הגדלת כמות הזמנות לפני פירוק חברה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בגין הגדלת כמות הזמנות לפני פירוק חברה:

עסקינן בתביעה לתשלום חוב בגין מוצרים שסיפקה התובעת לנתבעת 1 על סך 229,951 ש"ח. השאלה העיקרית היא האם ניתן לחייב את הנתבעים 2-3 בחובות החברה כלפי התובעת, מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך או מכוח אחריותם האישית הישירה לחובות אלה.

כללי


התובעת הינה חברה שבבעלותה מפעל לייצור ופלים ועוגיות תחת המותג "מן". הנתבעת 1 (החברה) עוסקת בשיווק. הנתבעים 2 ו-3 (הנתבעים) הם בעלי המניות והמנהלים בחברה. במסגרת הפעילות העסקית בין התובעת לחברה, נהגה החברה לרכוש סחורה מהתובעת לצורך שיווקה, בעיקר למגזר החרדי.




אין חולק שביום 24/7/03 קרסה החברה, ומאז לא פרעה את חובותיה לתובעת.




עד לקריסה, התנהלו בין התובעת לחברה קשרי מסחר במשך כ- 15 שנים, במהלכם שולמה תמורת הסחורה ומוסכם שאף שיק לא חזר.




המועד האחרון בו רכשה החברה מוצרים מהתובעת הוא 15/7/03.




שיקים מעותדים שמסרה החברה לתובעת לפירעון החל מיום 24/7/03 ולחודשים אוגוסט וספטמבר, בסך כולל של 166,569 ₪ (המהווה חלק מהחוב הנתבע), לא נפרעו.
אין חולק, שבימים שלאחר קריסתה הגיעו נושים שונים למחסני החברה ונטלו סחורה. אף התובעת קיבלה חלק מהסחורה וזיכתה את החברה בסך 13,579 ₪ (עמ' 10 ש' 26-27 לחקירת מנהלת התובעת).




לטענת התובעת, לאחר קיזוז סחורה שהוחזרה, נותרה יתרת לחברה חוב בסך כולל של 229,951 ₪ למועד הגשת התביעה (194,100 ש"ח ליום 31/12/03).




כעולה מסיכומי הנתבעים, אין חולק ביחס לגובה החוב (ממילא גם לא הוצגו ראיות לסתור).


טענות הצדדים


התובעת ביקשה לחייב את החברה בסכום החוב וכן את הנתבעים מכוח הדוקטרינה של הרמת המסך או בדרך של הטלת אחריות אישית לחוב, בשל מעשה תרמית והצגת מצג שווא לגבי יכולת הפירעון של החברה.




לפי הטענה, עשו הנתבעים מעשה תרמית ("עוקץ") כלפי התובעת, כפי שעולה ממצבור העובדות הר"מ:
גידול בהזמנות בתקופה שלפני הקריסה. בשלושת החודשים שקדמו לקריסה הגדילו את ההזמנות ב- 60% לעומת שלושת החודשים שקדמו לכך, מקניה ממוצעת של 45,000 ₪ לחודש עד לקניה ממוצעת של 77,500 ₪ לחודש.
משיכת האשראי לתשלום מעבר למוסכם. בחודשים שקדמו לקריסה חרגו מתשלום שוטף+ 45, שהיה מקובל ומוסכם בין הצדדים.
"סידור" תשלומים למועד שאחרי יום ה' 24/7/03, על מנת שיוכלו לקנות לעצמם ימים נוספים של סופשבוע להיעלם או להעלים סחורה. לפי טענה זו, ההמחאה הראשונה שחזרה משוכה ליום ה', ותוכננה כך שהנתבעים יוכלו לקנות לעצמם ימים נוספים של סופשבוע להיעלם או להעלים סחורה.
בשלב מוקדם יותר, מסרו הנתבעים לתובעת כתב ערבות מוגבל בזמן, שונה מזה שנדרש ומקובל אצל התובעת (שאינו מוגבל בזמן), בבחינת "גניבת דעת" ו"גניבת עין".




לפי הטענה, ידעו הנתבעים שהחברה חדלת פירעון עוד לפני הקריסה ביום 24/7/03. ראשית, מתוך הכרעת הדין המרשיעה את הנתבעים בעבירות מס, ברורה הידיעה על מצבה הכלכלי הקשה של החברה ודרך הניהול הבלתי כשרה. שנית, הידיעה עולה מן החקירה הנגדית שם אישר הנתבע 3, מר משה פרנקל (הנתבע), שידע על המצב הכלכלי הגרוע וכי החברה נמצאת "בקשיים ולחצים". שלישית, מצבה הכלכלי הקשה של החברה היה ידוע לנתבעים מתוך התנהלות הנתבעים מול הבנק שעה שהנתבע העיד שנוצר מצב של חוסר בטחונות בבנק, מצב שלא היה קודם. ורביעית, העמדת הערבות העצמית המוגבלת בזמן.




לטענת הנתבעים, לא מתקיימים נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות אחריות אישית או הרמת מסך. כמו כן, לא ניצלו לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי לחמוק מתשלום החובות. הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שהחברה תגיע למצב של חדלות פירעון. פעילותה הופסקה בבת אחת, ביום 24/7/03, עם חזרתם של כל הצ'קים באותו יום ע"י הבנק, שהחליט שלא ליתן עוד אשראי לחברה.




יחסי המסחר בין התובעת לנתבעת 1 נמשכו למעלה מ- 15 שנה עד לקריסת החברה. אין חולק כי עד למועד הקריסה לא חולל אף שיק של הנתבעת אם כי בשנים האחרונות היו דחיות והשהיות גדולים יותר בפירעון השיקים.




הנתבעים מכחישים את הטענה שהגדילו במכוון או בחוסר תום לב את הרכישות סמוך לפני הקריסה. הגידול ברכישות במועד שלאחר הפסח, הוא מהלך רגיל של התנהלות החברה, העובדת עם המגזר החרדי מזה שנים. ככלל, ההזמנות נעשו מתחילת השנה ועד לפני חג הפסח. לקראת הפסח הייתה החברה מחזירה לתובעת את הסחורה שלא נמכרה ומחדשת את ההזמנות מיד לאחר חג הפסח, שאז היו ההזמנות מוגדלות. באותו אופן נהגה גם בשנת 2003. התובעת לא צירפה נתונים על שנים קודמות, כך שלא ניתן להשוות לשנים עברו.




