קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע: מבוא 1. בפניי תביעה בגין פרסום לשון הרע, לתשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪. 2. התובע, שי דבורה (להלן: "דבורה"), הינו חבר מועצת העיר קרית אונו. החל מיום 29.10.2007 הוא כיהן גם בתפקיד יו"ר הנהלת המרכז הקהילתי ע"ש הרי סטיל בקרית אונו (להלן: "המתנ"ס"). 3. הנתבע, איציק ציזר (להלן: "ציזר"), חבר מועצת העיר קרית אונו אף הוא, כיהן עד ליום 29.10.2007 בתפקיד יו"ר הנהלת המתנ"ס, עת החליפו דבורה בתפקיד זה. 4. התביעה הוגשה בגין מכתב שמסר ציזר ביום 30.10.2007, למחרת הישיבה בה מונה דבורה ליו"ר הנהלת המתנ"ס תחתיו. מדובר במכתב התפטרות, הנושא את התאריך 29.10.2007, המופנה אל ראש עיריית קריית אונו דאז, מר יוסי נשרי, עם העתק למנהל המתנ"ס, מר רון מלכה (להלן: "המכתב"), בו נכתב בין השאר: " ... צר לי שגם למתנ"ס הינך מכניס את הפוליטיקה. צר לי שגם לתוך התרבות העירונית אתה מכניס את צדדי האופי הנקמני והתככני שלך. אך במיוחד צר לי שהינך מנסה למנות לתפקיד חבר מועצה שבעיני (ואני בטוח שגם בעיניך) אינו אמין, אינו נאמן, אינו מאוזן בהתנהגותו ובדעותיו ולבטח אינו מתאים מיקצועית וניהולית לתפקיד יו"ר מתנ"ס קרית אונו". (ההדגשה בקו אינה במקור) לדברי דבורה, החלק המתייחס לחבר המועצה מכוון אליו ומהווה לשון הרע כלפיו. 5. ציזר כופר בטענה שהמכתב מתייחס לדבורה ועל כן לטענתו לא מדובר בפרסום לשון הרע ביחס אליו. ציזר מוסיף וטוען שגם אם המכתב היה מכוון כלפי דבורה, לא מדובר בלשון הרע, שכן יש לראות במכתב ביקורת לגיטימית הנמתחת על ידי נציג ציבור אחד כלפי נציג ציבור אחר. לדברי ציזר, במקרה שכזה יש להעדיף את עיקרון חופש הביטוי ולקבוע כי תוכנו של המכתב אינו מהווה לשון הרע. ציזר טוען עוד, כי בכל מקרה, עומדת לו הגנת אמת בפרסום, שכן מדובר בפרסום דברי אמת, שיש בהם עניין ציבורי. ציזר מוסיף וטוען כי עומדת לו הגנת תום הלב שכן חלה עליו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפרסם את הפרסום, וכי הפרסום נעשה בדרך של הבעת דעה על התנהגות דבורה בשירות ציבורי. האם הפרסום מהווה לשון הרע? 6. על מנת שניתן יהיה להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ראוי להביא תחילה את הרקע העובדתי שקדם לפרסום. 7. דבורה, יחד עם שישה חברי הנהלה נוספים, ביקש לכנס ישיבה מיוחדת של הנהלת המתנ"ס, אשר במסגרת סדר יומה תידון החלפתו של ציזר, שכיהן כיו"ר ההנהלה, בדבורה. בקשה זו הועלתה על הכתב במכתב מיום 8.10.2007 (מוצג ת/2) שנשלח לציזר. בתגובה, הודיע ציזר במכתב מיום 14.10.2007 (מוצג ת/1), כי ההנהלה תתכנס לישיבה ביום 29.10.2007 ובה, בין יתר הנושאים שיידונו, תידון אף הפסקת כהונתו והחלפתו בדבורה. יש להדגיש, כי הן במכתב חברי ההנהלה והן במכתבו של ציזר, צוין במפורש שמו של דבורה כמועמד היחיד להחליף את ציזר. 8. במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 29.10.2007, עוד בטרם נדונה ההצעה להחליפו, הכריז ציזר: "... אני מתפטר מתפקידי כיו"ר הנהלת המתנ"ס ונועל את הישיבה". לאחר מכן עזב את החדר והישיבה המשיכה בניהולו של ממלא מקומו, ליעד גוטנטג. מיד לאחר מכן מונה דבורה ליו"ר ההנהלה החדש. בבוקר יום המחרת מסר ציזר את המכתב לשני הנמענים. לטענתו, כלל לא ידע שהישיבה חודשה לאחר נעילתה בידיו, וממילא גם לא ידע על בחירתו של דבורה לתפקיד. 9. ציזר טוען כי במכתבו הוא התייחס לשלושה מועמדים שהיוו מחליפים אפשריים לתפקיד יו"ר הנהלת המתנ"ס. לטענתו, התכונות השליליות המנויות במכתב הינן כלליות והתאימו לכל אחד מן המועמדים הללו (ס' 29 לתצהירו). ציזר מזכיר ומדגיש את העובדה ששמו של דבורה כלל לא הופיע במכתב. 10. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") קובע: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפירסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". חרף הכחשתו של ציזר, אין לי ספק כי חבר המועצה אותו הזכיר ציזר במכתבו היה דבורה, ולא אדם אחר. מכל מקום, ברור כי הקורא הסביר של המכתב- וזהו המבחן הקובע- הבין אף הוא שהדברים מכוונים לדבורה. התייחסותם של הדברים אל דבורה דווקא, ולא לאף אדם אחר, משתמעת הן מתוכן הפרסום והן מכלל נסיבות הענין, כמפורט להלן. ראשית לכל, ציזר נקט בלשון יחיד לצורך תיאורו של חבר המועצה עליו נמתחה הביקורת. אין זה סביר בעיניי כי מי שמבקש להתייחס לשלושה אנשים בו זמנית, יקדים לתיאורו התייחסות ל"חבר מועצה" בלשון יחיד. כמו כן, לנוכח העובדה שדבורה אוזכר כמועמד היחיד להחליף את ציזר, הן במכתב ת/2 מטעם חברי המועצה והן במכתב ת/1 של ציזר עצמו, אין זה הגיוני שציזר התייחס במכתבו לשני מועמדים נוספים העשויים להחליפו. יתר על כן, ציזר הודה בעדותו כי דבורה היה אחד משלושת המועמדים אליהם התכוון בפרסום (עמ' 43 לפרוטוקול). מכאן שבכל מקרה, הפרסום מתייחס גם לדבורה ואין נפקא מינה אם לא אוזכר בו שמו באופן מפורש. 11. האם הדברים שכתב ציזר על דבורה מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק? בטרם אבחן את תוכן הפרסום, יש ליתן משקל להקשר בו פורסם המכתב. ציזר, ששימש כיו"ר הנהלת המתנ"ס, הודח מתפקידו זה על ידי קבוצת חברי הנהלה, שבראשה עמד דבורה, מי שגם החליפו בתפקיד. הפרסום שפרסם ציזר, מייד לאחר שאולץ להתפטר מתפקידו, הינו פועל יוצא של מאבק פוליטי בין שני אישי ציבור. כפי שכבר עמדתי על כך בת.א (ת"א) 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי , כשמדובר בדברי ביקורת המפורסמים כלפי איש ציבור, הנטייה היא ליתן משקל מוגבר לעיקרון חופש הביטוי לעומת העיקרון לפיו כל אדם זכאי להגנה על שמו הטוב (ראה גם ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 266-268 וכן ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (2006) . נזכיר גם את הכלל לפיו: "...גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ראה ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא (1989) פ"ד מג(3) 840, 863). לכן, אף במקרה דנן, יהא עלינו לבחון את המכתב בהתחשב בהקשר בו פורסם. 12. סעיף 1 לחוק קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו ..." כדי לקבוע האם המכתב אכן משפיל ומבזה ביחס לדבורה, יש לבחון אותו כפי שהוא נתפש בעיני האדם הסביר. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי ואין כלל חשיבות לכוונתו של המפרסם. המכתב מייחס לדבורה תכונות של חוסר אמינות ונאמנות כמו גם אי התאמה מקצועית - ניהולית לתפקיד יו"ר המתנ"ס. עד כאן, מדובר, לכל היותר, בביקורת חריפה, אך בהחלט לגיטימית, בהתחשב בכך שמדובר באיש ציבור. ביקורת כזו אינה מהווה פרסום לשון הרע שכן היא נתפסת על ידי קהל היעד- אנשי ציבור בעצמם- כחלק מויכוח פוליטי לגיטימי, ואין בכוחה כדי להשפיל את איש הציבור או לבזותו. יחד עם זאת, הביקורת הנוספת הכלולה במכתב, לפיה, דבורה "אינו מאוזן בהתנהגותו" חורגת מגדרה של ביקורת רגילה על איש ציבור, ואין ספק כי יש בה כדי להשפילו ולבזותו. ציזר טוען אמנם כי כתב דברים אלה לנוכח העובדה שדבורה נדד בין מפלגות פוליטיות שונות (עובדה שאושרה ע"י דבורה עצמו בעדותו - עמ' 5 לפרוטוקול), אך אין כל משמעות לפירוש הדברים מנקודת המבט של ציזר, שכן אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם אלא באופן שבו האדם הסביר מפרש את הדברים (ראה 