קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת הברחת נכסים אסורה: 1. הנתבעות מס' 2-1 (להלן: "הנתבעות"), הן שתי חברות המחזיקות מפעלים בתחומי עיריית מעלה אדומים, שהינה התובעת בתביעה זו (להלן: "התובעת"). בשל חובות שהצטברו כנגד הנתבעות בגין אי תשלום מיסים עירוניים בהיקף ניכר, הגישה נגדן התובעת תביעה כספית. לאחר הגשת התביעה, מישכנו הנתבעות מיטלטלין שונים השייכים להן, לזכות הנתבעת מס' 3 שהינו בנק אצלו ניהלו הנתבעות חשבונות באותה עת (להלן: "הבנק"). התביעה אותה הגישה התובעת בתיק זה היא תביעה למתן סעד הצהרתי, בגדרה עותרת התובעת לכך, שבית המשפט יצהיר כי מישכון המיטלטלין שנעשה על ידי הנתבעות ועל ידי הבנק - בטל מעיקרו. עילת התביעה: 2. בכתב התביעה אותו הגישה בתיק זה טוענת התובעת, כי בעלי השליטה בנתבעות, מר אלי בקאל ומר יואב בוהרני, "חברו יחדיו עם נציגי הבנק - הנתבעת 3, על מנת לבצע שעבודים פיקטיביים, בחוסר תום לב, במרמה ותוך עשיית מעשים פלילים, שימוש לרעה בהליכים משפטיים והכל בכווונה להונות את נושי הנתבעות ולסכל בכך את מימוש פסקי הדין שנתנו כנגדן". התובעת טוענת, כי מדובר ב"הטלת שעבודים פיקטיביים יזומים ומתוזמנים". בכתב התביעה שהגישה מוצאת התובעת לנכון להפנות את תשומת לב כל הנוגעים בדבר להוראות סעיפים 439 ו-440 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינם בעבירות של "הונאת נושים" ו"קשר להונות". 3. בכתבי הסיכומים שהוגשו על ידי הנתבעות ועל ידי הבנק נטען, כי בכתב הסיכומים אותו הגישה התובעת יש משום שינוי חזית, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. אין בידי לקבל טיעון זו. הטענה בדבר מזימה שנרקמה בין הנתבעות לבין הבנק מופיעה בסיכומי התובעת, ונראה שהיא לא נזנחה על ידה (ר', למשל, סעיף 3 לסיכומים). העובדה כי במסגרת כתב הסיכומים שהגישה מבקשת התובעת להלביש את טענתה בלבוש משפטי, תוך הפניה להוראות חוק עליהן היא מבקשת להסתמך, עדיין אינה הופכת את הדבר לשינוי חזית אשר מצדיק את דחיית התביעה. 4. מהן, אם כן, הוראות החוק עליהן מבקשת התובעת להסתמך? ובכן, הוראת החוק הראשונה והעיקרית עליה מבקשת התובעת להסתמך היא הוראת סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, שעניינה "תקנת השוק". אלא שחוששני, כי בעניין זה נקלעה התובעת לטעות משפטית שכן, כפי שעמדו על כך בהרחבה ב"כ הנתבעות וב"כ הבנק, אין לתובענה זו דבר עם "תקנת השוק". אינני רואה צורך להאריך בעניין זה אך אזכיר, כי "תקנת השוק הינה מנגנון משפטי אשר מסדיר סיטואציה של מכירה או משכון נכס על ידי מי שאינו בעל הזכויות בנכס, והמגן על רוכש הזכויות או הנושה בהתקיים תנאים מסויימים, כגון תום ליבו של הרוכש או הנושה" (סעיף 27 לסיכומי ב"כ הבנק). "תקנת השוק" הינה "חריג לכלל הרגיל בדיני קניין ולפיו "אדם אינו יכול לתת מה שאין לו" (סעיף 29 לסיכומי ב"כ הבנק). הואיל ואין מחלוקת על כך, שהמיטלטלין אותם מישכנו הנתבעות לזכות הבנק היו שייכים להן, אין כל נגיעה או תחולה של הוראת "תקנת השוק" הקבועה בסעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967. בנסיבות אלה, אני מחליט לדחות טיעון זה של התובעת. 