קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלקה עקב נזילת מים במטבח: השאלות העומדות לדיון הן: האם אחראיות הנתבעות לתאונת העבודה מיום 20.7.03 בה נפגע התובע בגופו? אם כן; מהו סכום הפיצויים שעל הנתבעות לשלם לתובע? כללי: בעלי הדין: בכל זמן הרלוונטי לתביעה: התובע, יליד 5.1.1968, חסר השכלה פורמלית, היה עובד של הנתבעת 1, והנתבעת 1 היתה מעבידתו; בעלי השליטה בנתבעת 1 היו הגיסים של התובע; הנתבעת 1 היתה הבעלים והמפעילה של אולמי שמחות, ברחוב לישנסקי 3 בראשל"צ, אשר היו ידועים כ"אולמי מוסקט" (להלן-"העסק"); הנתבעת 2, חברת ביטוח, ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים. התאונה: העסק היה מורכב מ-3 קומות. קומה ראשונה, בה היו המשרדים, קומה שניה, בה היו המטבח הגדול והאולם הגדול, והקומה השלישית, בה היה האולם הקטן ומטבח שירות. במטבח הגדול היו שני מדיחי כלים, קטן וגדול. במדיח הקטן שטפו את הכוסות, ובמדיח הגדול שטפו את הצלחות ושאר כלי האוכל. עובר לתאונה שימש התובע כמנהל התפעול של הנתבעת 1. במסגרת תפקידו, היה עליו להגיע לעסק בין השעות 8 ו-9 בבוקר, לבדוק שהכל תקין בעסק, ולקבל את העסק נקי לאחר האירוע של הלילה הקודם. התובע היה מגיע לעסק, והיה מוצא על שולחנו רשימת תקלות שהיה עליו לטפל בהן. בשעות הערב והלילה היה מגיע לעסק האחראי על המטבח, שהגדרת תפקידו היתה "צ'יף סטיוארט". על אחראי זה היה לדאוג לתפעול המטבח במהלך האירועים שהתנהלו בשעות הערב והלילה, לנקיון הכלים שהשתמשו בהם לצורך האירועים ולנקיון המטבח. אחראי זה לא היה הולך לביתו, אלא רק לאחר השלמת כל עבודתו, דהיינו מטבח נקי מסודר ויבש. ביום 20.7.03, הגיע התובע לעסק, כמידי יום ביומו. בעת שנכנס למטבח החליק על רצפה רטובה במטבח הגדול, סובב את ברכו הימנית ונפל. התאונה הינה תאונת עבודה, ובמסגרת התביעה לדמי פגיעה אישרה הנתבעת 1 שהתאונה אכן התרחשה. ראה לענין זה את מוצג ת/1. העדויות: מטעם התובע העידו התובע ומר אנקרי מקס (להלן-"מקס"), שהיה צ'יף סטיוארט בלילה שלפני קרות התאונה, ולמחרת בבוקר, בעת שהגיע התובע לעבודתו. שני עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר אלי שטיינברג, אשר קבע בחוות דעתו שכתוצאה מן התאונה נותרו לתובע 10% נכות לצמיתות. הנתבעות ויתרו על חקירתו של ד"ר שטיינברג. מטעם התובע העידו פרופ' נרובאי, המומחה הרפואי מטעם הנתבעות, וחוקר מטעמן. שני עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. לאחר תום פרשת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: שאלת החבות: האם היו עדי ראייה לתאונה? מחומר הראיות עולה כי בעת קרות התאונה מקס היה במטבח, אך היה מאחורי המדיח הקטן, ולא ראה את התאונה. לאור עדותו זו, קשה לקבל את טרונייתן של הנתבעות על הצהרתו של התובע שלא היה אדם שראה את התאונה. שכן, מקס לא ראה את התאונה, ולכל היותר הוא יכול להעיד על סביבת התאונה ולא יותר. לאור זאת, אינני מוצא סתירה בין דבריו אלו של התובע לבין דברי החוקר, שהתובע אמר לו שאף אדם לא ראה את התאונה. הסביבה בה התרחשה התאונה: בעת שביקש מקס להשתמש במדיח הגדול לאחר תום האירוע שהיה בלילה שקדם למועד התאונה, התברר לו שיש נזילת מים מהמדיח הגדול, וישנן תקלות בהפעלתו. על כן, עבר מקס להשתמש במדיח הקטן, דבר שהאריך את שעות עבודתו גם לאחר שהתובע הגיע לעסק. כתוצאה מנזילת המים מהמדיח הגדולה נוצרה שלולית מים במטבח ששיטחה כ-2 מ"ר. התאונה: בעת שנכנס התובעת למטבח, דרך על שלולית המים, החליק וסובב את ברך ימין ונפל ארצה. כתוצאה מן התאונה נפגע התובע בברך ימין, כפי שיתואר להלן. אחריות הנתבעת 1 כלפי התובע: הלכה פסוקה היא כי חובתו של מעביד לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה, שיטת עבודה בטוחה וכלי עבודה בטוחים. ראה לענין זה את ע"א 663/88 יהודה שירויאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225, 229-230. בע"א 498/93 סבן פורטונה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ נדונה תביעה של עובדת לפיצויים בגין החלקה במקום העבודה. לעניין חובתו של מעביד במקום עבודה בו קיימת סכנת החלקה, כתב כב' השופט ת. אור כדלקמן: .6" עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה לבדה ללמד על אחריות המעבידה להחלקה או לתוצאותיה. תיתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו אירעה ההחלקה. לפיכך, נקבע לא אחת שהחלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שהיא אירעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום בו היא ארעה (ע"א 683/77ברוק נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(2) 157; ע"א 417/81מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1) 72; ע"א 371/90חמוד נ' רכבת ישראל (טרם פורסם)). ואולם, כשמדובר בסכנה שאינה נכללת בסיכוני יום יום אלא בסכנה של המצאות נוזל או חומר על משטח אשר יש בו לסכן את ההולכים עליו, על מחזיק המקום לנקוט אמצעים כדי למנוע או לסלק את הסכנה. כך הוא בודאי לגבי מעביד, החייב לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח. במסגרת חובתו זו עליו לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות, ולהזהירו בפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת (ראו ע"א 417/81 הנ"ל והציטוט שם מדבר השופט שמגר בע"א 235/80ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם)). .7בענייננו הוכח גם הוכח שעקב אי שמירה על נקיונו של משטח העבודה נוצרה סכנת החלקה ומי מעובדי המעבידה אשר חובתו היתה לנקות את השומן שעל הריצפה אשר עצם הימצאותו במקום צפויה היתה, כמבואר לעיל - לא דאג לכך. כפי שהוכח, הוטלה חובה על כל עובד המעביר בשר ממקום למקום להקפיד שאם נופל ליכלוך או מטפטף שומן ארצה עליו מיד לנקות את המקום. לפי עדותו של שגיא, הסכנה של המצאות שומן על הריצפה היתה ידועה, והיתה קשורה לסיכוני העבודה המבוצעת במפעל המעבידה. בין אם המשמעת בדבר חובת הניקוי לא היתה יעילה והאשמה להמצאות כתם השומן היתה על אחד מעובדי המעבידה, ובין אם ההשגחה והפיקוח לא היו יעילים ולא מנעו את סילוק כתם השומן שהיווה סיכון לעובדי המעבידה, בכל אחד מאלה רובצת על המעבידה אחריות לסיכון שנוצר באולם הייצור, עקב המצאות כתם השומן במסלול הליכתה של המערערת." מאחר וארעה נזילת מים מהמדיח הגדול, היתה חובה על מקס להתקשר עם מי מבעלי הנתבעת 1 או אל התובע, על מנת להודיע להם על התקלה, בנסיון למצוא פתרון לתקלה זו, ואם לא היו מוצאים פתרון לתקלה זו, לפחות היו מזהירים את התובע שבהיכנסו למטבח עליו להיזהר מהמים המצויים ברצפה. דבר זה לא נעשה. בנוסף, על הנתבעת 1 היה לדאוג לכך שתהיינה תעלות ניקוז ליד המדיח הגדול, כך שאם תהיה נזילה מהמדיח, יתנקזו הנוזלים לתעלות הניקוז, ולא יתפרשו על פי המטבח, ויהוו סיכון בטיחותי. טוענת הנתבעת שתקלה זו היתה ברשימת התקלות שהיו בפני התובעת בוקר בו התרחשה התאונה. סבור אני שיש לדחות טענה זו, שכן לא הוכח שאכן תקלה זו היתה ברשימת התקלות שהיו בפני בבוקר התאונה. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת 1 הפרה כלפי התובע את חובתה לספק לו מקום עבודה בטוח, ועל כן אחראיות הנתבעות לקרות התאונה. אשם תורם: טוענות הנתבעות שיש לייחס לתובע אשם תורם, שכן היה עליו להסתכל היכן הוא הולך, ובמיוחד כאשר יש שלולית מים בשטח של 2 מ"ר. כמו כן, מאחר והוא היה עובד בכיר בנתבעת 1, היה עליו ליתן הוראות מתאימות אם יש נזילה מהמדיח. סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעות בעניין זה, מהסיבות כדלקמן: התובע הינו חסר השכלה, ואינו בקי בבטיחות בעבודה; על הנתבעות היה לדאוג להזמין מומחה לבטיחות בעבודה, על מנת שיתן הנחיות מתאימות; התובע עבד אצל הנתבעת 1 מספר חודשים מועט לפני שקרת התאונה; אין כל עדות שהיתה נזילה של מים מהמדיח או נזילת מים במטבח קודם לתאונה, דבר שעליו יכול היה התובע להסתמך בעת שנכנס למטבח; התובע לא יכול היה ליתן הוראות לעניין תעלות הניקוז במטבח, שכן התקנת תעלות ניקוז דורשות מאבים כספיים, ורק בעלי השליטה של הנתבעת 1 יכלו להחליט בעניין זה. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שעל הנתבעות רובצת מלוא האחריות לקרות התאונה, ואין לייחס לתובע כל אשם תורם לתאונה. שאלת הנזק: הפגיעה הגופנית והנכות הרפואית: לאחר התאונה פנה התובע לבדיקה בחדר מיון של בית החולים בל-השומר. בחדר המיון אובחנה חבלה לרצועות המפרק (הברך הימנית) עם תפליט תוך פרקי. לאחר שחרורו מחדר מיון, התחיל התובע טיפול רפואי במסגרת קופ"ח, וטופל באמצעות תרופות לשיכוך כאבים ומנוחה. עקב המשך תלונות על כאב, עבר הדמיה של הברך ובדיקת מיפוי עצמות, אשר הדגימה נזק למפרק. בגין המשך התלונות, נדרש לעבור ניתוח ארטרוסקופי, שבוצע במרכז הרפואי ע"ש "רבין" ביום 28.7.05. בניתוח אובחן קרע במיניסקוס הפנימי ופגיעה נרחבת בסחוס המפרקי דרגה 3 בגודל של מעל 1.5 ס"מ בקוטרו. לאחר הניתוח המשיך בטיפול פיזיקלי. (לעניין זה ראה פרק "סיפור המחלה" בחוות דעתו של ד"ר שטיינברג). לאחר ניתוח הכריתה, המשיך התובע להתלונן על כאבים בברך ימין. לכן המליצו רופאיו של התובע לעבור ניתוח ארטרוסקופיה חוזרת. ביום 7.8.06 בהרדמה כללית בוצעה כריתה חלקית של המיניסקוס הקרוע. בסיכום הניתוח נרשם כי כונדרופלסטיקה של איזורי הסחוס לא יציבים. התובע שוחרר לאחר הניתוח השני לביתו עם הוראות לחופשת מחלה בת חודש וחצי, דריכה חלקית על הרגל אך ורק עם קביים, וביקורת בבית החולים חודש לאחר הניתוח. לפני הניתוח השני נבדק התובע ע"י ד"ר שטיינברג ועל ידי וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. הן ד"ר שטיינברג והן הוועדה הרפואית קבעו שכתוצאה מהתאונה, נותרו לתובע 10% נכות לצמיתות. פרופ' נרובאי, המומחה מטעם הנתבעות קבע שלתובע נגרמה נכות לצמיתות בשיעור 2.5% בלבד. פרופ' נרובאי נחקר על חוות דעתו. נראה שיש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר שטיינברג על פני חוות דעתו של פרופ' נרובאי מהסיבות כדלקמן: פרופ' נרובאי הודה בחקירתו הנגדית שבעת מתן חוות דעתו לא עמד בפניו גליון מהלך הניתוח, ולכן לא יודע מה בדיוק נכרת מהמיניסקוס של התובע; פרופ' נרובאי התעלם לחלוטין מהכתוב בנספח ה' לתצהיר התובע (סיכום הניתוח השני) שכונדרופלסטיקה של איזורי הסחוס לא יציבים; המיניסקוס הוא אבר נושא משקל, ופגיעה כמו זו של התובע באיבר נושא משקל, אינה כה קלה כמו שמתאר פרופ' נרובאי; פרופ' נרובאי לא לקח בחשבון החמרה של הנכות בעתיד; וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שהיא וועדה ניטרלית ולא "מתנדבת" לקבוע אחוזי נכות, קבעה שלתובע נותרו 10% נכות לצמיתות, כפי שקבע ד"ר שטיינברג, וזאת בלי לקחת בחשבון החמרה של הנכות בעתיד. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שלתובע נותרו 10% נכות לצמיתות כתוצאה מן התאונה. השתכרותו של התובע עובר לתאונה: בהתאם לדיווח למל"ל בתביעה לדמי פגיעה היתה השתכרותו הממוצעת של התובע בחודשיים וחצי שקדמו לתאונה בסך 6,722 ₪ נכון ליום התאונה. אמנם לאחר מכן השתכר התובע קרוב ל-10,000 ₪ לחודש, אך יש לראות את העלאת המשכורת על רקע מערכת היחסים המשפחתית עם בעלי השליטה של הנתבעת 1, ולא על רקע העלאת משכורתו ללא יחס לקרבה המשפחתית. הסך 6,722 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה נכון ליום מתן פסק הדין מגיע לסך 7,522 ₪. אבדן השתכרות: לאחר התאונה הי התובע בחופשת מחלה עד ליום 20.10.03, דהיינו במשך שלושה חודשים. בהתאם לפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 27.3.06, בעקבות הניתוח הראשון היה התובע בתקופות אי כושר כדלקמן: מיום 28.7.05 ועד ליום 15.9.05 בשיעור 100%; מיום 16.9.05 ועד ליום 30.11.05 בשיעור 30%. סבור אני שיש להתייחס לנכות בשיעור 30% בברך כאל הגבלת כושר עבודה לחלוטין, שכן אם התובע היה מוגבל בהליכתו, ממילא יכול היה לעשות הרבה בעבודתו. כך שיש לייחס לתובע 4 חודשי אי כושר מלאים בגין תקופה זו. לאחר הניתוח השני היה התובע במשך חודש וחצי בחופשת מחלה (ראה נספח ה' לתצהיר התובע). לאור האמור לעיל עולה שהתובע היה בתקופת אי כושר במשך 8.5 חודשים. לאור זאת, הפסדי השכר שלו בגין חודשים אלו מגיעים לסך 63,937 ₪ (= 8.5 X 7,522). התובע חזר לעבודתו בנתבעת 1, ושכרו עלה, כך שעד לפיטוריו לא נגרמו לו הפסדי שכר. עקב שינוי הבעלות בנתבעת 1, פוטר התובע מעבודתו, ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 1.8.07. מאז ועד למתן פסק הדין חלפו שנתיים. התובע חסר השכלה, ולמעשה אין לו מקצוע כלשהו. הוועדה הרפואית קבעה שאין להפעיל במקרה של התובע את תקנה 15. בהדר נתון אחר לקביעת הנכות התפקודית של התובע, יש לקבוע שאחוזי הנכות הינם גם הנכות התפקודית של התובע. לאור זאת, הפסד השכר של התובע לכל חודש הינו 752 ₪ (= 10% X 7,522). לאור האמור לעיל, הפסד השכר של התובע מאז שפיטוריו נכנסו לתוקף (1.8.07) ועד למועד מתן פסק הדין מגיע לסך 18,048 ₪ (= 24 X 752). טוען התובע כי לאחר שחזר מהניתוח השני פחת שכרו לסך 6,500 ₪. סבור אני שלמעשה לא נגרם לתובע כל הפסד שכר, שכן משכורתו חזרה לדרגתה הקודמת, בעיקור ההשפעה של הקירבה המשפחתית. סך כל הפסד ההשתכרות של התובע לעבר מגיע לסך 81,985 ₪. אבדן כושר השתכרות: התובע יליד יום 5.1.1968, ונותרו לו עוד 26 שנות עבודה. לעיל קבעתי שלתובע נגרם אבדן כושר השתכרות בסך 752 ₪ לחודש. לכן אבדן כושר ההשתכרות בהיוון של 3% מגיע לסך 162,777 ₪. כאב וסבל: בהתחשב בתקופות ימי המחלה, תקופות אי הכושר ושני הניתוחים שעבר התובע, סבור אני שהסך 30,000 ₪ הינו פיצוי סביר בגין כאב וסבל, ואת סכום זה אני פוסק לתובע. עזרת הזולת: טוען התובע כי נזקק בעבר לעזרת הזולת, וכי את עזרה זו נתנה לו אשתו. סבור אני שהתובע אכן היה זקוק לעזרת הזולת בתקופה בה היה באי כושר בשיעור 100% ובמשך חודש וחצי שלאחר הניתוח השני, ובסה"כ כשלושה חודשים. על דרך האומדן אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה את הסך 10,000 ₪. לא הובאה בפני כל ראיה שהתובע יזדקק לעזרת הזולת בעתיד. הוצאות נסיעה מוגברות: טוען התובע כי בגין הנכות בברכו, לא יוכל ליסוע באטובוסים, ויהיה עליו ליסוע או ברכב פרטי או במוניות. התובע לא הביא כל ראיה שהיא על הצורך שלו ליסוע ברכב פרטי או במונית. מן הראוי שהתובע היה מגיש לבית המשפט חוות דעת שיקומית לעניין זה. על כן אני דוחה את תביעתו של התובע בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות: התובע תבע פיצויים בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. מאחר והתאונה היא תאונת עבודה, זכאי התובע לקבל את הוצאותיו הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי. על כן אני דוחה את תביעתו זו. הפחתות: התובע קיבל מהמל"ל את התשלומים כדלקמן: ביום 26.1.2004 את הסך 12,232 ₪; ביום 12.2.2004 את הסך 1,686 ₪; ביום 30.7.06 את הסך 21,113 ₪; ביום 30.7.06 סכום נוסף בסך 16,272 ₪; ביום 31.7.06 את הסך 442 ₪. סכומים אלה בתוספת הפרשי הצמדה נכון ליום מתן פסק הדין מגיעים ל- 56,587 ₪. הפיצויים לתשלום: סך כל נזקי התובע הינם כדלקמן: הפסד השתכרות 81,895 ₪ אבדן כושר השתכרות 162,777 ₪ כאב וסבל 30,000 ₪ עזרת הזולת 10,000 ₪. סה"כ 284,672 ₪ הפחתות 56,587 ₪ לתשלום 228,085 ₪. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: את הסך 228,085 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הנקוב בסעיף 1 לעיל + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.נזקי מיםתאונות נפילהנזילהתאונות החלקהמים