הוצאות משפט ושכר טרחה בתביעת סרק

בית המשפט פסק כי מדובר במקרה מובהק של הגשת תביעת סרק על סכום משמעותי שהוגשה בחוסר תום לב, הכל בנסיון להיפרע שלא כדין מהנתבעים. הנתבעים נאלצו לבזבז זמן ומאמצים רבים כדי להדוף את התביעה שעל פי סכומה העמידה אותם בסיכון כספי משמעותי והיוותה סיכון כלכלי-אישי. בנסיבות, יש מקום לפסוק את שכר הטרחה וההוצאות ביחס ישיר לסכום התביעה והם יועמדו על סך של 2.5% מסכום התביעה לצורך שכ"ט (כולל מע"מ) ו-2.5% מסכום התביעה לצורך הוצאות משפט. סכומים אלו ישאו הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאות משפט ושכר טרחה בתביעת סרק: 1. התובע, עודד פן, הגיש ביום 15.3.05 תובענה כספית לבית משפט השלום בירושלים (שהועברה ביום 27.1.06 לבית משפט זה בחיפה לאור תניית סמכות שיפוט מקומית) נגד שלושה נתבעים: נתבעת 1- ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ; נתבע 2-שלמה טיסר; ונתבע 3- יריב דהאן. התביעה הוגשה על סכום של 1,800,000 ₪. 2. בתמצית, טען התובע ששכר נכס מהנתבעת 1 באיזור התעשיה ברקן, כי ציודו פונה ממנו שלא כדין ובסופו של דבר נעלם, ובעקבות כך נגרמו לו נזקים מקיפים. נטען כי הנתבע 2 הינו הבעלים של הנתבעת 1 והנתבע 3 היה מנהלה בזמן הרלוונטי לתביעה ןכתוצאה נושאים באחריות לנזקים יחד עם הנתבעת 1. 3. התובע טען לנזקים בסכומים הבאים: אובדן מלאי עסקי בשווי 248,512 דולר ארה"ב (1,083,351 ₪ בעת הגשת התביעה); אבדן אמצעי ייצור בשווי 115,565 דולר ארה"ב (503,863 ₪ בעת הגשת התביעה); ואובדן הכנסה עתידית בסך 500,000 ₪. נטען כי לצרכי אגרה הוגבל סכום התביעה. עמדת התובע 4. גרסת התובע הינה כי שכר מבנה מהנתבעת 1 החל משנת 1991 -1993 ובשנת 1996 שכר מבנה אחר בגודל 110 מ"ר לצורך ניהול עסק של יצור ושיווק מזגנים לרכב הספקה ושירות למזגנים בכלל. נטען שהמבנה היה מלא חומרי גלם וציוד. ביום 22.9.97 נפרץ המבנה, נגנב ציוד בערך של כ- 17,000 ש"ח. בעקבות סירוב הנתבעת 1 לשלם עבור הנזק ביטל התובע שני שיקים ע"ס 3,224 ₪ כל אחד שנועדו לתשלום שכר דירה. בתגובה פתחה הנתבעת 1 בהליך משפטי בחודש פברואר 1998 לצורך גביית יתרת שכר הדירה. ביום 17.8.98 הגיע התובע למושכר ומצא שנפרץ וכל תכולתו נעלמה. התברר כי הנתבעת 1 נטלה את התכולה, לרבות שתי מכולות שעמדו לצד המבנה, וסירבה להחזירה לתובע עד אשר יתרצה וישלם סכום של 100,000 ₪ (החוב בצירוף עלות הפינוי והאחסון). נטען כי נטילת הציוד השביתה את התובע מפעילות וגרמה להתמוטטותו הכלכלית. כעבור חודשים של פניות באמצעות עורך דין הסכים עורך הדין של הנתבעת 1 להחזיר לתובע את הרכוש תמורת תשלום בסך 10,000 ₪, אולם נטען כי מר דהאן ביטל הסדר זה ודרש את עלות הפינוי בסך 75,000 ₪ בנוסף. התובע, שהיה כבר מרושש, לא הצליח לגייס את הסכום הנדרש. 