5. הוראת החוק השנייה אליה מפנה התובעת בסיכומיה, היא הוראת סעיף 1(א) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 הקובעת, כי "הערובה יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב". תמצית טענת התובעת היא, שהנתבעות והבנק מישכנו את מיטלטלי הנתבעות לזכות הבנק, שלא כערובה לחיוב של הנתבעות כלפי הבנק, אלא כדי להבריח את נכסי הנתבעות, על מנת שהתובעת לא תוכל להיפרע מהם. אפנה, אפוא, לבחון שאלה זו. דיון והכרעה: 6. למעשה, אין לתובעת ראיות ישירות אשר בהסתמך עליהן היא מייחסת לנתבעים את שהיא מייחסת. העד היחיד אותו זימנה התובעת לעדות הינו מנהל מחלקת הגבייה בעירייה, אשר הגיש תצהיר קצר, ונחקר בקצרה על ידי ב"כ הנתבעים. אלא שנראה, כי העד שהעיד מטעם התובעת לא בקיא בעובדות פרשה זו, ודי אם אציין את העובדה, שב"כ הבנק ספרה ומצאה כי הוא השיב ואמר "לא יודע" או מילים מסוג זה, למעלה מ-30 פעמים במהלך עדותו הקצרה (סעיף 54 לסיכומי התובעת). 7. בחינת הטענות הנטענות בסיכומי התובעת מעלה, כי היא מבקשת לבסס את טענתה העובדתית על שלושה אלה: ראשית, על העובדה ששלוש פעולות המישכון אליהן מתייחסת תביעה זו, נעשו בסמוך מאד להליכים המשפטיים שהתנהלו בתביעה הכספית אותה הגישה התובעת נגד הנתבעות: מישכון שתי המשאיות הראשונות נעשה ביום 18.3.03, היינו יום אחד לאחר שהתובעת הגישה את התביעה הכספית נגד הנתבעות; מישכונה של משאית נוספת נעשה ביום 28.4.03, היינו יום אחד לאחר שניתן נגד הנתבעות פסק דין בהעדר הגנה; ומישכונם של שישה כלי רכב וכלי עבודה נוספים נעשה ביום 3.6.03, היינו יום אחד לאחר שאושר עיקול אותו הטילה התובעת על חשבונות בנק של הנתבעות, לרבות חשבונות שנמצאים בבנק הנתבע בתביעה זו. שנית, התובעת מבקשת לבסס את תביעתה על דברים שאמר מנהל הנתבעות, מר בקאל, במסגרת הליך אחר: "הכל מן השמים, אתה מעקל, קמתי בבוקר ורצתי לבנק כמו מטורף ושעבדתי את הכל" (ת/3). ושלישית, התובעת מבקשת לבסס את טענתה העובדתית על התנהלות חשבונן של הנתבעות בבנק, ועל הנוהל החריג, לטענת התובעת, בו ביצע הבנק את המישכונים. 8. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת נטל הראיה. לטענת התובעת, נטל הראיה מוטל על הנתבעים ועל כן עליהם להוכיח שלא עשו קנוניה, ועליהם להוכיח שמישכון המיטלטלין נעשה כנגד חוב של הנתבעות לבנק. מאידך טוענות הנתבעות, כי נטל הראיה היה ונותר מוטל על כתפי התובעת, וכי בנסיבות המקרה הנדון לא מתקיימים טעמים אשר מצדיקים סטייה מהכלל הידוע ולפיו, "המוציא מחברו עליו הראיה". בעניין זה דעתי כדעת הנתבעים. נטל הראיה היה ונותר מוטל על כתפי התובעת, במיוחד מקום שהיא מייחסת לשלושת הנתבעים מעשים