הטבות לעובד במעבר לגור בירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטבות לעובד במעבר לגור בירושלים: השופטת רונית רוזנפלד כללי לרגל העברת משרד הבינוי והשיכון מן העיר תל אביב לירושלים, ולאור התחייבות המערער, עובד המשרד, כי יעתיק את מקום מגוריו לירושלים, קיבל המערער בשנת 1984 הטבות כספיות מן המשיבה (להלן - המדינה), כסיוע לרכישת דירה. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי ציבור מר גולדנברג ומר שפירא; עב 1197/06) , שקבע כי המערער לא מילא אחר התחייבותו להעתיק את מקום מגוריו לירושלים, וחייב אותו, על פי תביעת המדינה נגדו, להשיב את ההטבות הכספיות שקיבל. יצוין כי זו פעם שנייה שבית דין זה נדרש לסכסוך דנן, וזאת לאחר שהתקבל ערעור שהגישה המדינה על פסק דין קודם שנתן בית הדין האזורי בתביעתה כנגד המערער. על פי פסק הדין שניתן בערעור [ע"ע 423/99 מדינת ישראל - אגוזי (, 28.12.05)], הוחזר התיק לבית הדין האזורי לשם השלמת ראיות, והכל כפי שיפורט להלן. התשתית העובדתית הרלוונטית וההליכים המשפטיים ביום 3.12.1980 החליטה הממשלה על העברת היחידות הארציות של משרדי הממשלה מתל-אביב לירושלים, וקבעה כי בשלב ראשון יועברו משרדים אחדים, ובהם משרד הבינוי והשיכון (להלן -משרד השיכון או המשרד). בעקבות החלטה זו נחתם ביום 22.6.81 הסכם בין הסתדרות עובדי המדינה וועדי העובדים במשרד לבין המדינה (להלן -הסכם ההעברה או ההסכם). הסכם זה עיגן את החלטת הממשלה בדבר העברת משרד השיכון לירושלים ואת זכויות העובדים. בין השאר נקבעה בהסכם האפשרות לעובדים לבחור באחת מבין שלוש האפשרויות הבאות: מעבר לירושלים, הישארות בשירות המדינה באזור תל-אביב ופרישה משירות המדינה בתנאים מועדפים. באשר לעובדים שיבחרו לעבור לעבוד בירושלים, נקבע בהסכם כי הם יהיו זכאים לסיוע ברכישת דירה בירושלים (להלן - ההטבות), וזאת על פי כללים שפורטו בהסכם ובנספחיו. בין השאר נדרשו העובדים לבצע את המעבר לירושלים עד ליום 1.8.1984, ולהתגורר בירושלים במשך תקופה בת חמש שנים. בהסכם נקבעו שלוש תקופות: תקופת התארגנות, תקופת מעבר ותקופת הסתגלות. במועדים מאוחרים יותר הוארך המועד לביצוע המעבר לירושלים - תחילה עד ליום 30.9.86 ולאחר מכן עד ליום 31.1.87. המערער, עובד משרד השיכון, עבד עד אותה עת במשרד בתל-אביב והתגורר עם בני משפחתו ברעננה. המערער הודיע על בחירתו לעבור לעבוד בירושלים, ובהתאמה לכך ועל פי הוראות ההסכם הוענקו לו הטבות לרכישת דירה בירושלים. ההטבות שקיבל המערער בשעתו היו אלה: הלוואה צמודה בסך 967.74 ש"י; הלוואה עומדת צמודה בסך 1048.39 ש"י; מענק העברה בסך 241.94 ש"י; הלוואה בלתי צמודה בסך 967.74 ש"י. בשלב מסוים לאחר שהוענקו ההטבות לעובדים שבחרו לעבור להתגורר בירושלים, התברר למשרד כי בין העובדים אשר בחרו לעבוד בירושלים, היו כאלה שלא עברו להתגורר בה יחד עם בני משפחותיהם. המשרד פנה אז לעובדים שבחרו לעבור לירושלים וביקשם להצהיר אם אכן עברו לירושלים עם בני משפחותיהם, אך העובדים סירבו להיענות לבקשה. המשרד שכר חוקרים פרטיים כדי לברר אם העובדים שרכשו דירות על פי ההסכם גרים בדירות אלה. תוצאות החקירה לא הוצגו לפני העובדים או נציגיהם. במקביל הקים המשרד ועדה פנים-משרדית במטרה לברר האם העובדים אכן עברו להתגורר בירושלים (להלן: ועדת ההשגות). לעובדים התאפשר להעביר השגותיהם בכתב לוועדת ההשגות, ונאמר להם כי תינתן להם הזדמנות נוספת לטעון על פה לפני הועדה. על רקע חילוקי דעות בין ההסתדרות לבין המדינה בדבר אופן פירושו של הסכם ההעברה בעניינים אחדים, הגישה ההסתדרות בקשת צד לסכסוך קיבוצי בבית הדין האזורי בירושלים (תב"ע מו/ 4-21), בה ביקשה בין השאר לקבוע כי עובד שעבר להתגורר בירושלים בגפו מילא אחר תנאי ההסכם. בית הדין האזורי דחה את עמדת ההסתדרות, וקבע כי עובד שבחר לעבוד בירושלים חייב להעתיק את מקום מגוריו הקבוע לירושלים ולקבוע בה את מרכז חייו; כי גם בני הזוג חייבים להתגורר בירושלים, וכי עובד שקיבל הטבות לרכישת דירה בירושלים ולא עבר עם משפחתו לבירה הפר את ההסכם, וחייב להחזיר את כל הכספים שקיבל לצורך העתקת מקום מגוריו. בית הדין האזורי הוסיף עוד וקבע בהליך הקיבוצי כי המשרד רשאי היה להקים צוות פנימי שיקבע את עמדת המשרד בנוגע לאותם עובדים שבחרו לעבור לירושלים (ועדת ההשגות). ערעור שהגישה ההסתדרות על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה (דב"ע מז/4-8 ,להלן - פסק הדין בסכסוך הקיבוצי). במסגרת פסק הדין בערעור אישר בית הדין הארצי בין השאר את הקביעה, כי המשרד היה רשאי להקים צוות פנימי (ועדת השגות) לבחינת עמדת המשרד בנוגע לאותם עובדים שבחרו לעבור לירושלים. נקבע עוד כי העובדים אינם חייבים להופיע בפני הוועדה. במקביל, לצד ההליך הקיבוצי, הגישו 96 עובדים ובהם המערער, תביעות אישיות לבית הדין האזורי בירושלים. בתביעותיהם, עתרו העובדים לקבלת סעדים זהים לאלה שהתבקשו בהליך הקיבוצי. תביעות אלה נדחו על ידי בית הדין האזורי, תוך שנקבע כי אין בדחיית התביעות כדי להכריע בשאלה האם מי מן העובדים עבר להתגורר בירושלים או לא עבר לגור בה; כל עובד יהא רשאי להגיש תביעה נפרדת בבית הדין; האמור בפסק הדין שניתן בסכסוך הקיבוצי חל על העובדים, שכן הם היו צד לסכסוך הקיבוצי. על פסק הדין בתביעות האישיות לא הוגש ערעור. לאחר שניתן פסק הדין בסכסוך הקיבוצי, הגישה המדינה תביעות כנגד עובדים, בהם המערער, שלשיטתה לא עברו להתגורר בירושלים חרף קבלת ההטבות על פי ההסכם. בתביעת המדינה בבית הדין האזורי כגד המערער (תב"ע נב/365-3) נטען כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו. על כן עתרה המדינה לבית הדין כי יורה למערער להשיב את ההטבות שקיבל בערכן הריאלי, בהתאם להוראות ההסכם. במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, ולהוכחת טענתה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו, הגישה המדינה, בין היתר, תצהיר עדות ראשית של מר חיים קארה, מי שריכז בשעתו את הטיפול בעובדי המשרד שעברו להתגורר בירושלים. בתצהירו התייחס מר קארה לממצאי חקירה שהתנהלה בשנת 1985 בעניינו של המערער, ולפרוטוקול ועדת ההשגות מיום 23.3.88 אשר בפניה התייצב המערער. לתצהירו של מר קארה צורף הקטע הרלוונטי מפרוטוקול הוועדה, וכן דו"ח החקירה. כמו כן, הגישה המדינה לבית הדין האזורי חוות דעת של רואה החשבון ראובן בכר, בה חושבו סכומי ההטבות שעל המערער להשיב. מנגד טען המערער, כי לא הפר את הוראות ההסכם, וכי דין תביעת המדינה נגדו להידחות על הסף. כמו כן ביקש למחוק סעיפים מתצהירו של מר קארה. בהחלטתו מיום 15.11.98 הורה בית הדין האזורי על מחיקת אזכור דו"ח החקירה מתצהירו של מר קארה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי על החלטה זו נדחתה. עם תום שלב הראיות קיבל בשעתו בית הדין האזורי את טענות המערער, וקבע בפסק דינו מיום 24.11.99 (השופט הראשי יעקב נויגבורן; עב 300365/92, להלן- פסק הדין האזורי הראשון) כי המדינה לא הציגה כל ראיה להוכחת טענתה כי המערער לא קיים את ההסכם ולא עבר להתגורר דרך קבע בירושלים. באשר לממצאי ועדת ההשגות שהציגה המדינה, קבע בית הדין כי אין להם כל נפקות, והם אינם מהווים ראיה לעצם קיום ההסכם על ידי מי מהעובדים. אשר על כן, ומשלא הרימה המדינה את הנטל להוכחת תביעתה, דחה בית הדין האזורי את התביעה. ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי התקבל (ע"ע 423/99 ראו לעיל בפסקה 2, להלן - הערעור הקודם, ), באופן שבית הדין הארצי הורה על החזרת התיק לבית הדין האזורי, על מנת שיתאפשר לצדדים להשלים הצגת ראיותיהם. בית דין זה התייחס בפסק דינו לראיות שהגישה המדינה במסגרת הדיון שקוים בבית הדין האזורי, כמו גם לטענת מר אגוזי כי כלל לא הופיע בפני ועדת ההשגות, כנטען בתצהירו של מר חיים קארה, וקבע לעניין זה, מפי חברי השופט יגאל פליטמן, כדברים הבאים: "מתצהירו של מר קארה עולה כי הנ"ל הצהיר שמר אגוזי הופיע בפני "וועדת ההשגות" ביום 23.03.88. חלק הפרוטוקול, ובו לשיטת המצהיר רישום דבריו של מר אגוזי באותו המעמד, צורף לאותו התצהיר, ובו מצינו דברים אלה: "מר אגוזי ישראל קרא את תוצאות החקירה ומאשר את העובדות. 'אחרי שקניתי את הדירה. אשתי חלתה. מצרף אישורים'. העובד נתבקש להמציא אישורים מרופאת המשפחה על תאריך תחילת המחלה אצל אשתו. 'אינני יודע מה התכניות שלי לעתיד'. סיבה נוספת שאשתי לא עברה לירושלים זה הקור. העובד מאשר כי הוא לא נמצא בירושלים כל לילה." העד מר קארה אף נחקר בחקירה נגדית באשר לוועדת ההשגות ... אם כי לא מצאנו שאלות ספציפיות בנוגע למר אגוזי בהקשר זה. באמור, יש לדידנו להצביע על כך שהמדינה המציאה ראייה לטענותיה. בלי לקבוע מסמרות אשר למשקלה של אותה ראיה, סבורים אנו כי היה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לפתחו של מר אגוזי ... לא למותר לציין כי בסיכומיו של מר אגוזי ... מר אגוזי אישר, בניגוד לאמור בעיקרי הטיעון, כי הופיע בפני וועדת ההשגות וכי ציין בפניה כי לא לן בירושלים כל לילה, הודאתו זו מעבירה לפתחו את נטל הבאת הראיות, להוכיח כי למרות שלא לן בירושלים בכל לילה, בכל זאת הוא ומשפחתו עברו לגור בעיר זו". בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי כאמור, הוחזר התיק לבית הדין האזורי, לשם השלמת הבאת הראיות מטעם הצדדים. משהשופט יעקב נויגבורן פרש מתפקידו, הועבר המשך הדיון למותב בראשות סגנית הנשיאה השופטת דיתה פרוז'ינין. טענות המערער כפי שפורטו בתצהירו הן כי בחודש אוגוסט 1984 עבר להתגורר בירושלים יחד עם אשתו המנוחה; בעת המעבר סבלה רעייתו מבעיות בריאותיות שונות כגון קשיים בהליכה וחוסר יציבות. תופעות אלה החמירו לאחר המעבר לירושלים. בשנת 1985 אושפזה אשת המערער, ובהמשך התברר למרבה הצער כי היא חולה בטרשת נפוצה. בשל החמרה במצבה הבריאותי היא נאלצה לשהות בבתי חולים ובבית הוריה בבת-ים, בעוד המערער המשיך להתגורר בירושלים עד לשנת 1990. משהתברר כי מחלתה של אשתו חשוכת מרפא, הוא ביקש לפרוש משירות המדינה ביום 24.4.1986, אך בקשתו לא נענתה. לטענת המערער, הוא מעולם לא הופיע בפני וועדת ההשגות; הוא החזיר את כל ההטבות שניתנו לו, וחישובי המדינה לעניין שיעור ההטבות מוטעים. עוד טען המערער כי המשרד עשה דין לעצמו כשגבה ממנו כספים באמצעות קיצוצים בשכרו. המערער צירף לתצהירו בדיקת פוליגרף שעבר, אשר מוכיחה את טענתו כי לא התייצב בפני וועדת ההשגות. בהחלטתו מיום 27.11.06 קבע בית הדין האזורי כי בדיקת הפוליגרף אינה קבילה כראיה, ואין להסתמך עליה. פסק הדין שבערעור בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את תביעת המדינה וחייב את המערער להשיב את ההטבות שקיבל בערכן הריאלי. בית הדין דחה את טענת המערער כי לא הופיע בפני ועדת ההשגות, וכי הדברים המיוחסים לו בפרוטוקול שצורף לתצהירו של מר קארה אינם דברים שהשמיע בעצמו לפני הוועדה. בקביעתו זו התבסס בית הדין על פסק דינו של בית דין זה בערעור הקודם. בית הדין האזורי עמד על כך כי המערער לא הציג כל ראיה המבססת טענתו בדבר מגורים בירושלים וזאת למרות שידע עוד משנת 1986 כי המשרד מטיל ספק בנכונות טענתו בדבר מעבר למגורים בירושלים, יחד עם בני משפחתו. בית הדין הוסיף עוד וציין כי לא סבירה בעיניו גרסת המערער בדבר רכישת הדירה בשנת 1984 לצורך מגורים בפועל, וזאת נוכח העובדה שהדירה הייתה בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. בית הדין הצביע לעניין זה על הראיות שמהן עולה כי אשתו המנוחה של המערער סבלה מקשיים בניידות עוד משנת 1983, וכי סבלה למרבה הצער ממחלת הטרשת הנפוצה משנת 1984. עוד קבע בית הדין כי לא הוכח שבסמוך לאחר מועד המעבר לירושלים, חלה התדרדרות במצבה הבריאותי של אשת המערער; לא הוכחה טענת המערער כי בנו בן החמש התחנך בגן ילדים בירושלים, ולא הוכח כי בשנים 1984 - 1988 שמשה דירת בני הזוג ברעננה את בתה של אשת המערער מנישואיה הראשונים. בית הדין הוסיף עוד והפנה לכך שהמערער לא נרשם לקופ"ח ולסניף בנק בירושלים, ולא היה חלק מקהילה דתית בעיר. בית הדין ציין עוד כי המערער לא חלק על כך שלא הגיב למכתב שנשלח אליו בחודש יולי 1986 בנוגע לממצאי החקירה של המדינה והסנקציות הכרוכות בהפרת ההסכם. התנהלות זו של המערער מהווה לפי קביעת בית הדין האזורי הודאה שבשתיקה בנכונות האמור במכתב. בית הדין קבע כי היה על המערער להמציא למשרד את כל הפרטים הנוגעים למעבר אלא שהוא לא עשה כן, וגם בכך יש כדי להעיד, כי לאמיתו של דבר לא היה מעבר. על כן קבע בית הדין כי "הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי עבר עם משפחתו להתגורר בירושלים". בהתייחס לטענת המערער כי הודיע למשרד על השינוי בבחירתו בין החלופות השונות, ועל בקשתו לפרוש משירות המדינה, קבע בית הדין האזורי כי האפשרות לשנות את הבחירה בדיעבד מותנית בכך שהעובד התגורר בירושלים עם משפחתו במשך 5 שנים, תנאי שלא התקיים במקרה דנן. בית הדין הוסיף וציין כי לא הוכח שהבקשה נסמכה בשעתו על מצבה הרפואי של אשת המערער. לעניין זה הפנה בית הדין לנוסח ההודעה של המערער, שבה לא הוזכר המצב הרפואי כעילה לבקשה לפרישה. בית הדין קבע כי על המערער להחזיר את סכומי ההטבות שניתנו לו בערכם הריאלי, באופן שעליו לשלם הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים שכבר החזיר לבנק בגין ההלוואה הצמודה וההלוואה הבלתי צמודה, ולהחזיר את ההלוואה העומדת הצמודה ומענק ההעברה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משקבע כי המערער לא הוכיח שבוצעו קיצוצים בשכרו בעקבות הפרת ההסכם על ידו, דחה בית הדין את טענת הקיזוז שהעלה המערער, מה גם שטענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה. על פסק דינו של בית הדין האזורי, וכן על ההחלטה מיום 27.11.06 בדבר אי קבילות בדיקת הפוליגרף, סב הערעור שבפנינו. הערעור לטענת המערער, פסק הדין ניתן מבלי שבית הדין האזורי בחן כראוי את חומר הראיות. פסק הדין ניתן באיחור, ובחינת חומר הראיות הייתה שטחית ורדודה. לטענת המערער, מפסק דינו של בית הדין הארצי בערעור הקודם לא עולה הקביעה כי המערער הופיע בפני ועדת ההשגות, ומשכך לא היה מקום כי בית הדין האזורי יסתמך בקביעתו זו על פסק דינו של בית הדין הארצי. כמו כן טוען המערער כי שגה בית הדין האזורי בהטילו עליו את נטל ההוכחה, בעוד שלכל היותר מוטל היה עליו נטל הבאת הראיות. המערער מוסיף עוד וטוען כי לא היה מקום לייחס משקל לכך שהוא לא העביר את חשבון הבנק מתל-אביב לירושלים, ולכך שהוא לא היה חלק מ"קהילה דתית". לטענתו, בית הדין האזורי התעלם מעובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן הוא התגורר בדירה בירושלים ולן בה כל אותן שנים מבלי להשכירה, וכי לא היה פירוד בין המערער לאשתו המנוחה אותה סעד עד לפטירתה בשנת 2000. לטענתו, גם אם אשתו לנה בבית הוריה בשל מחלתה בתקופה הרלוונטית, הרי שמרכז חייה נשאר בירושלים. המערער מוסיף וטוען כי שגויה קביעתו של בית הדין האזורי לפיה המערער לא היה רשאי לשנות את בחירתו בדיעבד, בעקבות מחלת אשתו, ולבחור באפשרות הפרישה משירות המדינה. ב"כ המערער הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענה כי בית הדין קמא נתפס לכלל טעות עת קבע כי אשת המערער אושפזה בבית החולים בחודש אוקטובר 1984, וזאת מבלי שהדבר עולה מן המסמכים הרפואיים. כן טוען המערער, כי שגויה החלטת בית הדין מיום 27.11.06 לפיה בדיקת הפוליגרף שהציג אינה קבילה כראיה. לבסוף טוען המערער כי נפלה טעות בקביעת בית הדין האזורי לפיה חויב בתשלום ריבית, וזאת מאחר שערכן הריאלי של ההטבות נושא הפרשי הצמדה בלבד. כמו כן טען המערער כי פרע את ההלוואה הבלתי צמודה וההלוואה הצמודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ועל כן לא היה מקום לחייבו בגין הטבות אלה פעם נוספת. עוד טען המערער, כי את המענק וההלוואה העומדת הוא קיבל תוך הגבלת השימוש בהם לרכישת הדירה בלבד, ומשכך לטענתו יש לחייבו לכל היותר בתשלום 30% מערכה של הדירה כיום. המדינה ביקשה להותיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. לטענתה, המערער השתהה בהגשת סיכומיו בבית הדין האזורי, ועל כן עליו להלין על עצמו תחת העלאת טענות נגד בית הדין האזורי בנוגע לאיחור במתן פסק הדין. לעניין נטל ההוכחה טוענת המדינה כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את גרסתה או לבסס את גרסתו הנגדית. לבסוף טוענת המדינה כי נכונה קביעתו של בית הדין האזורי בדבר אי קבילות בדיקת הפוליגרף כראיה, שכן תנאי לקבילות בדיקת הפוליגרף הוא הסכמת שני הצדדים להגשתה. משהיא לא נתנה הסכמתה להגשת תוצאות הבדיקה, צדק בית הדין בקובעו כי אין להגישן כראיה. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות שבערעור ועיינו בכלל החומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו כי דינו של הערעור להידחות, וכל זאת מן הטעמים כפי שנפרט להלן. בבואנו לדון בטענות שבערעור נזכיר מושכלות ראשונים לפיהם "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאמה לכך, על המדינה, בהיותה התובעת בהליך, מוטל הנטל להוכיח תביעתה. עליה מוטל "נטל השכנוע" כי המערער לא מילא אחר התנאים שבהסכם ההעברה ולא עבר להתגורר עם בני משפחתו בירושלים, כמתחייב על פי ההסכם, ומשכך, הוא מחויב בהחזר ההטבות על פי הקבוע בהסכם. בצידו של "נטל השכנוע" הרובץ כל העת על המדינה כתובעת, נמצא את "חובת הראיה" שהיא טפלה במהותה לנטל השכנוע, ומשמעה, "הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו של התובע". חובה זו, שלא כמו "נטל השכנוע", אינה מוטלת לכל אורך המשפט בהכרח על כתפי התובע. הכלל הוא כי אם "הביא התובע ראיות לכאורה לביסוס תביעתו, עוברת אז חובת הראיה אל הנתבע. 'ראיות לכאורה' בהקשר זה משמע, ראיות אשר אם יינתן בהן מלוא האמון ואם יוענק להן המשקל הראיתי הדרוש, יהיה בכוחן לשמש בסיס לקבלת התביעה" [ראו ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין - אהרון המל (, 9.12.07), יעקב קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורת תשס"ד - 2003, עמ' 1505-1506, 1538-1540, ההדגשה שלי ר.ר). בהתאמה לכללים האמורים קבע בית דין זה בפסק דינו בערעור הקודם, לאחר שסקר את הראיות שהובאו לפני בית הדין האזורי, כי די היה בראיות שהובאו מטעם המדינה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המערער. משכך, עם החזרת הדיון לבית הדין האזורי, היה על המערער להביא ראיות מטעמו, כך שבסופו של דיון ניתן יהיה לבחון, על בסיס כל הראיות ועל רקע שיקולי מהימנות ומשקל אם הובאו די ראיות להוכחת התביעה, ואם הורם נטל השכנוע על ידי המדינה. ואכן, כמצוות בית דין זה ועל פי הנחייתו, קיים בית הדין האזורי הליך הוכחות בו בחן את חומר הראיות שהציג לפניו המערער. חומר הראיות מטעם המערער כלל את תצהיר המערער, חקירה נגדית שנחקר על תצהירו ומסמכים שונים. בית הדין האזורי אף למד והסיק מסקנות מהעדרן של ראיות בנושאים שונים. לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, העדרן של ראיות כאלה או אחרות מטעמו של המערער השפיע על הערכת מהימנות גרסתו. מסך כל הראיות כפי שנפרשו בתיק, הגיע בית הדין למסקנה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו כפי שטען. אכן, בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי "הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי עבר עם משפחתו להתגורר בירושלים". בכך נפלה טעות בפסק הדין, באשר הנטל לא היה מוטל על המערער להוכיח כי עבר עם בני משפחתו להתגורר בעיר. "נטל הבאת הראיות" הוא שהועבר אליו, כפי שנקבע בפסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון, לאחר שהמדינה הביאה בשלב ראשון די ראיות מטעמה. הנכון הוא, שלפי העולה מכלל חומר הראיות כפי שנפרש בפני בית הדין האזורי, ובשים לב לראיות שלא הובאו מטעמו של המערער, ובכך היה כדי להשפיע על הערכת מהימנות גרסתו, הנטל שלא "הורם" על ידי המערער הינו נטל הבאת הראיות. משכך, די היה בראיות המדינה כדי לשכנע ולהוכיח טענתה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו. ובמה דברים אמורים? באשר לטענת המדינה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים, הנסמכת על פרוטוקול ועדת ההשגות כראיה, וטענת המערער מנגד כי כלל לא הופיע בפני הוועדה- בפסק הדין בערעור הקודם עמד בית דין זה על האמור בתצהירו של מר קארה לפיו המערער הופיע בפני ועדת ההשגות ביום 23.3.88, ועל הפרוטוקול שצירף לתצהיר בו נמצא רישום של הדברים כדלקמן: "מר אגוזי ישראל קרא את תוצאות החקירה ומאשר את העובדות. "אחרי שקניתי את הדירה אשתי חלתה. מצרף אישורים". העובד נתבקש להמציא אישורים מרופאת המשפחה על תאריך תחילת המחלה אצל אשתו. "אינני יודע מה התוכניות שלי לעתיד. סיבה נוספת שאשתי לא עברה לירושלים זה הקור". העובד מאשר כי הוא לא נמצא בירושלים כל לילה." בפסק הדין אף צוין כי מר קארה נחקר בחקירה נגדית בקשר לישיבת ועדת ההשגות, אלא שלא נמצא כי הוא נשאל שאלות ספציפיות בנוגע למר אגוזי. בכך מצא בית הדין הארצי בשעתו כי "המדינה המציאה ראיה לטענותיה", וכי מבלי לקבוע מסמרות בקשר למשקלה של הראיה, די היה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לפתחו של מר אגוזי. בית הדין הארצי אף עמד על כך כי בסיכומיו של מר אגוזי בבית הדין האזורי בהליך הראשון צוין כי: "הנתבע אישר בפני וועדת ההשגות כי הוא מתגורר בירושלים, למרות שלא לן בה כל לילה וכי עדיין אינו יודע את תכניותיו לעתיד". בקשר לכך נקבע בפסק הדין בערעור הקודם: "הנה כי כן מר אגוזי אישר, בניגוד לאמור בעיקרי הטיעון, כי הופיע לפני ועדת ההשגות וכי ציין בפניה כי לא לן בירושלים כל לילה, הודאתו זו מעבירה לפתחו את נטל הבאת הראיות, להוכיח כי למרות שלא לן בירושלים בכל לילה, בכל זאת הוא ומשפחתו עברו לעיר זו". בדיון לפני בית הדין האזורי שקוים לאחר שהוחזר אליו עניינו של המערער על פי פסק הדין הנ"ל, חזר המערער על טענתו כי מעולם לא הופיע לפני ועדת ההשגות, ואף ביקש לבסס טענתו בתוצאות בדיקת פוליגרף. בית הדין האזורי דחה מכל וכל טענה זו של המערער. בהסתמכו על פסק הדין שניתן על ידי בית דין זה בערעור הקודם, קבע בית הדין האזורי כי מפסק הדין עולה ממצא עובדתי חד משמעי לפיו, המערער אכן הופיע בפני ועדת ההשגות, ומשנרשמו הדברים כפי שנרשמו מפיו בפרוטוקול, ברי שיש בהם כדי להצביע על כך שלא עבר לירושלים יחד עם בני משפחתו כטענתו. המערער טוען כנגד קביעה זו של בית הדין האזורי, שלא פירש נכונה לטענתו, את הקביעות וההנחיות שבפסק הדין שניתן בערעור. בקשר לאמור יובהר כי בפסק הדין שניתן בערעור הקודם נקבע, ובאופן הברור ביותר, כי המדינה הביאה לפני בית הדין האזורי ראשית ראיה שיש בה ממש להוכחת טענתה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים. ראשית ראיה זו נמצאה בתצהירו של מר קארה ובפרוטוקול שצורף אליו, שלא רק שלא נסתר על ידי המערער, אלא שבסיכומיו בבית הדין האזורי בהליך הקודם, אף אישר כי אכן הופיע בפני ועדת ההשגות. בפסק הדין הושאר פתח למערער, לאחר שהוחזר עניינו אל בית הדין האזורי, לסתור את הראיה עליה נסמכת המדינה, ולהוכיח כי למרות שלא לן בירושלים בכל לילה, בכל זאת הוא ומשפחתו עברו להתגורר בעיר. לכאורה, לאור הודאתו בסיכומים שהגיש לבית הדין האזורי בהליך הקודם, לא מצא בית הדין הארצי מקום לאפשר בירור נוסף בשאלה אם אכן הופיע המערער לפני ועדת ההשגות. מכאן, שלא ניתן למצוא טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי, שנסמך על פסק דינו של בית דין זה ודחה מכל וכל את טענת המערער לפיה כלל לא הופיע לפני ועדת ההשגות. ויתרה מכך, אפילו כטענת המערער, כן התאפשר לו על פי פסק הדין שבערעור הקודם, לטעון ולהוכיח כי כלל לא הופיע לפני ועדת ההשגות כפי שנטען על ידי המדינה - לטעמנו, המסקנה העולה מכלל החומר שבתיק היא כי לא עלה בידו לעשות כן, ואף לא בראשית ראיה. בקשר לכך נדגיש את הדברים הבאים: ראשית - בשלב ההוכחות בהליך הקודם לא נחקר מר קארה על ידי בא כוח המערער בשאלה שבמחלוקת. מר קארה לא עומת עם טענת המערער כי לא הופיע בפני ועדת ההשגות וכי הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול מיום 23.3.88 לא נרשמו מפיו. באמור יש כדי לבסס את גרסת המדינה בדבר האותנטיות של הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול שצורף לתצהיר מר קארה ובמיוחד, שבסיכומי המערער באותו הליך נרשם מפי בא כוחו כי המערער אכן הופיע לפני ועדת ההשגות. נציין בקשר לאמור כי בא כוחו של המערער טען לפנינו כי שגגה נפלה מלפני בא כוחו של המערער בהליך הקודם כשכתב בסיכומים כי המערער הופיע לפני וועדת ההשגות. למותר לציין כי לפני בית הדין האזורי שאליו הוחזר עניינו של המערער להשלמת ראיות, לא הובאה כל ראיה להוכחת הטענה בדבר טעותו של עורך הדין הקודם, ואף בתצהירו של המערער טענה זו אינה מועלית. שנית - בנוסף לפרוטוקול וועדת ההשגות, צורף בשעתו לתצהיר מר קארה מסמך נושא תאריך 4 במאי 1988 (נספח ט(2) לתצהיר) שהוא מכתב הממוען אל המערער, ובו נרשמו הדברים הבאים: "הננו מצטערים להודיעך כי צוות הבדיקה לא נענה לבקשתך שהוצגה בפני הצוות ביום 23.3.88, הואיל וממצאי הבדיקה לא נסתרו על ידך בחומר ראיות, לא נמצאה סיבה לשנות את ממצאיה". המערער אינו מפנה לכל התייחסות שלו למכתב זה, בין להתייחסות ממועד סמוך להוצאת המכתב ובין להתייחסות ממועד מאוחר יותר. בית הדין לא הופנה לכל תגובה של המערער שבה הוא מלין כנגד הדברים שבמכתב, כיצד זה מיוחסים לו במכתב דברים שהשמיע בפני וועדת ההשגות ביום 23.3.88, בעוד שמעולם לא הופיע בפניה. אף לא מצאנו התייחסות אחרת של המערער אל המכתב- כי קיבל אותו או שלא קיבל אותו, כי פעל בקשר אליו באופן כזה או באופן אחר וכיו"ב. שלישית - בסעיף 14 לתצהירו מציין המערער כי ידרוש לזמן את חברי ועדת ההשגות, וכי הוא מזמין את מר חיים קארה ואת מי שרשם את הדברים בפרוטוקול לבוא ולהעיד אם בכלל הופיע בפני הועדה. אלא שבפועל, לא נקט המערער בכל צעד להזמנת מי מחברי הועדה למתן עדות. לא זו אף זו. המערער מלין על בית הדין שלא מצא לנכון מיוזמתו לשוב ולברר עם מר קארה, שנכח באולם בית הדין בעת המשפט, את טענתו כי מעולם לא הופיע לפני ועדת ההשגות. לנו לא ברור, אם אמנם נכח מר קארה באולם בית הדין, ואם כה נחוצה הייתה עדותו בשאלה שבמחלוקת, הכיצד זה לא ביקש המערער מבית הדין במהלך הדיון להעלותו על דוכן העדים ולחקור אותו בנושא. ומכל מקום, לא הופנינו לבקשה כזו מטעם המערער, ולהחלטה שניתנה על ידי בית הדין בעניין. רביעית - המבקש ביקש לבסס טענתו כי לא הופיע מעולם בפני ועדת ההשגות בממצאי בדיקת הפוליגרף. לא ניכנס כאן לעובי הקורה ולא נרחיב דברים אודות הבעייתיות שבממצאי בדיקת הפוליגרף כראיה בהליך משפטי. די להפנות לעניין זה להלכה הפסוקה, לפיה ממצאי פוליגרף לא ישמשו ראיה בהליך אזרחי אלא אם התקבלה לכך הסכמת שני הצדדים (ראו ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ (, 9.10.07); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פד"י מ"ב (1) 446; ע"א 4027/97 סולפרד בע"מ ואח' נ' עמישי, חברה לשיווק בע"מ ואח', פד"י נג (2) 522). משלא ניתנה הסכמת המדינה להגשת תוצאות הבדיקה כראיה, אין למצוא טעות משפטית בהחלטתו של בית הדין האזורי בה נדחתה בקשתו של המערער להציג את ממצאי בדיקת הפוליגרף כראיה מטעמו. הנה כי כן, מכל האמור עולה, כי אפילו נכונה טענת המערער כי אין למצוא בפסק דינו של בית הדין הארצי בערעור הקודם קביעה חד משמעית, המונעת ממנו לטעון ולהוכיח כי לא הופיע בפני ועדת ההשגות, טענה זו שלו נותרה בגדר טענה בעלמא. המערער לא הביא אף לא ראשית ראיה לסתור את עדותו של מר קארה ואת תצהירו והנספחים שצורפו אליו, לפיהם הופיע המערער בפני ועדת ההשגות וכי הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול, משקפים דברים שנמסרו מפיו. נטל הבאת הראיות כאמור, על פי קביעת בית הדין הארצי בערעור הקודם, עלה בידי המדינה להביא ראשית ראיה לטענותיה כנגד המערער, ובכך הועבר נטל הבאת הראיות אל המערער להוכיח, כי אכן עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו כטענתו. אילו ראיות הביא המערער לפני בית הדין האזורי להוכיח גרסתו בדבר המעבר לירושלים יחד עם בני משפחתו, ובדבר מגורי הקבע שלו בירושלים? האם הרים המערער את הנטל באופן שעלה בידו לסתור או להטיל ספק בראיות המדינה?, עיון בתיק מעלה כי למעט טענות בעלמא בדבר ביצוע המעבר לירושלים על פי הוראות ההסכם לא הובאה מטעמו של המערער כל ראיה אובייקטיבית להוכחת טענתו. המערער לא הציג חשבונות חשמל, מים, טלפון שיכולים להצביע על מגורים של קבע בדירה. בצדק דחה בית הדין האזורי את טענתו כי אין לצפות ממנו לשמור מסמכים מעין אלו במשך עשרות שנים. שהרי דין ודברים בשאלה אם אמנם העתיק את מקום מגוריו לירושלים מתנהל עימו עוד משנת 1986. היעדר מסמכים המצביעים על מגורים בירושלים אכן מבססים את גרסת המדינה מצד אחד, ומשליכים על בחינת מהימנות גרסתו. בעדותו בבית הדין מציין המערער לראשונה כי בנו בן ה- 5 ביקר בגן ילדים בירושלים במשך שמונה חודשים, ולאחר מכן ביקר בגן בבת ים, היא עיר מגוריהם של הורי רעייתו המנוחה, שטיפלו בה לפי דבריו. המערער לא צירף כל אסמכתא להוכחת טענתו. אף לא צורפה כל אסמכתא בנוגע למקום הלימודים של הבן במוסדות חינוך אחרים, בשלבים מאוחרים יותר. המערער אף טען כי ילדיו הבוגרים יותר בני 12 ו- 13 למדו בשנים הרלוונטיות בפנימיות באזור המרכז. לא למותר לציין כי המערער לא הביא כל אסמכתא לכך שאמנם למדו הילדים בשנים הרלוונטיות בפנימיות. כל טענותיו נותרו טענות בעלמא, חסרות כל ביסוס במסמכים אובייקטיביים. בית הדין האזורי מצא עוד להטיל ספק באמינות גרסתו של המערער בהצביעו על כך שמן המסמכים הרפואיים שהגיש המערער עולה כי עוד משנת 1983 סבלה רעייתו המנוחה מקשיים בניידות. משכך, ונוכח העובדה שהדירה שנקנתה בירושלים הייתה בקומה שלישית ללא מעלית, הטיל בית הדין ספק