5. ביחס לראיות נטען כי יכולתו של התובע לנהל את ההליך נפגעה מאוד והוא נמצא במצב "בלתי נסבל" כיוון שהנתבעים מנעו ממנו להביא את הראיות הטובות ביותר מאחר שהעלימו את רכושו ובנוסף נמנעו מעריכת תיעוד כלשהו ביחס אליו. נטען שהיה בכך כדי לשלול מהתובע את היכולת להוכיח באופן מסודר את מה שנלקח וכן נגרם לו נזק ראייתי כבד. נטען כי התנהגות זו מעבירה את הנטל לידי הנתבעים להוכיח את היקף הרכוש שנלקח ושוויו ומטיל עליהם את החובה להפריך את רשימת הרכוש ושוויו שהוצגו על ידי התובע. 6. נטען עוד כי בהתאם לחוזה השכירות בין הצדדים קבע סעיף 6.3 שנזקים באחריות הנתבעת יתוקנו תוך 30 ימים, או 3 ימים במידה שיש בהם כדי להפריע לניהול השוטף של העסק. סעיף 7.2 קבע את זכותה של הנתבעת לתפוס חזקה במקרה של הפסקת שימוש על ידי התובע רק אחרי ששה חודשים ובכפוף להודעה בכתב. סעיף 7.3 קבע כי במקרה של תפיסת חזקה רשאית הנתבעת להוציא את חפצי התובע במעמד שני עדים שיאשרו בחתימתם את רשימת החפצים ולאחסן אותם על חשבון התובע בלי שהנתבעת אחראית להם ולאחר שישה חודשים רשאית הנתבעת למכרם. סעיף 12.3 קבע כי על הנתבעת חובה לבצע ביטוח על נזקי פריצה והטיל גם על התובע לערוך ביטוח לטובת הנתבעת. סעיף 22 קבע כי אי תשלום שכר דירה הופך להפרת יסודית לאחר 60 ימים וכי עם הודעה מטעם הנתבעת על התובע לפנות את המבנה תוך 30 ימים מקבלת ההודעה. 7. נטען כי במכתב מיום 5.10.97 (נספח ג' לתביעה ותצהיר) הודיע התובע על הפריצה הראשונה אולם הנתבעת נמנעה מביצוע תיקון משך שלושה שבועות. כמו כן, נטען כי כיוון שהתובע לא נחקר על דברים אלו - הפריצה, שבירת הקיר, הדרישה לתיקון הנזק, או היקף הנזקים והציוד - יש לקבל את גרסתו אודותם. בנוסף, נטען כי תצהירי עדי הנתבעים כללו הודאות בנכונות טענות התובע בעניין אי-בניית הקיר מחדש במועד וחוסר אפשרותו לעבוד בתנאים שנוצרו, או זכאות התובע לפיצוי מהביטוח. כך נטען כי הוכח העניין שהיווה את "הטריגר לכל הסכסוך". 8. ביחס לעניין הפינוי נטען כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לחוזה השכירות, ואף לא טענה שעשתה כן, אלא הגישה תביעה נגד התובע ואשתו והסתמכה שלא כדין על פסיקתה שניתנה על ידי רשם בית משפט (בהעדר הגנה) שהורתה על פינוי הנכס. נטען כי ההליכים שננקטו על ידי הנתבעת 1 לא יכולים להוות תחליף נאות למילוי הוראות החוזה בעניין פינוי הנכס. 9. באשר להיקף הרכוש נטען כי החקירה הנגדית של עדי הנתבעת 1 העלתה כי לא ידוע מה היה בעת הפינוי מבחינת הציוד. נטען כי אין מקום לסמוך על עדויות עדי הנתבעת ביחס לציוד ונטען כי העד דוואבשה אף אישר, בעצם, המצאות מכונות ייצור וכלים וחומרי גלם במקום. נטען כי המחלוקת הינה בעצם האם התובע נטל את אותו חלק של הציוד שהיה בעל שווי עוד קודם לפינוי. נטען כי הנטל על הנתבעת 1 להפריך את טענת התובע כי לא לקח את הציוד האמור וכי אין מקום להסתמך על עד התלוי בנתבעת לצורך פרנסתו ושהעיד לטובתה, בייחוד ללא ראיות אחרות. נטען עוד כי אין לסמוך על עדות העד דוואבשה היות והוא לקח חלק במעשים הבלתי חוקיים ביחס לציוד. 10. במחלוקת סביב האפשרות לקבל חזרה את הציוד נטען כי ההצעה הגלומה במכתב נספח ו-3 הגבילה את ההצעה לשבוע ימים בלבד. נטען כי התובע הצליח להפריך את טענת עדי הנתבעת 1 שלא התקשר בעצמו וכי ניסה להסדיר את החזרת הציוד אליו אך נענה בדרישות שלא כאמור במכתב. נטען כי ממילא ההצעה האמורה לא היתה בהתאם לחוזה שבין הצדדים. 