קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל פיתוח מפעל מים: זהו פסק דין, בתביעת התובעת להשבת סכום ששילמה לתובעת, כ- "היטל פיתוח מפעל מים", במסגרת "חשבון תשלומי חובה", לצורך קבלת היתר בניה. יצויין, כי התביעה הוגשה במקור, כתביעה להשבת תשלומים שונים, ששילמה התובעת לנתבעת - היטל ביוב, אגרת חיבור למפעל מים, והיטל פיתוח מפעל מים. בהחלטה מיום 4.6.06, בבש"א 1888/05, , התקבלה בקשת הנתבעת, לסילוק על הסף של חלקי התביעה, אשר עסקו בהיטל ביוב, ובאגרת חיבור מים, ובהתאם לאותה החלטה הוגש כתב תביעה מתוקן. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים. התובעת הינה חברה, העוסקת בין היתר בבנייה למגורים. ביום 12.2.01, התקשרה התובעת בהסכם עם מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (להלן:"משהב"ש"), לבניית ארבעה בניינים, ובהם 95 יחידות דיור, בשכונת נווה אילן באשקלון (להלן: "ההסכם עם משהב"ש"). זאת, לאחר שזכתה במכרז לבניית הדירות. לטענת התובעת, המדובר בשכונת מגורים שהדירות בה שווקו על ידי משהב"ש, אשר ביצע את כל עבודות הפיתוח בשכונה. בפרק ב' להסכם עם משהב"ש, שכותרתו "עבודות הפיתוח הכללי שבוצעו ו/או יבוצעו על - ידי משרד הבינוי והשיכון", התחייבה התובעת, לשלם למשהב"ש את המחיר, עבור "עבודות הפיתוח הכללי, אותן אמור משהב"ש לבצע, ואשר כללו בין היתר "הכנת תכניות עבודה מפורטות לביצוע מערכות לאספקת מים למתחם", וכן "מערכת אספקת מים עד לגבולות המתחמים". כן התחייבה התובעת, להשלים על חשבונה, את עבודות הפיתוח שלא בוצעו על ידי משהב"ש, ואת החיבורים למערכות גם מחוץ לגבולות המגרשים. בסעיף 39.ג לפרק ב' להסכם, נקבע: "בנוסף לאמור...ולמען הסר ספק מתחייבת החברה לשלם עבור זכויות מים לרשות המקומית והיטל ביוב עבור מכון טיהור. כן ידוע לחברה כי אגרות או היטלים בגין חיבור מים וביוב של הרשת הפרטית לרשת העירונית יחולו על החברה". יצויין, כי הוראה דומה, נקבעה בחוזה הפיתוח שנכרת ביום 3.5.01, בין התובעת לבין המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (נ/2). התובעת שילמה למשהב"ש בהתאם להסכם הבניה, סך 5,474,089 ₪, עבור ביצוע העבודות מחוץ למתחם, ולטענתה, סברה כי בכך יצאה ידי חובתה, ולא תדרש לשלם היטל פיתוח מפעל מים לנתבעת. התובעת טענה, כי למרות שעבודות הפיתוח בתוך המתחם בו בנתה את הבניינים, וגם מחוצה לו, בוצעו על ידי התובעת, או שממונו על ידה כאמור לעיל, נדרשה לשלם לנתבעת כתנאי להוצאת היתר בניה, אגרות והיטלי פיתוח ובהם, היטל ביוב, אגרת חיבור למפעל מים, והיטל פיתוח מפעל מים. התובעת נדרשה לשלם בין היתר, היטל פיתוח מפעל מים (מבנה), בסך 416,675 ₪, והיטל פיתוח מפעל מים (מגרש) בסך 64,027 ₪. סך כל האגרות וההיטלים, על פי דרישת הנתבעת והועדה המקומית לתכנון ולבניה, היה 1,612,159.10 ₪, כאשר מסכום זה הופחת סך 560,785 ₪, בהתאם לסיכום בין הנתבעת ובין משהב"ש, אשר יפורט בהמשך. בסך הכל נדרשה התובעת, לשלם