הגובלים בפלילים. אין די בכך שהתובעת תעלה סברות או חשדות כדי להטיל על הנתבעים את הנטל להוכיח שפעלו כדין. התובעת היא זו שהעלתה כלפיהם טענות חריפות, והנטל לגבי הוכחת טענותיה, מוטל עליה. 9. אין לכחד, כי העובדה שהנתבעות מישכנו את מיטלטליהן יום אחד בלבד לאחר שהתובעת הגישה נגדן תביעה, ויום אחד בלבד לאחר שניתן נגדן פסק דין, ויום אחד בלבד לאחר שהעיקול הזמני שהוטל על החשבונות שלהן אושר, בתוספת הדברים שאמר מר בקאל בהליך האחר, אותם ניתן לקבל כראיה בהיותם "הודאת בעל דין", נותנים יסוד לסברה, כי ככל שמדובר בנתבעות, יש זיקה בין התביעה הכספית אותה הגישה נגדן התובעת, לבין מישכון מיטלטליהן לזכות הבנק. סמיכות הזמנים ודברי מר בקאל אכן נותנים יסוד לטענה שמעלה התובעת ולפיה, המישכון נועד למנוע ממנה או להכביד עליה מלהיפרע ממיטלטלי הנתבעות. 10. כך ביחס לנתבעות, ומה באשר לבנק? ובכן בתצהיר שהוגש מטעם הבנק נטען, כי פעולות המישכון בוצעו לפני שהבנק קיבל הודעה רשמית על עיקול חשבונות הנתבעות. עם זאת, לא נאמר בתצהיר "ברחל בתך הקטנה", כי מנהלי הנתבעות לא הביאו לידיעת הבנק, ולו ברמז, את העובדה שהתובעת הגישה נגדן תביעה כספית בהיקף נכבד. כיצד, אפוא, מסביר הבנק את פעולות המישכון? ובכן, לטענת הבנק, בסוף שנת 2003 עמדה יתרת החובה של הנתבעות כלפיו על סך של 6.2 מיליון ש"ח, והמיטלטלין אותם מישכנו הנתבעות לזכותו מושכנו "במהלך העסקים הרגיל", והיוו חלק מהבטחונות בגינם הסכים הבנק להעניק לנתבעות אשראי. דא עקא, שבתצהיר אשר נערך על ידי הבנק, כמו גם בסיכומים שהוגשו על ידו, אין הסבר מדוע כל אחד משלושת המישכונים נעשה דווקא במועד בו נעשה. זאת למעט טענת הבנק לגבי מישכון משאית הוולבו אשר מספרה 9875450, שנעשה כנגד הלוואה בסך 457,897 ש"ח אותה נתן הבנק לצורך רכישת המשאית ביום 11.3.03, כאשר מישכון המשאית שנרכשה היה ביום 28.4.03. 11. אני סבור, כי על מנת שיעלה בידה של התובעת להוכיח כי עניין לנו ב"הברחת נכסים" אסורה, פתוחות בפניה שלוש אפשרויות: האפשרות האחת היא, שבמועד בו בוצעו המישכונים לא היו הנתבעות חייבות לבנק דבר ולא היה צפוי כי תהיינה חייבות לו דבר. האפשרות השנייה היא, שגם אם במועד בו בוצעו המישכונים היו הנתבעות חייבות לבנק סכומי כסף אלו או אחרים, עדיין היו לבנק בטחונות בגובה החוב הקיים או הצפוי. האפשרות השלישית היא, שגם אם במועד בו בוצעו המישכונים לא עמדו לזכות הבנק בטחונות בגובה החוב, עדיין לא היה הצדק לקחת בטחונות נוספים. האם עלה בידה של התובעת להוכיח אחד מאלה? אני סבור שלא. 12. למעשה אין חולק על כך, שבמועד בו מישכנו הנתבעות את מיטלטליהן לזכות הבנק, הן ניהלו בבנק חשבון פעיל, והן היו ביתרת חובה הנאמדת במיליוני ש"ח. האם באותה עת היו לבנק בטחונות המכסים את גובה החוב הקיים או הצפוי? ובכן, לגבי עניין זה לא הביאה התובעת כל הוכחה; והאם במועד בו בוצעו המישכונים היה לבנק טעם עסקי או כלכלי לקחת בטחונות נוספים? ובכן, גם לגבי עניין זה לא הביאה התובעת כל הוכחה. התובעת העלתה, אמנם, סברות, כאלה ואחרות, ואולם אין די בסברות. אני סבור, כי על מנת שיעלה בידה של התובעת להוכיח שלא היה כל טעם עסקי או הגיון בנקאי בביצוע המישכונים, וכי מדובר בפעולה שמטרתה האחת והיחידה היא "הברחת נכסים", היה על התובעת להצטייד בחוות דעת של מומחה לדבר, אשר היה מנתח את ההתנהלות העסקית של הנתבעות והבנק, והיה מאיר את עיניו של בית המשפט לגבי הנהוג והמקובל בהתנהלות בנקאית מסוג זה. אלא, שהדבר לא נעשה. כפי שציינתי, התובעת הסתפקה בעדותו של עד אשר לא היה מצוייד במידע של ממש לגבי עניינה של תביעה זו. בנסיבות אלה אין מנוס אלא לקבוע, כי התובעת לא הניחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית אשר יש בה כדי לבסס את הטענות החריפות אותן היא מייחסת לשלושת הנתבעים. 13. לטענת הבנק, "הרושם הנוצר הוא כי התובעת התרשלה בהליכים שניהלה נגד הנתבעות ולא הטילה עיקולים על נכסי הנתבעות בסמוך למועד הגשת כתב התביעה, וברצונה לרפא את מחדליה על ידי הגשת תביעת סרק זו" (סעיף 41 לסיכומים). על פני הדברים נראה, שאם התובעת הייתה מטילה עיקול זמני על המיטלטלין בד בבד עם הגשת תביעתה, היה בידה לשים ידה עליהם ולהיפרע מהם, וידו של המישכון שנעשה לאחר מכן, הייתה על התחתונה. לכך יש להוסיף, כי העובדה שהנתבעות הקדימו את התובעת בכך שמישכנו את המיטלטלין לזכות הבנק, לא מנעה מהתובעת לעקל אותם לאחר המישכון. אכן, אילו הייתה התובעת מטילה עיקולים בשלב זה, ואילו היו מתהוות נסיבות שהמשכון והעיקול היו "מתחרים" זה בזה, היה המשכון גובר. אלא שאין להוציא מכלל אפשרות, שבבוא היום היו הנתבעות פורעות את חובותיהן לבנק, ובעקבות כך היה הבנק מבטל את המשכון שהטיל על המיטלטלין. במקרה כזה, יכולה הייתה התובעת להיפרע מהמיטלטלין אילו הייתה מטילה עליהם עיקולים. אלא שהיא לא עשתה זאת. לא למותר לציין, כי לדברי הבנק, השיעבוד שהוטל על המיטלטלין, או על חלקם, הוסר לימים על ידי הבנק כנגד כספים שהופקדו על ידי הנתבעות. על פני הדברים נראה, שאילו התובעת הייתה מטילה על מיטלטלין אלה עיקולים, היה בידה להיפרע מהם. סוף דבר: 14. אין להוציא מכלל אפשרות, שהנתבעות מישכנו את מיטלטליהן לזכות הבנק כדי למנוע מהתובעת מלהיפרע מהם, או כדי להכביד עליה מלעשות כן. ואולם מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי באותה עת נאמדה יתרת החובה של הנתבעות כלפי הבנק במיליוני שקלים. על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי מדובר ב"הברחת נכסים" אסורה ולא ב"העדפת נושים" מותרת, היה על התובעת להניח תשתית עובדתית ותשתית משפטית ראויה. משהדבר לא נעשה, יש לדחות את התביעה אותה הגישה. אני מחליט, אפוא, לדחות את התביעה, ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות ולבנק הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. הברחת נכסים