11. ביחס לשווי הרכוש, נטען כי חוות דעת מטעם התובע לא נסתרה, וכי המעשים של הנתבעת 1 גרמו לתובע להיקלע למצוקה כלכלית וחיסלו את עסקו "וכל זאת בגין חוב של 5,600 ₪", מצב שהיווה התעמרות בתובע. נטען כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעים כי התובע לא היה מעוניין לקבל את הרכוש וזנח אותו לאור שוויו הקטן לכאורה, אלא את גרסת התובע שלא היה מסוגל לעמוד בתנאי של מסירת 75,000 ₪ שהוצב לו. בסיכומיו הודה בא כוח התובע כי לא הוצגו ראיות בנוגע להפסד הכנסות אך נטען כי אין ספק כי מסכת האירועים גרמה לתובע נזקים כבדים בהקשר זה. עמדת הנתבעים 12. לטענת הנתבעים התביעה מופרכת והוגשה לאחר שהגיע התובע להסדר פשרה שנועד לסיים את הפרשה וימים בודדים לפני שתחול עליה התיישנות, הפך התובע "זבל וגרוטאות" שהוא סירב לפנות לציוד יקר ערך שגרם להתמוטטותו הכלכלית. נטען כי ביחס לאבדן הכנסות נמנע התובע במכוון ממתן תשובות וכי הלכה למעשה לא היו לו הכנסות לאבד. נטען כי התובע הסתיר את העובדה כי נטש את המושכר והחל לשמש כפועל במוסך באלקנה וכי עוד קודם לכן נטל את הציוד שהיה בעל ערך בעיניו. נטען כי הוא הסתיר את נושא הצעת הנתבעת 1, שתמורת 10,000 ₪ שהיו אמורים לכסות חלק מחובו כלפי הנתבעת 1, יוכל ליטול את הציוד לידיו. נטען עוד כי התובע זייף שני מכתבים (לנתבעת 1 בשמה החדש ולעו"ד פינקלשטיין) וגייס חבר שיציג חוות מדומה למרות שאינו מבין "מימינו ומשמאלו". נטען עוד כי התובע נמנע מהזמנת עורך דינו דאז להעיד על מנת שלא לקלקל את המצגים שהוא ניסה להציג. נטען כי התובע נותר עם עדות יחידה, שלו עצמו בלבד. 13. הנתבעים טענו כי נטל הוכחת התביעה על כתפי התובע וכי בנוסף, במקרה חל סעיף 54 לפקודת הראיות. 14. ביחס לנסיבות המקרה נטען כי הפרק הרלוונטי של יחסי הצדדים נפתח בשנת 1996, אז הכשירה הנתבעת 1 לטובת התובע מקום קטן ששימש אותה קודם כמקום אחסון. נטען כי מי שפינה את חפצי התובע, מטעם הנתבעת, היה בוגר בית ספר למיזוג אויר וכי ממצב הדברים במקום, למשל שחלק מהארגזים שהתובע הותיר שימשו כרגלים לשולחן ואי הסדר הכללי במקום, היה ברור כי התכולה אינה יקרה או שימושית. נטען כי התובע עבד מעט כיוון שלא היתה דרישת לתחום עבודתו (היות ומכוניות הגיעו לישראל עם מזגנים מותקנים באותה תקופה) וכי עיקר עיסוקו היה בנסיון כושל לפתח מזגן נייד ביתי. נטען כי הוא חי סמוך על שולחנה של אשתו. נטען כי התובע נטש את המושכר, לאחר שנטל את הציוד שהיה בעל ערך והותיר במקום גרוטאות וזבל. בהמשך, שיקים (של אשתו) שניתנו לתשלום שכר דירה חוללו ולאחר סיום תקופת השכירות פנתה הנתבעת 1 וביקשה שיפנה את הנכס, ללא הועיל. 15. נטען כי מכיוון שהנתבעת 1 עוסקת במבנים גדולים, היא לא היתה מעוניינת לפנות את חפציו של התובע וניסתה בכל דרך לגרום לו לפנותם. בחודש פברואר 1998 הנתבעת 1 הגישה תביעה לקבלת סעד כספי וצו פינוי נגד התובע וביום 24.5.98 ניתן לה פסק דין כמבוקשה. באוגוסט 1998 היא פינתה את הנכס והעבירה את התכולה לשטח אחסנה של חברה אחרת בשליטתה במושב גבע הכרמל. צויין כי העובד שהיה אחראי על הפינוי נהרג ב-2006 בתאונת דרכים, כי החברה העבירה את המשרדים מהמקום ב- 2004 וכי בשל שני אירועים אלו והשיהוי של התובע בהגשת התביעה לא ניתן לברר כיום מה עלה בגורל הציוד או התיעוד. 16. נטען עוד כי בא כוחה של הנתבעת 1 פנה לבא כוחו של התובע ב-23.12.98 והציע כי תמורת 10,000 ₪ יקבל התובע את הציוד. נשלחו תזכורות ולבסוף ענה עורך דינו של התובע כי הוא מקוה שהתובע יצור קשר עם אנשי הנתבעת 1 בהקדם. חלפו שנים בהן ניסתה הנתבעת 1 לגבות את חובו של התובע באמצעות עיקולים ופעולות נוספות, ללא הועיל. נטען כי סרבנותו של התובע משך שנים לפרוע את חובו או ליטול את הציוד, מהווה הצהרה כי אינו מעוניין בו. לאחר שנים, בשלב מסויים נזרק הציוד (או הפסולת כפי שכינתה אותה נתבעת 1) במסגרת פעולות ניקוי וסידור באתר האחסנה. 17. בשנת 2005 הוצאו פקודות מאסר נגד התובע ואשתו בגין החוב, אז נעשה הסדר בין הצדדים (נספח י'10 לתצהיר). ימים אחדים לאחר מכן הוגשה התביעה. 18. הנתבעים הוסיפו וטענו כי כבר בשנת 2001 השתפר מצבו הכלכלי של התובע והוא נהנה מהכנסות ואף ניהל הליכים משפטיים יקרים בחו"ל בניגוד להעדר פעילות במקרה דנן. עלה כי משך השנים האלו התובע היה צד להליכים משפטיים רבים, דבר הסותר את טענתו כי לא היה מסוגל לנהל הליכים בתובענה זו. 19. נטען כי התובע הסתיר במצגיו במשפט את ההצעות כי יטול את הציוד תמורת 10,000 ₪ עד שנאלץ להודות בהן בחקירתו. בנוסף, נטען כי הטענה כי נדרש לשלם עוד 75,000 ₪ הינה טענה כוזבת אשר אינה מבוססת בכתב התביעה, כתב תשובה, או בכל מסמך בכתב וסותרת מסמכים קיימים. עוד נטען כי הטענה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי הנתבעת 1 התפשרה על קבלת סכום של 12,000 ₪ בלבד. 20. נטען עוד כי התובע זייף שני מסמכים, הראשון מכתב מיום 19.8.98 והשני מיום 7.7.99. נטען כי לתובע אין כל אסמכתא למשלוח המכתבים וכי נמעניהם לא אישרו את קבלתם, מצב בלתי סביר בנסיבות. 21. באשר להעדר הוכחת רשימת הציוד, נטען כי הרשימה שייכת בכלל לחברה אחרת ולא לתובע וכי לא צורפה ולו ראיה אחת כגון כרטסת מלאי או כל אסמכתא אחרת שהיתה מוכיחה כי התובע החזיק בציוד הנטען. נטען עוד כי המומחה שהעיד מטעם התובע כלל אינו מומחה בתחום השמאות וכי הוא עבד פרק זמן מסויים בשירות התובע וכי חוות הדעת נעשתה "כטובה לחבר" ואף הודפסה אצל התובע בבית ובעצם נכתבה על ידו. 22. ביחס לאבדן הכנסה נטען כי לא הובאה שמץ הוכחה לכך. ביחס לתביעות האישיות נטען כי לא הונח כל תשתית, אפילו בכתב התביעה. הנתבעים ביקשו שהתביעה תדחה. ממצאים ודיון 23. התובע טוען כי הנתבעת 1 הפרה כלפיו חובותיה על פי ההסכם ביניהם וכי בעקבות כך נגרמו לו נזקים מנזקים שונים אשר פורטו בתביעתו. 24. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחתימת ההסכם ביניהם ביום 25.9.96 לצורך השכרת הנכס על ידי התובע מהנתבעת 1. התובע טען לקיום אירוע של פריצה בתאריך 22.9.97 במהלכו נגרם לו נזק של כ- 17,000 ₪ וטען שהנתבעת 1 לא מילאה אחר מחויבויותיה על פי החוזה לתקן את הנזק שנגרם לנכס (יוער כי בעקבות בקשה למחיקת חלק מסעיפי התביעה, הצהיר התובע כי מדובר בתיאור עובדות רקע בלבד וכי אינו מבקש סעדים בגינן (ראו: בש"א 7401/07, תגובה מיום 14.5.07). התובע טען כי הפריצה האמורה וחוסר האפשרות לעבוד במקום לאחר מכן, היוו אירועים אשר הובילו לשאר נזקיו. לעומת זאת, טענו עדי הנתבעת 1 כי התובע בכלל נטש את המושכר כתוצאה מכישלון עסקי ועבר לעבוד כשכיר במוסך באלקנה. הם טענו עוד כי בעת המעבר נטל עמו התובע את הציוד שהיה בעל ערך והותיר במקום פסולת וגרוטאות בלבד (סעיף 15 לתצהיר באסם, סעיף 41 לתצהיר דאהן). 25. מכל מקום, אין מחלוקת כי חוללו מספר שיקים שניתנו על ידי אשתו של התובע לצורך תשלום שכר הדירה במושכר. הנתבעת 1 נקטה בהליכי הוצאה לפועל לגביית החוב (סעיף 2(ב) לתצהיר פינקלשטיין). כמו כן, עם תום תקופת השכירות הנתבעת 1 פנתה לתובע על מנת שיפנה את המושכר (סעיפים 6-7 לתצהיר טיסר, סעיף 26 לתצהיר דהאן ומכתב שהוצא עוד קודם לכן ביום 5.5.97 בעקבות הפרות מצד התובע ביחס לתשלום שכר הדירה- נספח ח' לתצהיר דהאן). 26. הנתבעת 1 הגישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 4825/98), במסגרתה, לאחר דחיית בקשת רשות להתגונן, זכתה לסעדים כספיים ולצו פינוי כנגד התובע ביום 24.5.98 (נספח ד' לתצהיר פינקלשטיין). עיון בפסק הדין מעלה כי צו הפינוי שניתן במסגרתו לא כלל סייג כלשהו. הנני מציין עובדה זו לאור טענות התובע לפיהן הפינוי נעשה בניגוד להוראות החוזה שבין הצדדים. למען הסדר מובהר כי מאותו שלב, הבסיס המשפטי של הפינוי הינו פסק הדין ולא הוראות החוזה כפי שטען התובע. אשר על כן, אין משמעות לטענות שהועלו על ידו ביחס לפגמים במהלכי הפינוי אשר נעשו, כביכול, בניגוד להוראות החוזה. 27. בחודש אוגוסט 1998 פונה הציוד של התובע לאתר אחר של הנתבעת 1. 28. לקראת סוף שנת 1998 התקיימו מגעים בין עורך דינו של התובע, עו"ד לנדא ועו"ד פינקלשטיין שפעל מטעם הנתבעת 1. עו"ד לנדא לא הובא לעדות על ידי התובע ועל כן הנני מקבל את גרסתו של עו"ד פינקלשטיין בנוגע למהלך הדברים, אשר מגובה היטב במסמכים. על פי עדותו היתה הנתבעת 1 מוכנה תמורת תשלום 10,000 ₪ לאפשר לתובע לקבל את הציוד שאוחסן על ידה במהלך הפינוי. עורך דינו של התובע אישר את קבלת ההודעות בעניין זה אולם התובע נמנע מליצור קשר על מנת להחזיר את הציוד לידיו. עוד יוער כי שני מכתבים מבא כוחו של התובע אודות החוב מחודש אוקטובר 1998 אינם מזכירים בכלל את נושא הציוד, עובדה המצדדת בגרסת הנתבעת 1 כי הציוד כלל לא עניין את התובע (נספחים ו'1 ו-ו'2 לתצהיר פינקלשטיין). התובע לא היה מסוגל לספק הסבר לעניין זה במהלך חקירתו (עמ' 27 ש' 1-3, עמ' 25 ש' 1, ש' 14-15). 29. לעומת זאת, גרסתו של התובע כי הנתבעת 1 דרשה סכום גדול בהרבה, כ- 100,000 ₪ אינה מגובה בראיות מהימנות. כפי שטענה הנתבעת 1, אין זכר לטענה זו בכתב התביעה ולא הוגש כתב תשובה למרות שהעניין הועלה בכתב ההגנה. הטענה נמצאת בתצהירו של התובע בלבד ואינה מגובה בשום מסמך ועומדת בניגוד למסמכים אחרים שהוגשו שצויינו לעיל. כמו כן, לא היה התובע מסוגל לספק תשובה עניינית לחסר בחקירתו (עמ' 30, ש' 15). 30. בעניין הציוד יש מקום להתיחס לשני מכתבים שהוגשו על ידי התובע, נספח ח'1 מיום 19.8.99 ונספח ח'2 מיום 7.7.99 (צורפו לתצהיר התובע). כפי שטענה הנתבעת 1 המכתבים אינם חתומים, חסרים כתובת ואין לגביהם שום ראיה שנשלחו בדואר רשום או אף בדואר רגיל. נציגי הנתבעים טענו שלא קיבלו אותם. התנהלות התובע ביחס אליהם שונה ממכתבים אחרים ששלח בכך שהוא לא שמר שום ראיה שתעיד על שליחתם. בעניין זה הנני מקבל את טענת הנתבעת 1 שאין להתייחס אליהם כראיות מהימנות מכל הטעמים שנמנו בסיכומים (סעיפים 37-43). ללא המכתבים האמורים, אין זכר להתעניינות מצד התובע בציוד שהושאר במושכר על ידו בין המועד שעזב את הנכס לבין מועד הגשת התביעה, לרבות בתקופה בה נערכה פשרה בין הצדדים, מהלך אשר אתייחס אליו בהמשך. 31. הנתבעת 1 ניסתה לאתר את התובע ואשתו לצורך גביית החוב משך מספר שנים, לרבות באמצעות חוקרים פרטיים. הוטלו עליהם עיקולים והוצאו נגדם פקודות מאסר (כמתואר בסעיפים 13-19 לתצהיר פינקלשטיין ונספחים ו'-ז' לתצהירו). 32. בין התאריכים 1-14 למרץ 2005 הוחלפה סידרת מכתבים בין עו"ד פינקלשטיין מטעם הנתבעת 1 לבין עו"ד ענתבי מטעם התובע ואשתו כאשר בסופו של עניין שולם על ידי התובע ואשתו סך של 12,000 ₪ לסילוק סופי של חובם כלפי הנתבעת 1. עיון במכתבים מעלה כי עו"ד ענתבי ביקש וקיבל הבהרות כי עם תשלום הסכום לא תהיינה לנתבעת 1 טענות נוספות אולם אי-אפשר שלא לשים לב לכך כי הוא לא העלה ולו ברמז כי לתובע טענות כלשהן כלפי הנתבעת 1. מובן כי לא הועלתה גם טענת קיזוז במסגרת התכתבות זו. לאחר מכן, מיד לאחר קבלת האישור האמור מהנתבעת 1, הוגשה ביום 15.3.05 התביעה דנן. אין צורך לומר כי התביעה הוגשה שנים רבות לאחר האירועים המהווים את הבסיס לעילת התביעה. התובע לא סיפק כל הסבר סביר לעניין זה ואין מקום לקבל את טענתו כי לא היה מסוגל להגיש את התביעה לפני כן (שלא לומר להתריע על כוונתו) לאור מצבו הכלכלי הרעוע כפי שטען, טענה שנסתרה על ידי הדברים שהובאו בסעיפים 30 -31 לסיכומי הנתבעת 1 בעניין מצבו הכלכלי והליכים משפטיים שונים שניהל במהלך שנים אלו ובהתאם להפניות לעמודים הרלוונטיים בפרוטוקול הדיון שאוזכרו שם. 33. אין מחלוקת כי הציוד בסופו של דבר סולק ונעלם. הנתבעת הודתה כי בשלב מסויים - טרם הגשת התביעה - עשו העובדים באתר גבע הכרמל סדר ונקיון בשטח האחסנה והציוד נזרק. בנוסף, אין מחלוקת כי לא אותרה רשימת תכולה לגבי הציוד. בעניין זה העלתה הנתבעת 1 שתי טענות: ראשית כי בשנת 2004 העתיקה הנתבעת 1 את משרדיה וכי ייתכן ותיעוד, אם היה, נזרק בשלב זה. בנוסף, האחראי על הפינוי נהרג בתאונת דרכים בשנת 2006. הנתבעת 1 טענה לנזק ראייתי שנגרם על ידי השיהוי הרב בהגשת התביעה בכל הקשור לעניינים אלו. בנסיבות, יש מקום לקבל את טענתה. 34. התובע טען כי מדובר בציוד רב ויקר ערך. להוכחת המצאות הציוד במקום הוא צירף רשימה שנערכה בקשר אליו (הרשימה צורפה כנספח י' לכתב התביעה ונספח ו' לתצהירו ובנוסף לחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו. רשימה אחרת נוספת צורפה לכתב התביעה כנספח ו' - כאשר קיימים הבדלים ביניהם). למען הסדר יצויין כי הרשימה אינה מסמך רשמי של התובע או של גורם אחר ולא צויין בתצהירו מקור הרשימה (ראו סע' 11 לתצהיר התובע). בחקירתו הוא אישר כי מדובר בהערכתו (למרות שהוא עמד על כך כי אין מדובר בהערכה אלא ידע ודאי: עמ' 31, ש' 26-27, לפרוטוקול). הוא גם לא היה מסוגל להסביר את סיבת השוני בין הרשימות שצורפו לכתב התביעה (עמ' 32, ש' 4, לפרוטוקול). לעומת זאת, בחקירתו הוא טען כי היתה ברשותו כרטסת מלאי שלא צורפה לראיות וגם לא גולתה בהליכים המקדמיים (עמ' 32, ש' 7 לפרוטוקול). בנוסף, הודה התובע כי מי שרכש את הציוד היתה חברה בבעלותו בשם רענן, שאין צורך לומר כי אינה צד לתביעה (עמ' 31, ש' 14 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל עולה כי לא הוגש שום מסמך רשמי לגבי המלאי שנמצא כביכול במושכר; הרשימה שצורפה, נערכה על ידי התובע מבלי שהיה מסוגל להמציא שום תיעוד לגביה; הציוד באותה רשימה היה שייך בכלל לחברה שאינה תובעת בהליך דנן. 35. בנוסף, הוגשה חוות דעת מומחה מטעם התובע. אין מקום להסתמך על חוות הדעת לעניין קביעת הערך של הציוד (שכאמור לעיל ממילא לא הוכח שהיה במקום). ראשית, העד שערך את חוות הדעת הינו חברו, עובדו לשעבר של התובע וערך אותה כטובה לחבר והוא הודה בכך בריש גלי (עמ' 12 ש' 12 לפרוטוקול). שנית, לא הוכח כי מדובר במומחה בתחום לפי אמות-המידה המקובלות למומחיות לצורך הגשת חוות דעת משפטיות. בנוסף, חוות הדעת לא נערכה כלל על ידי העד, אלא על ידי התובע (עמ' 10, ש' 3 לפרוטוקול ולפני כן). הסבריו של העד ביחס לכך שהוא כביכול רשם את חוות הדעת בכתב יד, היו דחוקים בלשון המעטה (עמ' 9, ש' 21-32; עמ' 10, ש' 3-9 לפרוטוקול). בסיכומו של דבר, חוות הדעת אינה עומדת בסטנדרטים הדרושים לעדות מומחה ואין מקום ליחס לה משקל משמעותי אם בכלל (ו' קדמי, על הראיות, חלק שני (תשס"ד-2003) 662, סע ד(2), 666). 36. באשר לטענות אודות אבדן הכנסה, אציין רק כי לא הונחה תשתית ראייתית, ולו המינימלית ביותר (בתצהיר התובע ישנה התיחסות כללית בלבד בסע' 24 ללא כל פירוט), ובחקירתו אף חזר בו התובע מחלק מהטענות שנטענו בכתב התביעה בנושא זה (עמ' 17 ש' 11-23 לפרוטוקול). בחקירתו הוא לא היה מסוגל לפרט פרטים מינימליים אודות הכנסותיו בשנים הרלוונטיות. 37. טרם סגירת נושא העדויות עלי להוסיף הערה לגבי מהימנות העדים בחקירתם. בנוסף על האמור לעיל וכיוון שבמקרה זה הדברים בלטו בצורה יוצאת דופן, הנני רואה חובה לציין כי התרשמותי מחקירת התובע והעד שהובא כעד מומחה מטעמו היתה כי מדובר בעדויות בלתי מהימנות. חלק ניכר מתשובותיהם לשאלות היו מתחמקות או לא לעניין ועמדו בניגוד לאמור בתצהיר ובחוות הדעת. בנוסף, נתגלו פערים מהותיים בין הנטען בעדות הראשית לבין התשובות שניתנו בלחץ החקירה הנגדית. עדי הנתבעת לעומת זאת, סיפקו רצף של תצהירים מסודרים ומפורטים אשר עמדו היטב בחקירה הנגדית. 38. מסקנותיי מהממצאים האמורים הינן כדלקמן: התובע עזב את המושכר והחליט מסיבותיו שלא לחזור אליו כאשר נותר חוב כספי בגין שכר דירה. בעניין זה יש להעיר כי טענות התובע באשר לרקע, או כפי שהוא כינה זאת, "הטריגר" לאירוע, הפגיעה בנכס קודם לעזיבתו, אינן חלק מעילת תביעתו. ממצא זה נובע מהצהרת התובע בעקבות התנגדות הנתבעים להעלאת הנושא, אז הוא הצהיר כי מדובר בעובדות רקע בלבד. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי גרסתו עדיפה על גרסת הנתבעים, לפיה הוא עזב את הנכס לאור העדר כדאיות כלכלית. מכאן המסקנה שלעיל, כי התובע עזב את הנכס מסיבותיו הוא. הנתבעת 1 פעלה כדין לפינוי תכולת המושכר על פי פסק דין שניתן לטובתה. משך תקופה ארוכה מאד הנתבעת 1 היתה מוכנה לאפשר לתובע ליטול את הציוד שהשאיר תמורת תשלום של כ- 10,000 ₪. התובע לא גילה כל עניין בציוד ועוד התחמק משך שנים מתשלום חובו. התובע אף לא השמיע טענה כלשהי אודות הציוד משך שנים, גם לא בסמוך למועד שהסדיר את החוב כלפי הנתבעת 1 במסגרת הפשרה, שיום לאחריה הגיש את תביעתו. הנתבעת לא היתה מסוגלת, לאחר שנים רבות, להראות רשימה של הציוד שנלקח לאחסנה (שבהמשך נזרק) אולם יש לייחס את חוסר יכולתה לשיהוי בהגשת התביעה שגרם לה נזק ראייתי (ראו: ע"א 5110/05 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג (נבו), 18.1.07). גם בעניין הנזקים הנטענים לא הניח התובע תשתית עובדתית-ראייתית מינימלית להוכחת נזקיו. למרות שצורפו הנתבעים 2 ו-3 לתביעה בעילה של אחריות אישית, לא הונחה תשתית כלשהי לגביהם ועניינם נזנח לחלוטין בסיכומי התובע. התובענה נדחית על כל חלקיה. 39. בסופו של עניין, מדובר במקרה מובהק של הגשת תביעת סרק על סכום משמעותי שהוגשה בחוסר תום לב, הכל בנסיון להיפרע שלא כדין מהנתבעים. לאור אופן ניהול ההליך על ידי התובע, הטענות העובדתיות הרבות שהועלו על ידו ונסיונו להיבנות מהתקלה (המאוחרת) של סילוק הציוד לאחר שנים ואי-מציאת רשימת התכולה, היה צורך לנהל הליך שלם עד אשר התברר כי התביעה חסרת כל יסוד. התובע העמיד את הנתבעים משך תקופה ארוכה בצורך להתגונן כלפי תביעה שידע שאין לה בסיס. הנתבעים נאלצו לבזבז זמן ומאמצים רבים כדי להדוף את התביעה שעל פי סכומה העמידה אותם בסיכון כספי משמעותי והיוותה סיכון כלכלי-אישי לגבי הנתבעים 2 ו-3. חייבת לבוא תגובה הולמת על כך בצורת פסיקת שכ"ט עו"ד והוצאות לדוגמא (בש"א (ת"א) 2858/08 בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל בתפקידו כנאמן ומפרק שבירו תעשיות זכוכית בע"מ (נבו, 5.1.09). בנסיבות, יש מקום לפסוק את שכר הטרחה וההוצאות ביחס ישיר לסכום התביעה והם יועמדו על סך של 2.5% מסכום התביעה לצורך שכ"ט (כולל מע"מ) ו-2.5% מסכום התביעה לצורך הוצאות משפט. סכומים אלו ישאו הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום. תביעת סרק / הליך סרקהוצאות משפטשכר טרחה