לעניין כתב הערבות שחתמו הנתבעים, הרי שלא ניסו לרמות את התובעת אלא חתמו על כתב הערבות שונה מנוסח הערבות שמוציאה התובעת לחתימת הלקוחות. כפי שניתן לראות כבר מעיון חטוף בכתב הערבות, מדובר בכתב ערבות ששונה, על פניו, מכתב הערבות של התובעת. התובעת ראתה את כתב הערבות, ידעה שהוא שונה ולא הודיעה שאינה מקבלת זאת.




כמו כן, מועדי הפירעון המקובלים נעו בין שוטף+60 לשוטף+90 ולא שוטף + 30 או 45 כנטען.





החברה התנהלה במשך שנים באופן מוצלח ורווחי, והתובעת נהנתה במשך שנים מההתקשרות בין הצדדים. מנהלת התובעת אישרה בתצהירה ובחקירתה הנגדית שחששה ממצבה הכלכלי של החברה, אך המשיכה את ההתקשרות עמה ולא דרשה לשנות את תנאי ההתקשרות. לפיכך, התובעת נטלה על עצמה סיכון מחושב בכך שהמשיכה בהתקשרות.


דיון והכרעה


לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה כנגד הנתבעים (להבדיל מהחברה) להידחות, משלא עלה בידי התובעת להוכיח את התשתית העובדתית העומדת בבסיס טיעוניה. בהמשך לכך, לא עלה בידה להוכיח כי המקרה שלפניי הוא אחד מן המקרים החריגים, המצדיקים הרמת מסך לפי הדין או שקמה לנתבעים אחריות אישית לחובות של החברה לתובעת.




אדון תחילה בתשתית העובדתית הנטענת.


I - הפן העובדתי


לטענת התובעת, הנתבעים הציגו מצג שווא בדבר מצב עסקים רגיל לפיו תעמוד החברה בהתחייבויותיה, בניגוד למציאות, שהייתה ידועה להם, אודות מצבה הקשה של החברה. כמו כן, פעלו באופן שכלל המעשים עולים כדי תרמית ("עוקץ"). הנתבעים הגדילו את ההזמנות בתקופה שלפני הקריסה. כמו כן, משכו אשראי מעבר לשוטף + 45, ורוב השיקים שניתנו לפירעון החוב עבור הסחורה שסופקה ניתנו למועד פירעון שלאחר יום חמישי, 24/7/03 (מועד קריסת החברה). עוד לטענת התובעת, הנתבעים רימו אותה וביצעו כנגדה "גניבת עין" בכך שנתנו לה ערבות עצמית מוגבלת בזמן, בניגוד לערבות הרגילה שעליה מחתימה התובעת את המשווקים שלה, שאיננה מוגבלת בזמן. קובץ המעשים הנ"ל יוצר אחריות של הנתבעים לחובות החברה, בין מכוח הרמת מסך ההתאגדות ובין מכוח אחריותם האישית של הנתבעים כנושאי משרה בחברה.




התשתית העובדתית הנטענת על ידי התובעים, כבסיס לטענות בדבר הטלת חבות אישית על הנתבעים, לא הוכחה על ידי התובעת.




אשר להגדלת ההזמנות טרם הקריסה - טוענת מנהלת התובעת, הגב' ציפי פקר, בתצהירה כי "בדיעבד, אני מבינה שהחברה היתה בקשיים כבר לפחות שנה בטרם מעשה ה"עוקץ", יותר מזה, במבט לאחור ובניתוח ההזמנות שעשו עולה שהחל מפסח 2003 (אפריל 2003) קפצו קפיצה משמעותית בהזמנות, כלומר עד לאפריל 2003 הזמינו בהיקף מסוים כ- 182,000 ₪ ב-4 החודשים הראשונים של השנה (כלומר כ-45,500 ₪ בממוצע לחודש) ובשלושת החודשים האחרונים שלפני מעשה העוקץ כ- 233,000 ₪ (כלומר כ-77,500 בממוצע לחודש) כלומר קפיצה ועליה חודשית כבת 60% בסחורה שמשכו" (סעיף 9 לתצהיר).




לטענת הנתבעים, ההתנהלות הרגילה בין הצדדים היתה כזו, שעובר לחג הפסח מחזירה החברה סחורה, מקבלת זיכוי בעדה ומחדשת את המלאי לאחר החג, על ידי גידול בהזמנות, מאחר וקיימת דרישה גדולה למוצרי התובעת במגזר החרדי, איתו עבדה החברה.




מנהלת התובעת אישרה את הדברים בחקירתה הנגדית (עמ' 11 ש' 17-32):

"ש.האם נכון שבתקופה שבין פורים ועד לאחר חג הפסח, 5 שבועות ויותר, לא היינו רוכשים אצלכם סחורה.
ת. נכון.
ש. לעומת כל השנה שרכשנו שבוע ושבוע.
ת. נכון. לפני פורים יש קניה מוגברת ובין פורים לפסח כמעט אין קניה או אין קניה ואחרי פסח יש גם קניה מוגברת. זה מתקזז.
ש. האם נכון שלפני חג הפסח היינו מחזירים את כל מלאי החמץ שהיה אצלנו במחסן.
ת. נכון.
ש. מלאי הפתיחה אחרי חג הפסח של המוצרים שלכם, אצלנו היה במחסן 0
ת. בד"כ כן, אך אני לא יכולה להעיד מה היה אצלכם במחסן.
ש. האם את מאשרת שמייד לאחר פסח יש בשוק החרדי דרישה היסטרית לסחורה שלכם לאחר שהחנויות הם ריקים ממוצרי חמץ.
ת. נכון.
ש. לאור זאת האם את מסכימה שההזמנות הגדולות שבוצעו לאחר פסח, היה סביר ומתאים להתנהגות רגילה של אחרי פסח.
ת. זאת התנהגות רגילה, לא יודעת אם היא סבירה"



מהאמור לעיל עולה, שלפי ההתנהלות הרגילה של החברה, חל גידול משמעותי בהזמנות אחרי פסח.




