קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם חובה לעבור טיפול רפואי מכוח חובת הקטנת הנזק: התובעת, ילידת 16.2.79, נפגעה כנהגת בתאונת דרכים (ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975,להלן: "התאונה") ביום 16.1.04, בחודש השישי להריונה כאשר נהגה ברכב מ.ר 3592119 פגע ברכבה רכב אחר וכתוצאה מכך עף רכבה של התובעת ופגע חזיתית במעקה הבטיחות משמאל. הרכב היה מבוטח בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו על ידי נתבעת 1. על פי כתב התביעה, התובעת פונתה ממקום התאונה באמבולנס לבית חולים תל השומר התובעת אובחנה כסובלת משבר בלסת תוך כניסת השיניים כלפי פנים, שתי שיניים קדמיות בלסת התחתונה התעקמו כלפי מעלה. השיניים עברו אקספוליאציה ואובחנה פגיעה חודרנית בשפה העליונה עם קרעים של העור, השריר והרירית. כן אובחנו פגיעות אורטופדיות הכוללות חבלה בברכיים, לרבות חתך בברך ימין, חבלה ברגל ימין, צליפת שוט וחבלות בעמ"ש צווארי וגבי. התובעת נותחה במחלקת פה ולסת בהרדמה כללית אושפזה ביום 16.1.04 ושוחררה ביום 22.1.04. התובעת טוענת כי עקב התאונה סובלת ממראה מכוער ביותר של פניה, עיוות קשה בלסת ובשפתיים וכאבים והגבלות קשות בלסת עד כדי קשיים באכילה, צלקות ועיוות קשה של השפה עליונה אשר נתפרה בבית החולים. על פי חוות דעת המומחים טוענת התובעת כי הומלץ לה לשקול ניתוח פלסטי לשחזור השפה העליונה. התובעת טוענת כי עקב התאונה נאלצה לעבור טיפולים בשיניים בחניכיים ובלסת לרבות השתלת חניכיים, השתלת שתלים, השתלת עצמות, עקירת שיניים. התובעת נאלצה לעבור הרדמה מלאה ביום 14.6.05 אשר בגינה נאלצה לשאת בעלות טיפול בסך 51,446 ₪. התובעת מציינת כי מאז התאונה החלה לסבול מבעיות נפשיות קשות מטופלת על ידי פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש ברמלה. סובלת גם מירידה בשמיעה ומטנטון ושהתה בימי אי כושר רבים מיום התאונה ועד ליום 31.5.04. התובעת מפרטת בכתב התביעה את ראשי הנזק אותם מבקשת לפסוק לטובתה: אובדן השתכרות לעבר בסך 150,000 ₪. הוצאות רפואיות לרבות נסיעות לעבר: בסך 185,000 ₪. עזרת הזולת לעבר כאב וסבל. נזקים כלליים. הנתבעים אינם כופרים בעצם התרחשות התאונה או בשאלת הכיסוי הביטוחי, לפיכך המחלוקת היחידה סבה סביב גובה הנזק. חוות דעת רפואית: נכות בתחום הכירורגיה הפלסטית: ד"ר מוריס טופז מונה כמומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע המומחה בפרק המסכם כי, הפציעה בשפה העליונה והצלקת מעליה גרמה לרגישות מקומית, כאב ואי נוחות ניכרת בתקופה של ריפוי הפצעים והבשלת הצלקות. המומחה הגדיר את הנכות הקשורה בפציעה באזור השפה העליונה בשיעור של 20% נכות אסתטית זמנית על פי סעיף 75 (2) ג' לתקנות החל מיום 16.1.04 ולמשך שנתיים מיום הפציעה. במהלך השנים חלה הבשלה של אזור הצלקת ושיפור במראה אשר חייבו עדכון אחוזי הנכות. המומחה ציין כי בהנחה והתובעת לא תסכים לעבור את סדרת הניתוחים לצורך שיפור מראה הפגימה בשפה והצלקת מעליה ניתן לקבוע נכות צמיתה בשיעור של 15% נכות אסתטית על פי סעיף 75 (2) ג' לתקנות המל"ל מיום 16.1.06. בהנחה והתובעת תעבור ניתוחים לשיפור מראה הפגימה ניתן יהיה לקבוע נכות צמיתה רק בחלוף שנה לאחר הניתוח המתקן אולם אם הכול יתנהל כשורה ניתן יהיה לקבוע נכות צמיתה בשיעור של 5% שיתחיל כשנה לאחר ביצוע הניתוחים המשקמים. נכות בתחום הא.א.ג: ד"ר ראובן בן טובים מונה כמומחה רפואי בתחום הא.א.ג מטעם בית המשפט בחוות דעתו קבע המומחה בפרק המסכם כי עיקרי נכותה של התובעת עקב התאונה הם: עקב שינויים מינוריים בצורת האף החיצוני והפרעות בנשימה האפית על פי סעיף 69 (2) שיעור של 15% נכות זמנית לשנתיים. טנטון ללא פגימה ברת נכות בשמיעה, כאשר הטנטון מחד הינו ובעיקרו חד צדד LT ומאידך מקורו העיקרי בפגימה הטראומטית בעצם המקסילרית השמאלית ועם השלכה למפרק הלסת השמאלי. לפיכך קבע המומחה נכות בשיעור 5% לצמיתות. עקב צלקת מעל השפה העליונה ועיוות אסתטי של השפה העליונה ובמיוחד חלקה האמצעי שמאלי - נכות זמנית לשנתיים בשיעור של 15% על פי סעיף 75 2 ב'. המומחה ציין כי הנכויות הזמניות שקבע לא נקבעו כנכויות צמיתות לאור קיום האפשרות לניסיון תיקון כירורגי / פלסטי משולב (אף שפה עליונה וצלקת) כאשר העלות המשוערת של התערבויות כירורגיות אלו הנה 30,000 ₪ ולאחר הניתוחים יש מקום להערכה סופית באשר לקיום נכות קבועה ובאם לאו. הפגיעה באפה של התובעת: ב"כ הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה מיום 14.11.06 וביקשה את התייחסותו של המומחה לעמדתו של ד"ר טופז, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית אשר ציין בחוות דעתו כי לא מצא פגיעה חמורה באפה של התובעת כפי שקבע ד"ר בן טובים בחוות דעתו, ועל פי הצילומים שהובאו בפניו הרי שפגימות אלו קיימות היו גם עובר לתאונה וכן: "אי לכך אני מסתייג מהכללת סטיית ציר האף, צניחת קצה האף והאסימטריה בין הנחיריים במוקדי הפגימה האסטטיים כהגדרתו והכללתם במסגרת הנכות הקשורה בתאונה". ב"כ הנתבעת שלחה כאמור את חוו"ד זו וביקשה מד"ר בן טובים לקבל עמדתו וכן לצפות שצילומיה של התובעת עובר לתאונה. ביום 31.7.08 השיב ד"ר בן טובים כי הוא סבור כי לאור החבלה הניכרת בעצמות הפנים שגרמה בין היתר לשברי שיניים ובעצמות הפנים קרע בשפה העליונה ולאשפוז בן 10 ימים במחלקת כירורגיית פה ולסת עם התערבות כירורגית, הרי שהאפשרות כי האף לא ניזוק כלל בתאונה הנה בלתי סבירה לחלוטין. המומחה ציין כי אין הוא מזהה כל פגימה באף עובר לתאונה ובכדי לזהות פגם כזה היה צורך בתמונת תקריב ברורה ומוגדלת של האף וכן צילום צדדי וצילום מלמטה כלפי מעלה. בנוסף ציין המומחה כי: "יש להדגיש ולציין כי בבדיקתה במסגרתי זוהו ונמצאו אף ממצאים פתולוגיים בחלל האף, קרי סטיית המחיצה האפית , והיפרטרופיית הקונכיות התחתונות, כגורמים בדיעבד להגבלת ולחסימת הנשימה האפית ...וממצאים אלו קשורים בקשר ישיר ובלתי אמצעי לממצאים ולחבלה החוץ אפית באף ובאיברים האנטומיים השכנים...וממצאים אלו שכיחים ובאחוזים גבוהים בטראומות בעצמות הפנים". המומחה ציין כי את הנכות העניק לתובעת בשל שינויים מינוריים בצורת האף החיצוני והפרעות בנשימה האפית. לגבי תקופות אי הכושר המומחה מאשר כי הם בהתאם לאישורי ימי המחלה שהוענקו לתובעת לאחר התאונה. ד"ר בן טובים השיב לב"כ הנתבעת ביום 2.2.09 וציין כי: "לאחר עיון/הערכה של שתי תמונות נוספות של הנפגעת, ואשר נשלחו לי על ידי עו"ד י. בן אפרים ביום 12.1.09 - אין שינוי במסקנות חוות דעתי מיום 31.8.06". התובעת טעונת בסיכומיה כי ד"ר בן טובים קיבל את תלונותיה של התובעת וקבע נכויות זמניות לשנתיים אולם יש לראות בהן כנכויות לצמיתות וזאת מן הטעמים הבאים: אין בכוונת התובעת לעבור סדרה של ניתוחים על מנת לשפר באופן חלקי בלבד את מצבה. הניתוח כרוך בסיכונים אשר לאחריהם עלולה היא להישאר אף במצב גרוע יותר. התובעת אינה מסוגלת מבחינה נפשית ופיסית לעבור סדרת ניתוחים נוספת לאחר הניתוחים הרבים שכבר עברה. ב"כ התובעת מפנה לע"א 120/00 משה יעל נגד בצלאל ואח', , תק -על 2002 (2) 1125 וכן לע"א 252/86 יצחק גולדפרב נגד כלל חברה לביטוח , פ"ד מה' (4) 45 עמ' 53-54 ומציינת כי בנסיבות אלה לא ניתן לדרוש מהתובעת לעבור ניתוחים מסובכים ומכאיבים כאשר סיכויי ההצלחה נמוכים ולאחריהם תיקבע נכות צמיתה. על כן מבקשת התובעת להכיר בנכותה בשיעור 15% בגין שינויים בצורת האף החיצוני והפרעות בנשימה באפית - כנכות צמיתה. הנתבעים לא ביקשו לחקור את ד"ר בן טובים על חוות דעתו אולם ציינו בסיכומיהם כי התובעת נמנעה לעבור ניתוח ביחס לצורת האף והנשימה ונמנעה מלהסביר זאת. הנתבעות מציעות להכיר במחצית מנכותה הזמנית כנכות צמיתה כלומר בשיעור של 7.5%. סבורני כי יש לקבל את עמדת התובעת זאת לאור העובדה כי המומחה הסביר את קביעותיו בתשובות לשאלות ההברה בפירוט כאשר בפעם השנייה ציין כי חוות דעתו עומדת בעינה. התאונה התרחשה ביום 16.1.04, ד"ר בן טובים בדק התובעת ביום 15.8.06 וקבע כי הנכויות הן זמניות לשנתיים ולמעשה קבע שוב הן בשנת 2008 והן בשנת 2009 לאחר שעיין בחוות דעתו שוב לשם מענה לשאלות ההבהרה כי הוא עומד על קביעותיו בחוות הדעת. באשר לטנטון הרי כי אין מחלוקת כי המומחה ציין כי המדובר בנכות צמיתה. הפגיעה בשפה העליונה של התובעת: באשר לנכויות שנקבעו עקב הפגיעה בשפה העליונה ולעניין הצלקת שנותרה, המומחה אמנם ציין כי קיימת אפשרות לניסיון תיקון בעלות מוערכת של 30,000 ₪, אולם ביום 30.7.07 בדק את התובעת ד"ר מוריס טופז מומחה בכירורגיה פלסטית אשר חוות דעתו גם הוא בדבר הצלקת מעל השפה העליונה של התובעת וציין את אותו סעיף במסגרת תקנות המל"ל בקביעת הנכות כפי שציין ד"ר בן טובים. ד"ר טופז קבע בחוות דעתו כי: "לא ניתן להעלים ולהסתיר את הפגימה במצבה הנוכחי. לא צפוי שינוי משמעותי עצמוני במראה ובמרקם הפגימה בשפה העליונה. בטרם ביצוע פעולות כירורגיות נוספות , ניתן לקבוע בשלב זה כשלוש וחצי שנים לאחר התאונה, את הפגימה כיציבה. קיימת אפשרות לשיפור מראה הפגימה בשפה העליונה על ידי סדרה של פעולות כירורגיות...השיפור... צפוי להיות חלקי ...