך בניית דירה למגוריו. בסעיף 3 לנספח א' לחוזה זה נכתב כדלקמן: "כל עוד הרשות הנה הבעלים הרשום על איזה חלק שהוא מהבית המשותף, הרכוש המשותף לא יכלול את חלק הקרקע הבלתי בנוי שבחלקה 64 בגוש 30026. אך הוסכם בפירוש כי ברגע שלרשות לא תישאר כל בעלות בבית המשותף, חלק המקרקעין הנ"ל הבלתי בנוי יהווה חלק מהרכוש המשותף, והרשום לגביו יתוקן בפנקס בתים משותפים. כמו כן הוסכם בפירוש כי הרשות לא תהיה זכאית להעביר את חלק הקרקע הנ"ל הבלתי בנוי, אלא בהתאם להוראות סעיף זה או להקים עליו כל מבנה שהוא." ביום 16.6.1955 ניתן צו לרישום בית משותף על המקרקעין (להלן-"הצו"). בצו נקבע כי הקרקע מסביב לבנין בשטח 600 מ"ר, שסומנה כתת חלקה 13, תהיה צמודה לתת חלקות 1, 2 ו-3. חדר המדרגות וחדר ההסקה נרשמו כחלקות משנה 11 ו-12, והן הוצמדו לחלקות משנה 5 עד 9. מהתשריט של הבית המשותף עולה שניתנה זכות גישה לחדר ההסקה בחלקת משנה 13 בקו על יד הגדר. הדירה בקומת קרקע, שסומנה כחלקת משנה 2, היתה בבעלותו של עו"ד פאול פרוינד, אשר בהתאם לצו היו צמודים לה 108/220 חלקים בחצר בשטח של 600 מ"ר, שסומנה בתשריט במס' 13. הדירה של כב' השופט מני המנוח סומנה כתת חלקה 5. כמו כן כב' השופט מני רכש את הזכויות במחסן ששטחו 3 מ"ר, וסומן כתת חלקה 7. הזכויות בדירה ובמחסן נרשמו על שם כב' השופט מני בלשכת רישום המקרקעין ביום 17.6.1955. בשלב זה לא נרשמו הזכויות בדירה על שם אשתו המנוחה של כב' השופט מני. ביום 12.12.1955 נרשמו על שם יצחק נבון ואידי נבון בחלקים שווים ביניהם בלשכת רישום המקרקעין הזכויות בתת חלקה 8, שהינה דירה בשטח 98 מ"ר, ובתת חלקה 4, שהיא מחסן בשטח 1 מ"ר. ביום 2.10.1958 נרשמו הזכויות בתת חלקה 2, שהינה דירה בקומת קרקע בשטח 108 מ"ר על שם עו"ד פאול פרוינד, כמנהל עזבון המנוחה אסתר פרוינד (כנראה אמו המנוחה של עו"ד פרוינד המנוח). ביום 9.7.1959 חתמו מר יהודה יערי, כב' השופט מני המנוח ומר יצחק נבון על מכתב שהיה מופנה לעו"ד פרוינד המנוח, שנוסחו כדלקמן: "א.נ. הנדון: בית משותף 64/26 בקשר עם העברת הקרקע הבלתי בנויה של הנכס על שם הדיירים כחלק מהרכוש המשותף הננו לאשר כי ע"י ההעברה לא תפגע זכות השימוש בגינה שע"י דירתכם (יחידה מס' 2) וזכות זו שמורה לדירתכם למטרת גינת נוי באותה מידה כפי שנהניתם עד כה." ביום 12.7.1959 כתב עו"ד ש. עינת מכתב לעו"ד פרוינד שלשונו כדלקמן: "לכבוד עו"ד שאול פרוינד רחוב הנסיכה מרי ירושלים א. נ. הנדון: בית משותף 64/26 רצ"ב הנני מעביר אליך את הסכמת הדיירים בדבר זכות השימוש בדירה. הגב' לבצהוט לא חתמה מאחר שהיא בחו"ל, אולם בשיחות שהיו לי בנדון אישרו כל הדיירים שלא יפריעו לזכות השימוש שלך בגנה. בברכה ש. עינת, עו"ד " ביום 9.8.1959 נחתם צו לתיקון הצו מיום 16.6.1955, בנוסח כדלקמן: " מתוך שימוש בסמכותי לפי הוראות סעיף 17 לחוק הנ"ל, ובהתאם לבקשת המעונינים, הריני מצווה כי תבוטל הצמידות המיוחדת מעל היחידות מספר-מ/נה 64/1, 64/2 ו-64/3, ובכך היא תתיחס לרכוש המשותף. רשם הקרקעות מצווה בזה לנהוג בהתאם לצו תקון זה שניתן בירושלים, היום ה' באב תשי"ט (9.8.1959)." בצו נרשם שהעתק ממנו לד"ר עמנואל פוהורילה, עו"ד ב"כ רשות הפיתוח ועו"ד פרוינד המנוח. השינויים בבעלות לאחר רישום הבית כבית משותף ותיקון צו הרישום: יחידות דיור בבעלות הנתבע: בהתאם לנסח רישום שצורף לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים עולה שהנתבע רכש את הבעלות בתת חלקה 2 (הדירה של עו"ד פרוינד המנוח), בתת חלקה 5, בתת חלקה 6 ובתת חלקה 7. שינויים בתת חלקות 5 ו-7: מנסח הרישום שצירפו התובעים לתצהיר העדות הראשית מטעמם עולה שהנתבע רכש מאת עזבון המנוחה ציפורה מני ז"ל את הבעלות בתת חלקות אלו. על כן, לנתבעת 1, עזבון המנוחה מני, אין כל תביעה כנגד הנתבע. לאור זאת נותרה אך ורק תביעת התובעים 2 ו-3 בלבד. שינויים בתת חלקות 8 ו-4: תת חלקה 8 הינה דירה בקומה שניה בשטח 98 מ"ר. הזכויות בדירה זו נרשמו ביום 5.8.1965 לאחר הסדר על שם נבון יצחק ואידי. מר יצחק נבון נפטר, וביום 15.5.07 עבר חלקו בירושה לנבון אדית ונבון יורם, כאשר על כל אחד מהם נרשמו 1/4 מהזכויות בדירה. תת חלקה 4 הינו מחסן בשטח 1 מ"ר, אשר הזכויות בו נרשמו ביום 5.8.1965 לאחר הסדר על שם נבון יצחק ואידי. לגבי נכס זה לא נרשמה הירושה של המנוח יצחק נבון לאחר מותו, והזכויות בתת חלקה 4 עדיין רשומות על שמו של המנוח. לטענת התובע מס' 3 הוא זכאי להירשם כבעלים של תת חלקות 8 ו-4, מכוח היותו יורש של הבעלים. שינויים בתת חלקה 9: ביום 11.11.1984 נרשם בנסח הרישום כי כל הזכויות בתת חלקה 9 עברו בירושה לתובע מס' 2, מר יערי מנחם. חוזה המכר בין יורשי עו"ד פרוינד ז"ל לבין הנתבע: ביום 9.8.2004 נחתם חוזה בין יורשי המנוח עו"ד פרוינד ז"ל בין הנתבע, לפיו מכרו היורשים לנתבע את זכויותיהם בתת חלקה 2 במקרקעין. וכל תואר הממכר במבוא לחוזה: "הואיל: והמוכר מצהיר בזה כי הינו בעל זכות החזקה והבעלים הרשום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים של דירה בקומת קרקע, בשטח רשום של 108 מ"ר, הנמצאת ברחוב רד"ק 18, ירושלים, והידועה כגוש 30026 חלקה 109/2 (להלן-"הדירה", הכל לפי נסח רישום המצורף לחוזה כחלק בלתי נפרד ממנו." בסעיף 4(ג) לחוזה נכתב כדלקמן: "המוכר ממחה ומעביר לקונה בהעברה מלאה ומוחלטת יחד עם הדירה את כל זכויותיו בגינה על פי מכתב מיום 12.7.59 המצורף לחוזה זה, ככל שישנן כאלה וכל סעיפי החוזה הנוגעים לדירה יחולו על הגינה בהתאמה." טענות בעלי הדין בכתבי הטענות: טוענים התובעים בכתב התביעה כי הזכות שניתנה לעו"ד פרוינד המנוח בגינה הינה זכות אישית, אשר לא ניתנה להעברה, ואשר פקעה עם מותו ועם מות רעייתו המנוחה. על כן, אין לנתבע כל זכות בגינה, ועליו לסלק ידו ממנה ולהרוס את כל הגדרות שמסביב לגינה. טוען הנתבע בכתב ההגנה שהזכות לשימוש בגינה היא זכות הצמודה לדירה, ואינה זכות אישית, והנתבע רכש את זכות השימוש בגינה ביחד עם כל הזכויות בתת חלקה 2. ההסכמה הדיונית בין בעלי הדין: הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע להוכחות ליום 13.1.08. ביום 13.1.08 הגישו ב"כ הצדדים הסדר דיוני שנוסחו כדלקמן: בעלי הדין מושכים את תצהיריהם מבלי שיהיה בכך כדי לוותר על כל טענה מטענותיהם או מבלי שיהיה בכך כדי להודות בכל טענה מטענותיו של הצד האחר. כל המסמכים והתמונות אשר צורפו לכתב התביעה ולכתב ההגנה וכן המסמכים אשר צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם בעלי הדין (זולת המסמכים "ו", "ז1", "ז2" ו-"ז3" לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, שהינם מכתב הדרישה אשר שלח ב"כ הנתבע אל ב"כ התובעים לגילוי מסמכים ולמתן מענה לשאלון וכן תצהירי גילוי המסמכים ותצהירי התשובה לשאלון אשר הגישו התובעים) ייחשבו כקבילים. בית המשפט יכריע בתובענה על יסוד סיכומי הצדדים בכתב, אשר יהיו רשאים להסתמך לצורך כך על המסמכים והתמונות הנזכרים בסעיף 2 לעיל. סיכומי הצדדים יוגשו במועדים הבאים: התובעים בתוך 60 יום והנתבע בתוך 60 יום ממועד קבלת סיכומי התובעים. הצדדים מבקשים מבית המשפט ליתן הסדר דיוני זה לעיל תוקף של החלטה." ואכן, נתתי תוקף של החלטה להסדר הדיוני, שהיה סביר בנסיבות הענין, שכן ההכרעה בסכסוך זה תלויה בפרשנות שיש ליתן למסמכים משנת 1959 שנכתבו ונחתמו לפני תיקון הצו. תצהירי הצדדים לא היו יכולים להועיל במאומה בפרשנות המסמכים, שכן המצהירים לא היו מעורבים בכתיבתם ובחתימה עליהם, וכל מי שהיה מעורב בכתיבת מסמכים אלו וחתימה עליהם כבר הלך לעולמו. למרות הסכמה זו, ועקב טעות, הסתמך ב"כ התובעים בסיכומיו על תצהירי התובעים. על כן לא ניתן פסה"ד במועד, וב"כ התובעים נאלץ לתקן את סיכומיו. טענות הצדדים בסיכומיהם: כפי האמור לעיל, מאחר והנתבע רכש את תת החלקות שהיו רשומות על שם התובע 1, הפסיק למעשה התובע את התובענה כנגד הנתבע. לכן יש לדון אך ורק בטענות הנתבעים 2 ו-3 כנגד הנתבע. טוענים הנתבעים 2 ו-3 בסיכומיהם המתוקנים כדלקמן: מאחר שהסכמת הדיירים משנת 1959 לא נרשמה בספר הפרוטוקולים של הבית או בדרך אחרת, כגון הערת אזהרה את תקנון הבית המשותף, מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה; הנתבע אינו יכול להסביר מדוע ויתר עו"ד פרוינד המנוח על גינה גדולה ומרשימה; הנתבע לא הציג כל מסמך אודות זכויות עו"ד פרוינד המנוח בדירה ובגינה; יורשי המנוח פרוינד סייגו בסעיף 4(ג) לחוזה את הזכויות בגינה אותן הם מכרו; עו"ד פרוינד לא שינה את מצבו לרעה ולא נתן כל תמורה עבור מתן הרשות להשתמש בגינה; גם יש רשות בלתי הדירה, היא אינה עבירה, שכן מדובר בזכות אישית. טוען הנתבע בסיכומיו כדלקמן: מנוסח המכתב עליו חתמו בעלי הזכויות המקוריים עולה שהזכות לשימוש בגינה צמוד לדירה ולאו דווקא לעו"ד פרוינד המנוח; המסקנה העולה מהאמור בסעיף 1 לעיל, עולה שמדובר בזכות עבירה ולא בזכות אישית בלתי עבירה; באשר לסעיף 71(א) לחוק המקרקעין, מאחר והתובעים 2 ו-3 הינם היורשים של מי שחתם על המסמך משנת 1959, חלות עליהם כל ההתחייבויות של המנוחים, ואינם יכולים לטעון שלא ידעו על הסכמה זו של המנוחים; אין להתייחס למכתבו של עו"ד עינת, אלא להתחייבויות הבעלים של יחידות הדיור במקרקעין; אין התובעים זכאים לחזור בהם מההסכמה לשימוש בחלק מהרכוש המשותף כגינה. דיון ומסקנות: לאחר ששקלתי את כל נסיבות העניין, סבור אני שיש לדחות את התביעה, מהסיבות שיפורטו להלן. מצב הזכויות בחצר בעת רישום הצו בשנת 1955: בעת רישום הצו בשנת 1955 הוצמדה החצר בשטח 600 מ"ר לתת חלקות 1, 2 ו-3, שהן קומת המרתף ושתי הדירות שהיו בקומת קרקע. לדירות בקומה ראשונה וקומה שנייה לא היה כל חלק בחצר, כמו שלדירות בקומת קרקע לא היה חלק בחדר המדרגות שהוביל לקומות מעל קומת קרקע, כנראה מהסיבה שלדירות בקומת קרקע היו כניסות נפרדות מקומת הקרקע. פרשנות המסמכים משנת 1959: כפי שציינתי לעיל, ביום 9.8.1959 תוקן צו רישום בית משותף שעל המקרקעין באופן שהפך את החצר לחלק מהרכוש המשותף. מן הראוי היה שב"כ הצדדים היו מגישים לי העתק מכל תיק הבקשה לתיקון הצו המצוי בלשכת רישום המקרקעין בירושלים (או בלשכת המפקח על בתים משותפים בירושלים) על מנת שניתן יהיה ללמוד על תהליך התיקון, החל מהבקשה ועד למתן הצו המתקן, מי היה מעורב בהליך זה, מה היו ההסכמות בין הצדדים, והאם המסמכים עליהם חתמו בעלי הזכויות כלפי עו"ד פרוינד לפני החתימה על הצו המתקן היו חלק מהבקשה לתיקון הצו. העתק תיק הבקשה היה יכול להיות לעזר רב לצדדים ולבית המשפט. מהעובדה שהעתק מהצו המתקן נשלח ליועץ המשפטי של רשות הפיתוח ולעו"ד פרוינד ניתן ללמוד ששני עורכי דין אלו היו מעורבים בהליך תיקון הצו וידעו על קיומו. ביום 9.7.1959 חתמו מר יהודה יערי, כב' השופט מני המנוח ומר יצחק נבון על מכתב שהיה מופנה לעו"ד פרוינד המנוח, שנוסחו כדלקמן: "א.נ. הנדון: בית משותף 64/26 בקשר עם העברת הקרקע הבלתי בנוי של הנכס על שם הדיירים כחלק מהרכוש המשותף הננו לאשר כי ע"י ההעברה לא תפגע זכות השימוש בגינה שע"י דירתכם (יחידה מס' 2) וזכות זו שמורה לדירתכם למטרת גינת נוי באותה מידה כפי שנהניתם עד כה." ביום 12.7.1959 כתב עו"ד ש. עינת מכתב לעו"ד פרוינד שלשונו כדלקמן: "לכבוד עו"ד שאול פרוינד רחוב הנסיכה מרי ירושלים א. נ. הנדון: בית משותף 64/26 רצ"ב הנני מעביר אליך את הסכמת הדיירים בדבר זכות השימוש בדירה. הגב' לבצהוט לא חתמה מאחר שהיא בחו"ל, אולם בשיחות שהיו לי בנדון אישרו כל הדיירים שלא יפריעו לזכות השימוש שלך בגנה. בברכה ש. עינת, עו"ד " כאמור, את שני מכתבים אלו קיבל עו"ד פרוינד המנוח לפני תיקון הצו. סבור אני שאין להתייחס לפרשנותו של עו"ד עינת למכתב מיום 9.7.1995, אלא יש לפרש את מסמך זה בפני עצמו, שכן משני צידי המסמך עמדו שני משפטנים, והם: השופט מני המנוח ועו"ד פרוינד המנוח. ולכן, נקודת המוצא היא שמסמך זה נוסח בדייקנות, תוך הקפדה על כל מלה ומלה, ומתן משמעות לכל מלה ומלה ולא מונח ומונח. המצב המשפטי עובר לתיקון הצו היה כדלקמן: לשופט מני המנוח ולמר נבון המנוח היו חוזים עם רשות הפיתוח שבעת העברת זכויות הבעלות במקרקעין, חלק המקרקעין שלא היה בנוי יירשם כרכוש משותף; הזכויות בתת חלקה 2 היו רשומות בתחילה על שם אמו המנוחה של עו"ד פרוינד, והוא קיבל לאחר מכן את זכויות אלו. לא ידוע מתי קיבלה אמו המנוחה של עו"ד פרוינד את הזכויות בתת חלקה 2, והאם כללו זכויות אלו את חלק החצר בה נמצאת הגינה. מהעובדה שחלק הגינה הוצמד לתת חלקה 2 נובעת המסקנה שאכן היתה התחייבות של רשות הפיתוח או האפוטרופוס לנכסי נפקדים שחלק הגינה יוצמד לתת חלקה 2; מאחר והיו התחייבויות סותרות של בעל המקרקעין כלפי הדיירים השונים, היה צורך לאזן בין החוזים השונים או להתאים ביניהם, ולמצוא את הפתרון לסתירה בין החוזים השונים של הדיירים השונים. על כן נחתם המסמך מיום 9.7.1995. פרשנות המסמך מיום 9.7.1995: במסמך מיום 9.7.1995, נכתב כדלקמן: בקשר עם העברת הקרקע הבלתי בנוי של הנכס על שם הדיירים כחלק מהרכוש המשותף הננו לאשר כי ע"י ההעברה לא תפגע זכות השימוש בגינה שע"י דירתכם (יחידה מס' 2) וזכות זו שמורה לדירתכם למטרת גינת נוי באותה מידה כפי שנהניתם עד כה." (ההדגשה שלי - י.ז.) כפי שציינתי לעיל, על מכתב זה חתם כב' השופט מני המנוח, ועל כן יש ליתן משקל רב לנוסח בו נכתב המכתב. במכתב זה נכתב שהזכות שמורה לדירה. דהיינו, לא מדובר בזכות אישית של משפחת פרוינד, אלא זכות שהיא צמודה לדירה בה מתגוררת משפחת פרוינד. לדירה לא יכולה להיות צמודה זכות אישית אלא אך ורק זכות חפצית, שכן זכות אישית צמודה לאדם ולא לחפץ. המלים "כפי שנהניתם עד כה" אינן צריכות להטעות, שכן מלים אלו מכוונות להגדיר את היקף הזכות הצמודה לדירה ואת היקפה, ולא את מהותה, שכן מהות הזכות כצמודה לדירה הוגדרה במלים "וזכות זו שמורה לדירתכם". סבור אני שמסמך מיום 9.7.1995 מבטא מעין פשרה בין ההתחייבויות הסותרות של התחייבויות רשות הפיתוח או האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבעלי הזכיות במקרקעין, כפי שתוארו לעיל. כך שמצד אחד, הקרקע הבלתי בנויה נרשמה כרכוש משותף בהתאם לחוזים בין רשות הפיתוח לבין כב' השופט מני המנוח ומר נבון, ומצד שני, זכות השימוש בחלק שהיה צמוד לדירת עו"ד פרוינד המנוח נשארה צמודה לדירת משפחת פרוינד (תת חלקה 2). מסקנה זו מתבקשת גם מהעובדה שבצו משנת 1955 נעשתה הפרדה מוחלטת בין דירת המרתף ודירות קומת קרקע, אליהן הוצמדה החצר, לבין הדירות