כרטיס הנהלת חשבונות שצירפה התובעת לתצהירה (כרטיס הנהלת החשבונות) עולה בקנה אחד עם דפוס הזמנות כאמור. עולה ממנו, כי מלאחר פורים, שחל ביום 18/3, ועד פסח (בתקופה שמיום 20/3 ועד 24/4), אין הזמנות. לקראת הפסח יש החזרה של הסחורה (זיכוי כ-6000 ₪ מיום 10/4) ואין רכישות עד לאחר הפסח. לאחר הפסח, במשך כחודש ימים (מיום 24/4 ועד 27/5), יש קניה מוגברת. בשבוע האחרון של חודש אפריל (לאחר הפסח), מיום 24/4 ועד יום 29/4, נעשו הזמנות בסך 84,597 ₪ ובחודש מאי, רכישה של 73,693 ₪. ביוני הרכישות בסך 37,343 ₪ וביולי מיום 1/7 ועד ליום 15/7 רכישה של 38,098 ₪.




ניתן לראות, אפוא, כי דפוס הרכישה תואם את ההתנהלות המקובלת בין הצדדים, לפיה חל גידול בהזמנות החברה מהתובעת לאחר הפסח. לא הוכח כי הרכישות חרגו מהמקובל לגבי הרכישות שלאחר הפסח. יתר על כן, מכרטיס הנהלת החשבונות עולה כי בחודשים יוני ויולי, יש רכישות מופחתות באופן משמעותי ביחס לרכישות באפריל-מאי, בניגוד לטענה שההזמנות הוגדלו במכוון טרם הקריסה.




בשים לב להסכמה לגבי ההתנהלות המקובלת של החברה לפני ואחרי חג הפסח, לו רצתה התובעת להוכיח התנהלות חריגה בגידול בהזמנות לאחר הפסח ולפני הקריסה, היה עליה להוכיח זאת בהשוואה להתנהלות בשנים עברו לאחר חג הפסח. מדובר בראיות שברשות התובעת, שלא צורפו. הדבר פועל כידוע, לחיזוק גרסת הנתבעים.




עוד יש לציין, כי בתחשיב התובעת נפלה טעות. התובעת מציינת ממוצע רכישות חודשי, לארבעת החודשים הראשונים לשנת 2003 בסך של 45,000 ₪, לעומת ממוצע רכישות חודשי בגובה 77,500 ₪ בשלושת החודשים האחרונים, עד קריסתה של הנתבעת. כביכול, גידול של 60% ברכישות. בתחשיב התובעת עבור ארבעת החודשים הראשונים (ינואר-אפריל, כולל) סך ההזמנות עמד על 182,000 ₪. אולם בחישוב זה הביאה בחשבון הרכישות רק רכישות שעד ליום 19/3/03, דהיינו: לא נכללו הרכישות שנעשו באפריל ובכל זאת, חילקה את הסכום בארבעה חודשים, וגזרה ממוצע חודשי של הרכישות מינואר עד אפריל (כולל). אילו כלל החישוב גם את ההזמנות של חודש אפריל כנדרש, אזי היה הממוצע החודשי, לחודשים ינואר-אפריל, גבוה יותר (66,649 ₪). מנגד, לקחה התובעת את סך ההזמנות שנעשו בחודשים אפריל-יולי 2003, בסך כולל של 233,733 ₪ (כולל ההזמנות של חודש אפריל, שהן לבדן בסך של 84,597 ₪), ואותן חילקה לשלושה חודשים בלבד: מאי, יוני ויולי 2003. זאת, שעשה שלא היה מקום לכלול לצורך חישוב הממוצע החודשי של הרכישות לחודשים מאי-יולי, את רכישות חודש אפריל. אילולא נכללו רכישות חודש אפריל, היה ממוצע החודשי לחודשים מאי-יולי, נמוך יותר. לחלופין, אם כוללים את רכישות חודש אפריל, צריך היה חלק את הסכום לארבעה חודשים וגם אז, ממוצע הרכישות החודשי, נמוך יותר.




התוצאה היא, אפוא, שלא הוכח שהרכישות הוגדלו על ידי החברה באופן חריג, משך החודשים עד לקריסה.




אשר לאי-עמידת החברה בתנאי התשלום ו"משיכת" האשראי - התובעת טענה כי קשרי המסחר התנהלו על בסיס שוטף + 30 ואח"כ + 45, למעט החודשים האחרונים לפני הקריסה, שאז האריכו הנתבעים במכוון את האשראי. הנתבעים טוענים מנגד, כי מקובל היה תשלום של שוטף +60 או +90.




גם בעניין זה, טענת התובעת לא הוכחה. התובעת לא המציאה ראיות לגבי ההתנהלות בתקופה שטרם הקריסה, המוכיחות את טענתה לתשלום בשוטף + 30 או 45. צורפו לתצהיר התובעת מספר קבלות וחשבוניות לתקופה שהחל מינואר 2003 (נספחים ד 1-3 וכן ה 1-3). לפי הקבלה ד1 והרישומים שערכה בהם התובעת בכתב יד, ביום 22/1/03 נמסרו שלושה שיקים מעותדים שמועד פירעונם לסוף פברואר ולמרץ 2003 לפירעון חשבוניות מדצמבר 2002. הדבר תומך דווקא בגרסת הנתבעים, ולא הובאו ראיות לתקופה שקדמה לכך. התובעת לא הציגה, אפוא, תשתית עובדתית של משטר התשלומים המקובל לחודשים שעד הקריסה בשוטף + 30 או 45, כטענתה. גם בעניין זה פועלת אי-הצגת הראיות לחיזוק גרסת הנתבעים לגבי נוהג התשלום שהיה מקובל בין הצדדים.




יתר על כן, הטענה למשיכת האשראי במכוון סמוך לפני הקריסה לא מתיישבת עם סעיף 5 ו- 6 לתצהיר התובעת, שם נטען כי החברה החלה ל"זייף" באשראי שסוכם "והצליחה להרדים אותה". דהיינו ניתן להבין שהשתרש תקופה ארוכה נוהג של תשלום מקובל של שוטף + 60 או 90 ימים.




