קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע: פרסום שמבקר עיריה חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת כדין חוסה בצילה של "ההגנה המוחלטת" הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, אף אם הפרסום אינו נכון. 1. רקע עובדתי התובע הוא חבר מועצת עירית ירושלים, והנתבעת - עו"ד במקצועה - מכהנת מזה שנים רבות כמבקרת פנים של עירית ירושלים. ביום 19/06/07 בשעות הבוקר, התקיימה בכיכר העיריה בירושלים הפגנה בלתי חוקית של כ-50 מעובדי שירות הכבאות בעירית ירושלים, אשר נשאו שלטים בגנותם של הנתבעת ושל היועץ המשפטי לעיריה. בשלב מסוים, פרצו עובדי הכבאות למשרדי אגף הביקורת בעיריה, ניתקו את זרם החשמל ומערכת האינטרקום, וצעדו לתוך משרדה של הנתבעת תוך שהם נוהגים באלימות, משחיתים ציוד עירוני, עוקרים דלתות ומטילים אימה ופחד על העובדים בצעקות ובשריקות. הנתבעת, אשר לא היתה אותה עת במשרדה, דווחה טלפונית אודות השתלשלות האירועים ע"י עוזרתה האישית וע"י עובדי אגף הביקורת. למחרת ההתפרעות (ביום 20/07/07), כתבה הנתבעת לראש עירית ירושלים דאז, מר אורי לופוליאנסקי, מכתב בן שני עמודים, שכותרתו "התפרעות עובדי כיבוי אש כלפי מבקרת העיריה ובמשרדיה" (נספח ג' לכתב התביעה). בסעיף 1 למכתב תיארה הנתבעת את השתלשלות האירועים כפי שנמסרה לה ע"י עובדי הביקורת, שעיקרה התנהגות פרועה ואלימה של עובדי הכבאות. בסעיף 2 למכתב תיארה הנתבעת את התנהגותם של אנשי הביטחון של העיירה, אשר לא התערבו לדבריה בנעשה, ולא מנעו את כניסתם של המתפרעים ללשכתה. בפסקה האחרונה של סעיף זה כתבה הנתבעת : "אציין , כי במעבר של המתפרעים מכיכר ספרא למשרדינו נראה עומד חבר המועצה מר מאיר תורג'מן, אשר כידוע היה בזמנו עובד רשות הכבאות" . העתק המכתב, אשר מוען, כאמור, לראש עירית ירושלים, נשלח לאחד עשר מכותבים נוספים- שרים ובעלי תפקידים בכירים בממשלה ובעירית ירושלים (השר לבטחון פנים אבי דיכטר, שר הפנים רוני בראון, מבקר המדינה מר מיכה לינדנשטראוס, מפכ"ל המשטרה רב ניצב דוד כהן, היועמ"ש מני מזוז, מנכ"ל העיריה, ועוד). התובע עצמו לא נמנה על מכותבי המכתב, ודבר אזכורו במכתב זה הובא לידיעתו בשיחה אקראית שקיים עם חבר מועצת העיר, מר דניאל סער, ביום 24/06/07 . 2. כתב התביעה בכתב התביעה נטען, כי "ביום 19/06/07... התובע שהינו חבר בועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים, היה בשעה 08:55 בדרכו ממשרדו בעירית ירושלים למשרדי הועדה המחוזית ברחוב שלומציון המלכה 2, בנין ג'נרלי. בעודו ממהר לדרכו בהליכה מהירה, שכן הישיבה היתה אמורה להתחיל בשעה 09:00, חלף התובע על פני המפגינים, אשר חלקם היו מוכרים לו מתוקף תפקידו וכעובד לשעבר של שירותי הכיבוי וההצלה. התובע נד להם לשלום והמשיך בדרכו לועדה המחוזית . ביום 24/06/07 שמע התובע באקראי מחבר מועצת העיר מר סער דניאל, כי הנתבעת מאשימה את התובע בכך שהוא בא עם הכבאים ללשכתה של הנתבעת ברחוב יפו 19, עת הכבאים התפרעו בלשכתה של הנתבעת. עוד בטרם התאושש התובע למשמע