סך 1,051,373.50 ₪, ואין מחלוקת, כי אכן שילמה סכום זה. לטענת התובעת, האגרות וההיטלים ששילמה לרבות היטל פיתוח מפעל מים, נגבו שלא כדין, בניגוד להוראות סעיף 17 לפקודת העיריה (אספקת מים) 1936, ובניגוד לחוק עזר לאשקלון (אספקת מים) תשנ"א - 1991, משום שהנתבעת לא ביצעה ולא מימנה, את עבודות התשתית במתחם. לטענתה, כל חיוב שהושת עליה בגין ההיטל, הינו "חיוב יתר שאינו כדין הבטל מדעיקרא", ועל כן, היא תובעת לחייב את הנתבעת, להשיב לה את סכום ההיטל ששילמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם -1980. סכום התביעה עמד במועד הגשתה, על 723,541 ₪. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי יש לדחות את התביעה על הסף, בשל שיהוי השתק ומניעות, משום שחלפו למעלה משלוש שנים, מאז שילמה התובעת את ההיטל, ועד הגשת התביעה, כאשר התובעת שילמה את התשלומים, ללא כל מחאה או טענה, ואף לא פנתה מעולם אל התובעת, קודם הגשת התביעה, לבירור פשר החיובים. הנתבעת טענה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, באשר הנתבעת הסתמכה על התנהגות התובעת, אשר יצרה לטענתה, "מצג של השלמה עם התשלום", בכל הנוגע לתכנון תקציבה והוצאותיה. הנתבעת טענה, כי גבתה את האגרות וההיטלים, לרבות היטל פיתוח מפעל מים כדין, בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות, ובהתאם לסיכום שנערך בינה ובין משהב"ש ביום 7.8.96, בו נקבע בין היתר, כי: "משרד הבינוי והשיכון יגבה עבור עבודות ביוב ומים לפי אמדן עלויות. סכום זה יהווה תשלום ראשון ע"ח אגרות והיטלים של המים והביוב, והעיריה תגבה את ההפרש בעת הגשת הבקשות להיתר בניה... משרד הבינוי והשיכון יעביר לעירית אשקלון אמדן עלויות של מים וביוב לפני פרסום המכרז". לטענת הנתבעת, היא הפחיתה מסכום האגרות וההיטלים, בהם חוייבה התובעת, את העלות היחסית של התקנת תשתית המים במתחם עצמו, בהתאם לאומדנה שערך משהב"ש, ולטענתה, "...התובעת ככל ששילמה את הסכום - שילמה אותו למשב"ש, בעוד לעיריה שילמה את סכום ההיטל הנותר המתייחס לעלות התקנתן של תשתיות כלליות...". הנתבעת טענה, כי אין לקבל את טענת התובעת, לפיה זכות הנתבעת לגבות את ההיטל מותנית בכך, שתבצע בעצמה את עבודות התשתית. הנתבעת טענה בהקשר זה: "שיטת האגרות וההיטלים, להבדיל משיטת דמי ההשתתפות, מנותקת מעבודת תשתית או קטע ספציפיים. מושאהחיוב על פי שיטה זו הנו כלל הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות ולעיתים אף הקודמות של הרשות המקומית בגין עלויתיה הגלובאליות של מערכת תשתית מוניציפאלית ספציפית, זאת על סמך העובדה כי כל נכס נהנה מכלל התשתיות שבעיר - הן אלה שמוקמות בסמוך לנכס והן מהתשתיות הכלל עירוניות. על פי שיטה זו מחולקות כלל ההוצאות הנזכרות באופן שוויוני בין כלל הנכסים בעיר, תוך ניתוק הקשר בין התשלום לבין העלות הריאלית של ביצוע עבודות תשתית בצמוד לנכס ספציפי. ויודגש, שיטת ההיטל היא שיטה מימונית הצופה בפני עבר, הווה ועתיד, שנועדה לאפשר לרשויות לממן הוצאותיהן בגין פיתוח מערכת התשתית. לפיכך, התחשיב שעל פיו נקבעים ההיטלים והאגרות בחוקי העזר, לוקח בחשבון לא רק הוצאות שהוצאו (טרם מומנו) אלא גם הוצאות עתידיות של הרשות". מטעם התובעת, העידו מנכ"ל התובעת מר אייל פרץ, בתצהירו העיד מר פרץ בין היתר, כי כל התשתיות במתחם ובגבולותיו, בוצעו על ידי התובעת, או מומנו על ידה. לטענתו, קיים נוהג ברשויות מקומיות, בתחומן פעלה התובעת, לפיו "...מקום שבו הרשות לא מבצעת את התשתית היא אינה רשאית ומוסמכת לגבות עבורה". כן טען, כי גם אילו היתה הנתבעת מבצעת את עבודות הפיתוח בגבולות המגרש, לא היתה רשאית לגבות את ההיטל, משום שלא נתקיימו התנאים המקדמיים לכך, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962, החלים על היטל פיתוח מפעל מים, נוכח הוראת סעיף 17 לפקודת העיריות (אספקת מים). זאת, באשר לא נתנה לתובעת הודעה מראש על ביצוע עבודות הפיתוח והצנרת, ולא נמסר לה חשבון מפורט, של העבודות ועלויותיהן. מטעם הנתבעת, העידו מהנדס העיר מר דוד ירון, וגזבר העיר, מר אלברט אלקובי. מר ירון העיד בתצהירו בין היתר, על עבודות פיתוח מפעל מים שביצעה הנתבעת, ואשר קשורות לשכונה בה נבנו הבניינים על ידי התובעת. לטענתו, בין היתר הקימה הנתבעת, מגדל מים בנפח 500 מ"ק, הניחה קווי מים, המתחברים למתחם, והיא אחראית על תחזוקתם ותקינותם. לדבריו, הנתבעת גם אחראית לתחזוקת תשתית המים בתוך המתחם, על אף שזו בוצעה על ידי משהב"ש. העד טען, כי הנתבעת אחראית על תשתית המים בעיר בכללותה, וכן הקימה מתקני שאיבה ומגדלי מים, המשרתים את כל תשתית המים העירונית. מר אלברט אלקובי העיד בתצהירו בין היתר, על מהות ההיטל, העקרונות שעומדים בבסיס גבייתו, הסיכום עם משהב"ש, והחשבון בגינו נגבה ההיטל מן התובעת. לטענתו, חוייבה התובעת, בגין היטל פיתוח מפעל מים, בסך 215,702 ₪ בלבד, וזאת, משום שהיטלי פיתוח מים בהם חוייבה התובעת בגין הבניה ובגין המגרש יחד, הסתכמו ב- 480,702 ₪, כאשר מתוך הסכום שקוזז מסכום האגרות וההיטלים הכולל - 560,785 ₪ - החלק שקוזז בגין היטל פיתוח מפעל מים, הינו 265,000 ₪. כן העיד, כי כל תעריפי האגרות וההיטלים, מפורסמים וידועים לכל, במסגרת חוקי העזר העירוניים - יצויין כי ביחס לטענה זו נטען בסיכומי הנתבעת, כי היא מהווה הרחבת חזית אסורה, משלא נטענה בכתב ההגנה. העד העיד גם, כי ביצוע עבודות פיתוח מפעל מים, אשר פורטו בתצהיר מר ירון, על ידי הנתבעת, "...עלה ועולה לקופת העיריה עשרות מליוני ₪". לתצהיר מר אלקובי, צורפו בין היתר, טבלת פירוט חיובי הוצאות פיתוח שערך משהב"ש ביחס למתחם, וכן, מסמכים שונים, המעידים על עלויות עבודה שונות שביצעה הנתבעת ושעומדת לבצע, לרבות תוכניות עבודה שנתיות של העיריה, לשנים הרלוונטיות, אשר מפרטות פעילויות שונות, הקשורות לתשתית המים בעיר. צורפו אישורי משרד הפנים לתקציבים בלתי רגילים (תב"ר) שניתנו לנתבעת לצורך ביצוע עבודות "תשתיות מים", "תשתיות צנרת מים", "עב' פיתוח ביוב ומים", "עב' ושיפוצים קווי מים", "הנחת קווי מים", "החלפת קו מים במגדל מים", ועוד. צורפו גם הצעות תקציב, הכוללות תקציב מחלקת המים והביוב, ופירוט הפעילויות המתוקצבות, וכן פרוטוקולים של דיוני מועצת העיר, והחלטותיה לענין התקציב בשנים הרלוונטיות. שני עדי הנתבעת העידו, כי התובעת שילמה את ההיטל ללא מחאה, ולא ביקשה לקבל מידע ביחס לחיובים עד מועד הגשת התביעה. העדים נחקרו בחקירות נגדיות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. סעיפים 250 ו- 251 לפקודת העיריות (נוסח חדש), מסמיכים את מועצת העיר, להתקין חוקי עזר, על מנת לאפשר את פעילות העיריה, ובין היתר מסמיכים את המועצה לקבוע חוקי עזר, אשר יסדירו מתן רשיונות או היתרים ותשלום אגרות בגינם. המועצה רשאית לקבוע בחוקי העזר, הוראות בדבר תשלום "...אגרות,היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם...". סעיף 238 (א) לפקודה שכותרתו "מפעל מים", קובע את אחריות העיריה לאספקת מים בתחומה. מכח סמכותה בהתאם להוראות סעיפים 250 ו- 251 לפקודת העיריות, התקינה מועצת עירית אשקלון, חוק עזר לאשקלון (אספקת מים) התשנ"א - 1991. בסעיף 1 לחוק העזר, הוגדר "מפעל מים", כ: "כל האבזרים, לרבות באר, קידוח, מבנה, וכל מיתקן או מכשיר המשמשים או המיועדים לשמש לשאיבת מים, לאגירתם, להעברתם, לאספקתם או לטיפול בהם בדרך אחרת, שבבעלות העיריה, למעט רשת פרטית". בסעיף 4 לחוק העזר, שכותרתו, "היטל פיתוח מפעל מים", נקבעו ההוראות הבאות: "(א) בעלו של נכס או המחזיק מטעמו, שלא מסופקים לו מים, ישלם לעיריה בעת הגשת בקשה להתחבר למפעל המים, היטל פיתוח מפעל מים בשיעורים שנקבעו בתוספת. (ב) היטל פיתוח מפעל מים ישולם לעיריה לפני מתן היתר בניה שנתבקש בהתאם לחוק התכנון והבניה או בעת התשלום בעד חיבור למפעל מים לפי סעיף 3 (ז), לפי המועד המוקדם יותר; לא שולם ההיטל במועד כאמור וקיים חיבור למפעל מים שנעשה ללא היתר, ישולם ההיטל בעת שיוודע למנהל דבר החיבור או בעתמתן תעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות להעברת הנכס בלשכת רישום המקרקעין, לפני המועד המוקדם יותר. (ג) קיים חיבור למפעל מים והוגשה בקשה לתוספת בניה או לבניית בנין חדש בנכס, ישולם לעיריה, לפני מתן היתר בניה בהתאם לחוק, היטל פיתוח מפעל מים בשיעורים שנקבעו בתוספת לגבי הבניה שבעדה נתבקש ההיתר האמור. (ד)מי שחייב בתשלום היטל פיתוח מפעל מים כאמור אשר חתם על הסכם פיתוח עם העיריה ולפיו יבצע בעצמו או באמצעות חברה לפיתוח, שאושרה מראש בידי העיריה,את תשתיות המים במיתחם - יהא פטור מתשלום של עד מחצית היטל הפיתוח כפוף להתחשבנות לפי המפורט בהסכם הפיתוח הכל בכחפוף להוראות סעיף קטן (ה). (ה) מי שחייב בתשלום היטל פיתוח מפעל מים שקיבל פטור כאמור בסעיף קטן (ד) ישלם אגרת חיבור למפעל מים בשיעורים שנקבעו בתוספת אם הסכם הפיתוח נחתם לפני 1 בינואר 1997". בסעיף 3 לתוספת לחוק העזר, נקבע סכום היטל פיתוח מפעל מים, בנכס שיעודו או שימושו למגורים, בסך 6.33 ₪ לכל מ"ר "בשטח המגרש", וסך 33 ₪ לכל מ"ר "שטח בניה", כפוף למנגנון ההצמדה הקבוע בחוק העזר. כאמור לעיל, טענות התובעת בכתב תביעתה, התייחסו לעצם לסמכות הנתבעת, לגבות ממנה את ההיטל, ולא נטען, לענין דרך קביעת סכום ההיטל בחוק העזר, במועד שחוקק, או במועדים בהם נערכו שינויים בסכומי ההיטלים והאגרות, בתוספת לחוק העזר. ב ע"א 1711,2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח' נ' עירית חולון ואח' (פ"ד נ"ח (5), 933), פורשה התכלית, בבסיס חקיקת העזר, הקובעת את סמכות הרשויות המקומיות, לגביית היטלים, ובכללם היטלים הנוגעים למערכת המים. נקבע כי תכלית ההיטלים, הינה מימון העלויות הצפויות, להקמת תשתיות שונות ותחזוקתן, בכל שטח הרשות המקומית, ולא מימון קטעי תשתית מסוימים, באזורים מוגדרים בתוך תחומי הרשות. נפסק לענין זה: "שיטת החיוב העיקרית על פיה נוהגות הרשויות המקומיות כיום בהטילן תשלומי חובה כאמור היא שיטת ההיטל, ועל פיה חושבו גם תשלומי החובה בענייננו. בניגוד לשיטת "דמי השתתפות" שנהגה בעבר, מבוססת שיטת ההיטל על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוונטי בתחומי הרשות המקומית, ואין היא מקיימת זיקה של מימון בין שיעור ההיטל לבין העלות המיידית של התשתית הספציפית (ראו: ע' שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומית (כרך ראשון,1998) 92 (להלן: שפיר,אגרות)" (בעמ' 941 - 942). וכן: "הרעיון המרכזי המונח בבסיס שיטת ההיטל הוא, כאמור, שיש להביא בחשבון את מכלול העלויות של התשתית המוניציפאלית כולה, וזאת על פי הערכות ואומדנים מקצועיים המתייחסים לעבודות שכבר בוצעו, וכן לעבודות הצפויות להתבצע בעתיד הקרוב או הרחוק בקשר לאותה תשתית" (שם עמ' 943). בת.א. (מחוזי ב"ש) 1043/02 התאחדות הקבלנים והבונים ואח' נ' עירית באר שבע ואח', , נדונה מהות שיטת ההיטלים, להבדיל משיטת דמי השתתפות. נקבע שם לענין זה: "שיטת ההיטל הוכרה זה מכבר בפסיקה, וכן בספרות המשפטית. בספרו של ע' שפיר, ב"כ הנתבעת, "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות", כרך א', משנת 1998, היינו עובר להגשת התביעה, מונה עו"ד שפיר את הסיבות שהביאו את הרשויות המקומיות להמיר בהדרגה את שיטת דמי ההשתפות בשיטת ההיטל, כשיטה פשוטה וקלה יותר לייישום (שם, עמ' 98-91), ודן בעקרונות היסוד של שיטת ההיטל. להבדיל משיטת דמי ההשתפות שהחיוב על פיה מיועד לכסות את עלויותיה של עבודה מסוימת מכיסם של בעלי הנכסים הגובלים עם אותו קטע תשתית שביצועו נדרש, מתייחסת שיטת ההיטל לעלויתיה הגלובאליות של מערכת התשתית המוניציפאלית, היינו כלל הוצאותיה, הנוכחיות והעתידיות ולעיתים אף הקודמות של הרשות המקומית , ישירות והעקיפות. סכום זה מתורגם לתעריפים שהמונה שלהם משקף את סה"כ העלויות והמכנה משקף את סה"כ השטח באותה רשות מקומית, ולפיהם מחושב חיובו של כל בעל נכס ברשות המקומית באופן יחסי בהתאם לשטח הקרקע או הבניה שבבעלותו. על שיטת ההיטל נאמר, כי יתרונותיה הם פשטותה ליישום, כאשר כל המאמץ התחשיבי הגלום בה, מושקע בשלב עריכת התחשיב הכלכלי על ידי בעלי מקצוע המיומנים בכך , השיטה מביאה לכיסוי תקציבי מלא של עלויות התשתית נשוא ההיטל, מתוך ראיה רחבה של כלל צרכי הרשות המקומית, וכן נטען שהשיטה היא צודקת יותר, כפועל יוצא של קביעת אמת מידה שוויונית לצורך חישובו של סכום ההיטל, וזאת לעומת שיטת דמי ההשתתפות, בה נושאים בעלות ההיטל בעלי הנכס הגובלים עם אותו קטע תשתית שביצועו נדרש, שאינם בהכרח הנהנים ממנו ואינם הנהנים הבלעדיים ממנו. חסרון היסוד בשיטת ההיטל מיוחס לבסיס הספקולטיבי שביסוד התחשיב, שמחמת היותו בין היתר, צופה פני עתיד, מתבסס על הערכות שאין כל בטחון שתתקיימנה, ותרופה מסוימת לכך קיימת באמצעות עדכון לתחשיב קיים מדי תקופה בת מספר שנים". מכאן שאין לקבל את טענתה העיקרית של התובעת לפיה, אין הנתבעת רשאית לגבות היטל פיתוח מפעל מים, כאשר "...הוברר שלא המועצה היא התקינה את צינורות המים ותשתית המים שמשרתות את הנכס של התובעת, ועלותן של אלה לא חלה עליה. משכך דרישת היטל פיתוח מפעל המים, היתה דרישה בלתי חוקית". זאת, באשר ההלכה הפסוקה, קבעה את ההיפך מהנטען - לא נדרשת זיקה מידית בין עצם גביית ההיטל, ועבודות הקמת תשתית המים, במתחם ספציפי בגינו מוטל החיוב; הרשות המקומית רשאית לגבות את ההיטל, גם אם לא ביצעה או מימנה בעצמה, את העבודות במתחם ספציפי, לצורך מימון הקמת תשתית מים עירונית בכל שטחה. ההצדקה להטלת ההיטל על בעל נכס, הינה חיבור הנכס למערכת המים העירונית, והזכות להשתמש בה. התשלום הנגבה במסגרת ההיטל, אינו מתייחס לעלות הקמת תשתית, באיזור בו נמצא הרכב דווקא, ועל כן מחושב באופן שוויוני, כאשר בסיס החישוב הינו שטח הנכס. יצויין, כי פסקי הדין שצוטטו לעיל, עסקו בין היתר, בשאלת סבירות תעריפי ההיטלים ודרכי חישובם, אלא שבענייננו כאמור, לא הועלתה טענה בכתב התביעה, ביחס לדרך חישוב התעריפים שנקבעו במסגרת תוספת לחוק העזר, או לענין סבירות התעריפים, וגם סיכומי התובעת, עסקו בעיקר ב"תשתיות המים שמשרתות את נכס התובעת...", ולא בעלויות הנטענות ביחס לתשתית המים העירונית, בכל תחומי העיר. התובעת טענה עם זאת בסיכומיה, כי הנתבעת לא הוכיחה, שביצעה או מימנה עבודות כלשהן, להקמת תשתית המים בעיר. זאת, באשר לא הגישה קבלות, על ביצוע תשלומים עבור עבודות פיתוח, לא הגישה מפה מצבית, להוכחת מיקום מתקני המים שהקימה לטענתה, וכאשר מר ירון אישר בעדותו, כי משהב"ש ביצע עבודות תשתית נוספות בעיר. סבורני, כי אין לקבל את הטענה. התובעת, אשר מיקדה את טענותיה וראיותיה, במתחם בו בנתה את הבניינים, בשכונת נווה אילן, לא הביאה ראיות כלשהן, לביסוס הטענה המשתמעת מסיכומיה, כאילו כל תשתיות המים בעיר אשקלון, מומנו על ידי גורמים אחרים ולא על ידי העיריה. גם אם נניח, כי רובץ על הנתבעת הנטל להוכיח, כי מימנה את ביצוע עבודות תשתית מים