לטענה בדבר "סידור" השיקים כך שמועד פירעונם יחול לאחר הקריסה – צורפו לתצהיר התובעת 6 שיקים, אחד לתאריך 24/7/03 ועוד 5 שניתנו לתאריכי-פירעון שמיום 12/8/03 ועד 26/9/03. כולם לתאריך שלאחר הקריסה, ולא כובדו מחמת א.כ.מ/עיקול/מוגבל. מעצם העובדה שמועד הפירעון של השיקים הוא לאחר הקריסה, לא ניתן ללמוד כמובן, כי כך "סודרו" במיוחד.




לעניין מועד מסירתם של השיקים (להבדיל ממועד פירעונם), לא טענה התובעת דבר. ממילא לא הוכח, כי במועד מסירתם של השיקים ידעו הנתבעים שלא יהיה להם כיסוי. הנתבע 3 העיד כי "בזמן שנתתי את השיקים.. לא היה לי ספק באמת ובתמים שהשיקים שאני נותן אכן יפרעו (עמ' 16 ש' 9-10), ועדותו לא נסתרה. למותר לציין כי הנתבע לא נחקר למשל, בשאלה על סמך מה וכיצד סבר שיפרעו השיקים. לא הוצגו התראות של הבנק על הגבלת חשבון או ראיות אחרות, שמהן ניתן היה לדעת קודם על הצעד של החזרת השיקים וכיוצ"ב.




עיון בקבלות הרלבנטיות מעלה, כי השיקים שחוללו, לא נמסרו כולם במועד אחד. ביום 28/5/03 נמסרו לתובעת 5 שיקים שמועדי פירעונם ביוני, יולי ואוגוסט (ראו הקבלה, עמ' שלישי לנספח ב' לכתב ההגנה). שלושה מהם, בסך כולל של למעלה מ- 60,000 ₪, נפרעו, לרבות המחאה ע"ס 28,000 ₪ שהופקדה ביום 21/7/03. כלומר, אין כל יסוד להניח, כי כשניתנו השיקים במאי, הם ניתנו מתוך ידיעה או כוונת מכוון שלא יפרעו. ההמחאה הראשונה שחזרה הייתה לפירעון ביום 24/7/03, הוא היום שבו החזיר הבנק את כל השיקים, יום הקריסה. ארבעה שיקים נוספים שחוללו, ניתנו לכאורה, על פי הרישום בראש הקבלה וכרטסת הנהלת חשבונות, ביום 23/7/03 (ראו הקבלה, נספח ד3 לתצהיר התובעת. עניין מועד מסירת השיקים לא התברר במהלך ניהול התיק. הצדדים לא ציינו, לעניין מועד מסירת השיקים הללו, דבר בסיכומיהם. יש לציין כי בראש הקבלה מצויים שעה 20:22 ויום 23/7/09. לא הובררו דרך ניהול רישום השיקים והוצאת הקבלות, ואם זהו אמנם היום שבו התקבלו השיקים). מכל מקום, השיקים הנוספים, נמסרו בטרם חזר השיק הראשון (שמועד פירעונו היה 24/7/09). לפיכך, גם בהנחה שנמסרו ביום 23/7/03, לא ניתן לומר כי השיקים נמסרו מתוך ידיעה שלא יכובדו. יתר על כן, כפי שעולה מעיון בקבלה זו ומכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת, לפיה הרכישה האחרונה בוצעה ביום 15/7/03, השיקים שניתנו ביום 23/7/03, לא ניתנו על מנת לקבל אספקה של סחורה נוספת חדשה, אלא לפירעון חובות העבר. וזאת, כאמור, בטרם הוחזר השיק הראשון הנ"ל. לא נגרם לתובעת נזק מקבלת השיקים הנ"ל גם בהיבט זה שהתובעת לא נמנעה מפעולות נוספות/אחרות לגביית החובות (וממילא לא נטען שכך), שכן החברה קרסה יום לאחר מסירת השיקים.




עוד יש לציין, כי בסכומי השיקים ובמועדי הפירעון הסמוכים יחסית (יולי, אוגוסט וספטמבר), כשלעצמם, אין כדי להעיד דבר לביסוס טענות התובעת. עולה מכרטיס הנהלת חשבונות כי בינואר, בפברואר ובאפריל 2003, ניתנו קבלות בגין תשלומים גבוהים (שתי קבלות בינואר בסך כולל של למעלה מ- 137,000 ₪, בפברואר למעלה מ- 40,000 ₪, באפריל שתי קבלות בסך כולל של למעלה מ- 107,000 ₪).




מכל המקובץ, ובשים לב לכך שגם לא הוכחה, כאמור לעיל, הטענה לגבי חריגה מכוונת של הנתבעים ממשטר תשלומים מקובל של שוטף + 45 ולדיון להלן ביחס לידיעת הנתבעים לגבי חדלות הפירעון של החברה - לא הוכחה תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע כי במכוון ניתנו שיקים למועד הפירעון שלאחר הקריסה.




לעניין כתב הערבות - הנתבעים מסרו לתובעת ביום 10/1/00 כתב ערבות, השונה מזה הנהוג והמקובל אצל התובעת, אשר העמיד את ערבות הנתבעים על זמן מוגבל בן 20 חודשים (נספח ג' לתצהיר התובעת). התובעת טוענת ל"גניבת עין" מצד הנתבעים בהוליכם שולל את התובעת, עת העבירו לה כתב ערבות זה.




איני מקבלת את הטענה כי המצאת ערבות זו הינה מעשה מרמה או הטעיה ו"גניבת עין" מצד הנתבעים או חלק מהתארגנות הנתבעים לביצוע "עוקץ". מנהלת התובעת הודתה בחקירתה, כי ראתה את כתב הערבות שנשלח אליה מטעם הנתבעים, ראתה כי הוא שונה, אך לא נתנה דעתה ולא דקדקה בתוכנו. עוד הודתה כי לא ניתן להתבלבל בין שני כתבי הערבות, שצורתם הויזואלית, שונה (עמ' 9-10 לפרוטוקול). אם אין המסמך עלול להטעות, לא ברורות הטענות כלפי הנתבעים. היה על התובעת לדאוג לענייניה, לבחון את הערבות שקיבלה ולדאוג לקבלת ערבות חדשה בטרם אספקת סחורה, בתום תקופת הערבות (ראו בהקשר זה גם ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ: "נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)").




