קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הודעה על ביטול ערבות לשכירות: השאלה העומדת להכרעתי הינה האם נתבעת מס' 4 (להלן: "הנתבעת") חייבת כלפי התובעת בגין חובות הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "השוכרים") לתובעת וזאת מכוח ערבותה, ובאם כן - מה הוא גובה החיוב? העובדות שאינן שנויות במחלוקת והתנהלות ההליך המשפטי 1. התובעת, בעלת דירה ברחוב הרב קוק 40 בקרית מוצקין (להלן: "הדירה") השכירה את הדירה לשוכרים לתקופה שתחילתה ביום 15.3.05 וסיומה ביום 14.3.07. 2. בין התובעת לשוכרים נערך הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") כאשר להבטחת התחיבויות השוכרים הפקידו השוכרים שטר חוב על סך של 30,000 ₪ (להלן: "השטר") עליו חתומה הנתבעת כערבה, וכן מופיעה חתימה של ערב נוסף (נתבע מס' 3). אציין כבר עתה כי נסיון ב"כ הנתבעת לטעון כי אין הוכחה שהנתבעת ערבה להתחיבויות שני השוכרים נדחית על ידי שכן מעדותה של הנתבעת, הן בפני הרשם והן בפני, עולה בבירור כי הנתבעת הסכימה לערוב להתחיבויות השוכרים, וטענתה כי הכירה את הנתבעת מס' 1 בלבד והסכימה לערוב רק להתחיבויותיה נסתרת הן מהאמור בשטר (שנמשך דווקא על ידי נתבע מס' 2) והן מכך שהנתבעת הודתה שידעה כי הדירה נשכרה על ידי השוכרים שהם בני זוג. 3. השוכרים לא עמדו בהתחיבויותיהם כלפי התובעת וביום 9.4.06 הוגשה תביעה לפינוי וחיוב הנתבעים בסך של 16,190 ₪. התביעה תוקנה ביום 10.12.06 לאחר שהתובעת הודיעה כי הדירה פונתה על ידי השוכרים, ולפיכך התייתר הצורך בצו הפינוי, וכן הועמד סכום התביעה על הסך של 31,800 ₪ הכולל דמי שכירות לתקופה שמחודש 8/05 ועד לחודש 6/06, חוב ארנונה בסך 10,555 ₪ וחוב לוועד הבית בסך של 700 ₪. 4. לנתבעת ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה על בסיס טענתה כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "השוכרת") הודיעה לה, לאחר חתימתה על שטר החוב, כי ערבותה בטלה מאחר ובמקום שטר החוב הופקד בידי התובעת שיק בטחון אישי על סך 30,000 ₪. כב' הרשם קבע בהחלטה מיום 20.9.07 כי מאחר והתובעת לא הצליחה להציג את שטר החוב המקורי ולאור טענת הנתבעת דלעיל, יש מקום ליתן רשות להתגונן. 5. בעקבות הודעת התובעת כי לא הצליחה לאתר את שטר החוב המקורי הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה בטענה כי בהעדר השטר אין לתביעה על מה שתסמוך. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 23.9.07. 6. כנגד הנתבעים 1-3 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 24.12.07. 7. ביום 21.1.08 הגיש הנתבע 3 בקשה לביטול פסק הדין כנגדו, וביום 18.2.08, לאחר קבלת תגובת התובעת, נעתרתי לבקשה כנגד תשלום הוצאות התובעת על ידי הנתבע 3. 8. ביום 20.3.08, לאור טענת הנתבע 3 כי אינו חתום כערב על שטר החוב, ובהעדר אפשרות לאתר את שטר החוב המקורי על אף נסיונות התובעת לעשות כן, ובהתאם להסכמת הצדדים, נמחקה התביעה כנגד נתבע זה ללא צו להוצאות, והתיק נקבע להוכחות בשאלת חבותה של הנתבעת בלבד. בקשת התובעת לצרף מסמכים שלא צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמה במסגרת סיכומי טענות הצדדים בפני, בתום דיון ההוכחות, ביקשה התובעת לצרף מסמכים נוספים מטעמה שהינם מסמכי העירייה אשר יש בהם להעיד על גובה התשלום ששילמה התובעת לעירייה בעבור ארנונה שהשוכרים אמורים היו לשלמה על פי המוסכם. המסמכים הנ"ל נדרשו מאחר ובמהלך חקירתה של התובעת התברר כי היא אינה יכולה לפרט איזה חלק מתוך הסך של 10,555 ₪ שהיא נדרשה לשלם כאמור בדרישת העירייה (נספח "ד" לת/1), שולם על ידה בפועל בהתיחס לתקופה שבה החזיקו השוכרים בנכס. ב"כ הנתבעת התנגד לבקשה בשל מהות ההליך בו מדובר, שהוא הליך בסדר דין מהיר, ובשל העובדה כי יש במתן הרשות, בשלב זה של הדיון, כדי לקפח את זכויות הנתבעת שלא תוכל לבדוק את המסמכים. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ועיון נוסף במכלול הראיות והטענות, החלטתי שלא להעתר לבקשה שכן מצאתי שאין כל רלבנטיות למסמכים הנוספים שמבקשת התובעת להציג לאור מסקנתי כי ממילא אין מקום לחייב את הנתבעת בחוב הארנונה שהותירו השוכרים. מסקנתי זו תנומק בהמשך פסק הדין. אציין כי אלמלא סברתי כך, הייתי נעתרת לבקשה שכן אינני סבורה שיש בהמצאת מסמכים המונפקים על ידי העירייה ואשר יש בהם להוכיח תשלומים שבוצעו, ובעבור איזה תקופות בוצעו, גם לאחר שמיעת הראיות כדי לקפח את זכויות הנתבעת, אשר כמובן היתה מקבלת הזדמנות להגיב לאמור בהם. אוסיף בהקשר זה כי נסיון הנתבעת להיתלות בכל טיעון פרוצדוראלי במהלך ניהול התביעה, בנסיון להביא להדיפתה, על אף שהוא מובן לי בנסיבות הענין (שכן היא עומדת בפני סיכון של חיוב בחובות של אחרים-השוכרים), הכביד על ניהול ההליך ואינני סבורה, כפי שגם הערתי לבא-כוחה במהלך הדיון, כי שירת את עניינה. טענות הנתבעת כנגד חבותה מכוח הערבות הינן כדלקמן: 1. יש לקבל גרסתה כי השוכרת אמרה לה שערבותה על פי שטר החוב בטלה, שכן גירסה זו נתמכת בשתי ראיות: האחת - העדרו של השטר המקורי בידי התובעת תומך בטענה כי השטר הוחזר לשוכרת לאחר שזו הפקידה שיק בטחון; השניה - העובדה שבידי התובעת, לטענתה, גם שיק בטחון על סך 30,000 ₪ וגם שטר חוב, על אף שהדבר לא נדרש בהתאם להוראות ההסכם, תומך אף הוא בכך שלאחר הפקדת שיק הבטחון הוחזר שטר החוב ובטלה ערבותה של הנתבעת. 2. עדותה של התובעת הינה עדות יחידה שאינה נתמכת בראיות נוספות, ונתגלו בה אי דיוקים וסתירות אשר בגינם אין די בה כדי לסתור את טענת הנתבעת באשר לביטול ערבותה. 3. אין בעדותה של התובעת כדי לחייב את הנתבעת בסכומים הנתבעים מהטעמים הבאים: א. באשר למועד הפינוי בפועל של הדירה - התובעת אינה יודעת, מידיעה אישית, מתי זו פונתה אלא מסתמכת על דברי שכנה (שלא הובאה לעדות) לפיהם הדירה פונתה בחודש 6/06 בעוד שהנתבעת העידה כי הגיעה לדירה כבר בחודש 1/06 והשוכרים לא היו במקום. ב. התובעת לא יכלה לפרט במדויק כמה תשלומי שכר דירה שולמו, ועל פי איזה שער יציג חושב החוב נשוא התביעה. ג. התובעת לא צרפה מסמכים המעידים על תשלום הארנונה על ידה, וביחס לאיזו תקופה שולם. ד. הקבלות שצירפה התובעת בנוגע לתשלומי ועד בית מתיחסים לדירה 36 בעוד שמספר הדירה של התובעת הינו 35. 4. גם באם היתה התובעת מוכיחה את גובה חוב הארנונה ששולם על ידה עבור התקופה בה החזיקו השוכרים בדירה, אין היא זכאית לגבות סכום זה מהנתבעת שכן לא פעלה עפ"י הוראות ההסכם על פיהן היו השוכרים אמורים להעביר את חיוב הארנונה על שמם ולהמציא לתובעת אישור על כך עוד קודם לקבלת החזקה בדירה (סעיף 14 להסכם), תוך קביעה כי הפרת הוראה זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם. משלא עמדה התובעת על קיום ההסכם כלשונו כלפי השוכרים (דבר שאף הקנה לה את הזכות לבטל את ההסכם כבר במועד זה ועוד קודם למסירת החזקה בדירה), אינה יכולה לזקוף תוצאות מחדלה כלפי הנתבעת אשר רשאית היתה לסמוך על כך שהוראות ההסכם קוימו כלשונן. 