קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבטחת תוספת שכר לעובד ללא סמכות: השופט שמואל צור 1. השאלה שבפנינו היא האם יש מקום לתת תוקף להתחייבות של המשנה למנהל הכללי לענייני משאבי אנוש של עיריית ירושלים להחיל על המשיב את תוצאות פסק הבוררות בין העירייה ובין עובד אחר לעניין הזכאות לתוספות שכר מסויימות. בית הדין האזורי השיב על שאלה זו בחיוב ומכאן ערעור העירייה בפנינו. הרקע העובדתי 2. המשיב מועסק בעירייה למעלה מ-20 שנים בתפקיד של רכז מינהלה וכח אדם במחלקת התחבורה. 3. במשך שנים קיבל המשיב בשכרו "תוספת מסלול כפול". בחודש אפריל 1999 הופסק תשלומה של תוספת זו ובחודש נובמבר 2000 קוזזו משכרו, למפרע, תשלומי תוספת זו ששולמו באותה שנה. 4. לפי הסכם קיבוצי מיום 29.4.99, זכאים כל עובדי המוסך ועובדי הכפיים במחלקת התחבורה ל"תוספת התייעלות". בהסכם קיבוצי זה בוטלה תוספת המסלול הכפול שהייתה והוכרה עד אז. עובדים במחלקת התחבורה שאינם "עובדי כפיים" דרשו לקבל את תוספת ההתייעלות. 5. בשנת 2001 הגיש עובד עיריה בשם עובדיה הדאיה (להלן - מר הדאיה) תביעה לבית הדין האזורי בירושלים לתשלום תוספת מסלול כפול ותוספת התייעלות. בתביעה זו הגיעו הצדדים להסכמה על העברת המחלוקת לבוררות בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר השופט מנחם גולדברג ז"ל (ההסכמה והפניה לבורר נעשו בחודש אפריל 2002). 6. ביום 24.4.02 כתב מר דן בן חיים, המשנה למנכ"ל לענייני משאבי אנוש אל מר ציון דהאן, יו"ר ארגון העובדים מכתב בעניינו של המשיב, לאמור: אל: מר ציון דהאן - יו"ר ארגון העובדים מאת: המשנה למנכ"ל למשאבי אנוש "הנדון: מר דוד מוטהדה - תוספת התייעלות טכנולוגית סימוכין: מכתבי אליך מיום 10.4.02 פגישתנו מ-24.4.02 1. מר מוטהדה משמש כתפקיד רכז מינהל כ"א ביחידת התחבורה. 2. בסעיף 11(3) להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 24.4.99 נקבע כי הזכאות לתוספת התייעלות היא ל"עובדי הכפיים בתחבורה". 3. על סמך הסכם זה, וכן סמך סיכום קודם בין המנכ"ל, המשנה למנכ"ל (דאז) ויו"ר ארגון העובדים (דאז) מיום 11.8.99 שולמה התוספת לזכאים כאשר מר מוטהדה לא נכלל ביניהם. 4. בעקבות הגשת תביעה משפטית ע"י אחד העובדים שתוספת זו נשללה ממנו [הוא מר הדאיה - ש.צ.] הוחלט על פנייה להליך של בוררות בפני כב' נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, לשם קבלת הכרעה בדבר פרשנות ההסכם והזכאים לקבלת התוספות המוזכרות בו. 5. אנו ננהג כלפי מר מוטהדה בהתאם להחלטת הבורר. ב ב ר כ ה דן בן חיים, עו"ד" (להלן: מכתב מר בן חיים). 7. ביום 17.9.03 ניתן פסק הבורר בבוררות שבין העיריה ובין מר הדאיה ובו נקבע כי על העיריה לשלם למר הדאיה תוספת מסלול כפול ותוספת התייעלות. פסק בורר זה אושר על ידי בית הדין האזורי. פסק הבורר קבע כי אף שמר הדאיה אינו מקיים את תנאי הזכאות לקבלת התוספת לפי ההסכם הקיבוצי, יש להעניק לו תוספות אלה מכח עקרון השיוויון, בשל העובדה שעובדים אחרים שאינם מקיימים את תנאי הזכאות מקבלים את התוספת (חלק ד' לפסק הבורר, נספח מע/5 לסיכומי העיריה). 8. לאור פסק הבורר ולאור מכתב מר בן חיים, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי להחיל עליו את תוצאות פסק הבורר ולהעניק לו את תוספת המסלול הכפול ואת תוספת ההתייעלות. בתביעה זו טענה העיריה כי פסק הבורר חל על עניינו של מר הדאיה בלבד ולא על המשיב. פסיקת בית הדין האזורי 9. בית הדין האזורי (סגנית הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר רפאל כהן ומר אברהם מנצורי; עב' 1897/05) , דחה את טענות העיריה כלפי פסק הבורר גופו. בית הדין קבע כי העיריה לא הגישה בקשה לביטול פסק הבורר ולכן הוא תקף וחלוט. 10. בית הדין האזורי התייחס להתחייבות העיריה כפי שעולה ממכתבו של מר בן חיים וקבע כי מדובר בהתחייבות חד משמעית וברורה. בית הדין קבע כי מדובר בהתחייבות חד צדדית, מזכה ומחייבת, שהיא בעלת תוקף חוקי. בית הדין קבע כי מר בן חיים היה מוסמך לתת התחייבות מעין זו. 11. מעבר לכך קבע בית הדין האזורי כי העיריה, כרשות ציבורית, חייבת לפעול בתחום יחסי העבודה בתום לב ובהגינות. לדעת בית הדין, התחייבות ברורה במכתב מר בן חיים והתכחשות לה אינן מתיישבות עם החובה לנהוג בתום לב כלפי המשיב. 12. בית הדין דחה את טענת העיריה כי החלת פסק הבורר על המשיב חורגת מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985. בקשר לכך קבע בית הדין כי טענה זו לא הועלתה על ידי העיריה בכתב ההגנה ומעבר לכך, חזקה על העיריה שלא היתה פונה לבורר בעניינו של מר הדאיה אם היה מדובר בחריגה מחוק יסודות התקציב. 13. בית הדין האזורי קיבל אפוא את תביעת המשיב וחייב את העיריה לשלם לו תוספת מסלול כפול ותוספת התייעלות מכח התחייבותו של מר בן חיים. הערעור 14. בערעור שהגישה טוענת העיריה כי המשיב אינו זכאי לתוספות בהן מדובר. לטענתה, מאז חודש נובמבר 2000 המשיב לא הועסק במתכונת של מסלול כפול ולכן אין הוא מקיים את תנאי הזכאות לתוספת זו. אשר לתוספת ההתייעלות, טוענת העיריה כי המשיב ממלא תפקיד של רכז מינהלה וכח אדם במחלקת התחבורה ואין הוא "עובד כפיים" הזכאי לאותה תוספת. 15. בהקשר זה מוסיפה העיריה וטוענת כי גם פסק הבורר בעניינו של מר הדאיה קבע כי אין הוא (מר הדאיה) מקיים את תנאי הזכאות שבהסכמים הקיבוציים לקבלת התוספות הנתבעות. לכן, כך טוענת העיריה, החלת מימצאי פסק הבוררות בעניינו של מר הדאייה על המשיב מובילה לתוצאה שהמשיב אינו זכאי לתוספות אותן תבע. 16. לטענת העיריה יש לפרש את ההתחייבות כלפי המשיב הגלומה במכתבו של מר בן חיים על פי הכללים הנוהגים בפרשנות חוזה. לטענתה, הפרשנות הנכונה למכתב מר בן חיים היא שתוכן ההתחייבות להחיל את פסק הבורר בעניינו של מר הדאיה על המשיב מתייחס לפרשנות סעיפים 11 ו-12 להסכם הקיבוצי לעניין תנאי הזכאות לתוספות ולא לחלק האופרטיבי של הפסק המבוסס על הנמקות אחרות (פגיעה בעקרון השוויון). לטענת העיריה הפרשנות שנתן פסק הדין של בית הדין האזורי להתחייבות במכתבו של מר בן חיים מובילה לתוצאה אבסורדית ובלתי סבירה. 17. טוענת העיריה כי, בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, העיריה כן טענה בכתב ההגנה כי היא מנועה מלשלם למשיב את התוספות שנפסקו בפסק הבורר, זאת לאור החלטת הממונה על השכר מיום 2.8.05 האוסרת עליה לעשות כן. לכן, כך לטענת העיריה, ככל שמכתב מר בן חיים מגלם הבטחה מינהלית גורפת, היה מקום לקבוע כי החלטה שכזו בטלה מעיקרא בהיותה מנוגדת לחוק יסודות התקציב והוראת הממונה על השכר. 18. לטענת המשיב, מכתב מר בן חיים מהווה התחייבות ברורה ובלתי מסוייגת שיש