קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת עוולת הנגישה: 1. זוהי תובענה על סך של 150,000₪ שעניינה דרישה לפיצוי כספי בגין טענה להוצאת לשון הרע שמקורה בפרסום פסק דין בתובענה אזרחית קודמת שהתנהלה בין הצדדים. רקע עובדתי 2. התובעת מס' 1 הינה חברה בע"מ המפעילה את אולם השמחות "אולמי מוסקט" בעיר ראשון לציון. (להלן: "החברה"). 3. הנתבעים מס' 2 ו-3 הינם מנהלי החברה ואנשי עסקים בעיסוקם. 4. הנתבעת הינה חברת פרסום העוסקת במתן פרסום וייעוץ שיווקי, עימה התקשרה החברה על מנת שזו תעניק לה שירותי ייעוץ ופרסום. 5. התביעה דנן נסובה אודות תובענה אחרת בין הצדדים, בת.א. 7081/05 , במסגרתה תבעה הנתבעת את התובעים בבית המשפט המחוזי בירושלים על סך של 300,000 ₪ שבסיס עילתה היתה הטענה כי זו ערכה עבורם פרסום מקצועי כדי לפרסם אולם שמחות שבניהולם, אשר בגינו לא שילמו חובם. (להלן:"התביעה בבית המשפט המחוזי). 6. הדיון דשם הסתיים בפסק דין מיום 15.2.06 בהסכמה על פי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, על פיו נפסק שכר לנתבעת דכאן בסך של 46,000 ₪ בגין פעולות הפרסום. 7. בתובענה דנן, טוענים התובעים כי על הנתבעת לפצותם בסך של 150,000 ₪ על פתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי, בטענה כי ההליך דשם נעשה ע"י הנתבעת על מנת לנגוש בתובעים, וכניסיון לסחוט סכום של 300,000 ₪. 8. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת הטילה "טרור משפטי" ו"איימה" על התובעים בעצם הגשת התביעה, כפי נוסחה דשם וסכומיה המופרזים, וכן פורסם פסק הדין בעניין ההוא בעיתון "גלובוס", דבר המהווה, לעמדתם, פרסום לשון הרע כלפי שולחיו. 9. מנגד, טוענת הנתבעת כי דין התובענה להדחות בשל מעשה בית דין והשתק פלוגתא, שכן בית המשפט המחוזי כבר דן במחלוקת העובדתית בין הצדדים בפסק דין חלוט. 10. עוד טוענת היא כי הפרסומים נשוא התביעה אינם מכילים דברי לשון הרע, ובכל מקרה, חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, הגנת "פרסום בהליך שיפוטי" הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, והגנת "העתק או תמצית של פרסום הפתוח לעיון על פי חוק" הקבועה בסעיף 13(10) לחוק. (להלן: "החוק"). ראיות התובעים 11. מטעם התובעים העיד מר דני שוחט, הנתבע מס' 2, בתצהירו ת/1 כי הנתבעת ניצלה לרעה את הליכי המשפט על מנת לנגוש בהם ולנסות "לסחוט" מהם סך של 300,000 ₪. 12. במהלך ניהול המשפט, בבית המשפט המחוזי בירושלים, הטיח בהם מנהל התובעת, מר ישראל גולדברג, האשמות פליליות חמורות, פגע בשמם הטוב, גרם להם למתח, לחץ ועוגמת נפש עצומה. (להלן: "מר גולדברג"). 13. לדבריו, התובעים הינם אנשי עסקים ישרים ומצליחים אשר שמם הטוב והמוניטין שלהם חשובים להם עד מאוד שכן זהו כרטיס הביקור שלהם והתדמית שלהם בעיני החברה כולה. 14. בחודש יולי 2002 היו עסוקים בהכנות אחרונות לקראת פתיחת אולם השמחות "אולמי מוסקט" בראשון לציון, וביקשו להתקשר עם חברת פרסום על מנת לפרסם את האולם החדש, בין היתר, ניהלו משא ומתן עם הנתבעת. 15. ביום 4.7.02, לאחר שפורסם באמצעי התקשורת אודות פתיחת אולם שמחות חדש, במעורבותו של שחקן מכבי תל אביב, מר מוטי ארואסטי, פנה אליהם מר גולדברג והציע להם לפרסם את האולם בקרב המגזר הדתי לאומי. במסגרת הפגישה, שוחחו ביניהם, ללא כל התחייבות, ומר גולדברג "התנדב" להכין טיוטה של הצעה לפרסום. 16. כעבור מספר ימים, פנה אליהם שוב מר גולדברג וביקש להציג בפניהם את ההצעה אותה הכין, לאחר שצוות שלם עמל להכינה, לטענתו. 17. כאמור, הנתבעת הגישה תביעה כנגד התובעים בה דרשה לקבל מהם סך של 300,000 ₪, תשלום בעבור אותו הפרסום. 18. לגרסתו, טענת הנתבעת לפיה הצליחה להכין פרזנטציה של האסטרטגיה והקונספט הפרסומי בשלושה ימים בלבד, באופן מפורט, אינה אלא אבסורד. 19. עוד המשיך והעיד כי מר גולדברג טוען כי הוא התכונן לפגישה עם התובעים שבועות, בעוד שבפועל, אף אחד מהתובעים לא פנה אליו אלא הפנייה בוצעה ביוזמת מר גולדברג ועל כן תמוהה טענתו זו. 20. כן העיד כי כלל לא חשבו להשתמש בפרסום של מר גולדברג והפרסום שהכין נותר במשרדי החברה כמות שהוא, מה גם שהתקשרו עם שלוש חברות פרסום אחרות אשר הציעו להם הצעות אטרקטיביות בהרבה מזו של הנתבעת. 21. בחודש ספטמבר 2003, ארעה במשרדם "טעות בתום לב", לדבריו, והגברת רחלי שוורץ, אשר היתה עובדת עצמאית אצל החברה, הציעה להם הצעה לפרסם בעיתונות תמורת עריכת אירועים של עובדי העיתון, ופירסמה בטעות את הפרסום שהכין מר גולדברג. 22. כאמור, התביעה דשם הסתיימה בפסק דין בהסכמה על פיו נפסק שכר לנתבעת דכאן בסך של 46,000 ₪ בגין פעולות הפרסום. 23. לגרסתו, כתב התביעה בתביעה בבית משפט המחוזי בירושלים, גדוש בהאשמות פליליות חמורות ובהתבטאויות מעליבות ובוטות, כגון: "הנתבעת נטלה והשתמשה ביצירות ובעבודות של התובעת בבחינת מתעטף בטלית לא לו, תוך הפרה בוטה של כללי מסחר הוגנים"; " מעשי הנתבעים מהווים עשיית עושר ולא במשפט"; "הפרות זכויות היוצרים, בפרט בשל היקף ההפרה ועשיית העוולות הנוספות, נעשו על ידי הנתבעים שלא בתום לב ותוך שלילה מודעת של זכויות התובעת"; "מעשי הנתבעים הם ביודעין בבחינת גזל"; " מעשיהם של הנתבעים אשר גנבו והעתיקו". 24. לדבריו, כאשר קרא את כתב התביעה נדהם וחש עלבון וחוסר אונים, במיוחד כאשר כתב התביעה נתגלה לעיני אנשים נוספים, כגון, עובדי החברה ולקוחותיה. 25. כמו כן, בעקבות הגשת התביעה נגדו חש הרגשת מחנק ואי נוחות מתמדת, ואף אובחן כחולה במחלת "פיברו מיאלגיה". 26. עוד העיד כי לא היה מקום להשמיץ אותם באופן אישי מבחינה אתית ומקצועית, וכל מטרת הנתבעת היתה לפגוע ולהרוס את שמם הטוב, לבייש ולהשמיץ אותם בפומבי. 27. התובעים הגישו ערעור על פסק הדין אשר נדחה על ידי בית המשפט העליון. 28. אם לא די בכך, פסק הדין פורסם על ידי הנתבעת בעיתון "גלובס", שהינו עיתון העסקים החשוב והמוכר ביותר ברחבי המדינה ובאתרי האינטרנט השונים. 29. התובעים צירפו כתבה שפורסמה באינטרנט אודות מתן פסק הדין בה נכתב כי "בכתב התביעה נאמר כי מעשי הנתבעים מהווים גזל, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה במוניטין התובעת ורווחיה." כן צירפו תצהיר מטעם הנתבעת אותו הגישה בבית משפט המחוזי בירושלים בו הטיחה היא בהם התבטאויות והאשמות חריפות. (ראה: המוצג ת/2). ראיות הנתבעת 30. מטעם הנתבעת העיד מר ישראל גולדברג, מנהלה, בתצהירו נ/1, כי העובדה שהתביעה בבית המשפט המחוזי נתקבלה מוכיחה כי דבריהם חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" ולאו דברי לשון הרע הם. 31. לגרסתו, הדברים שנאמרו בכתבי בית הדין שהוגשו בבית המשפט המחוזי, נאמרו ונכתבו בנוגע להליך המשפטי שהתנהל דשם בין הצדדים, ועל כן, חוסים הם תחת הגנת סעיף 13 לחוק. 32. כמו כן, כל הטענות אשר נטענו על ידי התובעים בתביעה דנן, נטענו כבר בבית המשפט המחוזי, ונדחו על ידו, ואין לשוב ולדון בהם לאור הכלל של "השתק פלוגתא". 33. לגופו של עניין, גורס הוא כי הציעו לתובעים הצעה לפרסום, על פי בקשתם, והאחרונים השתמשו בה ללא כל רשות, וגרפו רווחים רבים וזכו בלקוחות רבים בעקבות פרסום זה. 34. הנתבעת השקיעה משאבים רבים וכוח אדם על מנת להכין את הפרסום שהוצג לתובעים, ברם, לא קיבלו כל תמורה בעבור כך. התובעים הגדילו לעשות והכפישו את שמה הטוב ואת המוניטין של הנתבעת, ועל כן, הגישה הנתבעת נגדם את התביעה בבית המשפט המחוזי. 35. עוד גורס הוא כי התובעים הם אלה שהזמינו אותו לפגישה במשרדם, ביוזמתם, בהמלצת הגב' ריקי איצקוביץ', על מנת ליתן חוות דעת על שיווק האולם ובניית קונספט שיווקי לאולם למגזרים הדתיים. 36. ביום 8.7.02 נפגש עם התובעים מס' 2 ו-3 אישית, במשרדם, הממוקם באולם השמחות, במסגרתה דנו בפרסום בקרב הציבור הדתי והוחלטו החלטות חשובות הנוגעות לעיצוב האולם בהתאם לקהל היעד. 37. עוד העיד כי עובר לפגישה, ערכה הנתבעת בדיקת שוק מקיפה, גיבשה אסטרטגיה לשיווק האולם במגזר הדתי-לאומי, והכינה חומר רקע רב לקראתה. 38. בתום הפגישה ביקשו התובעים כי יכינו להם מספר סקיצות ראשוניות של הקונספט התדמיתי ותוכנית השיווק הייחודית אותה הכינו להם, לשם הכנת אסטרטגיית פרסום, מיצוב ושיווק של האולם. 39. ביום 11.7.02 התקיימה פגישה נוספת במשרדו של התובע מס' 3 בה הציגה הנתבעת בפני התובעים את התוכנית שערכה והוחלט כי הנתבעת תכין פירוט של תקציבים ועלויות נוספות, וכי תתחייב לעבוד בלעדית עם התובעת. 40. התובעים התחייבו על שמירת סודיות וכן התחייבו להודיע לנתבעת על היקף התקציב אותו החליטו להקציב לפרסום זה, שאז תוכל הנתבעת להתחיל לעבוד עבורם. 41. לדבריו, לא היה ידוע לו כי התובעים התקשרו עם חברות פרסום אחרות, ולו היו מודעים לכך, לא היו מתקשרים עימם מלכתחילה ונוטלים על עצמם השקעה רבה וסיכונים מקצועיים של חשיפת מידע. 42. נוכח הבטחת התובעים והתחייבותם שלא לעשות שימוש בחומר הפירסומי, הותירה הנתבעת בידם את החומר הפרסומי, את התוכניות ואת פריסת תקציב הפרסום שהכינו. 43. עוד העיד כי בחודש דצמבר 2003 גילתה הנתבעת, לתדהמתה, כי התובעים עשו שימוש במודעה שעיצבה עבורם ופרסמוה בעיתונות, וזאת ללא ידיעת התובעת והסכמתה. הכרעה 44. לאחר עיון ושקילה בראיות הצדדים ובעדויותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, כמנומק וכמפורט להלן. השתק פלוגתא ומעשה בית דין 45. לטענת הנתבעת, משהכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת העובדתית בין הצדדים, בפסק דין מוסכם וחלוט, הרי שאין לשוב ולדון באותן סוגיות שכבר הוכרעו. 46. מנגד, גורסים התובעים כי בית המשפט המחוזי קיבל, הלכה למעשה, את עיקר טענותיהם לעניין הטענה שהקשר בין הצדדים לא הבשיל כדי חוזה מחייב, על אף שהתביעה כנגדם התקבלה. אי לכך, אין מניעה לתבוע את הנתבעת בתביעה זו בעוולה של נגישה ולשון הרע. 47. כידוע, הכלל של מעשה בית-דין קובע כי כאשר בית-משפט מוסמך נותן פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על ידי ערכאת הערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנו, פסק הדין מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. (ראה: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא(1) 68, בעמ' 102-99).   48. כלל זה מבוסס על עיקרון "סופיות הדיון" המעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט וכן בעשיית צדק עם בעל-הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין.   49. תחת צילו של הכלל של מעשה בית-דין חוסים שני כללי משנה - השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה משמעו כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה. (ראה: ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, 90). השתק פלוגתא משמעו כי אם במשפט מסוים הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט מאוחר יותר ואין הכרח כי התביעות בשני המשפטים הללו תהיינה זהות. (ראה: ע"א 247/66 ,246/66 קלוזנר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561).   50. אבחן, איפוא, אם במקרה שבפנינו חל אחד מכללי המשנה של מעשה בית-דין:   השתק עילה: על מנת לבסס טענה של השתק עילה צריך שיחולו מספר תנאים מצטברים: (א) בשני ההליכים העילה זהה; (ב) בהליך הראשון הכריע בית-משפט מוסמך בתביעה לגופו של עניין; (ג) בעלי הדין או חליפיהם זהים בשני ההליכים. (ראה: ספרה של המלומדת נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, (התשנ"א), בעמ' 441).   51. אף אם נניח כי שני התנאים האחרונים מתקיימים במקרה דנן, הרי, שלדעתי, התנאי הראשון אינו מתמלא כאן הואיל והעילה בשני ההליכים אינה זהה. 52. באשר לכלל של השתק פלוגתא: כדי שבעניין מסויים ניתן יהא לטעון להשתק פלוגתא צריך שיחולו מספר תנאים מצטברים: (א) במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית; (ב) המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית; (ג) מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם; (ד) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. 53. בית המשפט המחוזי הכריע בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים וקבע כי החברה עשתה שימוש ברעיון פרסומי-שיווקי של הנתבעת, ופסק לאחרונה שכר בשל כך, הנמוך מן התביעה, ואולם מהווה פיצוי על עמלה והשקעתה בפרסום עבור התובעת. 54. עיון בכתבי טענות הצדדים מעלה כי העובדות ששימשו בסיס להתדיינות בפני בית המשפט המחוזי זהות לאלו הנטענות במסגרת התיק דנא, ועל כן, סבורתני, כי בתובענה דנא נתמלאו התנאים של הכלל בדבר "השתק פלוגתא", ואין לשוב ולדון בהם בשנית. עוולת הנגישה 55. לטענת התובעים, הנתבעת נגשה בהם קשות ובמזיד בעצם הגשת תביעת הסרק בבית המשפט המחוזי, ולראייה, בית המשפט המחוזי פסק לה פיצוי בסך של 40,000 ₪ בלבד, מתוך 300,000 ₪ אותם תבעו מהחברה וממנהליה, התובעים כאן. 56. עוולת הנגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כדלהלן: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון , ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". 57. על מנת לבסס טענה של עוולת הנגישה צריך שיחולו מספר תנאים מצטברים: (א) פתיחתו או המשכתו של הליך בפלילים, בפשיטת רגל או בפירוק. (ב) בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. (ג) ההליך נסתיים לטובתו של האדם נגדו הוא נפתח או נמשך. (ד) ההליך חיבל באשראי או בשמו הטוב או סיכן את חירותו של האדם נגדו נפתח או נמשך ההליך. 58. באם חסר אחד האלמנטים דנן הרי שאין המדובר בעוולת הנגישה, לאמור, על מנת להיכנס לשערי העוולה עלינו לעמוד בכל הקריטריונים שהיא מציבה בפנינו יחדיו. 59. בענייננו, מדובר בהליך אזרחי אשר נפתח כנגד התובעים בבית המשפט המחוזי; ההליך הסתיים בפסק דין מוסכם לטובתה של הנתבעת, דהיינו, אין מדובר בהליך נפל אלא בהליך שנסתיים לטובת התובע בו; כמו כן, לא הוכח בפני כי התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה בכוונת זדון ומתוך כוונה להרע לתובעים, אלא התרשמתי כי הנתבעת ביקשה לממש את זכותה לגשת לערכאות ולקבל את השכר הראוי לה בגין השירותים שסיפקה לתובעים. 60. לאור קביעתי כי מתקיים בענייננו הכלל בדבר "השתק פלוגתא" איני דנה בשאלה מדוע בית המשפט דשם פסק לנתבעת פיצוי כזה או אחר, ואיני מתערבת במסקנותיו שכן בית משפט זה אינו מהווה, כמובן, ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 61. באם חפצו התובעים לערער על ממצאי פסק הדין, היה עליהם להגיש ערעור על פסק הדין ובמסגרתו לבקש פסיקת הוצאות כנגד הנתבעת, דבר שנעשה, ברם, הערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון. 62. מכל האמור לעיל, דוחה אנוכי את טענת התובעים בדבר קיומה של עוולת הנגישה כנגדם. האם בפנינו לשון הרע - אם לאו? 63. קובע סעיף 1 לחוק מהי - ולהלן תוכנו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 64. לאחר עייני בדברי הנתבעת בכתב התביעה ובשאר כתבי בית דין שצוטטו לעיל, סבורה אנוכי כי הביטויים אשר נרשמו על ידי הנתבעת בכתבי בית הדין אינם עולים כדי לשון הרע, שכן, לטעמי, המדובר בביטויים שכיחים ובפירוט עילות התביעה כנגד התובעים, אשר אינם אינם עולים בקנה אחד עם כוונת לשון סעיף 1 לחוק דנן. 65. לדידי, הביטויים "מעשי הנתבעים מהווים עשיית עושר ולא במשפט" או "מעשי הנתבעים הם ביודעין בבחינת גזל" אינם בבחינת דברי לשון הרע אלא מדובר בדרישה לסעדים לגיטימיים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין אותם תבעה הנתבעת מן התובעים בתביעה דשם, אשר אינם חורגים, לטעמי, מן הסביר בתביעה לדרישת שכר ואינם מהווים אחד המקרים בהם לא ייהנה נתבע מהגנת סעיף 13(5) לחוק. 66. נראה הוא, כי האדם הסביר אשר מעיין בביטויים אלו אינו מייחס לתובעים האשמות פליליות של גניבה וגזל, אלא מבין כי מדובר בדרישה לסעדים אשר נתבעים בכתב תביעה, אשר יש להוכיחם במהלך המשפט באמצעות ראיות, ובשלב זה, אין בהם כל קביעה עובדתית של ממש. 67. בידוע הוא, על פי ההלכה, שטענת קיומה של לשון הרע תוכרע על פי הבנתו של "האדם הסביר", דהיינו, על פי המבחן "האובייקטיבי" להבדיל מן המבחן "הסובייקטיבי". 68. לעניין זה קובעת ההלכה בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, בעמ' 568 כדלקמן: "בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת...בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו - 2 לחוק." עוד ראה: בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." עוד אפנה לספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו". הגנת סעיף 13 לחוק- פרסום מותר 69. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרסום המותר במסגרת דיוני בתי המשפט על פי סעיף 13 לחוק. 70. להלן לשון סעיף 13 לחוק: "13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי : ... 5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ." (ההדגשה אינה במקור- ח.י.). 71. לאור לשון סעיף 13(5), אין לקרוא לפרסום אשר נעשה בכתבי בי- דין פרסום אסור שכן עלול להיווצר מצב בו לא יוגשו כתבי תביעה בבתי המשפט מן החשש כי תוגש תביעה שעניינה בטענה ללשון הרע. 72. סעיף 13 (5) לחוק מקנה הגנה מוחלטת לפרסום במסגרת הליך משפטי והפסיקה אף הרחיבה וכללה במסגרת זו גם פרסום בכתבי בי- דין. ראה ע"א (י-ם) 5624/04 עו”ד זריפי נ' עו”ד כהן משה [אתר נבו] 2005, וכן ע"פ 364/73 זיידמן נ' מ"י פ"ד כח' (2) 620. 73. כן ראה: ת.א. (כ"ס) 1947/03 עבד אל חי ג’מאל נ' עו”ד סעיד גאנם עתילי [אתר נבו] ( לא פורסם) (2006) כדלקמן: "התכלית החקיקתית והמדיניות השיפוטית הרצויה העומדת בבסיס סעיף 13 היא האינטרס הלגיטימי לאפשר בירורן של תלונות וקיום הליכים משפטיים באורח חופשי ללא מורא והסתבכות בהליכים נוספים כתוצאה מכך. " 74. עם זאת, הפסיקה הכירה במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם לא ייהנה נתבע מהגנת סעיף 13(5) לחוק וזאת כאשר הדברים שנכבתו בפרסום הינם שלוחי רסן שהוטחו בזדון וברשעות. (ראה: ע"א 1506/02 גיל עודד, עו"ד נ' חיר פואד, עו"ד, ). 75. דומני, כי הדברים שנכתבו על ידי הנתבעת בכתבי בי הדין אינם מהווים דברים קיצוניים שלוחי רסן אלא מדובר בביטויים לגיטימיים אשר אינם חורגים ממתחם הסבירות. 76. הביטויים "עשיית עושר ולא במשפט" או "גזל", אינם אלא סעדי תביעה שכיחים ואינם מהווים דברי לשון הרע. 77. לאור האמור, אף שסובייקטיבית חשו התובעים פגיעה מהתבטאויות הנתבעת בהליכים המשפטיים שנתקיימו בבית המשפט המחוזי בירושלים, הרי שביטויים אלו חוסים בצל ההגנה בסעיף 13 לעיל. פרסום פסק הדין 78. לטענת התובעים, פסק הדין פורסם בעיתון הגלובוס ובאינטרנט באתר של חברת "PRISRAEL", פרסום אשר החמיר את הנזק ואת הפגיעה בשמם הטוב של התובעים. (ראה: המוצג ת/2). 79. התובעים לא הציגו בפני את הפרסום שבוצע, לכאורה, בעיתון "גלובס", ולא הוכח בפני כי הנתבעת היא זו שפנתה למערכת העיתון וביקשה את הפרסום. 80. פסק הדין אשר פורסם, באם פורסם, בעיתון "גלובס", הרי הינו עניין פומבי וכל מאן דהוא יכול לראותו באתר האינטרנט של בתי המשפט ולצפות בו, ולפיכך, התובעים לא הוכיחו בפני כי הנתבעת היא זו שגרמה לפרסום. 81. באשר לפרסום באתר של חברת "PRISRAEL", הרי שגם פה לא הוכח בפני כי הנתבעת היו זו אשר ביצעה את הפרסום. 82. חקירתו של מר גולדברג בעניין זה לא נסתרה: "ש. ... למה פרסמתם את הדבר הזה? ת. אנחנו לא פרסמנו את זה, זו יוזמה. קודם כל זה לא קשור לאתר שלנו... פה יש איזה יוזמה, כנראה, אני לא ראיתי, פעם ראשונה שאני רואה את הדבר הזה, יש פה יוזמה של חברת נטומדיה, שלוקחת איזה שהם, כאילו יוצרת איזה פלטפורמה, מן בלוק כזה ומכניסה חומרים. אני לא יזמתי את זה, לא מכיר את הדבר הזה, פעם ראשונה אני רואה את זה, לא הראית לי דבר שכזה. PRISRAEL אין לנו דבר כזה, אנחנו חברת פרסום." ובהמשך העיד: "ת. בעולם הפרסום יש מן בלוגים כאלה שלוקח מישהו ביוזמתו ואוסף חומרים על החברה ומלקט דברים שהופיעו בכל מיני מקומות ומכניס. אני לא יזמתי את זה, אני לא מכיר את זה, בחיים לא ראיתי את זה, זו פעם ראשונה." (ראה: פרטיכל בעמוד 46 שורות 1-22). משמע, ברי הוא כי הנתבעת לא נטלה חלק בפרסום זה. 83. ואלו הם הדברים המהווים לשון הרע מתוך הכתבה, לטענת התובעים: " בכתב התביעה נאמר כי "מעשי הנתבעים מהווים גזל, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה במוניטין התובעת וברווחיה"; " כל רעיון יצירתי הוא נכס אסטרטגי המהווה קניין רוחני הראוי להגנה מפני גזלנים למיניהם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי." 84. מכל האמור, אף שסובייקטיבית נפגעו התובעים מפרסום פסק הדין באתר של חברת "PRISRAEL", הרי שהדברים שנכתבו בכתבה חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14 לחוק. 85. משקבעתי כי הכלל בדבר "השתק פלוגתא" חל על התובענה דנן, הרי שהנני יוצאת מנקודת הנחה כי בית המשפט המחוזי דן והכריע בסוגיה האם מעשי התובעים מהווים גזל ועשיית עושר ולא במשפט, וקבע שם כי אכן יש מקום לחייב אותם בתשלום פיצוי לנתבעת, דהיינו, יש במעשיהם וסרובם לשלם לנתבעת שכרה משום "גזל" ו"עשיית עושר ולא במשפט". 86. על כן, הדברים שנכתבו בכתבה חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" אשר בסעיף 14 לחוק. 87. לאור טעמים אלה, התביעה דנן נדחית. 88. התובעים ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. עוולת הנגישה / תלונות שווא