יתר על כן, כתב הערבות ניתן ביום 10/1/2000 למשך 20 חודשים. החברה קרסה בחלוף כשנתיים וחצי מיום שפג תוקף הערבות, בסוף יולי 2003. אין קשר של סמיכות זמנים בין הדברים ובעצם העובדה שניתנה ערבות מוגבלת בזמן, כשלעצמה, אין כדי להעיד על כוונות מרמה או ידיעה שהחברה תקרוס כשנתיים לאחר תום תקופת הערבות.




לטענה שהנתבעים ידעו הנתבעים כי החברה חדלת פירעון עוד לפני הקריסה ביום 24/7/03, לפחות ממרץ 2001 – הטענה היא שמפסק-הדין הפלילי כנגד הנתבעים שהורשעו בעבירות מס, עולה שהנתבעים ידעו על מצבה הכלכלי הקשה של החברה לפחות ממרץ 2001; כי הידיעה עולה גם מן החקירה הנגדית שם: אישר הנתבע שידע על המצב הכלכלי ועל כי החברה נמצאת "בקשיים ולחצים", כמו גם מתוך התנהלות הנתבעים מול הבנק, שעה שהנתבע העיד שנוצר מצב של חוסר בטחונות בבנק, מצב שלא היה קודם; ומתוך העמדת הערבות העצמית המוגבלת בזמן. בערבות דנתי לעיל. אדון, אפוא, בשתי האחרות.




פסק הדין - עיינתי בפסק הדין הפלילי (הכרעת הדין של הנתבע 2 כאן, נספח ו' לתצהיר התובעת; גזרי הדין של הנתבע 2 והנתבע 3, נספח 5 לתצהיר הנתבעים. לא צורפה הכרעת דין בעניין הנתבע 3. עולה מהמסמכים כי הורשע על פי הודאתו). לא מצאתי שיש בו את מה שקוראת בו התובעת. מדובר בפסק דין המרשיע בעבירות של אי-הגשת דוחות במועד, בשנים 1997-1999, 2002-2003; ואי העברת ניכויים תקופות מסוימות, בתקופה שבין אוגוסט 1999 לאוקטובר 2002. לעניין אי-העברת הניכויים, נאמר במפורש כי העבירה "נזקפת לחובתם מבחינה טכנית בלבד ולא מבחינה מהותית", שכן בתיק הניכויים עמדו לזכות הנאשמים זיכויים בגובה החוב, אלא שבשל אי-הגשת דוחות, לא ניתן היה לבצע קיזוז. מאי-הגשת הדוחות בשנים 1997-1999 ובשנים 2002-2003, לא ניתן ללמוד לעניין יחסי הצדדים כאן, שכן אין חולק כי במשך כ- 15 שנה קודם לקריסה, ומכאן שגם בתקופה שבה לא הוגשו דו"חות כנדרש, פרעה החברה חובותיה לתובעת כסדרם. אין מקום, אפוא, לייחס לנתבעים ידיעה על מצב כלכלי קשה טרם הקריסה, מתוך עצם קיומו של ההליך משפטי האמור נגד החברה והנתבעים, ואין בו קביעות רלבנטיות לענייננו.




יתר על כן, האמירות שמצוטטות בסיכומי התובעים לגבי היתממות כביכול של הנאשם, מתייחסות לטענה שהנאשם 5 (מר ברגר, הנתבע 2 כאן) לא היה מעורב בניהול הכספי, שהופקד בידי כולו בידי הנאשם 4 (מר פרנקל, הנתבע 3 כאן) ונקבע כי לפחות ממרץ 2001, מועד חקירתו שלו במס הכנסה, צריך היה לדעת על ביצוע עבירות המס. הניהול הבלתי תקין אליו מתייחס פסק הדין הוא באי-הגשת הדו"חות. לא ניתן להסיק מכך ידיעה כביכול (לפי הטענה) של הנתבעים לגבי חדלות פירעון של החברה טרם הקריסה, ממרץ 2001 או בכל מועד אחר.




חקירת הנתבע 3 – בתצהירו טען הנתבע כי הזמנות סחורה נעשו בדר"כ מידי שבוע (וכך האספקה). "בזמן שחששתי שהחברה חדלת פירעון לא ביצעתי הזמנה אצל התובעת וכך ניתן לראות שבשבוע שלאחר ה- 15.7.03 לא הייתה הזמנה או הספקת סחורה על אף שהחברה היתה פעילה עד ליום 25.3.03 [צ"ל: 25.7.03 – י.ב]" (סעיף 17). בחקירתו חזר בו מהדברים וטען כי "בדרך לפה חשבתי שהניסוח לא מדויק התכוונתי לומר ששבוע לפני כן לא עשינו הזמנה כי לא היה צורך" (עמ' 19 ש' 25-31). קשה לקבל הסבר זה שעומד בסתירה חזיתית לנטען בתצהיר. יש להניח, על פי תצהירו של הנתבע, כי היה מודע לאפשרות של חדלות פירעון של החברה, לפחות החל מהשבוע שלאחר ה- 15/7/03.
התובעת סבורה, כי הנתבעים ידעו על חדלות הפירעון הרבה לפני כן, לאור פסק הדין (טענה שדחיתי) ולאור אמירות נוספות בפרוטוקול. כך, מחקירת הנתבע עולה כי "באותה תקופה" החברה "היתה במצב כלכלי לחוץ. לא קשה.." (עמ' 17 ש' 9-10) אלא שלא ברור בדיוק באיזה תקופה מדובר למעט, בכלליות, שעסקינן בתקופה שקדמה לקריסה. לפיכך, לא ניתן ללמוד מכך דבר.




עניין נוסף שעלה בחקירה הוא שהנתבעים היו מצויים בקושי מול הבנקים. מצד אחד טען הנתבע כי החלטת הבנקים להפסיק את האשראי נפלה כרעם ביום בהיר (עמ' 19 ש' 25-26) ומצד שני התברר כי מדובר היה במצב של "חוסר של בטחונות שהבנק לא היה מוכן לסבול שקודם הוא כן קיבל את זה" (עמ' 20 ש' 12-16).




אכן, עולה כאן תמונה של קושי המעלה חשש למצב של חדלות פירעון או חוסר יכולת לפרוע את השיקים. אולם שוב, לא ברור ולא הוברר ממתי בדיוק קם החשש הזה ואין ראיות לגבי טיבו של החשש מהי מידת החשש או הוודאות של ההתרחשות ועל מה היה מבוסס החשש, כדי לבסס טענה שהחשש היה ממשי וקונקרטי הרבה לפני הקריסה או לפני ה- 15/7/03, מועד ההזמנה האחרונה או בכל מועד אחר. התובעת, שעליה חלה החובה להוכיח את עילת תביעתה, לא הביאה, למשל, ראיות שיוכיחו שהנתבעים ידעו לפני מועד הקריסה (מועד החזרת השיקים על ידי הבנק) על כוונת הבנק להפסיק את האשראי הניתן לחברה.




הנתבע הודה בחקירתו שאכן החברה הייתה בקשיים, אולם לטענתו, הנתבעים עשו הכל על מנת שהחברה תמשיך ותפעל וכי במועד שמסר את השיקים סבר באמת ובתמים כי ייפרעו.

ש.מפנה להכרעת הדין, עמוד 2, פיסקה3 . נספח ו' לתצהיר שלנו, אתה מאשר שהחברה היתה במצב כספי קשה מאוד. האם אתה מסכים איתי שסעיף 4 לתצהירך אינו אמת.
ת. לא מסכים. בחיינו [צ"ל: בחיי- י.ב] עסק יש תקופות קשות ויש תקופות יותר טובות. נכון שעברנו תקופה ארוכה עם ירידות ועליות של קשיים והצלחנו בכל פעם, תאריך של תזרים מזומנים, פעמיים בחודש, באמצעות הסדרים עם הבנק והביטחונות הצלחנו לשלם לכל הספקים את כל התשלומים ואכן עד 24/7 שיק לא חזר. יכול להיות שהעדפתי שאם אין לי מספיק כסף לא לשלם את הניכויים, שזה פסק הדין, עשיתי כל מאמץ ואכן הצלחתי לאורך כל הדרך לספקים לשלם.
בזמן שנתתי את השיקים, תצהיר בסעיף 4, לא היה לי ספק באמת ובתמים שהשיקים שאני נותן אכן יפרעו (עמ' 16 ש' 2-10).



אזכיר שוב, גם בהקשר זה, כי השיקים שנמשכו ביום 23/7/03 לא נמשכו כנגד קבלת סחורה (שכן הסחורה האחרונה התקבלה ביום 15/7/03), כך שלא נעשו על מנת לאפשר קבלת סחורה נוספת, אלא נועדו להקטין את חוב החברה לתובעת. הדבר יכול להצביע על אמונת הנתבעים ביכולתה של החברה לפתור את הקשיים אליהם נקלעה. מכל מקום, כאמור, לא הונחה תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי השיקים נמסרו מתוך ידיעה שהחברה חדלת פירעון או כדי לסתור את טענת הנתבע לפיה סבר באמת ובתמים כי השיקים שמסר ייפרעו.




התוצאה היא, אפוא, שלא עלה בידי התובעת להוכיח את התשתית העובדתית הנטענת על ידה. לא נעלם מעיני כי בגרסאות הנתבעים (במיוחד הנתבע, שניהל את ההליך בשם וכנציג הנתבעים, והגיש תצהיר מטעמם) נפלו סתירות, אלא שכאמור, אין בהם כדי להביא לכך שהתובעת תרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה.


II - הפן המשפטי והמסקנה בענייננו


לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת שלא הוכחו על ידי התובעת התשתית העובדתית והנסיבות הדרושות להרמת המסך בין החברה לבין בעלי מניותיה (הנתבעים), וכי לא הוכחו נסיבות המקימות אחריות אישית למנהלים.


הרמת מסך


הכלכלה ודיני החברות מבוססים על האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי המניות. כשבית המשפט מורה על הרמת מסך, התוצאה היא התעלמות מן ההפרדה שבין ישותה המשפטית הנפרדת של החברה ויחוס חובותיה לבעלי המניות, כדי שנושי החברה יוכלו להיפרע מבעלי המניות. הרמת מסך בין חברה לבעלי המניות מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט–1999. אין היא נעשית כדבר שבשגרה. מדובר במקרים חריגים שנועדו למנוע שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. "היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו, ובראש וראשונה יצירת מצב של חדלות פירעון לחובות בדרכים שונות, שעה שברור שכספם של הנושים בסכנה ונעשו על ידי האורגנים של החברה פעולות שלא בתום לב שהביאו לסכנת ירידתם לטמיון, או מתקיימים תנאים אחרים כנדרש בדין (ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ, , ס' 21 לפסק הדין. ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' מוברמן, פ"ד מו(5), 353; ע"א 543/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מה(1) 529).




עסקינן באירועים שקדמו לחודש יולי 2003, לפני תיקון 3 לחוק החברות, שנכנס לתוקף בשנת 2005. לפי נוסחו הרלבנטי של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט–1999, קיימות שלוש עילות להרמת מסך: אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק; אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן; ובהתקיים אחד משני התנאים לפי סעיף 6(ג) לחוק הקובע כדלקמן:


(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.



התובעת לא הוכיחה, כי מתקיימות בענייננו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך. לא הוכחו מרמה או כוונה להונות או לקפח את התובעת. לא הוכח ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה. הנתבעים, המצויים בעסקי השיווק שנים רבות, טענו שעשו כל שביכולתם על מנת להציל את החברה ואף הזרימו כספים פרטיים לחברה לטובת פעילות שוטפת וייצוב החברה (סע' 8 לתצהיר הנתבע). לא הונח שמץ של תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד שהנתבעים ניסו להטיב את מצבם ולהפיק רווח אישי. אין חדלות הפירעון כשלעצמה, מצדיקה כידוע, הרמת מסך ההתאגדות.


אחריות אישית של מנהלים


המסגרת המשפטית המאפשרת הטלת חבות אישית על הנתבעים, בנוסף לדוקטרינה של הרמת המסך, לא פורטה בבהירות בסיכומי התובעת, שהתמקדו בעיקר בניסיון להוכיח את הטענות העובדתיות בהן דנתי לעיל. מהסיכומים עולה, כי לשיטת התובעת, קמה אחריות אישית לנתבעים הן בעילת תרמית והן בעילת רשלנות, בשל הצגת מצג שווא ביחס ליכולת הפירעון של החברה.




לצד הדוקטרינה של הרמת מסך, התפתחה בפסיקה הדוקטרינה של אחריות האישית של מנהל ואורגן בחברה. דוקטרינה זו שונה מדוקטרינת הרמת המסך בכך שהיא שומרת על עקרון האישיות הנפרדת של החברה. "אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה ... (ע"א 9916/02 בן מעשן נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, ).




הטלת אחריות אישית מכוח המשפט האזרחי "הרגיל" אפשרית במידה והאורגן בעצמו ביצע את העוולה, דהיינו: שמתקיימים בו באופן אישי כל יסודות העוולה. אפנה, אפוא, לבחון אם עלה בידי התובעת להוכיח כי חלה אחריות אישית על הנתבעים.
סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".




כדי להטיל חבות אישית על מנהל חברה או דירקטור בעילת תרמית, דרושות ראיות כבדות משקל על מנת לעמוד בנטל ההוכחה האזרחי (ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' פילובסקי, פ"ד מו(4), 441). כעולה מהניתוח העובדתי לעיל, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת תרמית.




לאור המפורט לעיל, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית המאפשרת קביעה כי במועדים רלוונטיים קונקרטיים, טרם המועד האחרון בו נרכשה סחורה מהתובעת ביום 15/7/03, או במועד מסירת השיקים שחוללו, קינן בלב הנתבעים "חשש ממשי וקונקרטי" להפיכתה של החברה לחדלת פירעון. על כן, אין מקום לדון בשאלה אם היה על מנהלי הנתבעת לגלות לתובעת אודות אותו חשש. יפים לענייננו דבריו של המשנה לנשיא א' מצא בע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4), 693, ס' 9:


"ודוק: השאלה איננה אם קינן בלב הנתבעים חשש כלשהו, ולוא גם רחוק ובלתי ממשי (לפי תפיסתם הסובייקטיווית), לקריסתה של החופר. חשש עמום וכללי מעין זה מתלווה, מטבע הדברים, כמעט לכל פעילות עסקית. ניתן, על כן, לראותו כדבר מובן מאליו. צדדים רגילים מוחזקים כמודעים לאפשרות קיומו, וממילא כמי שמביאים אותו בחשבון במסגרת הקצאת סיכוניהם החוזית. הם יכולים להתגונן מפניו, וככלל אף עושים כן, בדרכים מגוונות.... הטלתה של חובת גילוי ביחס לסוג זה של סיכונים כללים תהיה אפוא מלאכותית, מנוגדת להליכות המסחר המקובלות וככלל אף מיותרת מבחינה מעשית.

השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה. ואולם, גם אם אניח - מבלי לפסוק בדבר - כי חובת גילוי כזאת אכן מוטלת על מנהל חברה, למצער בנסיבות שבהן מתקיימים בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים, כמו במקרה שלפנינו, הרי שמן הממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי כלל לא עולה כי חשש ממשי וקונקרטי כזה אמנם קינן בלב הנתבעים; וממילא אין יסוד
לקבוע כי חובת הגילוי - ככל שזו קיימת - אמנם הופרה על-ידם."



הנסיבות שתוארו בפסק הדין הנ"ל, בו קיבל בית המשפט העליון את הערעור, וקבע כי אין מקום להטלת אחריות אישית על בעלי מניות, דומות לענייננו ובחלקן, אף חמורות יותר מבחינת הנתבעים. דובר בהמחאות בסך כולל של 1,733,000 ₪ שנמסרו בתקופה שבין כחודשיים לפני המועד בו החזיר הבנק את כל ההמחאות (הקריסה) ועד שבוע לפני הקריסה. זאת, לאחר פעילות משותפת שנמשכה כשלושים שנים, לאורכן שררה מידה רבה של אמון בין הצדדים, ולא היו בעיות בתשלומים. באותו עניין אף הגישה הנושה (התובעת שם) חוו"ד מומחה רו"ח מטעמה על מנת להוכיח שלפני מסירת ההמחאות ידעו או היו צריכים הנתבעים שם לדעת שקיימת סבירות גבוהה מאוד שהחברה תהפוך חדלת פירעון (מה שלא נעשה בענייננו). בדומה לענייננו, לא הובאו ראיות בכל הקשור להתנהלות הבנק מול הנתבעים ומסירת הודעות על ידי הבנק. ואף שגם שם התייחס בית המשפט בחוסר אמון לעדותם של הנתבעים - כפי שקבעתי לעיל ביחס לחלק מהדברים - לא היה בכך די לצורך הטלת אחריות אישית על המנהלים.




בהקשר זה יש לציין עוד, כי למרות יחסי המסחר במשך שנים רבות והקשרים הטובים שהיו בין התובעת לבין הנתבעים, בשנת 2000 פנתה התובעת לנתבעים, בבקשה לקבלת ערבות אישית (שהומצאה לתקופה של 20 חודשים). במצב דברים זה, קשה לומר כי מדובר בקשרי אמון שנוצרו בין התובעת לנתבעים מנהלי החברה, באופן אישי, שמכוחה עשויה לצמוח חובת חובת גילוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), כפי שנזכר בעניין פניגשטיין (השוו לע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, , שם קבעו כב' הנשיא ברק וכב' השופטת פרוקצ'יה כי לנוכח יחסי האמון המיוחדים, ניתן להטיל על המנהלים אחריות אישית מכוח חובת תום הלב לפי סעיף 12 לחוק החוזים, שהצדיקה, בנסיבות שם, גילוי של המצב הכלכלי של החברה. דעת הרוב סברה כי יש להשאיר את האפשרות להרמת מסך בנסיבות אלה, בצריך עיון, שכן מדובר בסוגיה קשה ושנויה במחלוקת).




גם אילו הוכח היסוד הנפשי הדרוש לעוולת התרמית, הדורש ידיעה ממשית וקונקרטית לגבי חדלות הפירעון של החברה ביחס לשיקים שנמסרו ביום 23/7/03, יום לפני הקריסה (לגבי השיקים שנמסרו במאי, לא הוכח שמץ של תשתית עובדתית מתאימה כמפורט לעיל), אין מתקיימים יסודותיה של עוולת התרמית בענייננו. זאת, כיוון שלא נגרם לתובעת נזק עקב אותה הטעיה (אם היתה). לפי יסודות עוולת התרמית, יש להוכיח כי נגרם לתובעת נזק ממון בשל כך שפעלה על סמך ההטעיה. כאמור, השיקים שנמסרו לתובעת ביום 23/7/03 לא נמסרו לה כדי לקבל סחורה נוספת, אלא כתשלום על חשבון חוב החברה לתובעת. הא ותו לא. לא נטען ולא הוכח, כי התובעת הסתמכה בדרך כלשהי על שיקים אלו, הוטעתה, וסבלה בשל כך נזק ממון.




נותר, אפוא, לבחון אם התנהלות הנתבעים מטילה עליהם אחריות ברשלנות.




לצורך ביסוס אחריות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות של הנתבעים כלפי התובעת, חובת זהירות מושגית וקונקרטית. במסגרת זו "ניתן כידוע, לשקול שיקולי מדיניות, המאפשר לצמצם את חובת הציפיות הנורמטיווית, אף כשהנזק שנגרם לניזוק היה צפוי כעניין פיזי" (פניגשטיין, ס' 11). בעניין זה נקבע כי "בבחינת חובת הזהירות האישית של מנהל כלפי נושים חוזיים-וולונטריים של החברה יש לייחס חשיבות, בין היתר, לעקרון ההפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין אישיותם המשפטית של נושאי המשרה בה. הפרדה זו מספקת צורך כלכלי-חברתי בכך שהיא מאפשרת לצדדים לבחור ולהגדיר במדויק את האישיות המשפטית שעמה הם מבקשים להתקשר, ובכך ליצור חוזים יעילים יותר מבחינה כלכלית." אכן קיימים לעקרון זה חריגים אולם "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות..; [..] או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת בטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי... (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 791-791).




התובעת לא הוכיחה כי נתגבשה חובת זהירות אישית עצמאית של הנתבעים כלפיה. היא לא הוכיחה, כי היו בינה לבין הנתבעים יחסים מיוחדים, אשר הביאו לכך שהיא נתנה בהם את אמונה ואת בטחונה, כי הם, באופן אישי, לוקחים אחריות כלפיה. משכך, לא הוכחו גם יסודותיה של עוולת הרשלנות.


סוף דבר


התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית. החברה לא התגוננה כנגד התביעה. הנתבעים 2-3 הגישו כתב הגנה וסיכומים בשמם בלבד. התביעה נמסרה כדין למנהלי החברה (הנתבעים) ומשלא התגוננה יש ליתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה, על הסכום הנתבע. אני מחייבת, אפוא, את הנתבעת 1 (החברה) לשלם לתובעת סך של 229,951 ₪ (הסכום נכון ליום הגשת התביעה 3/7/07). לאור התוצאה אינני מחייבת בהוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה לפירוק חברה

  2. פירוק חברה רווחית

  3. נכס של חברה בפירוק

  4. עורך דין פירוק חברה

  5. פירוק חברה עקב סכסוך

  6. בקשת נושה לפירוק חברה

  7. ערבות לחוב חברה בפירוק

  8. עיכוב ביצוע פירוק חברה

  9. פירוק חברה חדלות פירעון

  10. היטל השבחה חברה בפירוק

  11. פטור מאגרה לחברה בפירוק

  12. פירוק חברה מטעמי צדק ויושר

  13. הגשת תביעה נגד חברה בפירוק

  14. דוח רואה חשבון בהליך פירוק

  15. התיישנות ממועד צו פירוק חברה

  16. סמכות עניינית פירוק חברת חוץ

  17. מס רווחי הון בפירוק חברה מרצון

  18. חוק גל: בקשה לפירוק חברה חקלאית

  19. פירוק חברה עקב חוב שנוי במחלוקת

  20. בקשה לפירוק חברה על ידי המנכ''ל

  21. יחסי עובד מעביד לפני פירוק חברה

  22. צו עיכוב יציאה מהארץ בפירוק חברה

  23. אי דיווח על רווח הון בפירוק חברה

  24. פירוק חברה עקב סכסוך בין מנהלים

  25. היטל השבחה מקרקעין של חברה בפירוק

  26. הגדלת כמות הזמנות לפני פירוק חברה

  27. מע''מ על חלוקת נכסים בפירוק חברה

  28. בקשה למתן צו פירוק חברה בגין חובות

  29. תביעה נגד יועץ משפטי של חברה בפירוק

  30. זכות הסירוב הראשונה בהליך פירוק חברה

  31. רישום שעבוד על רכב בהליכי פירוק חברה

  32. האם אפשר לקיים בוררות עם חברה בפירוק ?

  33. תביעה אישית נגד אורגנים של חברה בפירוק

  34. עיכוב הליכים נגד בעל מניות בחברה בפירוק

  35. זכות עיכבון של רואה חשבון - חברה בפירוק

  36. העדפת נושים אסורה בעל מניות בחברה בפירוק

  37. צו עיכוב יציאה מהארץ נגד מנהל חברה בפירוק

  38. תניית שימור בעלות בתוצרת חקלאית לחברה בפירוק

  39. קיזוז בגין יתרת חוב בחשבון בנק של חברה בפירוק

  40. ערעור על חיוב אישי של בעל מניות בחברה בפירוק

  41. האם "הימנעות מביצוע התשלום" עילה לפירוק חברה ?

  42. סמכות להורות על המשך דיון בתביעה נגד חברה בפירוק

  43. המפרק הנוכחי ביקש להגיש תביעה אישית נגד המפרק הקודם

  44. הפקדת כספים באוצר לרכישת מכוניות מחו''ל - פירוק חברה

  45. בקשת מפרק הזמני של חברה להורות לחברה זרה בהודו להעביר כספים לקופת הפירוק

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון