הוכחת גובה הנזק בגין הפרת הסכם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת גובה הנזק בגין הפרת הסכם: התובעות, ג.ע.ש שיווק מסחור קידום מכירות בע"מ (להלן- תובעת 1 או ג.ע.ש) ורויטל X (להלן- תובעת 2 או גב' X), הגישו תביעה על סך 575,000 ₪ נגד פורום פילם בע"מ (להלן- הנתבעת), בגין הפרת חוזה להפצת מגזין ברשת בתי הקולנוע "רב- חן". תמצית טענות התובעות בכתב התביעה תובעת 1 היא חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בהפקה, הוצאה לאור, עריכה והדפסה של ירחונים ועיתונים מקצועיים בתחום הקולנוע. תובעת 2 היא הבעלים והמנהלת של תובעת 1, אשר לה ידע ומוניטין בתחום ההוצאה לאור, העריכה והשיווק של עיתונים מקצועיים וכן במכירת שטחי פרסום לפרסומות מסחריות, במסגרת עיתונים אלה. הנתבעת היא חברה להפצת סרטים בתחומי בתי הקולנוע והוידאו של חברות סרטים מרחבי העולם. במסגרת כך, היא משמשת כמפיצה לרשת בתי הקולנוע "רב חן", הנמצאת בבעלותה ובשליטתה. במחצית שנת 2000 הגתה גב' X את הרעיון להקים ולהוציא לאור מגזין חודשי, שיעסוק בתחום הקולנוע ויופץ ברשת ארצית של בתי הקולנוע, כאשר אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים לקיומו יהא מכירת מודעות פרסומת ללקוחות מסחריים. בעקבות קשר עסקי שנוצר בין התובעת לנתבעת בעבר, בנושא מגזין "מועדון דיסני וידיאו", יצרו התובעות קשר עם הנתבעת והציעו לה להוציא לאור מגזין קולנוע חודשי, שיופץ ברשת בתי הקולנוע "רב חן" ויזוהה עם הרשת, המצויה בבעלות חברת תיאטראות ישראל בע"מ, חברת אחות של הנתבעת. במסגרת משא ומתן בין הצדדים, נשלח ביום 28.11.2000 מסמך עקרונות, אשר על בסיסו גובשו עיקרי ההתקשרות. במסמך נקבע, בין היתר, כי במלוא המימון הכספי של המגזין, תשא תובעת 1. מימון זה כלל גם את עבודתה של גב' X, שחושבה על בסיס 3,000$ לחודש. עוד הוסכם, כי התובעת תקבל את מלוא התמורה בגין ההכנסות מפרסומות וחסויות, שיופיעו במגזין. בנוסף, הסכימו התובעות להעניק לנתבעת אופציה לקבלת 50% מהזכויות במגזין, בתמורה לכך שהנתבעת תשלם להן מחצית מכלל ההשקעה הכספית המצטברת, בתוספת פרמיה של 20% על השקעה זו. חלק בלתי נפרד מהשקעות התובעות יהא חישוב של משכורת חודשית בסך 3,000$ לחודש. על יסוד הסכמות אלה, יצא בחודש ספטמבר 2001 המגזין הראשון. המגזינים הופצו חינם על ידי הנתבעת לקהל הצופים בבתי הקולנוע והיה בהם מקום בולט ומרכזי לסרטים שהופצו על ידי הנתבעת, להבדיל מסרטים של חברות הפצה מתחרות. לאחר הוצאת גיליון 3-4 של המגזין התברר, כי המציאות שהייתה אז במשק (לאור מלחמת המפרץ השנייה), מחייבת עדכון ביחס לדרך הפצת המגזין. התובעות הציעו לנתבעת יתר מעורבות בהוצאה, הפצה ומימון המגזין, תוך עדכון דרך ההתקשרות ביניהן ובין השאר מימוש האופציה. המשא ומתן ארך כחצי שנה ובמהלכו המשיך המגזין לצאת לאור, לקבל פרסומות מסחריות בתמורה כספית מלאה ולצבור מוניטין. לבסוף, הגיעו הצדדים להסכמה על תיקון ההסכם הראשון וזאת כמפורט בהסכם שנחתם ביום 13.8.2002 (להלן- ההסכם החדש). ההסכם החדש קבע בין היתר, כי תוקם חברה משותפת, בה יש לנתבעת 65% ולתובעת 1 35%, הצדדים מתחייבים הדדית על אי תחרות, קביעת תקציב העיתון תיעשה על ידי הנתבעת וכן כיסוי הגרעון על ידה יהיה עד לסוף שנת 2003, תובעת 1 תהא המוציא לאור של העיתון ותספק את המוצר הסופי, אולם מדיניות התוכן תקבע על ידי הנתבעת, התמורה שתובעת 1 תקבל תהא באחוזים מההכנסות ממודעות פרסום לגופים מסחריים, לא כולל מודעות שנמסרו על ידי הנתבעת. הנתבעת לא קיימה את התחייבויותיה שכן, לא הוקצו לתובעת מניות בחברה שהוקמה והנתבעת ניהלה את ענייניה הכספיים של החברה, ללא שיתוף התובעות וללא עדכונן ולמעשה נהגה בחברה שהוקמה כרכושה הפרטי והבלעדי. לאחר חתימת ההסכם החדש המשיכו לצאת לאור 10 גיליונות נוספים, כאשר במהלך כל אותה תקופה, היו הוצאות ההפקה של המגזין מעל להכנסות מפרסום. ביום 14.5.2003 שלחה הנתבעת לתובעות מכתב, אשר בו היא מביעה אי שביעות רצון מהעדר מספיק של מודעות פרסומת. הנתבעת הוסיפה, כי תשקול אלטרנטיבות שונות, כולל סגירת המגזין. אומנם, בחודש מאי 2003 היה מחזור מכירת המודעות נמוך באופן משמעותי מהממוצע, אך כבר בחודש יוני 2003 היה גידול של 300% במכירות. לתדהמת התובעת ובלי הודעה מוקדמת, הפסיקה הנתבעת באופן חד צדדי את ההתקשרות עימה ונטלה לעצמה, ללא צידוק חוקי, את זכויות התובעות במגזין, כולל השם, המוניטין ויתר השקעותיה. מעשה זה מהווה ניצול לרעה של עמדת הרוב, תוך ביצוע בולט של עושק המיעוט. בשלב זה גם נודע לתובעות, כי הנתבעת התקשרה בהסכם עם חברת בת של רשת שוקן, הידועה בשם פוקוס הארץ לפיו, תפיק אותה רשת עבור הנתבעת את המגזין "קולנוע+", החל מחודש יולי 2003, כל זאת תוך נישולן המוחלט של התובעות מזכויותיהן. גב' X פנתה לנתבעת בבקשת הבהרה, מדוע פעלה באופן חד צדדי, תוך נישול התובעות מזכויותיהן. הנתבעת השיבה במכתב מיום 18.6.2003, כי אכן הפסיקה באופן חד צדדי את ההתקשרות ובחרה להתקשר בהסכם מחייב עם רשת פוקוס הארץ, תוך נישולן המוחלט של התובעות. תמורת כך הציעה הנתבעת לתובעות פיצוי כספי פעוט. ביום 20.6.2003 הביעו התובעות במכתב את התנגדותן הנחרצת לפעולה החד צדדית של הפרת ההסכם מצד הנתבעת והדגישו, כי נישולן מפעילות בעיתון גרמה לאובדן הכנסות מפרסום, שהיו זכאיות לו על פי ההסכם. בשנת 2004 התברר לתובעות, כי המגזין ממשיך להיות מופץ על ידי הנתבעת, בכוחות עצמה בלבד. ביום 21.2.04 נשלח על ידי ב"כ התובעות מכתב לנתבעת ובו דרישה להגעה להסדר לפיצוי כספי הולם. אולם, במכתב התשובה מיום 11.3.04, לא היה כל פתרון ענייני לפיצוי התובעות. התובעות השקיעו ממרצן, מיוזמתן ומכספן בקידומו, פיתוחו והוצאתו לאור של המגזין, במשך תקופה רצופה של 22 חודשים. ברור לכל, כי המגזין הוא רכושן של התובעות והסכמתן להקמת חברה משותפת, היתה בכפוף לשמירה על זכויותיהן. הנתבעת פעלה שלא בתום לב הן בעת קיומו של ההסכם החדש והן בעת ביטולו באופן חד צדדי. התנהגות הנתבעת מזכה את התובעות בקבלת פיצויים על הפרת ההסכם, לא כל שכן, כאשר הנתבעת ממשיכה ועושה שימוש במגזין, מתוך שיקולים מסחריים המתייחסים אליה בלבד. התובעות זכאיות ל- 25% מסך כל ההכנסות מפרסום, אשר היו צפויות להתקבל, לו היו ממשיכות לנהל ולהפעיל את המגזין, לתקופה שבין 1.7.03 ועד להגשת התביעה (28 חודשים), על בסיס הכנסה חודשית ממוצעת של 5,000 ₪ ובסך הכל 140,000 ₪. התובעות זכאיות לקבלת הכנסה חודשית צפויה מפרסומות, לתקופה נוספת של 34 חודשים ובסך הכל, 170,000 ₪. בנוסף, זכאיות התובעות לפיצוי בגין גזילת זכויותיהן במגזין, לאור העובדה, כי הן הגו את רעיון הקמתו ויישמו אותו הלכה למעשה, הוציאו אותו לאור, הדפיסו אותו ומימנו אותו באופן מלא מכיסן ועל חשבונן והן בעלות מלוא זכויות הקניין במגזין, כולל זכויות היוצרים. התובעות מעמידות פיצוי זה על סך של 190,000 ₪. הנתבעת עושה שימוש בזכויות התובעות, כולל בשם המגזין ובקונספט שלו, ללא הרשאתן ורשותן, תוך שהיא מתעשרת על חשבונן. לפיכך זכאיות התובעות לתשלום מלוא הסכום גם בגין עילת עשיית עושר שלא במשפט. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בביצוע ההסכם, בין היתר, על ידי הגבלת התובעות לבצע את תפקידן כמוציאה לאור של המגזין ואחראית לקבלת המודעות. משכך, יכולת המגזין לקבל מודעות מסחריות מגורמים נוספים, פרט לנתבעת, צומצמה, תוך שהנתבעת מבקשת להפוך את העיתון לגורם מונופוליסטי בענף הקולנוע, שאינו מאפשר מתן הזדמנות לחשיפה עיתונאית מקצועית של רשתות הפצה או בתי קולנוע אחרים. אפשרויות ההכנסה של התובעות נפגעו ועל הנתבעת לפצותם בסך של 75,000 ₪. לסיכום, התובעות זכאיות לפיצוי בגין ניצול הרוב של הנתבעת בחברה שהוקמה וביצוע עושק המיעוט כמפורט להלן: פיצוי לתקופה שבין 7.03 עד 1.11.05- 140,000 ₪, פיצוי לתקופה של שלוש שנים החל מה- 12/04 - 170,000 ₪, פיצוי על גזילת זכויותיהן במגזין בסך של 190,000 ₪ ופיצוי על ביצוע בחוסר תום לב של ההסכם- 75,000 ₪. סך כל הסכומים הוא 575,000 ₪. תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה הקשר העסקי בין הצדדים נוצר בעבר בעקבות "מועדון דיסני וידאו", בו הפיקה הנתבעת, על חשבונה, את המגזין בעוד שהתובעות הסתפקו באחוזים מההכנסות, ממכירת המודעות. היוזמה להוצאת המגזין בענייני קולנוע הייתה של גב' X והרעיון להוצאת אותו מגזין, התבסס על עיתונים קודמים וזהים. לפיכך, כל שעשתה גב' X היה להעתיק את הקונספט. הצדדים ניהלו משא ומתן וביום 28.11.00, שלחה התובעת את ההצעה ל"מסמך עקרונות". על פי המסמך, התובעת 1 תפיק על חשבונה מגזין קולנוע חודשי, כאשר ההכנסות מפרסומות וחסויות יהיו שייכות לה. המגזין יודפס על נייר כרומו איכותי, ב-70,000-100,000 עותקים ותוכן המערכת יעשה בתיאום מלא עם הנתבעת. עוד נקבע בהסכם, כי לנתבעת תהיה אופציה לקבלת 50% מזכויותיה של התובעת 1 במגזין, בכפוף לנשיאת מחצית מההשקעה הרלבנטית המצטברת עד לאותו מועד ובתוספת 20% על השקעה זו. לצורך מימוש האופציה, נלקחה בחשבון גם משכורתה של תובעת 2. אולם, הנתבעת לא מימשה את האופציה. החומרים מהם הופק המגזין סופקו על ידי הנתבעת וכן מערכת ההפצה והפלטפורמה להפצת המגזין היו של הנתבעת. לפיכך, תרומתה של הנתבעת להפצת המגזין היתה גבוהה ביותר ובלעדיה לא יכלו התובעות להפיק ולהפיץ את המגזין בעצמן. המגזין אומנם יצא לאור, אולם עם קשיים ותקלות רבות, כאשר התובעות לא תמיד עמדו בלוח הזמנים. הסכומים שנגבו ממפרסמים אחרים בגין המודעות, הלכו ופחתו והמגזין לא צבר מוניטין. במגזינים היה מקום בולט ומרכזי לסרטים שהופצו על ידי הנתבעת, אולם, היו גם פרסומות של "חברות הפצה מתחרות". דבר זה הוא טבעי, שכן מטרתו של המגזין וההצדקה לקיומו הייתה, כפלטפורמה שיווקית ופרסומית לנתבעת ובשום שלב, לא התכוונו הצדדים, כי המגזין יהיה מגזין אובייקטיבי בענייני קולנוע. מקורות ההכנסה הנוספים של המגזין היו אמורים לבוא ממכירת מודעות פרסומת למפרסמים מענפים אחרים ולאו דווקא למפיצים מענף הסרטים ובכך נכשלו התובעות. בדיעבד נודע לנתבעת, כי לא הייתה לתובעות כל יכולת כלכלית לממש ולעמוד בהבטחתן ובהתחייבויותיהן, דהיינו, לשאת במימון מלא ועצמאי של הפקת המגזין ולהשיג פרסומות לשם כך. כבר מהגיליון הראשון שמעה הנתבעת על הקשיים המימוניים של התובעות. התובעות פנו לנתבעת מספר פעמים, בגין אי יכולתן לעמוד בהתחייבויות למימון הפקת המגזין וניסו לשכנע את הנתבעת לקחת על עצמה את המימון. בין הצדדים נערכו פגישות, שמטרתם לאפשר את הפקת המגזין