הניתוח המתקן כשלעצמו כרוך בסיכונים...". ד"ר טופז ציין כי הנכות הזמנית מיום 16.1.04 (יום התאונה) לשנתיים בשיעור של 20% על פי סעיף 75 (2) ג' , אם התובעת תסרב לבצע את סדרת הניתוחים אזי הנכות הצמיתה הנה בשיעור של 15% החל מיום 16.1.06 כאשר אם התובעת תסכים לבצע את סדרת הניתוחים המשקמים הרי שרק לאחר כשנה ממועד ביצוע הניתוח המשקם ניתן יהיה לקבוע (אם הכול יתנהל כשורה) כי תהיה הפחתה בשיעור הנכות הצמיתה ל- 5% על פי סעיף 75 (2) ב'. חובת הקטנת הנזק: על מנת להכריע בסוגיה יש צורך להיזקק לשאלה בדבר חובתה של התובעת להקטנת נזקיה אל מול זכותה לשמור על בריאותה כנגד הסיכונים צפויים. כבוד השופט ברק (כתוארו אז) הביע עמדתו בעניין זה בע"א 252/86 גולדפרב נגד כלל חברה לביטוח, מה (4) 45 בקובעו כי: "...השיקולים השונים יוצרים "וקטור" של כוחות, הפועלים לכיוונים שונים, ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה. פשיטא, שאם הסיכון הוא קטן, הסבל והכאב נמוכים והסיכוי להצלחה רב, הדין מטיל על הניזוק את הנטל להפחית מסכום הפיצויים בהם יתחייב המזיק בדרך של הסכמה לניתוח. לעומת זאת, פשיטא, שאם הסיכון הוא רב, הסבל והכאב כבדים וסיכוי ההצלחה קלושים, אין מקום לדרוש מהניזוק להפחית את הנזק. בין שני קצוות אלה מונחים מקרי הביניים. הסיכון אינו רב אך הכאב ניכר והסיכויים שקולים - מה דורש הדין במקרה זה? אכן, אלה הם המקרים הקשים, בהם המדיניות המשפטית הראויה באשר להתנהגות הרצויה של הניזוק תקבע בסופו של דבר את התוצאה. מדיניות זו צריכה לשקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל. דומה כי הכוונה שיפוטית זו היא מעטה, אך נראה כי ליותר מכך אין לצפות.. כפי שראינו, הפסיקה הישראלית מכירה בנטל של הניזוק להפחית את נזקו ובכך גם את הפיצוי בו חייב המזיק. הפעלתו של עיקרון זה בכל הנוגע להסכמת הניזוק לניתוח רפואי אינה מגלה עקביות בפסיקתו של בית-משפט זה. מחד גיסא נקבע בע"א 449/81, 492[10], בעמ' 78, מפי השופט ד' לוין, כי: "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח". ברוח דומה פסק השופט וייס בע"א 810/81 [5]. לעומתו סברה השופטת נתניהו באותה פרשה, בעמ' 495, כי: "הכלל, הן בפסיקה שלנו והן בפסיקה האנגלית והאמריקנית, היה ונשאר, לדעתי, כי סירוב כזה ייבחן על-פי סבירותו". נמצא, כי יש שסירוב לניתוח אינו סביר. ברוח דומה נפסק בע"א 427/88 [9] הנ"ל מפי השופט אור, בעמ' 438, כי: "... באין ראיה על סיכונים של ממש בניתוח, באין סתירה לסיכויים הטובים של הניתוח, וכשאין הנפגע עצמו מעיד על סרוב להינתח ועל הנימוקים לכך, אין מקום שבית המשפט יחליט, מיוזמתו, שאין להתחשב באותם סיכויים סבירים של הניתוח. שהמשיב יתנהג כנפגע סביר ויעשה להקטנת נזקו על-ידי שינותח כמומלץ על-ידי ד"ר לוין, כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו". אכן, הגישה הנראית לי כראויה - ואשר על בסיסה העיוני עמדתי בפסק-דיני זה היא זו המאזנת בין השיקולים השונים. כשם שאין לומר, כי סירוב לניתוח לעולם אינו בלתי סביר, אין גם לומר, כי סירוב לניתוח הוא לעולם בלתי סביר. הכול תלוי במערכת השיקולים הרלוואנטיים ובמשקלם הפנימי ההדדי. כך, למשל, בע"א 200/87 [11], סרב הניזוק לעבור ניתוח, שכן העדויות הרפואיות לא היה בהן כדי להצביע על היעדר סיכונים. גישה מאוזנת שכזו נראית בעייני ראויה. במקרה דנן כאשר מדובר בסדרת ניתוחים, לא ניתוח אחד, כאשר ציין ד"ר טופז כי המדובר בניתוחים הכרוכים בסיכונים, כאשר לא ידוע בכלל מה תהיה תוצאת הניתוחים אלא בחלוף שנה מביצועם ורק אז צפוי יהיה לקבוע הפחתת נכות ניכרת ל- 5% איני סבור כי התובעת בסירובה לבצע הניתוחים מתנהגת באופן בלתי סביר. ד"ר טופז סייג קביעתו בדבר הניתוח המתקן וציין כי היא אינה מתחשבת בסיבוך כלשהו ולוקחת בחשבון אך תקופת החלמה תקינה. התובעת כבר ביצעה ניתוחים רבים לאחר התאונה: השתלות, ניתוחים בהרדמות מלאות וטיפולים רבים. סיכום נכויות אלו: על כן יש לקבוע את הנכויות הבאות לצמיתות בתחום הא.א.ג וכן בתחום הפלסטיקה הכירורגית כדלקמן: בשל השינויים בצורת האף החיצוני והפרעות בנשימה לפי תקנה 69 (2) ב' לתקנות המל"ל- 15%. בגין הצלקת בשפה לפי סעיף 75 (2) ג'- 20% נכות אסתטית זמנית על פי סעיף 75 (2) ג' לתקנות החל מיום 16.1.04 ולמשך שנתיים מיום הפציעה. וכן נכות צמיתה בשיעור של 15% נכות אסתטית על פי סעיף 75 (2) ג' לתקנות המל"ל מיום 16.1.06. על פי קביעת ד"ר טופז: באשר לצלקת בברך ימין - ניתן להגדיר את הנכות הקשורה בפציעה בשיעור של 10% על פי סעיף 75 (1) ב' לחוק הביטוח הלאומי החל מיום 16.1.04 ולמשך שנה עד ליום 16.1.05. הצלקת העורית בברך אינה תפקודית בולטת לעין במידה קלה ומכערת במידה מועטה ועל כן מדובר ב- 2% נכות צמיתה החל מיום 16.1.05 על פי סעיף 75 (1) ב'. הטנטון 5% נכות צמיתה לפי סעיף 72 (4) ד ' 2. נכות בתחום הפה והלסת: ד"ר הורוביץ יצחק מונה כמומחה רפואי בתחום הפה והלסת מטעם בית המשפט בחוות דעתו קבע המומחה בפרק "דיון ומסקנות" כי: "...