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר -). אכן, ציזר הציג ראיות על כך שהלשון הבוטה עד מאוד הייתה למרבה הצער שגורה על לשונם של חלק מחברי מועצת העיר קרית אונו, במסגרת דיוניהם (כפי שניתן להיווכח בפרוטוקולי הישיבות שהוצגו בפני בית המשפט - נ/2 ו-נ/3), לרבות בפיו של דבורה עצמו, שכינה את ציזר באחת ההזדמנויות בשם "דמגוג קטנצ'יק ... מה עשית פה בכלל במועצת העיר הזאת? רק הרסת אותה, מה עשית? בושה לקרית אונו, בושה למועצת העיר." דא עקא, עובדה מצערת זו היא כשלעצמה אינה יכולה להכשיר פרסום של לשון הרע מצידו של ציזר. 13. סיכומו של דבר, המילים היחידות המהוות פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק הן המילים "אינו מאוזן בהתנהגותו". על רקע מסקנה זו, נבחן האם עומדת לציזר הגנה לפי החוק. הגנת אמת בפרסום 14. סעיף 14 לחוק מעניק הגנה לנתבע מקום בו הוכח "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". מדובר בשני תנאים מצטברים שעל ציזר מוטלת החובה להוכיחם. במסגרת המכתב ייחס ציזר לתובע התנהגות בלתי מאוזנת. להוכחת עובדה זו מפנה ציזר להודאתו של דבורה בעדותו, לפיה עבר שלוש פעמים ממפלגה למפלגה (עמ' 5 לפרוטוקול). אינני סבור כי בשל עובדה זו כשלעצמה ניתן לקבוע כי דבורה איננו מאוזן בהתנהגותו. הואיל וציזר לא הוכיח מעשים אחרים של דבורה המעידים על חוסר איזון בהתנהגותו, לא עלה בידו לבסס הגנה של אמת בפרסום. ממילא אין צורך להדרש לשאלת קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, הגם שבמקרה דנן מלאכתו של ציזר דווקא היתה עשוייה להיות קלה, שכן הפרסום כוון אל ראש העיריה ואל מנכ"ל המתנ"ס, ולכן, אם אכן היה אמת בפרסום, בהחלט היה אינטרס ציבורי שהשניים יקבלו את המידע בקשר לדבורה. האם עומדת לציזר הגנה של הבעת דעה על התנהגותו של דבורה בתפקיד ציבורי? 15. ס' 15(4) לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו ...הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;" ציזר טוען כי המכתב היה הבעת דעה על התנהגותו של דבורה בתפקיד ציבורי. 16. על מנת שהנתבע יוכל ליהנות מהגנתו של ס' 15(4) לחוק, עליו להוכיח כי הפרסום הפוגע היה הבעת דיעה, להבדיל מקביעת עובדה. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. השאלה אם פרסומים שונים "מהווים תאור עובדתי או שיש בהם הבעת דעתו גרידא של הכותב איננה פשוטה". האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון" (ראה ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 וכן א' שנהר, דיני לשון הרע בע' 310). לכן, במידה והאדם הסביר יראה במובנו הרגיל והטבעי של האמור בפרסום את דעתו של הכותב להבדיל מהצגת עובדות על ידו, הרי שמדובר בהבעת דעה. על מנת לקבוע האם מדובר בהבעת דעה, יש לבחון תחילה את מילות הפרסום, שכן על מנת שתחול על הפרסום הגנת סעיף 15(4) "הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כבקורת או כהבעת דעה" (ראה ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 606). במקרה דנן, ברור כשמש כי מדובר בהבעת דעה של ציזר, ולא בקביעת עובדה, שכן ציזר מקדים את המילים "שבעיני (ואני בטוח שגם בעינייך)" לתיאור הבלתי מחמיא שהוא מתאר את תכונותיו של דבורה. מי שקורא את המכתב מבין על נקלה כי מדובר בדעתו האישית של ציזר, ולא בהתיימרות להציג עובדות. 17. דבורה טוען בסיכומיו כי לא די בכך שמדובר בהבעת דעה, שכן מי שמבקש לחסות בצילה של הגנה זו, חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הסתמך בהבעת דעתו, על מנת שכל אחד ואחת יוכלו לשפוט האם הדעה מבוססת דיה. לענין זה הוא מפנה לע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 319, 321 (להלן: "פרשת הארץ"). אינני מקבל טענה זו. לטעמי, הכל תלוי בטיבו של הפרסום ובקהל היעד אליו היה מכוון. לא הרי פרסום בכלי תקשורת, המכוון לקהל הרחב, כפי שהיה בפרשת הארץ הנ"ל, כהרי הפרסום בעניננו, שהיה מכוון אל שני אישי ציבור, ואליהם בלבד. יצויין כי בפרשת הארץ הנ"ל הדגש הוסב על כך שהכותב חייב להבהיר במידה מספקת לקהל הקוראים הרגיל שהחלק הפוגע בשמו הטוב של פלוני הוא הבעת דעה גרידא, ולשם כך עליו גם להניח תשתית עובדתית מסויימת. בעניננו, ברור לחלוטין כי מי שקרא את המכתב, הבין היטב שמדובר בדעתו האישית של הכותב, מה שייתר במידה רבה את הצורך לתמוך אותה בעובדות של ממש. לכך יש להוסיף את העובדה שמדובר בביקורת של איש ציבור אחד כלפי משנהו, כאשר הביקורת הושמעה אך ורק באוזניהם של שני אנשי ציבור אחרים. כבר נפסק לא אחת כי במקרים כאלה "ניכרת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעות לשון הרע על אישי ציבור יינתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע" (ע"א 10281/03 הנ"ל). גם חומרתה של הביקורת נמוכה מזו שהובעה בפרשת הארץ הנ"ל, שם האשים העיתונאי את הנפגע בהתנהגות מושחתת. יצויין בהקשר זה כי הכלל הוא ש"אין המפרסם חייב לפרט עובדות הידועות לציבור ממילא ועל כן אין צורך לחזור עליהן בפרסום אשר נעשה" (ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 349). מכאן, שכאשר העובדות עליהן מתבססת הדעה ידועות לציבור הקוראים אין צורך להביאן לצידה. הגיוני הדבר, שציבור אשר מכיר את העובדות יוכל להעריך את הדעה המובעת ללא כל קושי ולהבחין האם יש בה ממש. על אותו משקל, יש לקבוע, כי ראש העיר ומנכ"ל המתנ"ס, אשר הכירו את הרקע העובדתי שבגינו נשלח המכתב ואת עברו הפוליטי של דבורה, נחשבים בגדר מי שהעובדות ידועות להם ממילא, ולא היה להם כל צורך בהצגתן כדי להעריך נכונה את הכתוב בפרסום. 18. יצויין כי הגנת ס' 15(4) מחייבת תום לב מצידו של המפרסם, אך במקרה דנן שוכנעתי כי אכן מדובר בפרסום שנעשה בתום לב, שכן לא נסתרה חזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק, הקובעת כי: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב." במקרה דנן, הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין, שכן הוא הופץ אך ורק לשני בעלי תפקידים בעיריה, שיש להם נגיעה ישירה לאופן בו אמור המתנ"ס להתנהל. חשוב גם לציין כי המכתב נועד למעשה בראש וראשונה למחות על התנהלותו של ראש העיריה, שהרי ציזר הקדים וציין כי "צר לי שגם לתוך התרבות העירונית אתה מכניס את צדדי האופי הנקמני והתככני שלך". הפגיעה בדבורה היתה אגב אורחא. 19. למעלה מן הצורך אציין כי ציזר הציע לדבורה לשלוח מכתב התנצלות אל ראש העיריה ומנכ"ל המתנ"ס (הצעה שדבורה דחה). ציזר אף שלח באופן חד צדדי מכתב התנצלות אל השניים, ביום 21.1.2008, ובו הביע צערו על הפגיעה בדבורה, תוך הבהרה כי לא התכוון לפגוע בו. גם בכך יש כדי ללמד כי הפרסום נעשה בתום לב. 20. לנוכח מסקנתי לפיה עומדת לציזר הגנה לפי ס' 15(4) לחוק, אין צורך לדון בשאלה האם עומדת לו בנוסף גם הגנה לפי ס' 15(2) לחוק, שעניינה חובה מוסרית או חברתית לעשיית הפרסום. סוף דבר 21. בטרם סיום אציין כי ראוי שאישי ציבור ימעטו ככל הניתן בהגשת תביעות דיבה זה כנגד משנהו, שכן בדרך כלל, אין להעתיק את זירת הסכסוכים הפוליטיים אל תחומו של בית המשפט. אמנם, בהחלט ייתכנו מקרים שבהם חומרת הדיבה והיקף הפרסום יצדיקו פנייה לערכאות, גם כאשר מדובר באישי ציבור, אך המקרה הנוכחי איננו כזה. 22. אשר על כן, התביעה נדחית. דבורה ישלם לציזר שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.מסמכיםשאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה