קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה נגזרת ללא אישור: א. הסוגיה המשפטית: האם ניתן להכיר בתביעה, שהוגשה על ידי בעלי מניות בחברה, כתביעה נגזרת שהוגשה "בשם חברה בשל עילת תביעה שלה" (כאמור בהגדרת "תביעה נגזרת" בסעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות)), והכל מבלי שהוגשה בקשה לאישור הגשתה - לא במסגרת בקשה נפרדת ולא במסגרת כתב התביעה עצמו - וממילא לא ניתן אישור להגישה כאמור? ייאמר מיד כי התשובה לשאלה האמורה - שהונחה לפתחו של בית המשפט בתביעה דנא במסגרת שתי בקשות לסילוק על הסף של התביעה, אשר הוגשו על ידי הנתבעת ועל ידי הנתבע הפורמאלי - היא כמובן בשלילה. תביעה נגזרת על פי חוק החברות היא תביעה חריגה בנוף המשפטי, שכן היא תביעה המוגשת "בשם חברה" על ידי בעל מניה או דירקטור בחברה, שברגיל אינם מוסמכים להגיש תביעה בשמה. לכן, על פי הדין, תביעה נגזרת היא תביעה שהגשתה טעונה אישור בית המשפט, שינתן רק בכפוף לקיום התנאים המוקדמים להגשת תביעה נגזרת, המפורטים בהוראות סעיפים 194 ו-197 לחוק החברות, ולאחר שבית המשפט "שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב" כאמור בהוראות סעיף 198(א) לחוק החברות. הדרך הדיונית להגשת בקשה לאישור הגשתה של תביעה נגזרת טרם נקבעה בדין, שכן טרם הותקנו תקנות בעניין (על פי הסמכות שהוענקה בסעיף 206 לחוק החברות). מכאן, שכיום אין מקום לקבוע כי קיימת חובה להגיש את הבקשה כבקשה נפרדת דווקא ולא ניתן לכלול אותה בכתב התביעה עצמו (ר' פסק דינו של כב' השופט גרוניס ברע"א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ ואח' נ' גדיש קרנות גמולים בע"מ ואח', בפסקה 5 לפסק הדין. עם זאת, כב' השופט גרוניס הוסיף וציין שם כי "שאלת הדרך הדיונית הראויה להגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת כרוכה במידה רבה בדרישות שיש לעמוד בהן על מנת שישוכנע בית המשפט כי התביעה וניהולה הן לטובת החברה"). עם זאת, פשיטא שגם כאשר הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת מוגשת במסגרת כתב התביעה עצמו, עליה להצביע על תשתית ראייתית להתקיימות התנאים המקדמיים להגשתה, כמו גם לשכנוע בית המשפט כי לכאורה דרישות סעיף 198(א) לחוק החברות אמנם התמלאו. במקרה דנא, לא זו בלבד שכלל לא הוגשה בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת - אף לא בכתב התביעה עצמו, שרק מציין כי התביעה מוגשת כתביעה נגזרת (ר' בסעיפים 10 ו-30 לכתב התביעה), כביכול כבר נתבקש ונתקבל אישור להגישה - אלא שכתב התביעה מנוסח באופן לקוי ביותר, עד כדי כך שלא ניתן להבין מתוכו אם העובדות והטענות הנטענות בו נטענות בשם התובעים או שמא בשם מי שמכונה בו ה"נתבעת הפורמאלית" (להלן - החברה). יתר על כן, החברה מצוינת כנתבעת, אם גם "פורמאלית", הגם שהתביעה מוגשת, כנראה, בשמה (השימוש במילה "כנראה" נובע מכך שאף עמדתו של ב"כ התובעים בעניין לא היתה ברורה, כאשר ציין לפרוטוקול שהשאלה אם התביעה היא תביעה