האם תביעה שנמחקה עוצרת את מירוץ ההתיישנות ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תביעה שנמחקה בגלל אי תשלום אגרה עוצרת את מירוץ ההתיישנות: השופטת לאה גליקסמן: הערעור שבפנינו סב על החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב (בש"א 6681/06 בע"ב 7681/05; , השופטת שרה מאירי, נציגת עובדים גב' ג. כהן ונציג מעבידים מר י. ולד), אשר דחה על הסף באופן חלקי את תביעת המערער לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין, בקובעו כי עילת התביעה לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין) התשנ"ז-1997 (להלן - חוק הגנה על עובדים) התיישנה. הרקע לערעור: בשנת 1998 החל המערער לעבוד כמורה בתכנית שניהלה המשיבה 1. ביום 26.3.04 נמסר לתובע מכתב בו הודע לו כי אין אפשרות להמשיך ולהעסיקו במהלך שנת הלימודים תשס"ה. חודש לאחר מכן, קיבל המערער הודעה מנומקת על הפסקת העבודה בה פורטו הסיבות לפיטוריו. ביום 24.3.05 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 3972/05; להלן - התביעה הראשונה ). בכתב התביעה טען המערער כי פוטר שלא כדין ובניגוד לחוק הגנה על עובדים, וכן כי פוטר בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. כן טען המערער כי חלק מהמשיבים גרמו להפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, תשכ"ח-1969. המערער לא שילם אגרה עם הגשת התביעה או בסמוך לאחר הגשת התביעה. ביום 10.5.05 החליט בית הדין האזורי למחוק את התביעה הראשונה בשל אי תשלום אגרה. ביום 14.7.05 דחה בית הדין האזורי בקשה לביטול מחיקת התביעה. יצוין, כי בטרם נמחקה התביעה הגישו משיבים 4 - 6 כתב הגנה. בהחלטה מיום 27.9.05 קבע בית הדין האזורי כי המערער ישלם למשיבים 4 - 6 שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בה נדחתה בקשתו לבטל את מחיקת התביעה (בר"ע 729/05). נשיא בית הדין הארצי דחה את הבקשה בקובעו: "מתקין התקנות אמר דברו בעניין הליך שלא שולמה האגרה בעדו כשקבע בתקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשכ"ט - 1969 כדלקמן: 'לא יזקק בית הדין לכל הליך מההליכים המפורטים בתוספת הראשונה, אלא אם שולמה בעדו ... האגרה הקבועה בתוספת האמורה, או שמביא ההליך פטור מהאגרה או שתשלומה נדחה'. למעשה, על פי לשון התקנה, הליך שלא שולמה בעדו האגרה המתחייבת מן הדין, לאו הליך הוא. ... לא נעלמה מעיני העובדה כי בפי המשיבים טענת התיישנות כבדת משקל בכל הנוגע לתביעה השנייה, אלא שמקומה של טענה זו להתברר תחילה בפני בית הדין האזורי. מכל מקום, איני סבור כי סוגיית ההתיישנות על השלכותיה, יש בה כדי לרפא את המחדלים בניהול התובענה הראשונה על ידי המבקש, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית הדין קמא". ביום 23.8.05 הגיש המערער תביעה נוספת לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 7681/05; להלן - התביעה השנייה), הזהה לתביעה הראשונה שהגיש, אף היא מבוססת בחלקה על חוק הגנה על עובדים. המשיבים 4 - 6 הגישו בקשה לסילוק התביעה השנייה על הסף מחמת התיישנות, ומהטעם של היעדר עילה והיעדר יריבות. המשיבות 1 - 3 הצטרפו לבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה מושא הערעור קיבל בית הדין האזורי את הבקשה לסילוק על הסף באופן חלקי, וקבע כי יש להורות על מחיקת עילות התביעה לפי חוק הגנה על עובדים, משאלה התיישנו, וזאת מהנימוקים הבאים: סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים קובע תקופת התיישנות בת שנה מיום היווצרות העילה; התביעה הראשונה, שהוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, לא עוצרת את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), שכן היא נמחקה בשל אי תשלום אגרה ולכן היא בטלה מעיקרא; מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד מסירת הודעת הפיטורים למערער, ולא ממועד כניסתם לתוקף; גם אם הייתה מתקבלת טענת המערער לפיה היה בתביעה הראשונה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות עד למחיקתה, הרי שגם בנסיבות אלה התביעה התיישנה. לאור האמור, קבע בית דין קמא כי דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לעילת התביעה לפי