הדברים, הוא קיבל פניות של עיתונאים המבקשים ממנו התייחסות לדברים שאומרת הנתבעת עליו. התובע, שלא ידע כלל במה מדובר, וידע אך זאת, שהוא לא נטל חלק בהפגנה, התקשר מיידית ללשכת הנתבעת, ושם נמסר לתובע כי הנתבעת נמצאת בישיבת ועדת כספים של העיריה. התובע הלך לחדר ועדת הכספים, מצא שם את הנתבעת, ושאל אותה לפשר טענותיה. הנתבעת טענה בפני התובע, בנוכחות אנשים אחרים, כי אכן התובע היה עם הכבאים, היא שמעה על כך מאנשים. התובע ניסה להסביר לנתבעת כי היה בדרכו לועדה המחוזית, וכי כלל לא ידע מה פשר ההפגנה ונגד מי היא נערכה, אך ללא הועיל והנתבעת סירבה להקשיב" (ס' 3-8 לכתב התביעה). עוד באותו היום כתב התובע לנתבעת מכתב, בו טען בפניה, כי "כריכתו" עם הכבאים המתפרעים במכתבה לראש העיר היא האשמת שווא, ודרש ממנה להתנצל בכתב על הידיעה המשמיצה, אשר הגיעה, לדבריו, גם לאוזניהם של עיתונאים (נספח א' לכתב התביעה). בתגובה שלחה לו הנתבעת ביום 25/06/07 מכתב , אליו צורף העתק המכתב שנכתב על ידה לראש העיריה, ובו נאמר כדלקמן: "מצ"ב עותק מכתב מיום 19/06/07 שכתבתי לראש העיריה. בעמוד השני של המכתב מצוין כי במעבר של הכבאים מכיכר ספרא למשרדינו נצפית יחד עמם וכי בעבר היית עובד רשות הכבאות. אבקש את תגובתך " . (נספח ב' לכתב התביעה). ביום 03/07/07 שלחה הנתבעת לתובע מכתב נוסף, בו נכתב , בין היתר : "בהתפרצותך חסרת התקדים כלפי, שנעשתה בועדת הכספים בנוכחות עובדים ונבחרים כאחד, אני רואה נסיון להלך אימים על הביקורת ולהפריע לה בביצוע עבודתה.... אי לכך, אם יש מקום להתנצלות, הרי זו שלך כלפי ולא להפך. לעצם הענין, שתי העובדות המצוינות במכתבי מיום 20/06/07 אל ראש העיריה והמתייחסות אליך הן נכונות, ואף אתה אינך מכחישן. לדבריך היית בדרכך לועדה המחוזית אך לא התייחסת למה שאירע בדרכך לשלם. ואני שואלת האם ראית את הכבאים ? האם ראית את השלטים שנשאו בידיהם ? האם שוחחת עמם? האם שאלת אותם לאן פניהם מועדות ? האם ניסית לשכנעם שזו לא הדרך למחות? לא ראיתי כל התייחסות לפרטים אלו במכתבך" (נספח ד' לכתב התביעה) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). בשני מכתבים נוספים ששיגר התובע לנתבעת לאחר מכן, גם באמצעות בא כוחו, חזר התובע על דרישתו כי הנתבעת תתנצל בכתב על הידיעה המשמיצה שכללה במכתבה לראש העיר (נספחים ה'-ו' לכתב התביעה). תגובתה של הנתבעת על כך היתה, כי התובע הוא שצריך להתנצל כלפיה "על דברי הבלע שהשמיע כלפיה במהלך ישיבת ועדת הכספים... " (נספח ז' לכתב התביעה). משסירבה הנתבעת להתנצל על הידיעה הלא נכונה שהיא כללה במכתבה לראש-העיריה מיום 20/06/07- הגיש התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), שעניינו כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, במקרה בו הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע" . לדברי התובע, שרבוב שמו למכתב שכתבה הנתבעת לראש העיר- מהווה "לשון הרע" שכן יש בו כדי להשפילו, לעשותו לבוז , ללעג או לשנאה בעיני הבריות, וכן לפגוע במשרתו הציבורית ובמעמדו כנבחר ציבור. עוד טען התובע, כי הנתבעת התרשלה כלפיו, בכך שלא טרחה לבדוק היטב את הדיווחים שקיבלה ולבקש את התייחסותו לכך טרם כתיבת המכתב, ובכך שלא כללה אותו כ"מכותב" במכתב, יחד עם יתר המכותבים. 3. כתב ההגנה הנתבעת טוענת, כי הקטע הנוגע לתובע במכתבה לראש העיריה הינו תיאור עובדתי נכון של המציאות כהווייתה , שכן התובע נראה עם הכבאים המפגינים בכיכר העיריה , והתובע היה בעבר עובד של רשות הכבאות בעירית ירושלים, ומשכך ממילא אין בפרסום הנ"ל כדי להביא להשפלתו או לביזויו של התובע. ואולם, גם אם יש בפרסום הנ"ל משום "לשון הרע" כלפי התובע - הרי שלטענת הנתבעת עומדת לה ההגנה של "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וכן הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, שעניינו בפרסום אשר נעשה מתוך "חובה חוקית חברתית או מוסרית" שהיתה מוטלת על המפרסם כלפי מי שאליו הופנה הפרסום. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה להלך עליה אימים ולמנוע ממנה לבקר ולחקור את מעשיו של התובע, בענין שימוש פרטי שהוא עשה (על-פי הנטען) בכספי העיריה, והעיתוי של הגשת התביעה דנן - סמוך מאוד לאחר שהתובע קיבל את טיוטת דו"ח הביקורת שהוכנה על ידה - אכן מוכיח שכך הדבר. הנתבעת טוענת, כי לא האשימה את התובע שהוא בא יחד עם הכבאים המתפרעים ללשכתה, ואף לא אמרה דברים אלו לחבר המועצה נתנאל סער. ולבסוף טוענת הנתבעת, כי לא היתה עליה חובה להעביר את העתק המכתב לידי התובע קודם שליחתו לראש העיר, או לכלול את התובע כמכותב נוסף במכתב. 4. דיון והכרעה 4.1 האם יש בפרסום משום "לשון הרע" לשיטתה של הנתבעת, מאחר ומדובר בפרסום נייטרלי, שאינו מייחס לתובע כל אשמה או אחריות, אלא רק מתאר מצב עובדתי (קרי- שהתובע נראה עם המפגינים בכיכר העיריה, ושהתובע נמנה בעבר על עובדי שירות הכבאות בעיריה) - הרי שממילא לא ייתכן שהפרסום מהווה "לשון הרע". לדידה של הנתבעת, התובע נתפס לטעות "בהבנת הנקרא", שכן "להיראות יחד עם הכבאים אין פירושו להשתתף במעשיהם". ואולם, אינני סבור כן . המבחן לקיומה של "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי: מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס לאותן מילים (כב' השופט י' מלץ ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, 337 (1989)), כאשר ההתחקות אחר משמעות זו - נעשית ע"י בחינת הפרסום בכללותו. בקטע הנוגע לתובע באותו מכתב, כתבה הנתבעת: "אציין, כי במעבר של המתפרעים מכיכר ספרא למשרדנו נראה עמם חבר המועצה מר מאיר תורג'מן , אשר כידוע היה בזמנו עובד רשות הכבאות". המשמעות המיידית העולה אצל הקורא הסביר ממקרא דברים אלו - היא שהתובע נטל חלק בהפגנה או הזדהה עם הכבאים המפגינים, בכך שעמד לצידם בעת ההפגנה. הקונוטציה העולה מן הדברים היא ללא ספק קונוטציה שלילית, שכן הפרסום קושר בין התובע - שהינו חבר מועצה, ואַל לוֹ ליטול חלק במעשים אלימים המכוונים כנגד שלטון החוק וכנגד סמכויותיהם וחירותיהם של גופי הביקורת בעיריה - לבין המפגינים המתפרעים. קונוטציה זו - העולה כבר מקריאת הרישא של המשפט הנ"ל ("במעבר של המתפרעים מכיכר ספרא למשרדנו נראה עמם חבר המועצה מאיר תורג'מן") - מתחזקת ומתחדדת ע"י הסיפא, אשר מציינת, כי התובע "היה בזמנו עובד רשות הכבאות", עובדה אשר מהווה מעין נימוק והסבר למעורבותו של התובע בהפגנת הכבאים. אכן, הפרסום לא מייחס לתובע באופן ברור ומפורש השתתפות בהפגנה או הזדהות עם המפגינים, אולם מסקנה זו עולה ברורות "מבין השורות", וכידוע סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע :"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מן הנסיבות החיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". לא זו אף זו: המשמעות הפוגעת עולה גם מקריאת המכתב בכללותו, תוך התייחסות להקשר הדברים כולו: הקטע הנוגע לתובע נכלל במכתב חריף שכתבה הנתבעת, כמבקרת העיריה, לראש העיריה, בו היא מגוללת מעשי התפרעות ואלימות קשים מצד עובדי שירות הכבאות במסגרת הפגנה בלתי חוקית שערכו בכיכר העיריה, ואף שולחת אצבע מאשימה כלפי גורמי הביטחון בעיריה, אשר לא מנעו לדבריה את ההתפרעות. במסגרת תיאור מחדלם זה של אנשי הביטחון כתבה הנתבעת, בין היתר : "עוד לפני שהגיעו המתפרעים לבניינינו התקבלה הודעה טלפונית מלשכת המשנה למנכ"ל מר יעקב אבישר, שהזהירה מפני כניסתם של המתפרעים לבנין הלשכה. ... מזכירת הלשכה התקשרה למאבטח שבכניסה, למר נמרוד ברונשטיין, וביקשה למנוע את כניסתם של המתפרעים לבנין. תשובתו היתה כי קיבל הנחיה מפורשת ממוטי מהדב קב"ט העיריה לאפשר את "ההפגנה" שלדבריו היא חוקית... . מר אמיר ברק, מנהל מחלקת בטחון מוסדות העיריה מהאגף לחירום וביטחון שנכח באירוע, צפה מהצד ואף נכנס יחד עם המתפרעים לבנין מבלי שפעל להפסיק את ההתפרעות ואת הוונדליזם. לא זו בלבד, אלא אף טען באוזני עובדי הביקורת, לשאלתם מדוע אינו מתערב בנעשה, כי המתפרעים הם עובדי העיריה ו"זה לגיטימי להפגין"... " (ס' 2 פס' 1-3 למכתב). הקטע הרלבנטי הנוגע לתובע, נכתב בסופו של תיאור נוקב זה. אכן, אין ספק שהקשרו הכללי של המכתב - ושל סעיף 2 בו בפרט - הוא הקשר שלילי, אשר משליך גם על המשמעות העולה מאותו קטע ספציפי שמתאר את התנהגותו של התובע: "גם העמדתם של שני קטעים זה לצד זה עשויה ללמד כי יש קשר בין האמור בהם, וזאת למרות שהדבר לא נאמר בקטעים עצמם. כך למשל, פורסמה במקרה אחד כתבה בה נטען, כי ראש העיר מסייע ליַזָם מסוים. באותה כתבה הופיע גם קטע שבו נאמר שאשתו של ראש העיר מטפלת כעורכת דין בהתקשרויות עם אותו יזם. בכתבה עצמה לא נאמר שיש קשר בין הדברים, אולם בית משפט השלום קבע כי הקורא אינו יכול להימנע מהמסקנה שיש קשר בין פעילות ראש העיר לבין העובדה שאשתו קיבלה לטיפולה עניינים מסוימים" (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 114). וכך גם במקרה דנן: אופן ניסוחו של המשפט הנוגע לתובע ("במעבר של המתפרעים... נראה עמם... שהיה בעבר עובד של רשות הכבאות") בצירוף הקונוטציה השלילית העולה מקריאת המכתב בכללותו - מביאים לכך שהקורא הסביר לא יכול להימנע מהמסקנה, כי התובע היה קשור, בדרך זו או אחרת, להתפרעותם של הכבאים המפגינים, ועל כן אין בידי לקבל את טענתה של הנתבעת, כי מדובר בניסוח נייטרלי לחלוטין, המציג שתי עובדות "עירומות" ללא כל רמיזה, תלונה או הטחת אשמה בתובע. ודוק: המסקנה הפוגעת מתחדדת לאור מעמדו ותפקידו של התובע בהווה (חבר במועצת עירית ירושלים), לאור תפקידו בעבר (קצין חקירות בשירותי הכבאות בעירית ירושלים) ולאור נסיבות עזיבתו את תפקידו זה. בענין זה העיד התובע, כי הוא נאלץ לעזוב את עבודתו כקצין הדרכה וחקירות של שירותי הכבאות בירושלים, לאחר 20 שנות עבודה, בשל הידרדרות היחסים בינו לבין מר משה סוויסה, מפקד שירות הכבאות וההצלה בירושלים, לאחר שהוא הגיש נגד סוויסה תלונה במשטרה בגין חשד לגניבה שביצע סוויסה ממחסן המכס בעתרות. עוד העיד התובע, כי כבר בתחילת הקדנציה הראשונה שלו כחבר מועצה בעירית ירושלים, הוא פנה לנתבעת והעביר לה תלונות שהוא קיבל מכבאים על סוויסה, וכי המבקרת, כמו גם אנשים אחרים בעיריה, ידעו על יחסיו המעורערים עם מר סוויסה. על רקע אי הסדרים שהתגלו בשירות הכבאות וההצלה בירושלים, על רקע עזיבתו הטעונה של התובע את עבודתו בשירותי הכבאות ולאור מעמדו החדש כחבר מועצה בעירית ירושלים - אין ספק, כי למשפט שכתבה הנתבעת אודותיו במכתבה לראש העיר, היתה פגיעה ממשית בתובע ובמעמדו הציבורי. הוכחה נוספת למשמעות השלילית העולה מהפרסום אודות התובע - ניתן למצוא בעדותו של ע"ה/1 נתנאל סער, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה כיהן כחבר מועצה בעירית ירושלים. הלה העיד, כי בתחילת הקדנציה שלו כחבר מועצה הוא נטל על עצמו את הטיפול באי הסדרים שהתגלו בשירותי הכבאות בירושלים, וכי במסגרת זו פנה אליו גם התובע, סיפר לו על מעשי שוחד של מר סוויסה וביקשו לפעול בענין. לדבריו, ההפגנה האלימה של הכבאים "עשתה רעש מאוד גדול " (ע' 33 ש' 12), עיתונאים פנו אליו בעקבותיה, ומהם הוא שמע שהתובע "נראה עם הכבאים או פגש אותם או משהו מעין זה" (ע' 33 ש' 17), דיווח אשר נראה לו "תמוה", לאור המידע השלילי שמסר לו התובע על הנעשה בשירותי הכבאות. לדבריו, תמיהתו זו התגברה לאחר שהוא קרא את המכתב שכתבה הנתבעת בענין. וכך העיד בענין זה ע"ה/1 נתנאל סער: "ת: אח"כ דיברתי עם הנתבעת וקיבלתי את המכתב שלה. התמיהה שלי נבעה מכך ... שמצד אחד הוא [התובע-י.מ.] מדבר איתי שסוויסה מושחת וכו' מהצד השני אני ידוע שהוא כן מקורב לו, ואז שמעתי שהוא נראה עם הכבאים... זה נראה לי קצת ... כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד [הדמות המרכזית בנובלה המפורסמת של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, המייצגת רופא מכובד, אשר בהשפעת סם שרקח הופך ליצור חייתי ואלים. דמות זו הפכה למטפורה לאדם בעל אישיות כפולה - י.