5. התובעת לא פעלה באופן סביר להקטנת נזקיה שכן לא פעלה במהירות הנדרשת להפסקת ההסכם עם השוכרים ופינויים מהדירה, ואין לזקוף את תוצאות מחדליה על הנתבעת, כערבה להתחיבויות השוכרים. אבחן את טענות הנתבעת כסדרן: ביטול הערבות מאחר והנתבעת הודתה בחתימתה כערבה על שטר החוב ואף הודתה כי הסכימה לערוב להתחיבויות השוכרים מבלי שביקשה לעיין בהסכם השכירות או לבדוק את היקף התחיבויותיהם כלפי התובעת (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 18, 25-26), הרי שהנטל מוטל עליה להוכיח כי ערבותה בוטלה. מעבר לכך שהנתבעת כלל לא הוכיחה שהשוכרת אכן אמרה לה שהערבות בטלה לאחר שהפקידה בידי התובעת שיק בטחון, שכן היא לא טרחה להביא את השוכרת כעדה מטעמה, הרי שגם לו היתה מוכיחה כי הדברים אכן נאמרו לה (ואני מוכנה לצאת מתוך הנחה שאכן נאמרו) אין בכך לפטור אותה מחבותה על פי הערבות. כפי שנקבע בהלכות בית המשפט העליון: "ערבות לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, היא בטוחה אישית לקיום חיובו של אדם אחד: "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחד כלפי אדם שלישי". נמצא, שאנו דנים בחיובים משני סוגים: חיובו של הערב, היינו, הערבות, והחיוב הנערב, כשהיחס ביניהם, אף כי הדבר לא נאמר במפורש בחוק, הוא במידת מה של טפל ועיקר (ראה לעניין זה את הוראת סעיף 2 לחוק הנ"ל, לפיו אין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף, וכן את הוראותיהם של סעיפים 4(א) ו-7(א) שבו). הערבות היא חיוב הטפל לחיוב שאותו היא באה לשרת, ותכליתה לשמש ערובה לחיוב העיקרי (ש' גנוסר, "חוק הערבות, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 14, וכן ע"א 529/78 א.ל.ט. בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מיכנית ישראלית בע"מ, פ"ד לד(2) 13 , 17)." (ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 654) מאחר והנתבעת ידעה כי הערבות ניתנת להבטחת התחיבויות השוכרים כלפי התובעת, צריכה היתה לוודא שהתובעת, שהיא הנושה על פי הערבות, הסכימה לביטולה ואף חובה היה עליה ליתן הודעה בכתב לתובעת על ביטול הערבות, כהוראת סעיף 15(א) לחוק הערבות. משדבר זה לא נעשה אין די בדברי השוכרת כדי להביא לביטולה והסתמכות הנתבעת על דברים אלו, בהנחה, כאמור, כי אכן נאמרו, אין בה כדי לפטור אותה מערבותה. אילו אכן היתה הנתבעת מוכיחה כי שטר החוב הוחזר לידי השוכרים, דבר המוכחש על ידי התובעת, היה בכך להוות ראיה של ממש להסכמת התובעת לביטול שטר החוב והערבות על פיו. אלא שראיה כזו לא הובאה בפני ואינני מקבלת את טענתה כי יש באי הצגת השטר המקורי כדי לתמוך בטענה זו. הסבריה של התובעת בדבר אובדן השטר אצל עורכי דינה סבירים בעיני ואני מקבלת את עדותה בענין זה. אמינות עדותה של התובעת בניגוד לטענות הנתבעת מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה, בכל אותם עניינים שלגביהם היתה יכולה להעיד מידיעה אישית. נכון הוא שביחס למספר התשלומים שבוצעו על ידי השוכרים טענה בתחילת עדותה כי שולמו 6 תשלומים של דמי השכירות (המכסים תקופה של 7 חודשים לאור העובדה שניתן לשוכרים פטור מתשלום דמי שכירות לחודש הראשון בשל מצב הדירה - סעיף 7 להסכם) ולאחר מכן תיקנה את עצמה וציינה כי שולמו בפועל 5 תשלומים בלבד, אולם הסברה כי טעתה בתשובתה הראשונה נראה לי סביר ואין מקום לתפוס אותה בטעות זו. התרשמתי כי התובעת אכן הסתמכה לצורך הטיפול בהשכרת הדירה על עורכי דינה, זאת לאור העובדה כי היא מתגוררת בירושלים בעוד הדירה מצויה בקרית מוצקין, ולפיכך לא היתה בקיאה ולא זכרה במדויק את נסיבות חתימת ההסכם או מועד העברת השטרות לידיה, או מתי בדיוק הוחזרו לעורכי הדין, אולם אין בכך לפגום במהימנות עדותה אלא דווקא היפוכו של דבר. התרשמתי כי מקום שהתובעת לא היתה בטוחה כי היא זוכרת דברים במדויק, היא ציינה זאת בכנות רבה. מועד פינוי הדירה ואופן חישוב דמי השכירות נכונה טענת הנתבעת כי קביעת התובעת שהדירה פונתה רק בחודש 6/06 נעשתה על סמך דברים שמסרה לה שכנה מהבניין ומהעובדה שנשלחו לה מפתחות הדירה בדואר, ולא מידיעה אישית הנובעת מביקור שלה בדירה. יחד עם זאת, העובדה כי בחודש 4/06 הוגשה תביעה לפינוי מעידה על כך שבוודאי שעד למועד זה לא נמסרו לתובעת מפתחות הדירה וגם באם השוכרים כבר הפסיקו להתגורר בדירה, הרי שעד שלא מסרו הודעה על כך או החזירו את המפתחות, אין לראותם כמי שפינו את הדירה והחזירו את החזקה בה לידי התובעת. אמנם הנתבעת ציינה כי בחודש 1/06, בעקבות קבלת מכתב התראה מב"כ התובעת, באה לדירה ולא מצאה שם את השוכרים, ואינני מוצאת מקום לפקפק בדבריה, אולם אין בהם להוכיח כי הדירה פונתה במועד זה. כל שניתן ללמוד מהנתבעת הוא כי לא מצאה שם איש באותו מועד וכדבריה "הלכתי אל הנתבעת 1 ביום שבת ואף אחד לא היה" (עמ' 5 שורה 24) דבר שיכול להעיד רק על היעדרות רגעית מהדירה ולא יותר. משכך אני מוצאת את טענת התובעת, הנסמכת על דברים שמסרה לה שכנה המתגוררת בבניין, כי הדירה פונתה בחודש 6/06 כסבירה ביותר שכן סביר להניח שלאחר קבלת כתב התביעה המקורי החליטו השוכרים לפנות את הדירה ולא להתגונן כנגד התביעה. באשר לחישוב דמי השכירות, צודק ב"כ הנתבעת כי התובעת לא יכלה לפרט כיצד חושב סכום החוב הכלול בתצהירה (סך של 18,695 ₪) אולם משידוע בעבור איזה חודשים לא שולמו דמי השכירות, וידוע כי מועד התשלום הינו ה-15 לכל חודש (סעיף 5 להסכם) ומאחר והשער היציג הינו נתון גלוי וידוע ומצוי בידיעה שיפוטית, אין כל קושי לבדוק את חישוב התובעת, ועפ"י בדיקה זו עולה כי חוב דמי השכירות למועד הגשת התביעה (נומינלי בלבד) עומד על הסך של 19,326 ₪, סכום העולה על הסכום הכלול בתצהירה של התובעת, ולפיכך אזכה את התובעת בסכום הכלול בתצהירה בלבד. הוכחת חיוב הארנונה מאחר ולדעתי אין מקום לחייב את הנתבעת בחוב הארנונה אין עוד צורך לקבוע את גובה החוב. מקבלת אני את טענת הנתבעת כי מאחר והתובעת לא הפעילה את זכותה על פי ההסכם לעמוד על העברת רישום הארנונה על שם השוכרים קודם להעברת החזקה בדירה לידיהם, אין מקום לחיוב הנתבעת בחוב זה. אמנם נכונה טענת ב"כ התובעת כי הנתבעת הודתה שכלל לא עיינה בהסכם השכירות קודם לחתימתה על הערבות ולפיכך לא הסתמכה על הוראות ההסכם בעת שהסכימה לערוב להתחיבויות השוכרים על פי הסכם השכירות. אולם, עדיין אני סבורה שהנתבעת יכולה לטעון, בדיעבד, כי אי הפעלת זכות על פי ההסכם על ידי התובעת, שיכולה היתה למנוע את המצב שהתובעת תאלץ לשלם את חוב הארנונה במקום השוכרים, צריכה לפטור אותה מחיוב זה. בין אם מכוח חובת הקטנת הנזק ובין אם מכוח חובת תום הלב, אני סבורה כי אין מקום להטיל על הנתבעת את תוצאות מחדלי התובעת באכיפת הוראות ההסכם, ולפיכך אין מקום לחייבה בתשלום חוב הארנונה על אף שמדובר בחיוב המוטל על השוכרים מכוח ההסכם. חוב לוועד הבית התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בחוב לוועד הבית עבור 11 חודשי שכירות בהם לא שילמו השוכרים את התשלום לוועד הבית, בסך של 1,430 ₪, ובשל כך נאלצה התובעת לשלמו. התובעת צרפה קבלות המעידות על התשלום כאשר על חלקן נרשם "דירה 35" ועל חלקם במקום הרשום "כניסה" נרשם מספר 36. לטענת הנתבעת אין להסתמך על מסמכים אלו כמוכיחים תשלום עבור הדירה נשוא התביעה, שכן יתכן והתשלום בוצע עבור דירה אחרת, אשר יתכן ומצויה אף היא בבעלות התובעת. דין טענה זו להידחות. התובעת הצהירה כי שילמה את החוב עבור הדירה נשוא התביעה ועדותה מהימנה עלי, כאמור לעיל. אני רואה את השוני במספר הדירה הרשום כטעות גרידא ולא הוכח כי התובעת מחזיקה בדירה נוספת בבנין, על אף שב"כ הנתבעת הקדיש זמן לא מועט בחקירתה לשאלת בעלותה בדירה. אי הקטנת הנזק טענות הנתבעת בהקשר זה מתיחסות למספר "מחדלים" המיוחסים לתובעת: הראשון, כי לא בטלה את ההסכם עוד קודם למסירת החזקה בשל מחדל השוכרים להמציא אישור בדבר העברת הארנונה והחשמל על שמם. השני , כי לא פעלה בנמרצות הנדרשת להביא לפינוי השוכרים מהדירה וזאת לאחר שפסקו מלשלם את דמי השכירות בחודש 9/05 ומכתב התראה יצא רק בחודש 11/05 ואילו תביעה הוגשה רק בחודש 4/06. השלישי, התובעת לא הפקידה באופן מיידי את שיק הבטחון שנמסר לה, דבר שיתכן והיה בו כדי להביא לפרעון חובות השוכרים כלפיה ללא צורך בגביית שטר החוב מהנתבעת. טענות הנתבעת נדחות על ידי. אינני סבורה כי יש לזקוף לחובת משכיר המתנה של חודשיים בטרם הוצאת מכתב התראה או הגשת תביעה רק לאחר מספר חודשים נוספים. התובעת איננה עוסקת בהשכרת נכסים לפרנסתה והיא מסרה את הטיפול בענין לבאי-כוחה אשר פעלו בעניין. אינני מצפה כי משכיר יפעל באופן מיידי, לאחר איחור בתשלום דמי שכירות לחודש וינקוט בהליכים, והמועדים בהם פעלה התובעת במקרה דנן בהחלט סבירים. הטענה כי היה על הנתבעת לבטל את ההסכם עוד קודם למסירת החזקה בשל אי המצאת אישור העירייה, במיוחד לאור העובדה כי הדבר הוגדר כהפרה יסודית, אף היא נדחית על ידי. גם באם יכלה התובעת לפעול ביתר נחרצות בעניין ולהתנות את מסירת החזקה בהמצאת האישור, אין בכך להביא למסקנה שאי נקיטת הצעד הדרסטי של ביטול ההסכם הינו בלתי סביר. ידוע לכל כי "שוק" השכרת הדירות של אנשים פרטיים אינו פשוט, והתובעת, כמרבית המשכירים (לפחות עד שהם צוברים נסיון בהשכרת הנכס שברשותם) מבקשים לתת אמון בשוכרים ולא להכשיל את העסקה על כל פרט ופרט הרשום בהסכם, גם כאשר ההסכם מקנה להם את ה"כוח" לעשות כן. אמנם אני נתקלת בלא מעט מקרים בהם המשכירים "נכווים" בשל התנהלות כזו ונגרמים להם הפסדים ממשיים, אולם אין לומר שאי עמידה דווקנית על תנאי ההסכם הינה בלתי סבירה, אלא דווקא התנהגות הפוכה היא הנראית, בדרך כלל, כזו. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת חייבת לתובעת, מכוח ערבותה, את תשלום חוב השוכרים בגין דמי השכירות בסך של 18,695 ₪, ובגין וועד הבית בסך של 1,430 ש"ח. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (10.12.06) ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 1,000 ש"ח וכן בשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. שכירותערבות