חוק הגנה על עובדים, להימחק על הסף מחמת התיישנות. כן נקבע כי עילת התביעה בנוגע לפיטורים בחוסר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים לא התיישנה. כמו כן, נדחתה הבקשה לסלק על הסף את התביעה מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות. המערער קובל כנגד שתי קביעות עיקריות בהחלטה מושא הערעור: הקביעה כי עילת התביעה של המערער התגבשה במועד ההודעה על פיטוריו. הקביעה כי אין מקום להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות על התביעה הראשונה, אשר נמחקה מפאת אי תשלום אגרה. המשיבים טענו מאידך, כי פסיקת בית דין קמא ראויה להתאשר מטעמיה ומטעמים נוספים. מועד התגבשות עילת התביעה: טענות הצדדים: המערער משיג כאמור על קביעת בית הדין האזורי לפיה עילת התביעה על פי חוק הגנה על עובדים נולדה עת קיבל המערער הודעה בדבר פיטוריו. לטענתו, עילת התביעה לפי החוק להגנה על עובדים נולדה עם כניסת הפיטורים לתוקף, קרי עם סיום שנת הלימודים 2004 ביום 31.8.04, ולא במועד מסירת הודעת הפיטורים למערער. לפיכך, התביעה השנייה, אשר הוגשה ביום 28.8.05 הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק, אף מבלי להזדקק לסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות; עד לכניסת הפיטורים לתוקף, לא ידע המערער בוודאות כי הפיטורים אכן תקפים; ככל שהמערער היה עותר לסעדים כספיים בטרם נכנסו הפיטורים לתוקפם, היה מדובר בתביעה מוקדמת. המשיבים טענו כי מניין תקופת ההתיישנות החל ביום בו קיבל המערער את ההודעה בדבר פיטוריו, 26.3.04. במועד זה התגבשה עילת התביעה, והחל ממועד זה יכול היה המערער להעלות את הטענות שהעלה בכתב התביעה, ולהגיש תביעה התוקפת את ההחלטה בדבר פיטוריו על פי חוק הגנה על עובדים. דיון והכרעה: אנו סבורים כי צדק בית הדין האזורי עת קבע כי עילת התביעה לפי חוק הגנה על עובדים התגבשה ביום 26.3.04, המועד בו קיבל המערער הודעה על פיטוריו, ולא במועד כניסת הפיטורים לתוקף. להלן נפרט את הנימוקים. ההוראות הרלוונטיות על פי חוק הגנה על עובדים: סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים קובע כך: לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור. סעיף 3(א) לחוק הגנה על עובדים מונה את הסעדים העומדים לתובע שנפגע לפי חוק זה: לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך בשל הפרת הוראות סעיף 2 והוא רשאי - (1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין; (2) ליתן צו מניעה או צו עשה, לרבות צו המבטל פיטורין, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו ליתן צו לפי סעיף זה, יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע; הוראות פסקה זו כוחן יפה על אף הוראות סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970. סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים קובע כך: לא יזדקק בית הדין האזורי לעבודה לתובענה בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התובענה. על פי סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לסעד אותו הוא מבקש [דב"ע מג/128-3 גליצקי - נאות מרינה בת-ים בע"מ פד"ע טו 309, 319; עע 404/05 בנימין בנוז - חיפה כימיקלים בע"מ, טרם פורסם, , ניתן ביום 21.12.06]. כאמור, ביום 26.3.04 נמסרה למערער הודעה על פיטוריו, לגרסתו בשל התלונה שהגיש כנגד המעביד. כבר במועד מסירת ההודעה התגבשה עילת התביעה, שכן המערער היה יכול לעתור לבית הדין בבקשה למתן צו מניעה כנגד ההחלטה לפטרו, לפי סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים, בטענה כי הפיטורים נעשו בניגוד לסעיף 2 לחוק, וכן לתבוע פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון. יתר על כן. אילו היה המערער עותר לסעד של אכיפה, היה עליו לפנות בסמוך לאחר קבלת ההודעה על פיטוריו, על מנת שלא תועלה כנגדו טענת שיהוי. נציין, כי ממכתבו של המערער מיום 10.8.04, בו העלה המערער במפורש את טענתו בדבר הקשר בין התלונה שהגיש לבין פיטוריו, וכן ציין בו במפורש כי קיימת לו עילת תביעה על פי חוק הגנה על עובדים ואף את הוראות החוק לעניין נטל ההוכחה, עולה חד משמעית כי המערער היה מודע לקיומה של עילת התביעה על פי חוק הגנה על עובדים. נבהיר, כי יש להבחין בין תביעה שעילתה פיטורים שלא כדין לבין תביעה שעילתה תשלום פיצויי פיטורים, אשר בנוגע אליה נקבע כי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות העילה מתגבשת ביום בו זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורים, קרי במועד סיום קשר העבודה [דב"ע נד/212-3 יואב צמחוני - ציון לוי עבודה ארצי כרך כ"ח(1)]. לעניין תביעה לפיצויי פיטורים, עילת התביעה מתגבשת עם מועד הפיטורים, שכן רק במועד כניסת הפיטורים לתוקף זכאי העובד לפיצויי פיטורים. שונה המצב בענייננו, בו עילת התביעה התגבשה כאמור כבר במועד ההודעה על הפיטורים, שכן במועד זה נודע למערער כי בכוונת המעביד לפטרו, בנסיבות אשר לגרסתו היוו פיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים, וממועד זה רשאי היה לפנות לבית הדין בבקשה לצו מניעה שימנע את הפיטורים. לאור האמור, אנו קובעים כי עילת התביעה התגבשה ביום 26.3.04, עם מסירת ההודעה למערער על פיטוריו. תחולת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות: טענות הצדדים: עיקר ערעורו של המערער הוא כנגד קביעת בית דין האזורי כי אין להחיל את סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות על מחיקת התביעה הראשונה בשל אי תשלום האגרה. לטענתו, היה מקום ליישם את הסעיפים הללו ולקבוע כי מרוץ ההתיישנות להגשת תביעתו בעילה של חוק הגנה על עובדים נעצר עם הגשת התביעה הראשונה שנמחקה מפאת אי תשלום אגרה ועד למחיקתה, וכי בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות רשאי היה להגיש את התביעה השנייה במשך שנה לאחר מחיקת התביעה הראשונה, וזאת מנימוקים אלה: תביעה שנמחקה מחמת אי תשלום אגרה היא "תביעה שנדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה באותה עילה" כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. פסיקת בית דין האזורי סותרת את לשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות ותכליתו - מניעת קיפוחו של בעל דין שהפסיד את יומו בבית הדין בגלל טעות פורמאלית. אי תשלום אגרה מהווה טעות פורמאלית. מחדלו של תובע שלא שילם אגרה אינו גדול ממחדלו של תובע שתביעתו נמחקה מחמת חוסר מעש, אשר בעניינו חל סעיף 15. אין לקבל את הקביעה כאילו התביעה הראשונה לא היתה קיימת כלל, שכן היא הייתה תלויה ועומדת מספר חודשים, הוגש כתב הגנה על ידי חלק מהמשיבים, והמערער אף חויב בהוצאות בגין ההליך. אין מקום להבחין בין מצב בו האגרה שולמה באיחור עת התביעה הייתה תלויה ועומדת בבית הדין, שאז המועד הקובע לעניין מירוץ תקופת ההתיישנות הוא מועד הגשת התביעה, לבין מצב בו התביעה נמחקה מחמת אי תשלום אגרה. בתקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט - 1969, עליה הסתמך בית הדין האזורי, נקבע במפורש כי אין באי תשלום אגרה כדי לבטל מעשה בית דין בדיעבד. קביעה זו סותרת את פסיקת בית הדין האזורי כי תביעה שלא שולמה עבורה אגרה "אינה הליך". בכל מקרה, לא ניתן לגרוע בחקיקת משנה מהוראות חוק ההתיישנות. פסיקת בית דין קמא מביאה למצב בלתי סביר בו תובע יאבד את זכותו להגיש תביעה חדשה גם כאשר מתברר כי לא שילם אגרה (או אגרה מספקת) בשלב בו התביעה כבר התנהלה במשך שנים. יש לתת משקל לפעולות בהן נקט המערער לאחר שנודע לו דבר הטעות, לרבות הגשת בקשה לביטול החלטת בית הדין האזורי המורה על מחיקת התביעה הראשונה, הגשת בקשת רשות ערעור והגשת התביעה השנייה. המשיבים טוענים כי אין מקום להחלת סעיפים 15 ו-16 על המקרה הנדון, וזאת מהטעמים הבאים: משנמחקה התביעה הראשונה בשל אי תשלום אגרה, היא בטלה מעיקרא וכאילו לא הוגשה, ולכן אין תחולה לסעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. כך גם נקבע בהחלטת הנשיא בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער. יש להחיל את הפסיקה של מערכת המשפט הכללית, לפיה משלא שולמה אגרה בגין תביעה ומשלא ניתן פטור לתשלום האגרה יש לראות את התביעה כאילו לא הוגשה מלכתחילה. אין להחיל את הפסיקה הדנה במקרים בהם האגרה שולמה באיחור לפני שהתביעה נמחקה והתביעה לא נמחקה בפועל. מחדלי המערער בניהול תביעתו הראשונה, עולים כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, וגם מטעם זה אין להחיל במקרה דנן את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לשם שמירה על האיזון שיצר המחוקק בחוק הגנה על עובדים בין העובד לבין המעביד יש לפרש בצמצום רב את החריגים בסעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. הוראת סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים, הקובעת תקופת התיישנות מקוצרת, גוברת על הוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. בכל מקרה, יש לשקול היבט זה ביישום סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.