מ.]" (ע' 33 ש' 13-19). ת:אני כן ידעתי.... ממה שכתוב במכתב וממה ששמעתי מעיתונאים , ובעיקר מעיתונאית, שהוא כן נראה איתם בכיכר, היה במחיצתם, לא יודע, לחץ ידיים אולי, משהו מעין זה " (ע' 34 ש' 12-15). ש: מה הבנת לגבי תורג'מן ? ת: הבנתי שהוא נראה יחד איתם עם הכבאים ושהמבקרת מבקשת לברר את הסוגיה הזאת . ש: איזו סוגיה בקשר לתורגמן האי מבקשת לברר ? ת: האם הוא תמך בהפגנה, האם הוא כן ידע מזה, לא ידע מזה, כל האופציות פתוחות... המכתב הזה לא נפל עלי כרעם ביום בהיר, מכיוון שכפי שאמרתי קודם כך סברתי, אני לפחות, שמר תורג'מן כן קשור בצורה זו או אחרת לכבאים. ש: והמכתב הזה השתלב עם הסברה שלך ? ת:הוא השתלב עם התהייה שלי אם מר תורגמן תומך בכבאים או לא ... עוד נדבך בתהייה " (ע' 35 ש' 3-9). התובע העיד, כי חבר המועצה נתנאל סער הוא זה שסיפר לו, כעבור מספר ימים, אודות מכתבה של המבקרת: "אני זוכר שנתנאל סער בא אלי למשרדי, ככה באופן ספונטאני ואמר לי: 'תגיד תורג'מן, אני רוצה להבין , אתה בעד הכבאים או נגד הכבאים? ' , ואז עניתי לו בצורה תמוהה: ' מה זאת אומרת, אתה יודע שאני נגד הכבאים? , ואז הוא אמר לי, אני לא מבין מה קורה פה. הוא שאל אותי, אתה ראית את המכתב שהמבקרת כתבה... מכתב חריף מאוד נגד הכבאים והיא מציינת שם שאתה היית עם הכבאים" (ע' 6 ש' 20-25). עוד העיד התובע: "אני זומנתי לועדת החינוך של הכנסת בנושא שקשור לעיריה, שם פגשתי את מי שהיה שר הפנים דאז רוני בראון, והוא ראה אותי מרחוק ועשה לי עם היד 'תגיד לי אתה נורמאלי (מדגים תנועה עם היד לרקה) ואמר לי, מה אתה מתחבר לכבאים ?' "(ע' 11 ש' 13-15). המדובר, אמנם, בעדות שמיעה אשר קבילה כראיה לעצם האמירה בלבד ולא לאמיתות תוכנה, ואולם די בעדות זו כדי ללמד על הרושם השלילי שיצר מכתבה של הנתבעת בקרב הציבור עמו נוהג התובע להתרועע. אין ספק, כי התגובות שעורר המכתב, הן בקרב ע"ה/1 נתנאל סער והן בקרב השר רוני בראון - שעניינן תהייה אודות תמיכתו של התובע במחאה האלימה של הכבאים - מחזקות את המסקנה, כי מדובר בפרסום שיש בו כדי להשפיל ולבזות את התובע ולפגוע במשרתו הציבורית, ומשכך הוא מהווה "לשון הרע". 4.2 פרסומים מותרים הנתבעת טוענת, כי הפרסום המדובר הוא "פרסום מותר" בגדרו של סעיף 13(9) לחוק, אשר קובע : "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". טענת הגנה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת (בו הסתמכה הנתבעת על שתי הגנות בלבד: ההגנה של "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק) והיא הועלתה ע"י הנתבעת, לראשונה רק בסיכומיה. כתב הגנה בתביעת לשון הרע, כבכל תביעה אזרחית אחרת נועד להשיב על הטענות המועלות בכתב התביעה, ועל כן "נתבע המבקש להתגונן בטענת הגנה כלשהי צריך לציין אותה במפורש בכתב הגנתו ולפרט את העובדות המקימות לו את ההגנה... נתבע שהסתמך בכתב הגנתו ובמשפט על טענת הגנה אחת לא יוכל להסתמך בסיום המשפט או בערעור על טענת הגנה אחרת" ( א' שנהר, שם, 423 . ראו גם דברי כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז ת"א (מחוזי-תל-אביב-יפו ) 378/82 פלונית נ' עורך "ידיעות אחרונות" ואח', פ"מ תשמ"ג(ב) 428, 432 (1983)). יחד עם זאת, ההגנות המפורטות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע הן "הגנות