ליישמה. לטענתו, פסק הבורר קבע שעל אף שמר הדאיה אינו "עובד כפיים", יש לשלם לו את התוספות לאור העובדה שעובדים אחרים שאינם זכאים לתוספות מקבלים אותן ואין הצדקה לנקוט כלפיו גישה סלקטיבית. לטענתו, בבוררות הדאיה הועלתה טענת ההפליה וזו הוכרעה בפסק הבורר ולכן יש ליישם את הפסק גם עליו. 19. טוען המשיב כי נגרם לו עוול כבד בכך שההתחייבות שנתן לו מר בן חיים גרמה לו להימנע מלהצטרף לתביעה של מר הדאיה ולאחר שניתן פסק הבורר התכחשה העיריה להתחייבותה. 20. אשר לטענת העיריה המסתמכת על סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, טוען המשיב שבכתב ההגנה שהגישה בבית הדין האזורי הסתמכה העיריה על החלטתו של הממונה על השכר מיום 2.8.05 המתייחסת לעובדים חדשים, בעוד המשיב הוא עובד ותיק. לטענתו, אין מדובר בתוספת חריגה לשכר אלא בהשוואת שכרו לתוספות שכר המקובלות והמשולמות בפועל לעובדי אגף התחבורה. 21. במהלך הדיון בערעור הודיע הממונה על השכר במשרד האוצר על התייצבותו להליך. הממונה מדגיש כי לא היה צד לדיונים בבית הדין האזורי וטוען כי קיימת תחולה בענייננו להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כמו גם להוראות ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 העוסק בחריגות השכר במגזר השלטון המקומי. לטענת הממונה, הסכם חריגות השכר מכשיר חריגות שכר רבות שניתנו בניגוד לחוק יסודות התקציב לפני התאריך הקובע (31.8.98) ולכן קיימת חשיבות רבה לעמדת הממונה שלא לאשר תוספות שכר חריגות שניתנו לאחר מועד זה. 22. לטענת הממונה, ההסכם הקיבוצי מיום 29.4.99 בין עיריית ירושלים וההסתדרות מגלם תוכנית הבראה לעיריה (הסכם שאושר על ידי הממונה) והוא הכיר בתוספת התייעלות לעובדי המוסך ועובדי הכפיים בתחבורה בלבד (סעיף 11(ד) לאותו הסכם; נספח מד/3 לטיעוני הממונה). לטענתו, כל הסדר המתיימר להרחיב את הוראותיו של הסכם זה נוגד את הסכם חריגות השכר. לאור זאת, כך טוען הממונה, הסכמת העיריה להליך של בוררות בעניינו של מר הדאיה - שמשמעה אפשרות להכיר בתוספות חריגות - עומדת בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לכן, כך נטען, אין תוקף לפסק הבוררות בעניינו של מר הדאיה וממילא בטל גם פסק הבוררות שניתן בעניינו. לעניין זה מסתמך הממונה על פסיקתנו בפרשת אורפז (עע 1381/01 אורפז ואח' - עיריית בת ים, עבודה ארצי לג' (53) 51) ובפרשת שטוב (עע 1260/01 היועץ המשפטי לממשלה - עו"ד רפאל שטוב, ניתן ביום 24.3.03; לא פורסם ). 23. לחילופין טוען הממונה כי גם אם העברת עניינו של מר הדאיה לבוררות היתה כדין, כי אז פסק הבוררות ותוצאותיו כפופות לאישור הממונה על השכר ומשעה שאישור שכזה לא ניתן - אין העיריה רשאית ליישמו על מר הדאיה, כמו גם על המשיב. בקשר לכך מוסיף הממונה וטוען כי התחייבות העיריה כלפי המשיב (מכתבו של מר בן חיים) כפופה לאישור הממונה וככל שתוצאתה המעשית של התחייבות זו היא הענקת תוספות חריגות למשיב - אין העיריה רשאית ליישם אותה על המשיב. לאור עמדה זו מציין הממונה כי הוא שקל הפעלת סמכותו כלפי מר הדאיה. 