הגברת שמחון נחבלה בין היתר בפניה וסבלה מחתכים בשפה אשר הותירו צלקות מכוערות. לצורך הערכת הנזק הנותר יש לקבל חוו"ד פלסטיקאי...זכאית ל1/2% נכות בגין אובדן שתי שיניים לפי סעיף 74 (1) ד',ה',ח'. זכאית להחזר הוצאותיה עבור הטיפולים הקשורים להשתלות העצם לאזור 22,23. תזדקק להתקנת שתי כתרים קבועים על שיניים אלה. יש לקבל את עלויות הטיפולים הללו מן הרופאים המטפלים (ד"ר שוורץ ארד עבור הטיפולים הכירורגיים והרופא המשקם עבור השיקום הזמני על השתלים). תזדקק למעקב אחר שן 21 ויתכן שיהיה צורך בעתיד הלא רחוק בביצוע טיפול שורש בשן זו לאחר מכן בהתקנת מבנה וכתר. תזדקק לביצוע טיפול שורש בשיניים 31,41,42 ולהתקנת כתרים על שיניים אלה. תזדקק להתקנת כתרים קבועים על השתלים באזור 22,23. " המומחה ציין בחוות דעתו כי עלות טיפול שורש בשן קדמית היא: 700-900 ₪, עלות התקנת מבנה ברגי כ- 300-400 ₪, עלות התקנת כתר כ- 2000-2800 ₪. עוד ציין כי על התובעת יהיה להתקין 2 כתרים שיהיה צורך לעטוף את השתלים בשיניים 22-23 על השיניים 31,41,42. ובעתיד גם על שן 21 (כתר אחד).המומחה ציין כי על כל כתר יש לחזור ולהתקין בממוצע אחת ל- 8-10 שנים. המומחה ציין כי בהחלפת שתל יש גם להחליף את המבנה והכתר. עלות מבנה על שתל כ-1200 ₪. במכתב מיום 6.7.08 פרט ד"ר הורוביץ טיפולים אשר בזיקה לתאונה וציין כי: "...יש לבקש מד"ר שוורץ ארד את הפירוט עבור הטיפולים הקשורים אך ורק להשתלת העצם וההשתלות שחזור 22,23 כולל הטיפולים הנוספים של הרדמה וכל הקשור לכך. לא לקשור את הטיפול באזור 26 שנעקרה ובוצעה שם השתלת עצם ושתל שכן אין זה בגין החבלה. לבקש את עלויות התשלומים מרופא השניים שטיפל בשן 21 וכן הכין STANT למקום השתלים שביצעה ד"ר שוורץ , והאם בוצעו טיפולים נוספים לאזורים אלה. (אזורים 21,22,23)...". וכן בתשובותיו של ד"ר הורוביץ מיום 23.9.08 ציין כי: "...החשבון המופיע במכתבו של ד"ר עמי שמיט בסך 5,850 ₪ קשורים לחבלה. בחשבונית מס /קבלה של ד"ר שוורץ מס' 2393 (מופיע פירוט טיפולים בכתב יד שהוסף תאריך ההנפקה 10.7.05 מופיע העתק 30.7.08) יש להוריד את הסך של 5,500 ₪ עבור הטיפול בקשר לשן 26 (עקירה והשתלה מידית שכן אין היא קשורה לחבלה) כל יתר הטיפולים המפורטים קשורים לטיפול בזמן החבלה". סיכום הנכות הרפואית בשיניים: המומחה קבע בגין אובדן שתי שיניים נכות בשיעור 1/2% , לפי סעיף 74 (1) ד',ה',ח'. נכות בתחום בריאות הנפש: פרופ' מ.נוימן מונה כמומחה רפואי בתחום בריאות הנפש מטעם בית המשפט בחוות דעתו קבע המומחה בפרק המסכם כי:על אף התיעוד הרפואי בתחום מנערותה אין לייחס לתובעת נכות קודמת בתחום בריאות הנפש, אלא מדובר ברגישות ופגיעות של אשיותה. המומחה ציין כי עובר לתאונה התובעת ניהלה אורח חיים תקין, שירתה בצבא, עבדה בצורה מסודרת וניהלה חיי עבודה, חברה ומשפחה תקינים. המומחה ציין כי התאונה הייתה טראומה עבור התובעת בעיקר עקב התוצאות האסתטיות הקשות לאור תשומת הלב אשר התובעת שמה עובר לתאונה בכל הנוגע למראה ועל הופעתה החיצונית כמרכיב חשוב ויסודי בביטחון העצמי שלה. המומחה מציין כי התובעת ציינה בפניו כי רצתה לעסוק בנושא טיפוח היופי אולם בשל העובדה כי הופעתה החיצונית נפגעה בגיל צעיר נמנע ממנה לעשות כן. המומחה מציין כי: "תגובתה הנפשית התאפיינה בדיכאון, חרדה , ירידה בסף הגירוי, הפחתה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי וכתוצאה שינוי משמעותי באיכות חייה . בנוסף יש סימנים מובהקים להפרעת דחק פוסט טראומטית. התובעת סבלה מהפרעות שינה, סיוטי לילה, פלשבקים, ירידה בלבידו, ירידה בסף הגירוי ופחד מנהיגה למרחקים ארוכים". המומחה ציין כי למרות ההפרעות חזרה התובעת לעבודתה הקודמת ומסוגלת לנהוג אם כי בחשש ולמרחקים קצרים. התובעת עשתה ניסיון לטיפול נפשי אותו הפסיקה אחרי מספר קטן של פגישות ובהרגשה שהדיבורים לא ישנו את המציאות ורק משפיעים לרעה על מצב רוחה. המומחה ציין כי התובעת לא השתמשה בתרופות אולם השתכנעה כי שימוש מתאים יכול היה לשפר את מצבה. המומחה ציין כי בשלב בו ערך את חוות הדעת, כשלוש שנים לאחר התאונה ובהעדרו טיפול פסיכיאטרי מתאים אין מקום לקבוע נכות צמיתה. המומחה העריך כי כתוצאה מהתאונה נכותה הזמנית של התובעת הנה בשיעור 20% לתקופה בת 4 שנים. ולאחר ניסיון של טיפול פסיכיאטרי סדיר יש מקום לבדיקה נוספת להערכת מצבה הנפשי. ד"ר נוימן בדק את התובעת בשנית ביום 17.1.08 וציין כי לא קיבל לידיו תיעוד רפואי או נפשי עדכני מאז בדיקתו הקודמת. תיאר את התובעת בפרק "מסקנות" כמי שמטפלת היטב בשני ילדיה. ציין כי התובעת הפסיקה את עבודתה כמזכירה במפעל קרמיקה על מנת לעסוק בטיפולים פרטיים אולם אז נכנסה להריון שני ולא המשיכה בעבודה. אינה עובדת. המומחה מציין כי התובעת נמנעה מללכת לטיפול נפשי ואינה עושה דבר כדי להקל על עצמה מבחינה זו. יש רושם כי התובעת משלימה עם מצבה ומקבלת את עצמה כקורבן ללא מוטיבציה לשנות את המצב. המומחה מציין כי אם התובעת הייתה מוכנה להיכנס להליך טיפולי היא הייתה יכולה להצליח בעבודה ולהרגיש טוב יותר. 4 שנים לאחר התאונה ובהעדר נכונות להיעזר בטיפול אין לצפות להטבה נוספת ויש לראות את מצבה כקבוע. לפיכך קבע המומחה כי נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת עקב התאונה היא בשיעור של 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל. טוענת התובעת כי היא מפחדת לצרוך כדורים כימיים, ניסתה לטפל בעצמה באמצעות כדורים ותרופות טבעיות חששה שאם תיטול כדורים אזי ייקחו ממנה את ילדיה. התובעת טוענת כי עובר לתאונה הייתה בריאה בנפשה, הטיפולים הפסיכולוגיים שקיבלה לאחר התאונה לא היטיבו עמה. התובעת טוענת כי המומחה ציין בחוות דעתו השנייה כי אינו רואה שינוי בבדיקה לעומת הבדיקה הראשונה ועל כן יש לראות בקביעתו הזמנית כנכות הצמיתה הנכונה. מנגד טוענת הנתבעת כי, התובעת לא הקטינה את הנזק ככל העולה מחוות דעתו של המומחה ולפיכך מן הראוי להפחית עד כדי מחצית את נכותה בתחום בריאות הנפש בקביעה השנייה. אני סבור כי אין לקבל את עמדת התובעת ואין לקבל את עמדת הנתבעת כפי שהובאו בסיכומיהם. עיון בחוות דעתו השנייה של המומחה לעומת חוות דעתו הראשונה מורה על כך שהשינוי העיקרי בגינו הופחתו אחוזי הנכות נעוץ בעובדה כי התובעת לא היטיבה עם עצמה, לא עשתה דבר על מנת לשנות מצבה ולא הביעה נכונות לשיפור עתידי. אני סבור כי המומחה עצמו קבע כי בשל העובדה כי התובעת לא הקטינה את נזקיה הרי שיש להפחית מחצית משיעורי הנכות שנקבעו תחילה על ידו, כך עשה גם בפועל. המומחה התרשם כי התובעת סובלת מנכות נפשית אולם יכולה להיות הטבה במצבה לו רק היה בתובעת מוטיבציה לעשות כן. לפיכך אני סבור כד"ר נוימן כי יש לקבוע לתובעת נכות נפשית בשיעור 10% לצמיתות. סיכום הנכויות הרפואיות: 15% לפי סעיף 68 (2) ב לתקנות המל"ל (פגיעה באף). 15% לפי סעיף 75 (2) ג' לתקנות המל"ל (פגיעה בשפה העליונה). 2% לפי סעיף 75 (1) ב לתקנות המל"ל (פגיעה בברך). 5% לפי סעיף 72 (4) ד' 2 לתקנות המל"ל (טנטון). 1/2% לפי סעיף 74 (1) ד',ה',ח' לתקנות המל"ל (פגיעה בשניים). 10% לפי סעיף 34 ב לתקנות המל"ל (בריאות הנפש). סך הכול נכותה הרפואית של התובעת הנה בשיעור: 39.76. הנכות התפקודית: התובעת טוענת כי נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית. התובעת הפנתה לתמונותיה המעידים על פניה המושחתות לשיטתה עקב התאונה. התובעת מציינת כי עובר לתאונה הייתה חברותית, אהבה את מראה וניהלה אורח חיים תקין אולם לאחר התאונה סובלת מבעיות נפשיות ונמנעת ממפגשים חברתיים. התובעת מציינת כי מאז התאונה סובלת מטנטון וקשיים בנשימה, מסחרחורות ובעיות יציבות. התובעת מציינת כי סובלת מבעיות אורטופדיות בשל הפגיעה בעיקר בברכה הימנית. מתקשה בטיפול בילדיה. התובעת מציינת כי עובר לתאונה עבדה כמזכירה והיה בכוונתה לשוב לעבודה זו לאחר לידת בתה ובמקביל לעבוד בביתה בשעות הערב כטכנאית לבניית ציפורניים וכן במניקור, פדיקור ושעווה ובשלב מאוחר יותר אף לפתוח בית עסק משלה. התובעת מבקשת מבית המשפט לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור של 100% או בשיעור שלא יפחת מ-70% ומפרטת באריכות בסיכומיה את חוסר יכולתה של התובעת לשוב ולעבוד עקב מצבה הפיסי והנפשי. התובעת מפרטת באריכות גם מה היה שכרה אילו הייתה מקימה עסק פרטי במקצועות היופי אותן למדה וכן מדגימה טענותיה באמצעות עדותה של הגברת עמר אלבז לימור. הנ"ל העידה כי התובעת הייתה לקוחה שלה, הייתה מגיעה לטפח את ציפורניה. העידה כי בעלת ותק של 16 שנים במקצוע, סיפרה כי התובעת עברה 3 קורסים של תחום הטיפוח. העדה ציינה כי היא מעבירה קורסים והשתלמויות: קורס לשעווה , בניית ציפורניים ופדיקור. עוד ציינה כי התובעת לא למדה אצלה (עמ' 6-8 לפרוטוקול). העדה פרטה מהם הסכומים אותם גובה מלקוחותיה. מנגד טוענת הנתבעת כי עובר לתאונה עבדה התובעת כמזכירה בחברת נעמן פורצלן (מחודש 7/02 ועד 8/03) לאחר מכן עבדה באופן זמני בחברת נביעות (אוגוסט-ספטמבר לשנת 2003) עבודה ממנה פוטרה לאחר כשבוע. התובעת בוגרת בית ספר תיכון במגמת אופנה ללא תעודת בגרות מלאה, סימה קורס מזכירות בצבא.