החלת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות על פי שיטת המערער, תביא לתוצאה לא הגיונית לפיה תקופת ההתיישנות של תביעת המערער תהא בת שנתיים וחמישה חודשים, תקופה העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגנה על עובדים, שהיא בת שנה אחת בלבד. המשיבות 1 - 3 הוסיפו כי התביעה הראשונה לא נמסרה להן והן כלל לא ידעו על קיומה עד לאחר שזו נמחקה. כן טענו כי הנזק שייגרם למערער בדחיית הערעור אינו חמור, שכן אין המדובר בתביעה מכוח חוקי מגן, וממילא עילות התביעה האחרות מוסיפות לעמוד על כנן. דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי אין מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק התיישנות, וכי התביעה הראשונה לא עצרה את מירוץ ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, תביעתו של המערער בעילה של חוק הגנה על עובדים התיישנה. בסעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות נקבע כך: 15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. 16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב. שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה בעניין תחולת סעיפים 15 ו- 16 על המקרה הנדון: האחת - האם סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל על תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ללא שהתובע שילם אגרה, והיא נמחקה בשל אי תשלום אגרה? השניה - האם במכלול נסיבות המקרה הנדון יש להחיל את הוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. נעמוד תחילה על תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות ופרשנותו בפסיקה, אשר ינחו אותנו במתן תשובות לשאלות העומדות להכרעה בפנינו, ולאחר מכן נתייחס לשאלות העומדות להכרעה. תכלית סעיף 15 לחוק ההתיישנות ופרשנותו: על תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות עמד חברי השופט צור בעניין זוהיר טהה [עע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ (מיום 10.1.05)]: הוראה זו עוצרת את מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליך קודם באותה עילה, אם אותו הליך הסתיים בנסיבות בהן מתאפשר חידוש ההליך (למשל - מחיקה) ולא נוצר מעשי בי - דין. הטעם לדבר נעוץ בכך שהתובע נקט הליך בתוך תקופת ההתיישנות. לעניין זה נפסק בתיק ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166 בעמוד 178 כדברים האלה: "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית הדין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (..) ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני ההתיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השנייה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין". וראו גם: ע"ע (ארצי) 706/05 יהודה ישראלי - מפעלי פרג מאוחדים בע"מ (מיום 6.2.07). על הפרשנות הראויה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות נאמר בעניין זוהיר טהה: לטעמי יש לפרש את סעיף 15 בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות. לדעתי, ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על תביעה שנמחקה בשל אי תשלום אגרה: בתקנה 5(א) לתקנות לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט - 1969 (אשר חלו במועד הגשת התביעה לבית הדין; להלן - תקנות האגרות) נקבע כי - בעל-דין או בא-כוחו המביא הליך לפני בית-הדין ישלם את האגרה שיש לשלמה בעד אותו הליך עם הבאתו, והוא כשאין הוראה אחרת לעניין זה בתקנות אלה. בתקנה 18 לתקנות האגרות נקבע כי - לא יזדקק בית-הדין לכל הליך מההליכים המפורטים בתוספת הראשונה, אלא אם שולמה בעדו, בכפוף לתקנות אלה, האגרה הקבועה בתוספת האמורה, או שמביא ההליך פטור מאגרה או שתשלומה נדחה; אולם אי-תשלומה של האגרה או חלק הימנה אין בו כדי לבטל את מעשה בית-הדין בדיעבד. על יסוד תקנה 18 לתקנות האגרות נקבע בפסיקה כי אין לקבל לרישום הליך שלא שולמה בעדו אגרה. כן נקבע בפסיקה כי מועד תשלום האגרה הוא מועד הגשת ההליך לכל עניין, לרבות לצורך בחינת השאלה אם הליך ערעורי הוגש במועד או באיחור [בש"א (ארצי) 532/06 שמיר ריהוט 92 - יורי סקצ'קו (מיום 5.11.06); בש"א (ארצי) 153/05 גוריצה אדריאנה - יוסף שנרך (מיום 7.3.05)]. אולם, במקרה הנדון, חרף הוראת תקנה 18, ההליך התקבל לרישום, ונמחק בשל אי תשלום אגרה כחודש וחצי לאחר הגשתו. כמו כן, כאמור, הוגש כתב הגנה מטעם חלק מהמשיבים, והמערער אף חויב בתשלום הוצאות לאותם משיבים. השאלה היא מה ההשלכה שיש ליתן לעובדה כי התביעה התקבלה לרישום ואף הייתה תלויה ועומדת במשך פרק זמן מסוים בבית הדין בטרם נמחקה בשל אי תשלום אגרה. המערער טוען כי העובדה שהתביעה התקבלה לרישום והייתה תלויה ועומדת בבית הדין פרק זמן מסוים, הפסיקה את מירוץ ההתיישנות לאותו פרק זמן, ומחילה על המקרה הנדון את סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. המערער מסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין אהרוני [ע"א 2486/04 אהרון אהרוני - אלחנני דהציגר שפורן ושות' (לא פורסם, , ניתן ביום 23.6.05)]. בעניין אהרוני, הגיש התובע בשנת 2001 תביעה כנגד הנתבעים, בשל עוולות שבוצעו לטענתו בשנת 1994. התובע לא שילם אגרת משפט במועד הגשת התביעה, אלא צירף לתביעה בקשה לדחיית תשלום אגרה או לחילופין בקשה לשלמה בתשלומים. ביום 15.10.01 נדחתה הבקשה. הנתבעים הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, ובית המשפט קבע מועד למחיקת התביעה מחוסר מעש. שבעים יום לאחר שנדחתה הבקשה לדחיית תשלום אגרה, אך לפני הדיון במחיקה מחוסר מעש, שילם התובע את האגרה. הנתבעים טענו כי משלא שולמה האגרה במועד, עת נדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה או תשלומה בתשלומים, ולחלופין משלא הוגשה והתקבלה בקשה להארכת מועד לתשלום, הרי שקבלה אדמיניסטרטיבית של האגרה על ידי הגזברות אין בה כדי להכשיר את ההליך, ויש לראות את התביעה כ"תביעה שלא הוגשה". בית המשפט העליון דחה טענה זו בקובעו: המשיבים [=הנתבעים בתביעה - ל.ג.] ביקשו לראות תביעה שהוגשה, הייתה תלויה ועומדת, ומעולם לא נמחקה, "כאילו" נמחקה, כיוון שלטענתם צריך היה למחוק אותה. אין לדעתי מקום לפיקציה זו. השאלה אם תביעה הייתה תלויה ועומדת היא בראש וראשונה שאלה שבעובדה. לא שמענו מבעלי הדין שלאחר ששולמה האגרה באופן ובמועד בו שולמה הייתה פנייה ישירה לרשם בית המשפט כדי שיקבע שלא היה (כטענת המשיבים) מקום לקבל את האגרה במועד בו התקבלה. סעיף 90 לחוק בתי המשפט מסמיך את הרשם לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון "בכל עניין הנוגע לניהול של הליך". אילו הייתה בקשה כזו, ואילו הייתה החלטה של רשם הדוחה את טענות המשיבים, יכולים היו אלה לערער עליה. במקום ללכת בדרך המלך ולהעמיד, במישרין את סוגיית מועד תשלום האגרה להכרעה שיפוטית, בחרו המשיבים בדרך של תקיפה עקיפה - העלאת נושא תשלום האגרה במסגרת בקשתם למחיקה על הסף מחמת התיישנות. בצדק ציין הרשם אזר בהחלטתו: ".. מרגע שמוגשת התובענה לבית המשפט היא תלויה ועומדת, ואי תשלום האגרה אינו מאיין את קיומה. לשם כך דרושה בקשה למחיקת התובענה והחלטה למחיקתה. כל עוד לא התקבלה החלטה שיפוטית כזו התביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת.." דעתי היא כי אין עלינו לעסוק בשאלה "מה היה אילו" הוגשה בקשה ישירה ... ועוד. הפגם של אי תשלום האגרה במועד איננו פגם היורד לשורש העניין. על כך ניתן ללמוד מרוחה של תקנה 2(ד) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח - 1987 המורה: "חובת תשלום אגרה (א) .... (ד) נזקק בית המשפט להליך ונתן בו פסק דין או החלטה, ומתברר כי האגרה לא שולמה, לא יוצא ולא יינתן העתק או עותק מפסק הדין או מההחלטה, אלא אם כן שולמה האגרה במלואה. ... "הסנקציה" שמבקשים המשיבים להטיל בגין אי תשלום האגרה במועד - קביעה לפיה התובענה "כאילו" לא הוגשה - אינה עולה בקנה אחד עם רוחה של תקנה זו. המשיבים, מנגד, מבקשים להסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין קטש [4262/03 שלמה קטש נ' משרד הבינוי והשיכון (מיום 22.1.04)] ובית המשפט המחוזי בירושלים בעניין אברהמי [ע"א (מחוזי י- ם) 9277/06 גילה אברהמי נ' משרד החינוך (מיום 20.3.07)] בה נקבע כי משנמחקה תביעה בשל אי תשלום אגרה אין בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי בעניין אברהמי, בהסתמכו בין היתר על תקנה 13(ו) לתקנות בית המשפט (אגרות) כי ככל שלא שולמה אגרה בעד תביעה יש לראותה כאילו לא הוגשה מלכתחילה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי לאור התכלית העומדת בבסיס סעיף 15 לחוק ההתיישנות יש לקבוע כי סעיף 15 חל רק כאשר "[ש]עובר לדחיית התובענה הראשונה התנהל בפועל הליך, במסגרתו גילה התובע דעתו, כי הוא עומד על זכויותיו. רק אז, יש מקום לראות את התובענה שהוגשה כהמשך של ההתדיינות הקודמת", וכי "הגשת תובענה שלא שולמה בעדה אגרה, וכפועל יוצא מחיקתה, עשויה לשמש כלי בידי התובע להאריך שוב ושוב, באופן מלאכותי, את תקופת ההתיישנות - שלא בהתאם לחוק ההתיישנות,..". אנו סבורים, כי אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה, וחלף פרק זמן בין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית מחמת אי תשלום אגרה, מנימוקים שיפורטו להלן. כאמור, ככלל, אין לקבל לרישום הליך ללא תשלום אגרה, אלא אם מוגשת במקביל להגשת התביעה בקשה לדחיית תשלום אגרה או בקשה לפטור מאגרה. במקרה הנדון, התביעה התקבלה לרישום וניתן מספר להליך מטעמים טכניים - העדר אפשרות לתשלום האגרה במזכירות בית הדין והצורך בקיומו של מספר להליך על מנת להנפיק שובר לתשלום האגרה בעד ההליך. יתר על כן. בשובר לתשלום האגרה שנמסר למערער (נספח מש/6 לתגובת משיבות 1- 3 לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה בבית הדין האזורי) נאמר במפורש כי עד לתשלום האגרה במלואה "התביעה נחשבת כאילו לא הוגשה" וכי אם האגרה לא תשולם בתוך 48 שעות "תימחק התביעה ממערכת המיחשוב". לטעמנו, העובדה שבשל שיקולים טכניים ניתן לתביעה מספר, והעובדה שמחיקת התביעה בפועל נעשתה רק כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה ולא לאחר 48 שעות, אינה צריכה לשנות את "מעמד" התביעה. מדובר בהליך שלא היה מקום לקבלו לרישום מלכתחילה, ואין הקבלה הטכנית לרישום מקנה לו מעמד אחר. בכך, שונה המקרה הנדון ממקרה בו ביחד עם התביעה מוגשת בקשה בעניין האגרה (בקשה לדחיית תשלום האגרה או בקשה לפטור מאגרה) שאז התביעה מתקבלת לרישום על פי התקנות. זאת ועוד. קבלת עמדת התובע כי במקרה בו מוגשת תביעה ללא תשלום אגרה פרק הזמן שבין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית תיחשב כפרק זמן בו תלויה ועומדת תביעה לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תביא לתוצאה כי תובע יוכל להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות על ידי הגשת כתב תביעה לבית הדין, בלא שישלם את האגרה. לעניין זה יש לקחת בחשבון כי שילוב סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות עלול להביא במקרים מסוימים, בהם התביעה הראשונה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, להארכת תקופת ההתיישנות לא רק לפרק הזמן בו הייתה התביעה תלויה ועומדת אלא לפרק זמן נוסף בן שנה לאחר מחיקת התביעה הראשונה. אין מקום לקבוע כלל שיאפשר לתובע להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, שלא בהתאם להוראות חוק ההתיישנות. יתר על כן. במקרה בו לא מתקיימת התדיינות בנוגע לתביעה, ועצם הגשת התביעה כלל לא מובא לידיעת הנתבע (כפי שאירע במקרה הנדון עת משיבים 1 - 3 למדו על הגשת התביעה נגדם רק מההחלטה על מחיקת התביעה), הנתבע כלל אינו מודע לכך שמירוץ ההתיישנות נעצר, ונתגבש לו אינטרס הסתמכות לגיטימי על חלוף תקופת ההתיישנות. יש להבחין בין המקרה הנדון לבין המקרה שנדון בעניין אהרוני. ראשית, בעניין אהרוני במקביל להגשת התביעה הוגשה בקשה לדחיית תשלום האגרה. מכאן, כי לא הוגשה תביעה ללא