ולצמצם את הפסדיו וביום 13.8.02 הגיעו הצדדים להסכמה ופירטו זאת במסמך. על פי הסכמת הצדדים הוקמה חברה משותפת, בה הוקצו לנתבעת 65 מניות רגילות. הסיבה היחידה שבגינה לא הוקצו לתובעות 35 מניות, היא בקשת התובעת 2, לאור קשייה הכלכליים, שלא לרשום פורמאלית את המניות על שם מי מהתובעות. הנתבעת נענתה להפצרות התובעת ולא רשמה את חלקה בחברה שהוקמה. בעקבות הליכי הוצאה לפועל נאלצה הנתבעת, בתיאום עם התובעות, לשלם במקרים מסוימים את חובותיה של תובעת 1. כמו-כן, היו מקרים בהם התחייבה הנתבעת בכתב לתשלום לספקים של התובעות. הצעותיה החוזרות ונשנות, להעביר ולרשום חלק מהמניות על שם תובעת 1 נתקלו בסירוב ובחוסר שיתוף פעולה מצד התובעות. עוד התחייבה הנתבעת בהסכם, לכסות את גרעון החברה בכל חודש עד לסוף שנת 2003, דהיינו, לא הגרעון המצטבר מהתקופה שלפני הקמת החברה, אלא רק את הגירעונות שיהיו מאותה תקופה ואילך. מועד זה תחם את מסגרת הזמן, שבו הסכימה הנתבעת לממן את הפקת המגזין, כאשר הכוונה הייתה שמחודש ינואר 2004 כל צד ישא בחלקו היחסי בהוצאות הפקת המגזין. הפעילות של החברה המשיכה כפי שהייתה קודם לכן. הנתבעת העבירה את פירוט התוכן המבוקש לכל גיליון והתובעות פעלו בהתאם לכך. ההתנהלות הייתה מול תובעת 2 וכן התשלומים לספקים והחשבוניות ללקוחות נעשו בהתאם להנחיותיה. לא הוסתר מהתובעות כל מהלך שבוצע בחברה וכל מידע רלוונטי נמסר להן. מצב הדברים, בו הוצאות המגזין היו מעבר להכנסות משקף את חוסר הצלחתן של התובעות לעמוד בהתחייבות שלקחו על עצמן. משכך, תוצאות המיזם המשותף נחלו כשלון כלכלי. מחזור מכירת המודעות למגזין בחודש מאי 2003, עמד על סכום נמוך באופן משמעותי מהחודשים הקודמים. אולם, גם מחזור המכירות בחודש יוני 2003 היה גירעוני במיוחד. השם של המגזין הועבר לרשות החברה. לעניין המוניטין, הרי שלאור התנהלותן הבלתי מקצועית של התובעות וכישלונן החרוץ, למגזין אין מוניטין. בניסיון להקטין את ההפסדים התפעוליים השוטפים של החברה ועקב מחדלי התובעות, התקשרה הנתבעת כדין עם "רשת פוקוס הארץ" ומיד לאחר מכן, העבירה לתובעות את תנאי ההסכם. התובעות פנו לנתבעת לעניין ההסכמות עם חברת פוקוס הארץ, להפקת המגזין קולנוע+. הנתבעת הבהירה, כי העיתון נמצא בבעלות משותפת ואין בכך על מנת להפקיע את זכויות התובעות, אלא רק כדי "להציל את העיתון" ולמנוע את סגירתו עקב ההפסדים הכבדים. בשום שלב לא היה ניסיון של הנתבעת לנשל את התובעות מחלקן בחברה ומזכויותיהן. אין בהסכם עם רשת פוקוס, בכדי לפגוע בזכויות התובעות וכל מטרת ההסכם הייתה לנסות לייעל ולהוזיל את הפקת המגזין וכן לשמור על ערכן של מניות הצדדים בחברה ואף להשביח אותן. זכויותיהן של התובעות בחברה נשמרו והן רשאיות בכל עת לקבל את חלקן במניות החברה וכן לשאת בחלקן היחסי בגרעון המצטבר של החברה. לחלופין, יכולות התובעות לקבל את מניותיהן לאחר דילולן בהתאמה. הנתבעת הציעה לשלם לתובעות את הסכום לו היו זכאיות בגין העמלה, במידה והיו ממשיכות להפיק את העיתון. ההצעה הסתמכה על ממוצע העמלות שקיבלו התובעות לתקופה שקדמה ליולי 2003, סכום העומד על כ- 3,314 ₪, ששולמו לתובעות בפועל. אולם התובעות דחו את ההצעה ודרשו סכומי כסף מופרזים. הפורמט של המגזין היה קיים עוד לפני שהופק הגיליון הראשון וכן לעניין החומרים שמהם הופק המגזין, בין שסופקו על ידי הנתבעת ובין שנלקחו מאתרי אינטרנט וממגזינים אחרים, הרי שאין להם כל זכות יוצרים או זכות קניינית אחרת. המימון של המגזין על ידי התובעות היה