בדבר קיומה של כוונה אמיתית לבני המשפחה לעבור לירושלים. אמנם נכון, כטענת המערער, בהטבות שניתנו ודאי לא ניתן היה לקנות בתים יקרי ערך בני קומה אחת, אלא שבכך אין כדי לענות על התמיהה המתעוררת, ולו מן הטעם, שדירה בקומה ראשונה בבית דירות, ודאי תתאים יותר למי שסובל למרבה הצער מבעיות יציבה עוד משנת 1983. ב"כ המערער יוצא בחריפות רבה כנגד התייחסות שגויה של בית הדין בפסק דינו אל אחד המסמכים הרפואיים שבתיק, וכנגד מסקנתו של בית הדין כי רעייתו המנוחה אושפזה עוד בשנת 1984. אכן, עיון במסמכים הרפואיים שבתיק מעלה כי בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות בהתייחסו למכתב שחרור מבית החולים בילינסון מיום 14.3.88. באותו מכתב נרשם כי גב' אגוזי המנוחה אושפזה במחלקה ב- 10/87, בעוד שבית הדין האזורי קרא בטעות במסמך כאילו נרשם בו 10/84. אנו לא מצאנו כי בטעות זו יש כדי להשפיע על כלל הראיות כפי שנפרשו לפני בית הדין האזורי והמסקנה המתבקשת מהן. לסיום חלק זה, לא נותר לנו אלא להפנות לדרך ההתנהלות הראויה מצידו של עובד המקבל הטבות ממעסיקו, ומתבקש לתת למעסיקו פרטים אודות מילוי ההתחייבויות שקיבל על עצמו, כתנאי לקבלת ההטבות. יפים לעניין זה דברי חברי השופט יגאל פליטמן בפסק הדין שניתן בערעור הקודם, ובזו הלשון "לבסוף, נציין לעניין זה, כי לדידנו על מר אגוזי למסור מידע למעסיק בעניין מעבר משפחתו להתגורר בירושלים. כאשר עובד מקבל טובת הנאה נכבדה מן המעסיק, המותנית בתנאי של מגורים במקום כלשהו, ומשבידו של העובד המידע באשר למקום מגוריו ומגורי אשתו, הרי שאם למעביד קם ספק באשר לעמידה בתנאי, חייב העובד להענות לדרישת המעסיק ולספק מידע בנדון. חובת גילוי זו נגזרת מחובת תום הלב".(ההדגשה שלי ר.ר.) לפי העולה מן הראיות כפי שנפרשו לפני בית הדין האזורי, המערער נמנע מלשתף פעולה עם המשרד, ולא הגיב לפניות שפנה אליו המשרד לצורך בירור השאלה בדבר מעבר המשפחה לירושלים. גם בכך יש למרבה הצער, כדי לפעול לחובתו, בבחינת מהימנות גרסתו. על כל האמור עוד נוסיף כי בשעתו נמנה המערער על קבוצת תשעים ושישה עובדים שהגישו תביעות אישיות לבית הדין האזורי בירושלים, בהן ביקשו מבית הדין לקבוע כי אין ההסכם מחייב כי בני המשפחה יעברו להתגורר בירושלים יחד עם העובד. הנה כי כן, בבחינת כלל חומר הראיות כפי שנפרשו לפני בית הדין האזורי נמצא כי לא עלה בידי המערער להרים את הנטל ולסתור את ראיות המדינה לפיהן לא עבר יחד עם בני משפחתו להתגורר בירושלים. שינוי הבחירה המערער טוען כי נתונה הייתה לו האפשרות על פי ההסכם לשנות מבחירתו בין האפשרויות השונות. בהתאם לכך, ונוכח מצבה הרפואי הקשה של רעייתו, הודיע ביום 24.4.86 על בקשתו לפרוש משירות המדינה, אלא שהמדינה התעלמה מבקשתו. משכך לטענתו, מנועה המדינה מלתבוע השבתן של ההטבות שקיבל. בקשר לטענה זו עמד בית הדין האזורי על הכללים כפי שנקבעו בהסכם ההעברה בדבר הבחירה בין האפשרויות השונות- מעבר לירושלים, הישארות בשירות המדינה באזור תל אביב או פרישה משירות המדינה. בית הדין ציין כי על פי הוראות ההסכם יהיה זכאי עובד לחזור בו מהחלטה קודמת ולבחור סופית באחת משתי האפשרויות האחרות העומדות לבחירה רק אם עבר להתגורר בפועל בירושלים. בקשר לסוגיה זו כבר קבע בית דין זה בפסק דינו בהליך הקיבוצי כי: "אותם עובדים שהתגוררו בירושלים בגפם בלי משפחותיהם או באופן חלקי וארעי, לא עברו להתגורר בירושלים כנדרש בהסכם, ולא קיימו את התחייבותם בתום לב, על כן איבדו את זכותם לבחירה נוספת ואין הם זכאים לתנאים המועדפים לפי ההסכם" (דב"ע מז/8-4 הסתדרות עובדי המדינה - מדינת ישראל, פדע יט 327, בפסקה 14 לפסק הדין). טוען המערער כי ביקש לשנות את בחירתו נוכח מצבה הרפואי הקשה של רעייתו. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי בפניית המערער אין כל אזכור למצבה הרפואי של רעייתו, ומשכך, לא ניתן לבחון את טענתו, כמו גם את טיפול המדינה בבקשתו, בשים לב לנתון העובדתי הזה. למעלה מן הדרוש נציין, כי המערער אינו מפנה אף לא למסמך אחד שבו פנה אל המשרד וציין את מצבה הרפואי הקשה של אשתו ככזה המקשה עליו לקיים את התחייבויותיו על פי ההסכם. למערער עוד טענות כנגד מותב בית הדין האזורי שאיחר במתן פסק הדין, ושלא הקפיד על בחינת הראיות, במיוחד שההליך לא התנהל לפניו בשלביו הראשונים. בטענות אלו של המערער לא מצאנו כל ממש, וראוי היה למערער שלא להיזקק להן כלל. אף לא נמצא ממש בטענות המערער כי המדינה כבר גבתה את שווי ההטבות מן המערער דרך קיצוץ שקיצצה בשכרו - אם בשעות נוספות, אם בקיצוץ שעות כוננות או בכל דרך אחרת. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח לפניו כל קשר סיבתי בין שיעור שכרו של המערער לבין הפרת ההסכם. אמנם, כך קבע בית הדין , "הוכח עיכוב מסוים בהעלאה בדרגה ... אולם לנוכח קביעותיו של בית הדין הארצי כי העובדים נהגו לפחות בחוסר תום לב, אין פלא שלא קודמו באותה עת". בית הדין הוסיף וקבע כי המערער לא הוכיח הפחתה בשעות הנוספות או בשעות הכוננות עקב טענות המשרד כלפיו בקשר להפרת ההסכם. בקביעותיו אלה של בית הדין האזורי לא מצאנו מקום להתערב בהיותן מעוגנות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו. סיכומם של דברים לחלק זה - המדינה הוכיחה טענתה כי המערער לא עבר להתגורר בירושלים יחד עם בני משפחתו, כנדרש על פי תנאי הסכם ההעברה כתנאי לקבלת ההטבות. אכן, מן המסמכים שצרף המערער עולה כי למרבה הצער רעייתו חלתה במחלה קשה. עם זאת, עלה בידי המדינה להוכיח כי שלא כטענת המערער, הוא לא עבר יחד עימה להתגורר בירושלים ביולי 1984, וכי באף מועד אחר, בין בסמוך לכך או לאחר מכן, לא התגורר המערער יחד עם בני משפחתו בירושלים. אשר על כן, ונוכח תנאי ההסכם, בדין נדרש המערער על ידי המשיבה להחזיר את ההטבות שקיבל לסיוע ברכישת דירה בירושלים, ולא נפלה כל טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי שקיבל את תביעת המדינה נגדו. שיעור סכומי ההחזר בית הדין האזורי קבע כי על המערער לשלם למדינה "את הפרשי הריבית וההצמדה על הסכומים שכבר הוחזרו. כמו כן עליו להחזיר את מענק ההעברה ואת ההלוואה העומדת הצמודה למדד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק". המערער טוען כי קיבל שתי הלוואות רגילות בהן לא הייתה טמונה כל הטבה, ואותן כבר החזיר במלואן, כולל הפרשי הצמדה וריבית, ואין לחייבו בכל תשלום נוסף בגינן. בנוסף, קיבל מענק העברה והלוואה עומדת. ה"הטבות" שקיבל על פי ההסכם הינן אך ההלוואה העומדת ומענק ההעברה. לטענת המערער, על מענק ההעברה וההלוואה העומדת יש להוסיף הפרשי הצמדה בלבד, ללא ריבית. כמו כן, המערער קיבל את המענק וההלוואה העומדת תוך הגבלת השימוש בהם, באופן שהתאפשר לו אך לרכוש דירה. ערכה של הדירה היום נמוך ביותר. המדינה מימנה בפועל רכישת 30% בלבד של הדירה ואף פחות. לפיכך, אם חייב המערער בהשבה של ההטבות, הרי שההשבה צריכה להיות בשווי של 30% מערך הדירה ולא של ההטבות. שיעור ההשבה שבו מחויבים עובדי משרד השיכון שלא מילאו אחר תנאי הסכם ההעברה ולא העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים יחד עם בני משפחותיהם כבר נדון והוכרע בפסיקתו של בית דין זה, בע"ע 1488/02 שלמה חן - מדינת ישראל (, 15.1.06 להלן- פרשת חן). בעיקרו של דבר, בפרשת חן אימצה דעת הרוב מפי חברי השופט יגאל פליטמן, את עקרונות החישוב כפי שנקבעו בחוות דעת רואה החשבון ראובן בכר מטעם המדינה, וזאת, בהסתייגות אחת, ולפיה, שיעור הריבית שיעמוד בבסיס החישוב יהיה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961, והתקנות שהותקנו מכוחו בתקופות הרלוונטיות, ולא בשיעור כפי שנקבע בחוות דעתו של רואה חשבון בכר. גם בעניינו של המערער נסמכה המדינה על חוות דעת של רואה החשבון בכר. מעיון בחוות הדעת עולה כי זו אותה חוות דעת עליה נסמך בית דין זה בפרשת חן. בגוף חוות הדעת פורטו עקרונות החישוב, וכן נמצא בה התייחסות ספציפית לסכומי ההחזר בהם יש לחייב עובדים שונים, בהם שלמה חן, המערער ועובדים נוספים. בחוות דעתו של רואה החשבון בכר פורטו עקרונות החשב הכללי לחישוב הערך הריאלי של ההטבות ובהן "חישוב הפרשי הצמדה וריבית על ההחזרים ששולמו לבנקים בעבר וכן חישוב הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל על יתרות חוב שלא סולקו" (ראו עוד לעניין יתר עקרונות החישוב בחוות הדעת. ההדגשה שלי ר.ר.). אין טענה למערער כאילו העקרונות עליהם מבוססת חוות דעתו של רואה חשבון בכר בעניינו שונים מאלה שאושרו בפסק הדין בפרשת חן. בנסיבות אלה לא מצאנו כל הצדקה לסטות מקביעותיו של בית דין זה בפרשת חן, שכבר אישר את עקרונות החישוב כפי שפורטו בחוות דעתו של רואה חשבון בכר. הנה כי כן, אין טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי שקיבל את עמדת המדינה לעניין שיעור ההחזר, למעט לעניין חישוב הריבית, כאמור לעיל. לאור האמור דין טענותיו של המערער לעניין שיעור סכומי ההשבה להידחות. סיכומם של דברים - הערעור על חלקיו השונים נדחה. באשר לשיעור הסכומים אותם חייב המערער להשיב בגין ההטבות שקיבל- המדינה תקבע את סכום ההשבה בהתאם למפורט בחוות דעתו של רואה חשבון בכר ועקרונות החישוב כפי שנקבעו שם, ובשינוי המתבקש לעניין הריבית. כל זאת, בהתאם לפסיקת בית דין זה בפרשת חן, כך ששיעור הריבית יהיה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961 והתקנות שהותקנו מכוחו בתקופות הרלוונטיות, ולא בשיעור הנקוב בחוות דעתו של רואה חשבון בכר. בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה אליה, תמציא המדינה למערער הודעה מפורטת על שיעור החוב, בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל. המערער ישלם הוצאות שכ"ט עו"ד המדינה בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישולם על ידי המערער בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה אליו, שאם לא כן יוסיף הסכום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ירושלים