שהתובע טיפל כלל בעניין תשלום האגרה, ואף התנהל הליך בעניין דחיית תשלום האגרה. שנית, בעניין אהרוני הנתבעים היו מודעים להליך, שכן הם הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה. שלישית, בעניין אהרוני האגרה שולמה לפני מחיקת התביעה, ובית המשפט העליון קבע כי מששולמה האגרה בטרם התביעה נמחקה אין לקבל את הטענה "כאילו" התביעה לא הוגשה, כאשר טענה זו הועלתה במסגרת בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט העליון לא הכריע בשאלה אם היה מקום להאריך את המועד לתשלום האגרה, ולאפשר לתובע לשלם את האגרה באיחור, כיון שטענה זו לא נטענה באופן ישיר על ידי הנתבעים. במקרה הנדון, המערער לא פעל לתשלום האגרה ואף לא עתר לפטור מאגרה או לדחיית תשלום אגרה או להארכת מועד לתשלום האגרה בטרם נמחקה התביעה. כל בקשותיו של המערער בעניין זה הוגשו לאחר מחיקת התביעה, לנוכח העובדה כי היה מודע לסיכון שתועלה כנגדו טענת התיישנות. אכן, בעניין זוהיר טהה נאמר, בין היתר, כי "רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בנקיטת ההליך - הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדורליים". אולם, דברים אלה נאמרו באופן כללי, ללא התייחסות למקרה הקונקרטי של הגשת תביעה ללא תשלום אגרה ומחיקתה בטרם התנהל הליך כלשהו. נבהיר, כי בעניין זוהיר טהה התביעה הראשונה נמחקה בשל העובדה שהנתבעת לא אותרה, ולא בשל אי תשלום אגרה. כללו של דבר: אנו סבורים, כי מהנימוקים שפורטו לעיל, כי אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה, וחלף פרק זמן בין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית מחמת אי תשלום אגרה. כלומר, אין בהגשת תביעה כאמור ובפרק הזמן בו הייתה התביעה תלויה ועומדת כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות. אין להחיל בנסיבות המקרה הנדון את סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות: כפי שנקבע בעניין זוהיר טהה, תחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה אוטומאטית, אלא יש לבחון בכל מקרה אם יש הצדקה להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בין היתר, על בית הדין לבחון אם ההליך הראשון הינו טורדני בלבד או הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, או שננקטו הליכי סרק בלתי בשלים. בנסיבות המקרה הנדון, אין מקום להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לנוכח מחדליו של המערער בניהול התביעה הראשונה, כמפורט להלן: המערער הגיש את תביעתו יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגנה על עובדים, ולא שילם את האגרה עם הגשת התביעה. המערער כלל לא המציא העתק מכתב התביעה למשיבות 1 - 3, ואילו למשיבים 4 - 6 כתב התביעה במלואו הומצא באיחור משמעותי. המערער לא שילם את האגרה במשך למעלה מחודש וחצי לאחר הגשת התביעה, ולא הגיש בקשה לפטור מאגרה או בקשה לדחיית מועד תשלום האגרה. בהקשר זה יש לציין כי בשובר לתשלום אגרה שנמסר למערער בבית הדין האזורי (נספח מש/6 לתגובת משיבות 1 - 3 לבקשה לסילוק על הסף) נאמר במפורש כך: חשוב! לידיעת מגיש התביעה! כל עוד לא שולמה האגרה במלואה התביעה נחשבת כאילו לא הוגשה. אם לא תעביר למזכירות בית המשפט, תוך 48 שעות, אישור על תשלום האגרה, תימחק התביעה ממערכת המחשוב ומסמכי התביעה יוחזרו. מכאן, כי הובאה לידיעת המערער במפורש חובתו לשלם את האגרה בתוך 48 שעות וכי מחדל בעניין זה יביא לכך שיראו את התביעה כאילו לא הוגשה, אולם המערער התעלם ממידע זה ומחובתו לשלם את האגרה. כפי העולה מטיעוני המערער, הוא אף לא טרח לעקוב אחר תביעתו, ונודע לו באקראי על מחיקת התביעה רק ביום 28.6.05, דהיינו שלושה חודשים לאחר הגשתה. אבבקשתו לביטול החלטת המחיקה לא נתן המערער הסבר כלשהו לאי תשלום האגרה עד לאותו מועד, ולא הועלו ההסברים שהועלו בהליכים מאוחרים בעניין. כאמור, וכפי שנקבע בעניין זיסר, תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא להקל עם תובע אשר מסיבות שונות ההתדיינות הראשונה לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות. מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה "מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה". מהתנהלות המערער כמפורט לעיל עולה כי אין לראות בו כמי שפעל למימוש זכויותיו, שכן ממועד הגשת התביעה ללא תשלום אגרה לא פעל המערער כלל למימוש זכויותיו ולקידום ההליך שהגיש, והחל לפעול רק לאחר שנודע לו באקראי על מחיקת תביעתו. המערער הדגיש את הפעולות הרבות שנקט המערער לאחר שנודע לו על מחיקת תביעתו. איננו סבורים שיש בפעולות אלה כדי לשנות את המסקנה אליה הגענו, שכן המערער פעל רק לאחר מחיקת תביעתו, וזאת בשל הבנתו כי מחיקת התביעה עלולה להביא לסילוק על הסף מחמת התיישנות של התביעה בעילה המבוססת על חוק הגנה על עובדים. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון בהחלת סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות על המקרה הנדון הוא תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בחוק הגנה על עובדים, העומדת על שנה אחת בלבד. על תכליתה של תקופת ההתיישנות המקוצרת עמדה השופטת ברק בעניין בנוז [ע"ע (ארצי) 404/05 בנוז - חיפה כימיקלים בע"מ (מיום 21.1.206)] באומרה: כאשר המחוקק מבקש לאזן בין אחריות כבדה שהוא מטיל לתקופת התיישנות הוא מקצר את תקופת ההתיישנות .... חוקים אלה המקצרים את תקופות ההתיישנות מבקשים לאזן בין הקושי שהם מטילים על נתבע לבין תכלית הסעד שהחוק מבקש להעניק לתובע. במקרה הנדון: חוק הגנה על עובדים מעביר, בתנאים מסוימים, את נטל ההוכחה אל המעביד, וכן מעניק סעד של פסיקת פיצויים ללא שנגרם נזק ממון. במקביל, נקבעה בחוק תקופת התיישנות מקוצרת בת שנים עשר חודשים. קבלת טענת המערער לפיה חלים על המקרה הנדון סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, תביא לתוצאה לפיה בשל הגשת התביעה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, והיותה "תלויה ועומדת" עד ליום 10.5.05, תקופת ההתיישנות תגיע לסיומה ביום 10.5.06, כשנתיים ושלושה חודשים ממועד היווצרות העילה, 26.3.04. עוד יש לציין, כי במקרה הנדון לולא הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות התביעה השנייה התיישנה, שכן התביעה הראשונה הוגשה יומיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, והתביעה השנייה הוגשה כשלושה וחצי חודשים לאחר מחיקת התביעה הראשונה. משנקבעה בחוק תקופת התיישנות מקוצרת, העומדת על שנה אחת בלבד, ספק אם יש תחולה להוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות. בעב"ל (ארצי) 681/08 אבו רמוז סמיר - המוסד לביטוח לאומי (מיום 25.6.09) פסק בית הדין כי על אף שהוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת תקופת ההתיישנות חלות גם על המועדים להגשת תביעות וערעורים שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל - 1969, אין תחולה להוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות. זאת, לנוכח העובדה שהחלת סעיף 16 לחוק ההתיישנות תסכל את תכלית התקנות, עידוד המבוטחים לשקוד על זכויותיהם ומתן אפשרות למוסד לביטוח לאומי להתגונן בצורה יעילה בפני תביעות המוגשות נגדו, שכן היא תקנה למבוטח תקופת התיישנות כפולה מזו שניתנה לו בתקנות להגשת תביעתו. מכל מקום, גם אם יש להחיל את סעיף 16 לחוק ההתיישנות על תביעות מכוח חוקים בהם נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת, יש להחילו בצמצום ורק באותם מקרים בהם ההתדיינות הראשונה לא מוצתה שלא עקב מעשיו ו/או מחדליו של התובע. לפיכך, משההתדיינות הראשונה לא מוצתה עקב מחדלו של התובע לשלם את האגרה, אין להחיל את סעיף 16 לחוק ההתיישנות, ולאפשר למערער להאריך את תקופת ההתיישנות לפרק זמן משמעותי בן חמישה חודשים מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. סיכומו של דבר: בנסיבות המקרה הנדון, הן לנוכח התנהלות המערער והן לנוכח תקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק הגנה על עובדים, אין להחיל את סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, תביעתו של המערער שעילתה חוק הגנה על עובדים התיישנה ודינה סילוק על הסף. לפיכך, דין הערעור להידחות. המערער ישלם לכל אחת מהמשיבות שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למערער פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שאלות משפטיותהתיישנות