באשר לטענותיה על פתיחת עסק בתחום היופי הרי שהנתבעת טוענת כי התובעת למדה אך באופן מצומצם מבחינת היקף הלימודים, התובעת ניסתה לעבוד באופן פרטי אולם לא עשתה ניסיון ממשי, לא שכרה מקום עבודה, לא פתחה תיק ברשויות המס לא הציגה נתונים של שוק העבודה בתחום ולא הראתה מהם סיכויה היו להשתלב בתחום ועל כן לא ניתן להסיק על הפוטנציאל שלה בתחום ואין לקשר כישלונה לתאונה. לטענת הנתבעת, לאחר התאונה התובעת שבה לעבודתה בחברת נעמן פורצלן שם עבדה כשנתיים ופרשה מרצונה על מנת לעסוק בקוסמטיקה. במקום לנסות ולהשתלב במסגרת תעסוקתית בחרה התובעת חיי בטלות זאת ככל העולה גם מחוות דעתו השנייה של מומחה בית המשפט בתחום בריאות הנפש. הצדדים האריכו טענותיהם בסיכומיהם לעניין הנכות התפקודית. לא פרטתי את כל הטענות (אשר חוזרות על עצמן בעיקר בסיכומי התובעת) אולם כל אחת מן הטענות נשקלה והובאה בחשבון בטרם הכרעתי בעניין הנכות התפקודית. אני סבור כי הנכות התפקודית נובעת בעיקרה מנכותה הנפשית וכן מבעיית הטנטון ממנה סובלת התובעת עקב התאונה. איני מוצא כל בעיה תפקודית בשאר החבלות והנכויות שנקבעו לתובעת. נותר עתה אפוא לנסות ולאמור באחוזים את שיעור הנכות התפקודית לצורך התחשיב.שיעור הנכויות הרפואיות הרלבנטיות שנקבעו לתובעת אינו עולה על 5% בשל הטנטון, ועל 10% בתחום הנפשי (כפי קביעתי הקודמת). לא אחת נפסק כי, הנכות הנפשית הינה בעלת משמעויות תפקודיות, לעיתים אף מעבר לשיעור הנכות הרפואית. בע"א 851/05 נעמה ברנר ואח' נ' עופר אביטל (מיום 8.7.07) קבע המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין - "ההשלכות התפקודיות הגלומות בנכות נפשית עשויות להיות פחות גלויות לעין מאשר בנכות פיזיולוגית. מצד שני, מתעוררת לא אחת, בהקשר של נכות נפשית, טענה של התחזות או גוזמה. כל אלה מציבים קושי בפני בית-המשפט, אך ישנם כלים שבאמצעותם ניתן לנסות ולחלץ את הפגיעה האמיתית, ארוכת-הטווח, ביכולת התפקוד של הנפגע כתוצאה מהנכות הנפשית. כלי מרכזי - אך לא יחיד - הוא עדות המומחה הרפואי. אין ספק שסימנים כאלה ואחרים של תפקוד נורמטיבי אצל אדם פגוע- נפש אינם בהכרח מעידים על היעדרה של נכות תפקודית או על יכולת ממשית להשתלב לאורך זמן במסגרת של עבודה...". ניתן ללמוד מחוות דעתו של פרופ' נוימן כי אין פגיעה ממשית ביכולת התפקוד של התובעת אולם תפקודה ירד בשל חוסר מוטיבציה להטיב עם מצבה, העדר טיפול נפשי, אידיאליזציה של העבר והעצמה שלילית לאחר התאונה. המומחה מציין כי אין ממצא נפשי פתולוגי. המומחה סבור כי התובעת מקבלת עצמה כקורבן ואילו הייתה מוכנה להיכנס לתהליך טיפולי היא הייתה יכולה להצליח בעבודה ולהרגיש הרבה יותר טוב. לאור כל האמור, ניתן להניח שיהיה באפשרותה של התובעת להשתלב בעבודות מסוימות (כגון פקידות או השתלבות כשכירה בתחום היופי) אם תבחר לעשות כן. ראוי לציין שלאחר תאונת הדרכים הצליחה התובעת לעבוד כשנתיים בחברת נעמן פורצלן ויש לקוות כי התובעת תנסה להשתלב במסגרת תעסוקתית נוספת גם בעתיד לשם שיפור מצבה. לא מצאתי כל תימוכין לעניין חוסר יכולת תפקודית פיסית של התובעת (כגון רעד בידיים בשעת העבודה בתחומי היופי) אולם איני מתעלם גם מן העובדה כי התובעת הועסקה כמזכירה עובר לתאונה וסובלת מטנטון ומבעיות נפשיות לאחר התאונה. בשל שילובם של נסיבות התאונה הקשה, אישיותה של התובעת עובר לתאונה ולאחריה, מאפייני נכותה של התובעת בתחומים הפיסיים והנפשיים, בצירוף להעדר המוטיבציה של התובעת וחוסר הביטחון האישי הנובע מהתאונה, אשר גרמו לכך שכיום יושבת התובעת בבית ואינה עובדת, אני סבור כי שיעור הנכות התפקודית היא 20%. בסיס השכר לצורך התחשיב: בחינת המסגרת התעסוקתית של התובעת עובר לתאונה ולאחריה: 8/99- 3/01 עבדה התובעת כמזכירה בחברת אלדן שירותי דרך. 7/02- 8/03 עבדה התובעת כמזכירה בחברת נעמן פורצלן. 8/03-9/03 עבדה התובעת כמזכירה בחברת נביעות למשך מספר ימים (פוטרה). ערב התאונה הייתה התובעת בהיריון - התכוונה לשוב לטענתה בתום חופשת הלידה ולהשתלב במסגרת תעסוקתית. 16.1.04 - תאונת הדרכים נשואת התביעה. 12/04 - 12/06: שבה התובעת לעבודה בחברת נעמן פורצלן במחסן. עזבה את העבודה מאז ועד היום אינה עובדת. התובעת הציגה נתונים בדבר הכנסותיה: תלושי שכר לחודשים ינואר-מאי לשנת 2003 ,וכן שכר אוגוסט לאותה שנה, שכרה המצטבר היה 27,918 ₪ בניכוי מס הכנסה בשיעור 367 ₪ ובחלוקה למספר החודשים (8) מעמיד את שכרה החודשי בסך של 3,443 ₪ נכון לחודש אוגוסט לשנת 2003 וערכו היום- 4,947 ₪. התובעת צרפה תלושי שכר לחודשים 8/03-9/03 שכרה היה 1,558 ₪ בעבור מספר ימים. נראה כי הצדק עם הנתבעת ולא ניתן להתבסס על נתונים אלו לשם קביעת בסיס השכר. לאחר התאונה שכרה של התובעת על פי תלושים שהוצגו מינואר 2005 ועד אפריל 2006 שכר חודשי ממוצע לאחר ניכוי מס הנו בסך 4,773 ₪ נכון לאפריל 2006 ובשערוך להיום- 5,997 ₪. על פי תקופות אלו ניתן יהיה לקבוע כי בסיס השכר לצורך חישוב נזקי העבר הנו 4,947 ₪ ואילו לצורך העתיד מצאתי לנכון להתחשב גם בתקופת עבודתה לאחר התאונה בו נעשה ניסיון כנה לשוב ולהשתלב בעבודה ולו כמחסנאית, כך שמיצוע סעיפים א' ו- ג' ישמש לצורך חישוב לעתיד בסך של 5,470 ₪. באשר לטענותיה של התובעת לעניין הכנסה מעסק פרטי כעצמאית - לא הוגשו מספיק ראיות המצביעות כי עובר לתאונה היה ניסיון רציני להקים עסק לעומת רצף תעסוקתי במקצוע המזכירות שהציגה התובעת. איני יכול לקבוע נחרצות כי התובעת מנועה מלנסות להקים עסק בעתיד בתחומי היופי וזאת לאור העדר קביעה שכזו מטעם המומחים שחוו דעתם על מצבה של התובעת או למשל ראיות אחרות כגון חוות דעת של מומחה תעסוקתי. איני מוצא לנכון לקבל טענותיה של התובעת לעניין זה שכן לא הובהרה הסיבה (על ידי תימוכין של מי מהמומחים) למעט הטעם כי התובעת אינה מרגישה בטוחה בעצמה לנוכח הפגיעה. שיעור הנזקים: אובדן שכר לעבר: לתובעת אושרו 176 ימי אי כושר, התובעת לא עבדה ערב התאונה הייתה בחודש השישי להריונה והעידה כי התכוונה לשהות בחופשת לידה כשלושה חודשים לאחר הלידה לפיכך יש להתחשב בנתון זה ולהפחית את התקופה הנ"ל בת 90 הימים: 4,947 ₪ / 22 ימים = 224 ₪ X (176-90=83) 83 ימי אי כושרX 100% = 18,592 ₪. מחודש יולי ועד חודש 12 לשנת 2004 לא עבדה התובעת ונקבעו לה נכויות זמניות : על פי קביעת פרופ' נוימן נכותה הזמנית של התובעת הנה בשיעור 20% לתקופה בת 4 שנים. על פי קביעת ד"ר ראובן בן טובים בגין הטנטון נכות בשיעור 5% לצמיתות. סך הכל נכות עד ליום 16.1.08 - 24% נכות זמנית. 4,947 ₪ בסיס השכר X 5 חודשים X 24% נכות זמנית= 5,936 ₪. מחודש 12/04 - 12/06: שבה התובעת לעבודה בחברת נעמן פורצלן במחסן ושכרה אף השביח ועל כן אין מקום לחישוב הפסד. מחודש 1/07 ועד קביעת פרופ' נוימן מיום 20.1.08 נכותה הצמיתה כאמור של התובעת בתחום הנפשית נקבעה בשיעור 10% ונכותה בגין הטנטון הנה 5% לפיכך נכותה לצורך תחשיב העבר מתאריך 20.1.08 ועד ליום מתן פס"ד הנה בשיעור 14.5% על כן החישוב יהיה: 4,947 ₪ בסיס השכר X 12 חודשים X 14.5% נכות זמנית= 8,607 ₪. סך הכול אובדן שכר לעבר: 33,135 ₪. כאב וסבל: התובעת אושפזה כאמור 7 ימים ונכותה הרפואית המשוקללת הינה 39.76%. על פי נתונים אלה וכן גילה של התובעת, מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסך של 66,156 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: הן התובעת והן בעלה העידו כי נזקקו לעזרת צד ג' בכל הנוגע לטיפול במשק הבית. בעלה של התובעת סייע ככל יכולתו כך גם משפחתה של התובעת. התובעת ובעלה העידו כי חברתה של התובעת נהגה לעזור להם ולמעשה עושה זאת עד היום. עדותה של הגברת מיכל שמואל חי: חברתה של התובעת העידה כי בזמן שהתובעת הייתה מאושפזת בבית החולים תל השומר הגיעה לביתה על מנת לעזור לה לנקות ולכבס (עמ' 10 ש' 15), עזרה לבשל גם לבעלה של התובעת (עמ' 10 ש' 20). גברת שמואל חי העידה כי "התובעת למדה קורס בניית ציפורניים לפני שהיא הגיעה למושב... היה לתובעת חלום לפתוח מכון יופי ולהתעסק בזה" (עמ' 11 ש' 8-10). העדה סיפרה כי התובעת ניסתה לשוב למעגל התעסוקה לאחר התאונה ועל בידה לעשות כן לתקופה קצרה מאד, היא חשבה שמסתכלים עליה והיה לה קשה עם המראה שלה. העדה ציינה כי היא מגיעה לעזור לתובעת כארבע שעות ויכולה לראות כי מצבה הנפשי של התובעת לא טוב (עמ' 13 ש' 17). העדה ציינה כי היא נהגה לכבס, לבשל ולנקות ולמעשה מבצעת את מטלות הבית (עמ' 14 ש' 10). העדה ציינה כי פיסית נראה לה שהתובעת יכולה לתלות כביסה, לבשל ולשטוף רצפה (עמ' 14) ושהיא סייעה לתובעת גם כאשר בעלה בבית. העדה סיפרה כי לתובעת תינוק בו מטפלת כל היום (עמ' 15). העדה ציינה כי התובעת הבטיחה לה שתפצה אותה בתום התביעה ושכנראה לאחר קבלת הפיצויים תסתיים גם העזרה היות והיא מחפשת הכנסה אחרת (עמ' 16). יש באמור לעיל לקבוע כי התובעת נזקקה לעזרה שאף הוגשה לה בפועל בניהול משק הבית לפיכך יש מקום לפצותה פני עבר על דרך האומדנא. הנני סבור כי יש לקבוע סך של 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה פני עבר (וזאת לאחר התחשבות הן בטיעוני הנתבעת והן בטיעוני התובעת כפי שהובאו באריכות בסיכומיהם). באשר לפני העתיד נראה כי התובעת לא תזדקק לעזרה זו לאור קביעת פרופ' נוימן ולאור עדותה ועדות חברתה מיכל מהן עול הכי התובעת יכולה לנהל את משק ביתה בעצמה ולטפל בילדיה. טיפולי שיניים: חשבון מיום 29.8.08 מאת ד"ר עמי שמידט בסך 5,850 ₪ אושר על ידי ד"ר הורוביץ. חשבונית מיום 2393 מאת ד"ר ארד בסך כולל של 42,492 על פי הפירוט בכתב יד אושרה על יד ד"ר הורוביץ למעט טיפול בסך של 5,500 ₪ ובסך הכול אושר סכום של 36,992 ₪. התובעת זכאית להחזרים על פי חוות דעתו של ד"ר הורוביץ מומחה בית המשפט על פי הפירוט הבא: טיפולי שורש:אין מחלוקת כי בשיניים 31, 41, 42 יש צורך בטיפולי שורש על פי המומחה . אני סבור כי יש לקבוע טיפול שורש מלא גם בשן מספר 21 וזאת מן הטעם שמעדיף אני ללכת בדרך המיטיבה עם התובעת ושלא ייווצר מצב בו העלות בו תצטרך לשאת בגין שן זו תהיה גבוהה מן הפיצוי בפועל כאשר טיפול זה הנו בזיקה לתאונה. כמו כן אני סבור כי יש ללכת לקראת התובעת ולקבוע את הסכומים המוצעים בחוות דעתו של ד"ר הורוביץ על מיצוע הסכום כי מדובר בטווח מוצע על ידי המומחה ובשיקול דעת בית המשפט.לפיכך בגין טיפולי השורש בארבע השיניים הנ"ל יש לפצות התובעת בסך של 800 ₪ X 4 שיניים = 3,200 ₪. מבנה ברגי: עבור שן 21- 375 ₪. כתרים:מדובר בשש שיניים : 21,22,23,31,41 ו- 42 בעלות של 2400 ₪ בכל שן ובסך הכל- 14,400 ₪. יש לחזור על התהליך בכל 9 שנים (לשם מיצוע) התובעת ילידת 16.2.79 כיום בת 30 עד לסוף תוחלת חייה בגיל 81 על כן אני מקבל את תחשיב התובעת לעניין זה (שכן אופן החישוב והמקדמים הנם זהים בסיכומי הצדדים רק הנחות היסוד שונות אולם משקבעתי כי החישוב יעשה עד לסיום תוחלת חייה של התובעת הרי שיש מקום לקבל את עמדת התובעת לחישוב זה) - 52,072 ₪. שתל מבנה וכתר:ד"ר הורוביץ קיבל את העלות של ד"ר ארד לשתלים על פי קבלה 2393 בסך של 5,500 ₪ . בהחלפה ממוצעת כל 17 שנים של השתלים בשיניים 22 ו- 23. על כן עלות הטיפול בכל שן בכל אחת מן ההחלפות היא 1200 בעבור מבנה +2400 בעבור כתר +5,500 ₪ בעבור שתל= 9,100 ₪. על כן הפיצוי המוצע עד לסוף תוחלת חייה הנו בסך של 10,401 ₪. סך הכול טיפולי שיניים לעבר ולעתיד: 108,890 ₪. צודקת הנתבעת כי יש להפחית עלויות החלפת הכתרים הכפולה ועל כן יש להפחית 4,475 ₪ מהפיצוי. על כן סך הפיצוי בגין טיפולי השיניים הנו בסך 104,415 ₪. הפסד השתכרות לעתיד כפי קביעתי הקודמת החישוב יהיה על בסיס השכר של 5,470 ₪ במכפלת אחוזי הנכות הצמיתה התפקודית בשיעור של 20% במכפלת מקדם ההיוון עד הגיעה של התובעת לגיל 67 (267.9937 ל-37 שנים)= 293,185 ₪. הפסדי פנסיה: אני סבור כי את ההפסד לנוכח נסיבות התיק והתיקון בחוק ולנוכח ההפרשות שבוצעו בעברה של התובעת יש לפסוק על דרך האומדנא בסך של 45,000 ₪. ניידות והוצאות רפואיות עבר ועתיד: התובעת לא נפגעה בגפיה ואינה סובלת ממגבלה הקשורה בניידות. התובעת ציינה בפני פרופ' נוימן כי היא נוהגת ברכבה. לא הוכחה טענתה של התובעת כי לא תוכל להסתייע בתחבורה ציבורית וטענה זו לא הועלתה גם על ידי המומחים הרפואיים שמונו. באשר להוצאות הרפואיות הרי שהתובעת קיבלה פיצוי במסגרת תחשיב זה ומעבר לכך לא עלה בידה להוכיח הוצאות רפואיות נוספות. באשר לתרופות פסיכיאטריות יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי עתידי על אף עמדתה של התובעת בשלב זה כי אינה מתכוונת לצרוך תרופות אלו וזאת על פי האמור בחוות דעתו של פרופ' נוימן הקובע כי התובעת תזדקק לטיפולים רפואיים על מנת להטיב עם מצבה. לפיכך פיצוי בגין פרק זה על דרך האומדנא הנו בסך 20,000 ₪. עד כה סכום התביעה הנו: 591,891 ₪. התובעת קיבלה תשלום תכוף בסך 9,500 ₪ מיום 11.7.04 משוערך ליום זה- 13,029 ₪ אותם יש לנכות מפס"ד זה, ובסך הכול סכום התביעה: 578,862 ₪. סוף דבר 5אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 578,862 ₪ בצירוף הוצאות משפט, כשהן נושאות ריבית והצמדה כחוק ועד התשלום המלא בפועל. אם נשאה התובעת בעלות חוות דעת מומחים רפואיים תשיב הנתבעת לתובעת את עלות שכ"ט המומחים הרפואיים מיום הוצאתן כשהן נושאות ריבית והצמדה כחוק ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 13% שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ . רפואהשאלות משפטיותעקרון הקטנת הנזק