נגזרת אם לאו אינה מעניינה של הנתבעת - ר' בעמ' 2 שורה 8). בתגובתו בכתב לבקשות לסילוק על הסף מפנה ב"כ התובעים לפסיקה ישנה יחסית, מהתקופה שבטרם חקיקת חוק החברות, על מנת לטעון - בניגוד לטיעונו במהלך הדיון שנערך לפני, בו הודה מפורשות בפגמים שנפלו בכתב התביעה (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 1) - כי כתב התביעה הוגש בהתאם להנחיות הפסיקה להגשת תביעה נגזרת, ובהקשר זה אף הקדיש בתגובתו מקום נרחב לדיון בפסק הדין בע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח (2) 43, בו נפסק כי בתביעה נגזרת יש לצרף את החברה כנתבעת. אכן, בעבר, סדרי הדין להגשת תביעה נגזרת - כמו גם עצם האפשרות להגישה - נקבעו ופותחו בהלכה הפסוקה. ואולם, מעת שהנושא הוסדר בחוק החרות פשיטא שההסדר החקיקתי גובר על הנחיות הפסיקה, שנפסקה בטרם מעשה החקיקה, ואין מקום לנסות ולהיאחז בהנחיות אלה, בפרט במקום בו החוק החדש סוטה מהן בכוונת-מכוון. כך, למשל, חוק החברות מגדיר תביעה נגזרת כתביעה שהוגשה "בשם חברה", היינו כתביעה בה החברה היא התובעת. ועל מנת להבהיר הדברים ולהסיר כל ספק בעניין, לנוכח הפסיקה הקודמת שקבעה כאמור אחרת, בדברי ההסבר להצעת החוק הוסבר ברחל בתך הקטנה כדלקמן: הואיל והזכות המשמשת נשוא לתביעה הנגזרת היא זכותה של החברה, וכל סעד הנפסק בהליך ייפסק לטובתה של החברה כולה, יש לראות את החברה כתובעת... בתפיסה זו סוטה ההצעה מן הדין הדיוני הנוהג, הרואה את בעל המניות הבודד כאילו היה הוא התובע, ואילו החברה מצורפת דווקא כנתבעת (ר' דברי ההסבר להצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, הצ"ח התשנ"ו 2432, בעמ' 74-73; ההדגשות הוספו). 11. נכון אני לקבל את טענת ב"כ התובעים שנטענה במהלך הדיון לפניי - טענה ממנה כאמור חזר בו בתגובתו הכתובה תוך הפניה לפסיקה מהתקופה שבטרם חקיקת חוק החברות - לפיה טעות בכותרת כתב התביעה בציון זהות התובעים, אף שאינה טעות של מה-בכך, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק סילוק תביעה על הסף. ואולם, הליקויים בכתב התביעה דנא אינם מסתכמים בתיאור לקוי של הצדדים אלא יורדים לשורשו ולמהותו של עניין, בפרט בכך שלא הוגשה - לא בנפרד ולא במסגרת כתב התביעה - בקשה לאישור הגשתה כתביעה נגזרת, ובכך שלא קוימו הדרישות המקדמיות להגשת תביעה נגזרת המנויות בסעיפים 194 ו-197 לחוק החברות. 12. במהלך הדיון שנערך לפניי דומה היה כי ב"כ התובעים מבין תקלות אלה ואף עומד להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בהתאם (ר' דבריו בפרוטוקול, עמ' 2 שורה 20). ואולם, בתגובתו הכתובה בחר ב"כ התובעים להתעלם כליל מהפגמים החמורים שנפלו בכתב התביעה ואף לא הגיש בקשה לתיקונו. 13. הלכה למעשה, מתגובתו הכתובה של ב"כ התובעים - שעל אף הטיעונים העובדתיים הרבים הכלולים בה היא אינה מגובה בתצהיר - עולה כי הוא סבור שככל שהיתה מוגשת בקשה לאישור הגשת התביעה דנא כתביעה נגזרת היה בית המשפט נעתר לבקשה, חרף העובדה שלא מתקיימים בה התנאים המקדמיים, לשיטתו ה"פורמאליים", שנקבעו בחוק החברות להגשת תביעה נגזרת. 14. ואולם, דיון מסוג זה הוא אבסורדי-ממש: אין כל אפשרות לדון בתביעה נגזרת על סמך ההנחה לפיה לו היה מתבקש אישור כדין להגשתה האישור היה ניתן, וממילא ברור שדינה של תביעה נגזרת שהוגשה בנסיבות כאמור לסילוק על הסף. 15. לא למותר להדגיש בהקשר זה, כי לטיעוני ב"כ התובעים, המיוסדים על ההנחה לפיה אישור בית המשפט להגשתה של תביעה נגזרת הינו עניין "טכני" או "פורמאלי", אין כל בסיס. כאמור, תביעה נגזרת היא תובענה חריגה, ועל כן נקבעו בדין תנאים מקדמיים ודרישות נוספות, שהתקיימותם היא בבחינת תנאי-בלעדיו-אין להגשתה. לפיכך, כתב תביעה, המתיימר להיות כתב תביעה בתביעה נגזרת, אשר אינו כולל בקשה מנומקת ומבוססת ראייתית לאישור הגשתה כתביעה נגזרת, הוא כתב תביעה פגום מיסודו שדינו סילוק על הסף. ב. הרקע העובדתי: 16. די בדברים הנ"ל על מנת להצביע על כך שכתב התביעה דנא אינו יכול לעמוד בבית משפט ודינו סילוק על הסף. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שב"כ המלומדים של הצדדים פרשו לפני בית המשפט יריעה עובדתית רחבה, לא למותר להתייחס אליה בקצרה, בפרט משום שעולה ממנה כי עסקינן הלכה למעשה בסכסוך בין בעלי מניות, שעל פני הדברים ספק אם ההליך של תביעה נגזרת הוא ההליך המשפטי המתאים לדיון ולהכרעה בו. 17. התובעים הם יורשיו של המנוח מר אריה ליאו בייגל ז"ל, שהלך לבית עולמו לפני מספר שנים (להלן - המנוח). הבעלות בחברה (ה"נתבעת הפורמאלית") התחלקה בחלקים שווים בין המנוח לבין מר מאיר ברין (המכונה בכתב התביעה ה"נתבע הפורמאלי"), שהיו שותפים לעסקים. משנפטר המנוח והתובעים ירשו את זכויותיו, הבעלות בחברה מתחלקת, בחלקים שווים, בין התובעים מחד גיסא לבין הנתבע הפורמאלי מאידך גיסא. 18. החברה היא בעלת הזכויות בשטח של כ-2.5 דונם ברמת השרון (להלן - הנכס). הנכס הושכר לנתבעת, המחזיקה בו מפעל לייצור בייגלה ומוצרים נוספים, בהתאם להסכם שנערך בין החברה לבין הנתבעת. ההסכם נערך ביום 1.1.01 ותוקפו הוארך מדי שנה. בפעם האחרונה הוארך תוקף ההסכם ביום 1.1.08 ונקבע בו כי ההסכם יסתיים ביום 31.6.09 (כנראה צ"ל 30.6.09), אזי הנתבעת תפנה את הנכס מכל חפץ ואדם ותשיבו לחברה. על פי הסכם אחרון זה שיעור דמי השכירות, אותם משלמת הנתבעת לחברה, הועמד לשנת 2009 על סך של 28,000 ₪, בצירוף מע"מ, לחודש. 19. הנתבעת התכוונה להעביר עד המועד האמור את המפעל למבנה חדש, אותו היא מקימה באזור התעשייה באור עקיבא. דא עקא שבעטיו של המשבר הכלכלי במשק התקשתה הנתבעת לממש את תכניותיה. הנתבעת ביקשה אפוא להאריך את תוקף ההסכם לתקופה נוספת, ופנתה בעניין זה לחברה. במסגרת המשא ומתן, שנערך בין הנתבעת לבין החברה, כתבה ביום 3.5.09 עו"ד רויטל יוריסט, ב"כ החברה, מכתב לנתבעת, בו ציינה כי החברה מסכימה להארכת תוקף ההסכם ב-18 חודשים נוספים, כאשר יתר התנאים יעמדו בעינם. 20. לנוכח המשבר הכלכלי, כמו גם העובדה שהמבנים שבנכס הם מיושנים למדי, ביקשה הנתבעת להפחית מדמי השכירות, כשהיא תומכת בקשתה בחוות דעת שמאי מקרקעין (ר' חוות דעת השמאי יוסף רייטן מיום 24.5.09, שלפיה דמי שכירות הנכס צריכים לעמוד על סך של 20,026 ₪ לחודש). ואולם, לכך לא הסכימה החברה ובמכתב נוסף שנכתב על ידי עו"ד יוריסט לנתבעת ביום 23.6.09 חזרה עו"ד יוריסט וציינה כי החברה מוכנה להאריך את ההסכם בתנאים הקיימים בלבד, תנאים להם - בסופו של דבר - הסכימה הנתבעת (ר' מכתב ב"כ הנתבעת מיום 6.8.09). 21. בין לבין, ומסיבות שלא לגמרי הובהרו בדיון שנערך לפניי, נפל סכסוך בין התובעים מחד גיסא לבין הנתבעת והנתבע הפורמאלי מאידך גיסא. ככל הנראה, התובעים, שקצפם יצא על כך שהנתבע הפורמאלי - שותפם בחברה - מועסק כשכיר אצל הנתבעת, הגיעו למסקנה כי בין הנתבעת לבין הנתבע הפורמאלי נעשתה קנוניה שיש בה כדי לקפחם או לפגוע בזכויותיהם (בהקשר זה ר' האמור בתצהירו של תובע 2 שהוגש בבוקר הדיון שנערך לפניי). 22. על רקע זה הגישו התובעים שתי תביעות, מתוך מטרה להביא לפינויה של הנתבעת מהנכס לאלתר: התביעה האחת היא תביעה נגד הנתבע הפורמאלי, שהוגשה בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 18914-07-09 בייגל ואח' נ' ברין; להלן - התביעה בתל-אביב), בה עתרו התובעים לפירוק השיתוף במקרקעין. התביעה השנייה היא התביעה שלפניי, שהוגשה זמן קצר לאחר הגשת התביעה הראשונה, בה עותרים התובעים לסילוק ידה של הנתבעת מהנכס. 23. דא עקא, שהתביעה שלפניי אמורה להיות תביעה נגזרת, היינו תביעה בשם החברה, אשר אמורה לשרת את טובתה של החברה - להבדיל מהאינטרסים של התובעים. לפיכך, המבחן לאישור הגשתה על ידי בית המשפט אינו מבחן האינטרס של בעל מניות פלוני, אלא המבחן של טובת החברה. 24. מתוך הראיות שהוצגו לפניי לא ברור כלל ועיקר מדוע טובת החברה - להבדיל מהאינטרסים של התובעים - דורשת את סילוקה המיידי של הנתבעת מהנכס. הנתבעת משלמת לחברה, מדי חודש בחודשו, דמי שכירות גבוהים, כאשר לא הובאה ראייה או בדל ראייה לכך שקיים שוכר פוטנציאלי אחר, המבקש לשכור מיידית את הנכס, או לרכשו, ומוכן לשלם דמי שכירות גבוהים או למצער זהים לאלה המשולמים על ידי הנתבעת. יתר על כן, כעולה ממכתבי ב"כ החברה שאוזכרו לעיל החברה עצמה הסכימה, אך לפני חודשים ספורים, להארכת תקופת השכירות ופשיטא שעשתה כן משום שסברה שהדבר משרת את טובתה. 25. לא זו אף זו: גם האופן הדיוני בו הגישו התובעים את תביעותיהם מעורר תמיהות ביחס לטענתם-סברתם כי מדובר בתביעה המשרתת את טובת החברה. במסגרת התביעה בתל-אביב, שכזכור עניינה בפירוק השיתוף, הגישו התובעים בקשה למינוי כונס נכסים זמני לנכס במעמד צד אחד בלבד. הבקשה שהגישו למתן סעד זמני במעמד צד אחד נדחתה, ובסופו של דבר, לאחר דיון שנערך במעמד שני הצדדים, גם הבקשה לסעד הזמני נמחקה, וזאת על פי בקשת ב"כ התובעים (ר' בהחלטת כב' השופטת ח' וולצקי מיום 9.8.09). 26. והנה, זמן קצר לאחר מכן, ביום 30.8.09, הגישו התובעים את התביעה דנא. גם במסגרת תביעה זו הגישו התובעים בקשה לסעד זמני, שוב במעמד צד אחד בלבד, כאשר במסגרת הסעד הזמני התבקש הסעד הסופי שבתובענה (דהיינו: סילוק ידה של הנתבעת מהנכס). 27. ואולם, על פני הדברים, לנוכח השתלשלות העניינים הנ"ל לא היתה כל הצדקה להגיש במסגרת התביעה דנא בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד בלבד, קל וחומר כאשר הסעד הזמני שהתבקש בה הוא הסעד הסופי שבתובענה. כמעט אין צריך לומר, אפוא, שהבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד נדחתה, ולאחר שנערך דיון במעמד שני הצדדים נדחתה גם הבקשה למתן סעד זמני (ר' ההחלטות מיום 1.9.09 ומיום 24.9.09). 28. לנוכח התנהלות דיונית זו של התובעים, כמו גם העובדה שבתביעה דנא לא צורפו מסמכים מהותיים - ובפרט מכתביה הנ"ל עו"ד יוריסט, שהיתה כזכור ב"כ החברה וממילא הגורם האובייקטיבי ביותר באשר לטובתה - ספק רב הוא אם לנגד עיני התובעים עמד, בהגשת התביעה, אינטרס החברה, להבדיל מהאינטרס שלהם בניהול מאבק בנתבעת ובנתבע הפורמאלי (בין אם אינטרס זה מוצדק ובין אם לאו). 29. הנה כי כן, לא זו בלבד שכתב התביעה דנא מנוסח באופן לקוי ואינו כולל בקשה לאישור הגשת התביעה כתביעה נגזרת, ולא זו בלבד שהתובעים לא קיימו את התנאים המקדמיים הנדרשים על פי סעיפים 194 ו-197 לחוק החברות לשם הגשת תביעה נגזרת, אלא שלנוכח העובדות שפורטו לעיל התובעים גם לא עמדו בנטל - שהיה רובץ לפתחם לו היו מגישים בקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת - לשכנע את בית המשפט "כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב" כאמור בהוראות סעיף 198(א) לחוק החברות. ג. סוף דבר: 30. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, שעסקינן בכתב תביעה פגום ולקוי מיסודו אשר אינו את מקיים הן את הדרישות הפורמאליות והן את הדרישות המהותיות, הנדרשות לפי הדין מכתב תביעה בתביעה נגזרת, ולפיכך אחת דינו לסילוק על הסף. 31. יחד עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין אין מקום להורות על דחיית התביעה על הסף, להבדיל ממחיקתה. הגם שמתוך הראיות שהונחו לפניי ספק רב הוא אם טענות התובעים מתאימות להליך של תביעה נגזרת, להבדיל מהליכים אחרים אותם יכול לנקוט בעל מניות על פי חוק החברות, אין מקום לקבוע בשלב זה מסמרות בעניין. אכן, כיום אין לשלול קטגורית את האפשרות כי בעתיד, לאחר שהתובעים ינקטו בכל ההליכים הנדרשים להגשת תביעה נגזרת, הם יוכלו להגיש בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת, ועל כן די בשלב זה במחיקתה של התביעה על הסף. 32. אשר על כן אני מורה על מחיקת התביעה על הסף. בהתחשב בהיקף ההליכים שקוימו בתיק זה התובעים ישלמו את הוצאות ושכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך כולל של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן את הוצאות ושכר טרחת עו"ד הנתבע הפורמאלי בסך כולל של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ; והכל תוך 30 יום מהיום.תביעה נגזרת