מוחלטות", במובן זה שהן חלות גם על פרסומים שקריים וזדוניים, והשיקולים העומדים בבסיסם הם שקולים כלליים-ציבוריים. משכך נפסק, כי המפרסם ייכנס בגדרן בין אם הוא מעונין בכך ובין אם לאו, וכי בשל האינטרסים הציבוריים הגלומים בבסיסן של ההגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק, בית המשפט רשאי להיזקק לטענת להגנה מוחלטת גם אם היא לא הועלתה בכתב ההגנה, אם העובדות מראות בעליל על קיום ההגנה (ת"א (מחוזי-חיפה) ע.ח. נ' מורה ואח', פ"מ מ 207,212-213). דומני, כי הנסיבות בהן נעשה הפרסום בענייננו מובילות למסקנה הברורה והחותכת, שהפרסום דנן נעשה מכח חובה שהיתה מוטלת על הנתבעת, ועל כן הוא נופל לגדרו של סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע: המדובר בפרסום שנעשה על ידי הנתבעת, שהינה מבקרת פנים בעירית ירושלים, בו מתוארים מעשי התפרעות ואלימות של עובדי העיריה (עובדי רשות הכבאות), כמו גם מחדלים וליקויים שנפלו בתפקודם המקצועי של אנשי הביטחון של העיריה. במכתב קוראת המבקרת לראש העיר להביא להשעייתם המיידית של המתפרעים ושל אנשי הביטחון, תוך שהיא מותחת ביקורת גם על הנהלת העיריה ועל "ההתדרדרות ביחסים שאותה מפגינים בכירים בהנהלת העיריה הן כלפי הביקורת והן כלפי היועץ המשפטי לעיריה". אזכור שמו של התובע במכתב נעשה ע"י הנתבעת מתוך אמונתה, שהתובע נטל חלק בהפגנה ו/או הזדהה עם המפגינים (כאמור, אינני מקבל גרסתה לפיה דובר בתיאור עובדתי ניייטראלי). המדובר, ללא ספק, בפרסום שנעשה ע"י הנתבעת בתוקף תפקידה כמבקרת העיריה, מכח חובתה לפרסם קלקולים ומחדלים שהיא מוצאת במהלך עבודתה. השאלה, בדבר מקור החובה של מבקר פנים ברשות מקומית לפרסם פרסומים כגון דא - עלתה בפני בית המשפט המחוזי בענין חייט נ' אשל. באותו מקרה עמד לבחינה דו"ח ביקורת שהגישה מבקרת הפנים של המועצה האזורית גלבוע , בנושא ניגוד עניינים של נבחרי הציבור במועצה, בו נכללה גם ביקורת על ניגוד עניינים של עובדי המועצה, על אף שהמבקרת לא התבקשה להתייחס בדו"ח לעובדי המועצה (להבדיל מנבחריה). בביהמ"ש טענה הנתבעת, כי מדובר ב"פרסום מותר" הנופל בגדר סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בימ"ש השלום קיבל את טענת ההגנה הנ"ל, כשאת מקור החובה של הנתבעת לפרסם את הפרסום הוא מצא בסעיף 170ג לפקודת העיריות [נוסח חדש], הקובע את סמכויותיו של מבקר הפנים בעיריה, ובהן הסמכות לבדוק את פעולות עובדי העיריה ואת טוהר המידות בפעולתם (הוראותיה של פקודת העיריות חלות גם על מועצות אזוריות בענין זה) . מכח סעיף זה קבע בימ"ש השלום, כי המבקר רשאי ליזום פעולת ביקורת משל עצמו, אף אם לא התבקש לעשות כן ע"י ראש הרשות או ועדת הביקורת. הערעור שהגישו המערערים על פסק הדין לבימ"ש המחוזי בנצרת נדחה, תוך שביהמ"ש קובע, כי המדובר בחובה טבועה של מבקר פנים: " החובה של מבקר פנים לבקר, ולפרסם את פרסומיו על קלקולים שהוא מגלה, נובעת מטיבו ומטבעו של התפקיד. מבקר, הבודק דבר מה, אם נתבקש על ידי ראש הרשות או אם עשה כן ביוזמתו, ותוך כך מגלה קלקולים אלה או אחרים, שאותם לא נתבקש לגלות, חובה עליו לפרסמם. זה הוא מקור החובה. אין כל צורך באמירה מפורשת בהוראת חוק, על מנת שנאמר על חובה זו, כי היא חובה שבדין. המבקר עושה, מכוחו של דין, תפקיד, שלפי טיבו וטבעו כולל חובה לפרסם קלקולים, אותם מוצא המבקר במהלך עבודתו. בכך יש כדי לעשות את החובה משום חובה שבדין לפרסם, כמשמעות הדבר בסעיף 13(9) לחוק" (כב' השופט א' אברהם ע"א (מחוזי-נצרת) 57/08 אילנה ועמנואל חייט נ' יעל אשל ואח', פס' 6 לפסה"ד מיום 12/10/08, ). על מהותו של תפקיד ביקורת ציבורי ועל הפרשנות הרחבה שיש ליתן לסמכויותיו של מבקר פנים - עמד בית המשפט העליון בפרשת אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, , באומרו: "פועל יוצא של פרשנות רחבה זו של החוק הוא כי תפקיד המבקר לבדוק את תקינות פעולות העירייה מחייב בדיקת כל גורם הפועל במסגרת העירייה הקשור לפעולה הנבדקת ומעורב בה. לצורך כך אין חשיבות לשאלה מהו מעמדו של אותו גורם - אם הוא עובד עירייה, אם הוא נבחר מועצת העירייה, או אם מדובר בוועדות תכנון ובנייה, את מי מייצג חבר ועדת התכנון אשר מעשיו נבדקים בקשר לפעולת הוועדה - אם הוא נציג שר או אם הוא נציג הרשות המקומית, ומה מעמדו ברשות המקומית... עולה מכך כי סמכותו וחובתו של המבקר לבדוק את תקינות פעולות העירייה מסמיכות אותו ומחייבות אותו לבדוק כל גורם הקשור לנושא הביקורת ומעורב בו, כאשר במוקד הביקורת עומדת פעולת העירייה במובן הרחב, ופעילותו של בעל התפקיד נבחנת ככל שהיא נוגעת לפעולת הרשות המקומית או אורגן מהאורגנים שלה ומשליכה עליה" (כב' השופטת א' פרוקצ'יה בג"צ 7805/00 רוני אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים ואח', פ"ד נז(4) 577, 592 (2003)) . המדובר, גם בענייננו, בפרסום שנעשה ע"י הנתבעת מכח חובתה להתריע על ליקויים שהתגלו במהלך עבודתה. אמנם, בדיעבד התברר, כי התובע כלל לא נטל חלק בהפגנה ולא היה קשור אליה בכל דרך שהיא ואולם, לצורך ההגנה המוחלטת של "פרסום מותר" - אין צורך שתוכן הפרסום היה אמת, ודי בכך שהפרסום אודות הנפגע נעשה מכח חובה שהיתה מוטלת על המפרסם לעשות את הפרסום: "הלכה היא, כי פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומוּנַע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי "הגנה מוחלטת" (כב' השופט א' אברהם, ע"א 57/08 הנ"ל, פס' 8 ). מאחר והיה לנתבעת חשד שהתובע נטל חלק בהפגנה- הרי שהיתה מוטלת עליה חובה לפרסם חשד זה, והפרסום מוגן, למעשה, מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ועל כן הפרסום דנן לא יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. יובהר ויודגש, כי אין המדובר בענייננו בפרסום שיסודו בזדון, ואף לא בפרסום שנבע ממניעים שלא מן הענין. לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת התקיימותן של ההגנות האחרות שהעלתה הנתבעת. 5. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות הענין אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד. לשון הרע / הוצאת דיבה