עד אוגוסט 2002 ומאז, המימון נעשה על ידי הנתבעת. זאת חרף העובדה, שהתובעות היו חייבות לשאת במימון המגזין מה- 1.1.04 ואילך, בהתאם לחלקן היחסי במניות החברה ולחלופין, להסכים לדילול מניותיהן. הוצאות הנתבעת עבור החברה המשותפת החל מינואר 2004 ועד לסוף דצמבר 2005 עמדו על סך של 991,858 ₪ ובניכוי הכנסות בסך של 665,015 ₪, מסתכם הפסד החברה בסך של 326,842 ₪. חלקן של התובעות מסכום זה הוא 114,394 ₪. העדים שהעידו מטעם התובעות העידו התובעת 2 ומר גיל X- בעל מניות בתובעת 1. מטעם הנתבעת העידו הגב' רות עמית- חשבת בנתבעת, גב' אילת ניר- עוזרת אישית של מנכ"ל הנתבעת ומר משה (מוקי) גרידינגר- מנכ"ל ובעל מניות בנתבעת. דיון ככלל, התובעות נושאות בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתם ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד - 2003, עמ' 1508). על כך נאמר על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן: "... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו - עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע..." (ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, , פסקאות 11 ו-13 לפסק הדין; הדגשה הוספה). עוד נאמר על ידי בית המשפט העליון, כי "בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, , פיסקה 41 ). פתח דבר מהות התביעה היא דרישה לתשלום פיצויים על ידי הנתבעת, בגין ביצוע הסכם בחוסר תום לב והפרתו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך שנת 2000, פנתה גב' X למי מטעם הנתבעת והציעה להקים ולהוציא לאור מגזין חודשי שיעסוק בתחום הקולנוע, אשר יופץ חינם ברשת בתי הקולנוע "רב- חן". במסגרת משא ומתן שנוהל, גובש ביום 28.11.2000 מסמך עקרונות. בהתאם לכך, יצא בחודש ספטמבר 2001, הגיליון הראשון של המגזין. לאור בקשת התובעות ולאחר חילופי דברים ארוכים בין הצדדים, החליטו הצדדים ביום 13.8.2002 לחתום על הסכם חדש לפיו, תוקם חברה משותפת, אשר תמשיך בהפקת המגזין (נספח ו' לתצהיר תובעת 2). בחודש יולי 2003, התקשרה הנתבעת בהסכם עם חברה בת של רשת שוקן- "עיתוני פוקוס הארץ", לפיו האחרונה תפיק את המגזין קולנוע+. התובעות טוענות בכתב התביעה, כי הן זכאיות לקבלת פיצויים מהנתבעת, בגין הפרת הסכם שלא בתום לב (חוק החוזים), גזילת זכויות הקניין במגזין וביניהן זכות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט וניצול כוח הרוב ועושק המיעוט. טענות אלו הן משלימות או חלופיות, ומתבססות על מסכת עובדתית זהה לחלוטין. יצוין, כי התובעות העלו בתצהירי העדות הראשית ובסיכומים טענות ועילות תביעה נוספות, אשר לא הועלו בכתב התביעה לפיהן, הן זכאיות לפיצויים בגין עוולה של גניבת עין, הפרת חוק עוולות מסחריות והפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כידוע, כתבי הטענות הם אלו התוחמים ומגדירים את המחלוקת בין הצדדים ואת היקפה (ד' שוורץ, "סדר דין אזרחי- חידושים, תהליכים ומגמות", תשס"ז, עמ' 134). משכך, אין לשוב ולטעון במועד מאוחר יותר טענות משפטיות נוספות כמו גם סעדים נוספים, "מטרת כתבי הטענות היא אך לתחום את יריעת המחלוקת" (ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 270). המחלוקת העיקרית היא, האם הפרה הנתבעת את ההסכם מיום 13.08.2002, כולו או מקצתו?! רישום המניות על שם התובעות סעיף 1 להסכם קובע, כי "תוקם חברה משותפת בבעלות פורום פילם בע"מ 65% וגעש בע"מ 35%, בטיפולו של עו"ד ג'קי עציוני". אין מחלוקת בין הצדדים, כי חלוקת המניות בחברה החדשה הייתה צריכה להיות 65% לנתבעת ו- 35% לתובעות. הוויכוח מתעורר באשר לשאלה, מדוע לא הוקצו לתובעות המניות, כפי שמתחייב מההסכם. התובעות טוענות, כי 35% ממניות החברה החדשה לא נרשמו על שם מי מהן וזאת כחלק מאי רצונה של הנתבעת לקיים את ההתחייבויות הנובעות מההסכם. כמו גם, אי מינוי גב' X כדירקטורית ואי מתן זכות חתימה. זאת ועוד, ברישום הבעלות ברשם החברות, מניות הנתבעת לא נרשמו על שמה, אלא על שם חברת "ת.י תיאטראות ישראל בע"מ" ולאחר מכן, הועברה הבעלות לגורם אחר, "חברת סינמה סיטי אינטרנשיונל", כל זאת ללא ידיעתן של התובעות. הנתבעת טוענת, כי מר גרידינגר התבקש על ידי גב' X, שלא לרשום את מי מהתובעות כבעלות 35% מהמניות בחברה החדשה וזאת לאור מצבן הכספי הקשה וצווי עיקול שהיו תלויים ועומדים נגדם. ביום 19.8.2002 שלחה גב' אילת ניר מכתב לעו"ד ג'קי עציוני, ממנו ניתן להיווכח, כי חלקן של התובעות במניות החברה לא נרשם (נספח ה' לתצהיר גב' אילת ניר): "הבעלות על החברה תתחלק בין - ת.י תיאטראות בינלאומיים 65% (בשלב ראשון 100%) ? 35% חפ...............". מצד שני, בהמשך המכתב נרשם שמדובר בחברה משותפת, בהתאם להסכם שנשלח לעו"ד ג'קי עציוני. כמו גם נכתב, "אנו רוצים להכניס סעיף שיקנה לכל אחד מהצדדים זכות סירוב ראשונה במקרה של מכירת חלקו של השני בחברה המשותפת". דהיינו, לא היה ספק שמדובר בחברה משותפת, כפי שנקבע בהסכם החדש. בנוסף, בתעודת ההתאגדות של החברה, בסעיף פרטי בעלי המניות, מופיעה תיאטראות ישראל כבעלת 65 מניות, הא ותו לא. אין כל אזכור ל- 35 מניות השייכות לתובעות (נספח ו' לתצהיר גב' אילת ניר). מר גרידינגר העיד בחקירתו לעניין אי רישום המניות על שם התובעות וטען, כי "... רויטל X פנתה אלי אחרי שהחלטנו להקים את החברה וביקשה אותי לא לרשום בשלב הראשון את המניות על שמם" (עמוד 194, שורות 24-25). עדות זו לא נסתרה על ידי התובעות ואף להיפך- חוזקה בעדותם. מר גיל X העיד, כי למעשה רישום 35% מהמניות בחברה המשותפת נשאר "פתוח", "....ת.דיברתי עם איילת והיא אמרה לי לדבר עם ג'קי עציוני. אני שאלתי האם זה משנה בכפוף להסכם אם נרשום את זה על שם רויטל או על שם געש. ש.ומה הוא אמר? ת.הוא אמר לי שזה לא משנה כרגע, אנחנו רצים, כי זה היה יום יומיים, כי היה צריך לפתוח את החשבון בנק, והיה צריך להוציא גיליון, ולא היה יוצא גיליון בזמן אם לא היה העסק הזה קם... הוא אמר לי... אני הולך לרשום את זה קודם כל כדי שתקום חברה. ש.כלומר בעצם השארת פתוח על שם מי לרשום. ג'קי לא ידע על מי לרשום, על רויטל, על געש או עליך. לא אמרת לו? ת.לא. ש.האם אתה מסכים שמעולם לא פנית בכתב לפורום או לזה ואמרת לכו תרשמו על שם איקס? ת.לא. מסכים". (עמוד 91 לפרוטוקול שורה 8 עד עמוד 92, שורה 14). כפי שעולה מחקירתו של מר X, אף על פי גרסת התובעות, היעדר רישום 35% מהמניות על שם התובעות, היה תחילה עקב התלבטות פנימית בתובעות, על שם מי לרשום את המניות ומאוחר יותר, עקב מחדליהן, שכן נמנעו מליידע את עו"ד ג'קי עציוני או מי מהנתבעת, לבצע רישום כאמור. לא זו אף זו, עדותו של מר גרידינגר נתמכת בראיות חיצוניות נוספות- צווי עיקול שהוטלו על התובעות (נספחים ג1-ג4 לתצהיר מר גרידינגר). קבלתם של עיקולים אלו במשרדי הנתבעת, יש בה כדי לחזק את גרסת הנתבעת לפיה, בעקבות העיקולים שהוטלו על התובעות, הן חששו מרישום המניות על שמם ונמנעו מכך. לאור כל האמור, הנתבעת לא הפרה את ההסכם לעניין זה ונראה, כי אי רישום המניות על שם מי מהתובעות היה על פי בקשתן וזאת עקב עיקולים שהיו מוטלים עליהן באותה עת. יצוין לעניין זה, שהתובעות לא ביקשו צו עשה, המורה על רישום המניות על שמן. כתב התביעה הוא כספי בלבד. הסכם עם פוקוס הארץ והזכויות במגזין הנתבעת התקשרה בהסכם עם חברת בת של רשת שוקן, הידועה בשם עיתוני פוקוס הארץ לפיו, תפיק את המגזין קולנוע+, החל מחודש יולי 2003. מתעוררת השאלה, האם הסכם זה נועד על מנת לנשל את התובעות מזכויותיהן במגזין או שמא מדובר בניסיון תם לב של הנתבעת, להגדיל את הכנסות החברה ולהקטין את הוצאותיה, ללא פגיעה בתובעות. התובעות טוענות, כי הסכם ההתקשרות עם "פוקוס הארץ" נודע להן רק בדיעבד וכי מעשה זה מהווה הלכה למעשה, הפסקה חד צדדית של ההסכם בינה לבין הנתבעת, כל זאת ללא צידוק חוקי ותוך שימוש בכיסוי הפורמאלי של החברה. בדרך זו, נטלה הנתבעת את זכויות התובעות במגזין ובין היתר, את השם, המוניטין והשקעות נוספות. מנגד טוענת הנתבעת, כי חרף העדר הרישום הפורמאלי, המשיכה פעילות החברה כפי שהייתה קודם לכן. אולם, עקב המצב הגירעוני, חיפשה הנתבעת דרך להגדיל את ההכנסות ובחרה להעביר את הפקת המגזין לגורם חיצוני. בפעולה זו אין כדי לפגוע בזכויות התובעות בחברה, בייחוד לאור העובדה, כי הוצע להן לקבל את אותן עמלות שהיו מקבלות, אלמלא ההסכם עם פוקוס הארץ. מנכ"ל הנתבעת הסביר בחקירתו, כי אומנם גב' X לא הייתה שותפה למשא ומתן שניהלו עם פוקוס הארץ, אולם, טרם החתימה על ההסכם נערכה עימה פגישה. עדות זו לא נסתרה וגב' X אף הודתה בקיומה של פגישה כזו, "... אז בשביל מה הוא קרא לי למשרד והתייעץ איתי?" (עמוד 49 לפרוטוקול, שורות 12-13). אין מחלוקת בין הצדדים, כי חרף התנגדותה של גב' X, התקשרה הנתבעת עם פוקוס הארץ בהסכם. נשאלת השאלה- האם פעולה זו מהווה הפרה של ההסכם? לצורך כך, יש לבחון את הדרך שנקבעה לצורך קבלת החלטות בחברה. דהיינו, האם החלטה בחברה המשותפת, דינה כי תתקבל על פי רוב או שמא יש מגבלות שונות וביניהן, זכותה של גב' X להטיל וטו על החלטות שהיא מתנגדת להן? "החלטות החברה יכול שתתקבלנה על ידי אדם אחד, כגון יושב ראש מועצת המנהלים או המנכ"ל. במקרים רבים מסורה סמכות ההכרעה לגוף קיבוצי, כמו האסיפה הכללית או הדירקטוריון. אם ההחלטה היא בסמכותו של גוף קיבוצי, באים בחשבון כללי הכרעה רבים ומגוונים. מצד אחד, ניתן להנהיג בגוף המחליט מעין "משטר דמוקרטי" של "רוב פשוט". כלל זה מתאפיין בהענקת קול אחד לכל משתתף, ובחירה בחלופה המקבלת את מירב הקולות. ניתן לסטות מכלל זה בכמה וכמה נתיבים. אפשר להנהיג למשל, "כלל רוב משוקלל"... אפשר לבחור ב"כלל רוב מיוחס"... ניתן גם להעניק למצביע אחד או יותר זכות וטו, כך שללא הסכמתו לא יהיה ניתן לקבל את ההחלטה המוצעת... באופן דומה, ניתן לצמצם או להרחיב את קבוצת המחליטים..." (א. פרוקצ'יה, "דיני חברות חדשים לישראל", עמוד 303). בהסכם החדש, אין התייחסות לאופן קבלת החלטות בחברה המשותפת. במכתב שנשלח לעו"ד ג'קי עציוני מגב' אילת ניר, ביום 19.8.2002 נכתב כדלהלן: "בעלי זכות חתימה יהיה- כל שניים מבין הארבעה הרשומים מטה רויטל X ת.ז X מוקי גרידינגר, עמוס וולטש, ישראל גרידינגר" יצוין, שזו הייתה ההסכמה בין הצדדים בסעיף 12.