24. בתשובה לטענת הממונה טוען המשיב כי הסכם חריגות השכר מיום 3.3.99, אין בו כדי לבטל "הסכם מקומי" מכוחו שולמו למשיב תוספות שכר עוד לפני התאריך הקובע. לטענתו, הממונה עצמו אינו טוען כי הסכם הבוררות בעניינו של מר הדאיה עומד בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב אלא רק שתוצאת הפסק עלולה לעמוד בניגוד לאותו סעיף. מכאן, כך לטענת המשיב, לא ניתן לטעון כי הפסק עצמו עומד בניגוד לסעיף 29 לאותו חוק. לטענתו עמדת הממונה הפוסלת את פסק הבורר בעניינו של מר הדאיה אינה סבירה ואינה מידתית. לטענתו, שורת הדין ומידת הצדק מחייבות להכיר בהתחייבות שניתנה למשיב במכתבו של מר בן חיים. 25. בתום הדיון בערעור הצענו לצדדים מספר חלופות להסדר של פשרה. בהודעה מיום 10.5.09 נמסר לנו כי לא עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמה ומשום כך עלינו להכריע בערעור שבפנינו לגופו על יסוד טיעוני הצדדים וכך נעשה. דיון והכרעה 26. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בפנינו - העיריה, המשיב והממונה על השכר - מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל. סבורים אנו כי דין הערעור להתקבל על יסוד נימוק אחד והוא - שהתחייבות שניתנה למשיב במכתבו של מר בן חיים בטלה משום שנעשתה בחוסר סמכות, בהעדר אישורו של הממונה על השכר ובניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. נטעים כבר כאן כי אין בכוונתנו להתייחס לעניינו של מר הדאיה, לא להסכמה להעביר את עניינו לבוררות ולא לתוקפו המשפטי של פסק הבוררות שניתן בעניינו. נמנעים אנו מלעסוק בסוגיה זו מן הטעם הפשוט שבעניינו של מר הדאיה לא עומד בפנינו כל הליך משפטי והוא עצמו לא הופיע ולא השמיע את טענותיו. ככל שהממונה על השכר יחליט לנקוט צעדים משפטיים כלפי מר הדאיה, יתברר העניין בהליך המתאים, עם הצדדים הנכונים לאותו הליך. ככל שנאמר דברים בעניין פסק הבוררות בעניינו של מר הדאיה, טובים דברים אלה להליך שבפנינו ולא לכל התדיינות אחרת. 27. עירית ירושלים הינה גוף הפועל לפי חוק. העיריה היא גוף שלטוני מקומי. כמו כל גוף שלטוני, יכולה העיריה להתחייב כלפי כל אדם - תושב העיר, עובד העיריה או כל אדם אחר - ועליה לעשות זאת במסגרת הסמכות הנתונה לה, משיקולים ענייניים, בסבירות ובתום לב. 28. התחייבות שלטונית יש לקיים. עקרון בסיסי זה מקורו בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת סאי טקס (בג"צ 135/75; 321/75 סאי טקס בע"מ; אומן בעמ' נגד שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673). באותו פסק דין קבע השופט צבי ברנזון את העקרון העומד עד היום כנר לרגלינו, לאמור: ".... כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12(א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא כל שכן. הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי ו והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת, במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית. בבג"צ 11/63, יפו סן (מוצרי הדר) בע"מ נגד שר המסחר והתעשייה (1) בע' 744, נמנעו מלהורות על קיום הבטחה של השר. כל כך למה? משום שניתנה מחוץ לגדר סמכותו ולא היה בידו לממשה. משתמע מכך שבמקרה הפוך, כאשר ניתנת הבטחה חוקית על ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית משפט זה יצווה על מילויה". (שם בעמוד 676). פסיקה זו של בית המשפט העליון הפכה לאבן פינה במשפטנו המינהלי והיא תקפה ומחייבת מתמיד. בענייננו, אין לנו צורך לעמוד בפרוטרוט על כל התנאים הדרושים להכרה בתוקפה של התחייבות שלטונית ודי לנו בעיקרון אחד העולה על פניו מן הדברים האמורים והוא - שהבטחה תוכר כמחייבת רק אם ניתנה בגדר סמכותו החוקית של נותן ההבטחה. תנאי זה הוא פועל יוצא מן העיקרון הבסיסי במשפט המינהלי לפיו כל פעולה של רשות הפועלת לפי חוק חייבת להעשות בגדר סמכותה, הוא עיקרון חוקיות פעולות המינהל. 29. כפי שראינו בפתח הצדדים (סעיף 6 לעיל), כתב מר דן בן חיים, המשנה למנכ"ל העיריה למשאבי אנוש אל יו"ר ארגון העובדים כי "... אנו ננהג כלפי מר מוטהדה [הוא המשיב - ש.צ.] בהתאם להחלטת הבורר". קשה לנו לקבל את טענת העיריה כי דברים אלה, על פי פירושם הנכון, מכוונים כלפי אותו חלק בפסק הבורר בו נקבע כי מר הדאיה אינו עונה על תנאי הזכאות לתוספת. פרשנות מצמצמת זו אינה עולה מלשון המכתב המדברת על יישום פסק הבוררות "בהתאם להחלטת הבורר", ללא סייג וללא הגבלה. 30. אכן, דבריו של מר בן חיים במכתבו הם הבטחה מינהלית מובהקת. דברים אלה נאמרו על ידי מר בן חיים במסגרת תפקידו כמנהל משאבי אנוש המוסמך לעסוק בענייני כח אדם ובכל מקרה לא נטען שיש בהם חריגה מגבולות סמכותו בעיריה פנימה. 31. אך מר בן חיים, בתפקידו הבכיר בעיריה, אינו יונק את סמכותו רק מהוראות פנימיות הנוהגות בעיריה. מר בן חיים, בתוקף תפקידו, כפוף גם להוראות חיצוניות החלות עליו ומחייבות אותו בתפקידו. מדובר בהוראות חוק, הוראות העולות מהסכמים קיבוציים וכל הוראה מינהלית אחרת הניתנת לעיריה ומחייבת אותה כדין. 32. סעיף 30 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה 1985, קובע לאמור: שינויים בשכר ובתנאי שירות 29(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר;... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)". דברים אלה ברורים ומחייבים. גם אם מוסמך מר בן חיים לעסוק בענייני כח אדם במסגרת תפקידו בעיריה, אין הוא רשאי להסכים על שינויים בשכר או על הענקת הטבות כספיות לעובדי העיריה בלא אישורו של שר האוצר, הוא - לעניינו - הממונה על השכר. 33. הואיל ואין חולק כי לא ניתן אישור של הממונה להתחייבות הגלומה במכתבו של מר בן חיים כלפי המשיב, יכולה להתעורר רק שאלה אם אמנם התחייבותו של מר בן חיים נוגדת את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. התשובה לשאלה זו היא חיובית. התחייבותו של מר בן חיים מתייחסת לתוצאות הליך של בוררות בין העיריה ובין מר הדאיה וליישום תוצאות אותו פסק על המשיב. הואיל והבוררות עצמה עסקה בהכרה בתוספות שכר חריגות למר הדאיה, ברור על פני הדברים שהתחייבות ליישם את פסק הבוררות על המשיב כמוה כהסכמה על "שינויים בשכר" או על "הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה" במשמעות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בעניין זה אין כל הבדל בין הסכמה "ישירה" לשינויים בשכר או להטבות כספיות ובין הסכמה "עקיפה" לכך, כמו במקרה של הסכמה להחלת תוצאות הבוררות בעניינו של מר הדאיה על המשיב. כשם שהסכם בוררות שעניינו תנאי שכר החורגים מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב הוא פסול ואינו יכול לשמש בסיס לפסק בוררות באותו עניין (פרשת אורפז הנ"ל), כך דינה של התחייבות ליישם פסק בוררות בעניינו של עובד פלוני על עובד אלמוני שלא ניתן לה אישור הממונה. מכאן, שבלא אישור הממונה להתחייבות של מר בן חיים, עומדת התחייבות זו בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אין לה כל תוקף מחייב ולכן לא מתקיים בה התנאי הבסיסי הדרוש להכרה בתוקפה של הבטחה שלטונית, היינו - שהיא ניתנה בגדר הסמכות החוקית. 34. בית הדין האזורי נמנע מלהתייחס לטענת העיריה כי התחייבותו של מר בן חיים נוגדת את הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בית הדין נימק החלטתו זו בכך שהטענה לא עלתה בכתב ההגנה שהגישה העיריה אלא רק בסיכומים (סעיף 8 לפסק הדין). סבורים אנו כי ראוי היה לנהוג אחרת: ראשית - בכתב ההגנה בבית הדין האזורי טענה העיריה כי היא מנועה מלשלם למשיב את התוספות לאור החלטת הממונה על השכר מיום 2.8.05 (סעיף 22 לכתב ההגנה). אמנם, אין כאן טענה מפורשת כי התחייבות העיריה בטלה בהיותה נוגדת את חוק יסודות התקציב, אך ראשית טענה יש כאן והשלמתה בסיכומים יכולה לספק. שנית - לאור הטענה האמורה של העיריה נכון היה לשקול את צירופו של הממונה על השכר להליך, אפילו ביוזמת בית הדין עצמו. ושלישית - הטענה בדבר בטלות התחייבותו של מר בן חיים לאור הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב אינה אלא טענה על אי חוקיות מעשה המינהל וניתן להעלותה בכל שלב. טענה שכזו בענייננו אינה כרוכה בבירור עובדתי מיוחד וניתן היה לקבל את תגובת הצדדים עליה ולפסוק בה לגופה. על כל פנים, במהלך הדיון בפנינו התייצב הממונה על השכר וטען טענותיו, עליהן ניתנה תשובת המשיב ובכך נפתחה הדרך בפנינו לפסוק בסוגיה זו לגופה, כפי שפסקנו. נוסיף ונאמר כי מדובר בטענת אי חוקיות, אשר ראוי תמיד לשאוף לדון בה לגופה ולא להסתירה מאחורי טענות פורמליות שאינן עולות בקנה אחד עם רוח ההתדיינות בבתי הדין לעבודה. 35. בטרם נסיים דברינו נאמר כי אין דעתנו נוחה מהתנהלות העיריה כלפי המשיב בדומה לדעתו של בית הדין האזורי (סעיף 7 לפסק הדין). העיריה התחייבה כלפי המשיב לנהוג בדרך מסויימת שהתבררה בדיעבד כבלתי חוקית. לימים, כשביקש המשיב לממש את ההתחייבות, התנעה העיריה מהתחייבותה בעיקר בטענות "מפולפלות" של פרשנות ההתחייבות. מקובלים עלינו דברי בית הדין האזורי כי התחייבות מפורשת לעובד בכתב והתכחשות להתחייבות זו לאחר מכן, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב וההגינות המוטלות על העיריה. מעבר לכך, לא נסתרה טענת המשיב כי מכתב ההתחייבות בעניינו הביא אותו להימנע מלהצטרף לתביעתו של מר הדאיה ובכך הוא החמיץ את פירות פסק הבוררות שיכול היה לחול גם עליו. מצב זה מצדיק, לדעתנו, חיובה של העיריה בהוצאות משפט לטובת המשיב, חרף זכייתה בערעור. 36. אשר להערתו של חברי השופט רבינוביץ כי רשות ציבורית צפויה לחיוב בפיצוי כספי בשל התנהגות שלא בתום לב וזאת מכח דיני החוזים, מסכים אני לתגובתה של חברתי השופטת רוזנפלד כי עניין זה אינו דורש התייחסותנו בערעור זה. לא זו בלבד שהמשיב לא תבע סעד שכזה, לא כל שכן הוכיח אותו, אלא שלא שמענו טענות בסוגיה זו ואין זה נכון להתייחס אליה, ולו גם אגב אורחא. 37. התוצאה היא שערעור העירייה מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מתבטל. אנו פוסקים כי אין ולא היה תוקף למכתב ההתחייבות של מר בן חיים בעניינו של המשיב ולכן אין להחיל עליו את תוצאות פסק הבוררות בעניינו של מר הדאיה. כפי שציינו, אין בפסק דיננו משום הבעת דעה לגבי תוקפו של הסכם הבוררות ופסק הבוררות בעניינו של מר הדאיה. לאור האמור בסעיף 35 לעיל, תישא העיריה בהוצאות המשיב בערעור בסכום כולל של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני מסכים עם דעתו של חברי, השופט צור ובעיקר ברצוני להדגיש את עניין מחוייבותו של גוף ציבורי לנהוג בתום לב טרם הוא מוציא מתחת ידו התחייבויות כלפי עובדיו. 2. חובת תום הלב מחייבת את הרשות הציבורית, כי בעת מתן ההתחייבות הטעונה אישור הממונה על השכר יצוין במפורש, כי ההתחייבות מותנית באישור הממונה על השכר, וכל עוד לא אושרה ההתחייבות על ידו, אין לה תוקף. אם לא תנהג הרשות הציבורית כך, היא אכן צפויה לחיוב בפיצוי כספי בגין התנהגות שלא בתום לב בהתאם לדיני החוזים. פיצוי זה אין לו כל זיקה להוראות סעיף 29 לחוק התקציב ומקורו כולו בהתנהלות בלתי ראויה של הרשות הציבורית הנגועה בחוסר תום לב. הזכות לפיצוי במקרה כזה אינה נשענת על החוזה הבטל, אלא על חוסר תום הלב של הרשות הציבורית, בכך שלא ציינה במפורש,כי ההתחייבות מותנית באישור הממונה על השכר. מבחינה זו דברי אלה אינם סותרים את ההלכה שיצאה מתחת ידו של בית דין זה בפסק הדין עע (ארצי)359/07 הממונה על השכר באוצר- עירית פנקס , מיום 2.8.08, שדחה פסיקה לפיצוי כספי בנימוק שפיצוי זה לא נתבע על ידי התובע ולא הוכח, ומשום שעילת התביעה באותו מקרה נשענה לכאורה על בטלות ההסכם.(ראה כהשוואה בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נגד בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מט(4) 749). 4. במקרה הנוכחי לא נהגה הרשות הציבורית כמצופה ממנה, אך המשיב לא דרש פיצוי כספי בשל כך. פסיקת הוצאות במקרה זה היא בבחינת תחליף הפיצוי לו ראוי היה לפסוק למשיב אילו תבע אותו. אני מסכים להעמיד את סכום ההוצאות במקרה זה על 20,000 ש"ח, כפי שמציע חברי השופט צור. השופטת רונית רוזנפלד אני מסכימה לאמור בחוות דעתו של חברי השופט צור. משאין בנסיבות העניין שלפנינו תביעה כנגד העירייה לפיצוי כספי בגין התנהגותה שלא בתום לב, אין נדרשת התייחסותנו לסוגיה, לרבות בנוגע לשאלה עד כמה יש בתביעת פיצוי בנסיבות כאלה הסתמכות על חוזה שהוא בטל מעיקרא. נציג עובדים מר אלי פז מסכים לחוות דעתו של השופט צור. נציג מעבידים מר משה אורן בניתוח המלומד של כב' השופטים צור ורבינוביץ לא נסתרה חובתה של הרשות הציבורית לקיים את התחייבותה, כי הרי מבחינת העובד/האזרח זוהי "התחייבות שלטונית" הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר התחייבות זו אינה מותנית בקבלת אישור הממונה על השכר והיא יוצרת ציפיות ריאליות אצל העובד, כי זכויותיו תשולמנה לו כפי שקיבלו חבריו (מר הדאייה). קשה להשלים עם מצב שכל הנוגעים בדבר יצאו מבלי להינזק מלבד העובד נשוא התביעה. ממנו נדרש לשאת בטעויות שנעשו בידי הממונים. אם העירייה ידעה להתמודד עם פסיקת הבורר חרף הוראות חוק יסודות התקציב, חזקה עליה שתתמודד גם עם ההתחייבות שנתן המשנה למנכ"ל העירייה שהוא בהכשרתו גם עורך דין. סוף דבר - ערעור העירייה מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מתבטל כאמור בסעיף 37 לחוות דעתו של השופט צור. העירייה תישא בהוצאות המשיב בערעור זה בסכום של 20.000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. תוספות שכר