בקומה ראשונה ובקומה שניה, אליהן הוצמדו חדר המדרגות וחדר ההסקה. אינני מייחס משמעות רבה לאמור בסעיף 4(ג) לחוזה שבין יורשי עו"ד פרוינד המנוח לבין הנתבע, שכן מטבע הדברים היורשים מבקשים להיזהר בתיאור הממכר, ולהימנע מלהתחייב אודות עובדות שאינם בקיאים בהן. לאור האמור לעיל, סבור אני שזכות השימוש צמודה לדירה, ואינה רשות שימוש אישית, ועל כן היא זכות עבירה. סעיף 71(א) לחוק המקרקעין: טוענים התובעים 2 ו-3 שהאמור במכתב אינו מחייב אותם, מאחר והאמור בו לא נכתב בספר ההחלטות של הבית, לא נרשמה הערת אזהרה בגינו ולא נרשם כחלק מתקנון הבית המשותף. התובעים מתבססים על סעיף 71(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כדלקמן: "החלטה של בעלי הדירות שנתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות תחייב כל בעל דירה, בין שהיה בעל דירה בשעת קבלת ההחלטה ובין שהיה לבעל דירה אחרי קבלתה; ספר ההחלטות יהיה פתוח לעיון בכל עת סבירה לכל בעל דירה." מנוסח הסעיף עולה שההסכם אליו הגיעו בעלי דירות מחייב אותם גם אם לא נרשם ההסכם כאמור לעיל. מטרת סעיף זה הינה ראייתית והיא מיועדת להודיע לצד ג' שבא להתקשר בחוזה עם בעל דירה על כל ההסכמים שיש בקשר לאותה דירה. לכן, הסכם שלא נרשם כאמור, לא יכול לחייב צד ג'. אך כאשר מדובר באדם שקיבל זכויות כחליפו של בעל דירה, וכמי שבא בנעליו, כגון יורש, אזי החוזה או ההסכם או ההתחייבות עליהם חתם המוריש, מחייבים את היורש לכל דבר וענין. ראה לענין זה את ע"א 69/84 שפר נ. בונה ואח', פ"ד מ(2) 645; ע"א (חי) 1020/03 בובליל ואח' נ. שטיינר . מאחר והתובע 2 הינו יורשו של מר יערי שחתם על המסמך מיום 9.7.1995, והנתבע 3 הינו יורשו של מר יצחק נבון, שגם הוא חתם על המסמך מיום 9.7.1995, ושניהם באים בנעלי בעלי הזכויות הקודמים, הרי שעל פי הפסיקה, הנ"ל, אינם יכולים להישען על סעיף 71(א) לחוק המקרקעין בטענתם שההתחייבות במכתב הנ"ל אינה מחייבת אותם. חזרה מההתחייבות: טוענים התובעים 2 ו-3 שהם רשאים לחזור בהם מההתחייבות הנקובה במסמך מיום 9.7.1995. סבור אני שיש לדחות את טענתם זו של התובעים 2 ו-3, שכן מהנסיבות כפי שתיארתי אותן לעיל עולה שעו"ד פרוינד הסכים לביטול ההצמדה של החצר לתת חלקה 2, רק לאחר שקיבל את התחייבות שאר דיירי הבית שזכות השימוש בגינה תישאר צמודה לדירה. בנסיבות אלו, לאחר שעו"ד פרוינד המנוח שינה מצבו לרעה בעקבות התחייבות זו, אין התובעים 2 ו-3 רשאים לחזור בהם מההתחייבות של המנוחים יערי ונבון. תום לב: הצדדים טענו לחוסר תום לב של הצד שכנגד. מאחר והגעתי לתוצאה הנכונה בלי להתייחס לטענת תום הלב, לא אדון בטענת תום הלב, על מנת שלא לפגוע בכבודו של מי מבעלי הדין. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעים. אני מחייב את התובעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוזהשאלות משפטיותמקרקעין