ה. להסכם החדש. כפי שעולה מההסכם ומהמכתב, על מנת לקבל החלטות בחברה המשותפת, יש צורך בהסכמתם של שניים מתוך ארבעת המנהלים הרשומים לעיל. אין אזכור, בין במפורש ובין במשתמע, לפיו בכל מקרה, יש לקבל את הסכמתה של גב' X, קרי, לא ניתנה לה זכות להטיל וטו ואי הסכמה מצידה, אינה מסכלת את קבלת ההחלטות בחברה. משכך, אם נתקבלה החלטה על סמך הסכמתם של שניים או יותר מבעלי זכות החתימה, המייצגים 65% מהבעלות בחברה, כאשר ההחלטה היא לטובת החברה, אין בכך פסול. ההחלטה להתקשר בהסכם עם פוקוס הארץ התקבלה ממניעים כלכליים גרידא. כעת יש לעבור ולבחון, האם פעולה זו, הפקיעה הלכה למעשה את זכויותיהן של התובעות במגזין? על פי ההסכם החדש, הועברו המגזין ומלוא הזכויות בו לרשות החברה המשותפת, "העברת המגזין כולל הזכויות לשם "קולנוע+" לחברה המשותפת תכלול גם העברת סטנדים שהוצבו בבתי הקולנוע. געש תקבל באופן חד פעמי סך של 6,500 ₪ + מע"מ" (נספח ד' לתצהיר מר גרידינגר, סעיף 11 להסכם). התובעות טוענות בתצהירים ובסיכומים, כי המגזין הוא רכושן וכי יש להן בו זכויות קנייניות. דא עקא, אלו הן טענות בעל פה הסותרות מסמכים בכתב. כידוע, "כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני - והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך" (י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמוד 1305). משכך, יש לדחות את טענת התובעות הן לעניין גזילת הזכויות והמוניטין והן לעניין לעניין זה וכן לעניין הפגיעה במוניטין, ולקבל את טענת הנתבעת, התואמת את הכתוב בהסכם, שנכרת בין הצדדים. לא זו אף זו, כפי שהעיד מר גרידינגר, הוצע לגב' X לקבל בכל מקרה את העמלה שהייתה מגיעה לה אילו הייתה ממשיכה לבצע את שהתחייבה, וזאת על פי ממוצע העמלות ששולמו לה בפועל בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם עם "פוקוס הארץ". גב' X לא הכחישה ולא אישרה את הנאמר בעדותו של מר גרידינגר אלא השיבה מספר פעמים בהתחמקות, "ש. ... הציעו לך לקבל כספים בגין האחוזים שלך גם בתקופת, כשמתייחסים לתקופה של פוקוס. ת. אני לא זוכרת כזה דבר... לא זוכרת כזה דבר, אני לא... אני לא זוכרת כזה דבר... ש. את לא זוכרת שום הצעה כזאת בקיצור? ת. לא" (עמוד 57 לפרוטוקול, שורות 8-27). גרסת הנתבעת סבירה יותר, הגיונית יותר ומתקבלת יותר על הדעת. בשולי הדברים יצוין, כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה לגבי הסכומים אותם היו מקבלות מפרסומות וחסויות, טרם ההסכם עם פוקוס הארץ. מה גם, שאף אם היו עומדות בנטל, היו חייבות לשאת בהוצאות החברה המשותפת, על פי חלקן, החל מינואר 2004. אין מחלוקת, כי הנתבעת הייתה צריכה לשאת בגירעונות החברה עד לסוף שנת 2003 ואילו החל משנת 2004 היה על התובעות לשאת בהוצאות החברה המשותפת על פי חלקן. כאמור, התובעות לא שילמו את חלקן בהוצאות ומכאן, כי אף אם היו זכאיות לקבל תמורה כלשהי, שלא הוכחה, מפרסומות וחסויות, היה סכום זה צריך להתקזז אל מול ההוצאות שהיה עליהן לשלם. סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית. לאחר ששמעתי את העדים וקראתי את הסיכומים הגעתי למסקנה, שהתובעות לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת הנזק הכספי שנגרם להן, לכאורה, שהרי מדובר בתביעה כספית ולא נתבקש צו המורה על רישום המניות על שם התובעות. יתרה מזאת, שוכנעתי, שהנתבעת עשתה כל שהיה בידה, לרבות השקעת כספים ומשאבים, על מנת להמשיך ולהוציא את המגזין לאור. במקביל ניסתה הנתבעת למזער את ההוצאות והגירעונות בחברה המשותפת ובהפקת המגזין בכלל. שתי המטרות הן מטרות לגיטימיות, הנובעות משיקולים כלכליים, ולא מרצון לנשל את התובעות מזכויותיהן. בנסיבות העניין סבורני, שאין מקום למתן צו להוצאות. הפרת חוזהחוזה