בעיר, על אף שהתובעת לא הביאה ראיות כלשהן בענין זה, סבורני כי הנתבעת הרימה את הנטל במסמכים הרבים, שצורפו כנספח ה, לתצהיר מר אלקובי, המראים את היקף התקציבים, שהפנתה לביצוע עבודות התשתית כאמור. התובעת נסמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע, בע"א (ב"ש) 1228/99 עירית אשקלון נ' חב' אליקים בן ארי בע"מ, , שם נדחה הערעור שהגישה העיריה (הנתבעת גם בתביעה דנא), על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד באשדוד, במסגרתו חוייבה להשיב לתובעת שם, את היטל פיתוח מפעל מים שגבתה ממנה. ואולם, הערעור ביחס להיטל פיתוח מפעל מים, נדחה בפסק הדין האמור, לאחר שבית משפט השלום הנכבד באשדוד קבע, כי "... לא הוצגו ראיות באשר להוצאות העיריה על מנת לזכותה בהיטל", כאשר בענייננו, סבורני כי העיריה הרימה את הנטל, להוכיח כי מימנה ביצוע עבודות תשתית מים בעיר. מעבר לאמור, נלמד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, באותו ענין, כי במוקד המחלוקת, עמדה שאלת הוכחת ביצוע עבודות ספציפיות. נאמר בפסק הדין, כי "...עולים סימני שאלה מעדותו של נציג העיריה...בדבר ביצוע עבודה רלוונטית על ידי העיריה, לעומת ביצועה על ידי החברה הכלכלית". לא פורטו טענות הצדדים במלואן בפסק הדין, וקשה אפוא, להקיש מן האמור שם לענייננו. יוער לענין זה, כי פסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד, בענין ארגון הקבלנים והבונים חולון (ע"א 1711,2062/02), ניתן לאחר פסק הדין האמור, בענין אליקים בן ארי. קיזוז הסכום ששילמה התובעת למשהב"ש, בגין הקמת תשתית המים במתחם, נעשה גם הוא כדין, כאשר לצורך חישוב ההיטל, נדרשה התובעת לשלם לנתבעת, רק את חלק ההיטל, הנוגע לתשתית העירונית הכללית, לאחר שהופחתה מסכום ההיטל, על פי הסיכום בין הנתבעת ומשהב"ש, העלות בגין העבודות שביצעה משהב"ש, במימון התובעת. על פי עדות מר אלקובי, סכום הקיזוז עולה בפועל, על שעור 50% האמורים בסעיף 4 (ד) לחוק העזר. חיוב התובעת בהיטל פיתוח מפעל מים, תואם גם את התחייבות התובעת כלפי משהב"ש, לפיה: ..."אגרות או היטלים בגין חיבור מים או ביוב של הרשת הפרטית לרשת העירונית יחולו על החברה". גם מר פרץ העיד, כי לא הופתע מן הדרישה שהתקבלה לתשלום ההיטל, וכי חרף האמור בחוזה עם משהב"ש, לענין התחייבות התובעת לתשלום אגרות וההיטלים לרשות, מעבר לתשלומים ששילמה למשהב"ש, לא ערכה התובעת בירור לענין ההיטלים. מר פרץ טען לענין זה, כי לא סבר שיש מקום לערוך בדיקה, משום שמדובר בהיטלים ואגרות עלפי דין, וכי הניח שהעיריה תפעל כדין. סבורני, כי אין לקבל את טענת התובעת, לפיה נקבע ההיטל שלא כדין, באשר לא קויימו הוראות 16 ו- 28 לחוק הרשויות המקומית (ביוב) תשכ"ב - 1962, החלות לטענתה לענין היטל פיתוח מפעל מים, מכח הוראת סעיף 17 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936. סעיף 17 לפקודה קובע, כי לעיריה המספקת מים לתחומה, תהיינה לענין "מתיחת צינורות מים ראשיים", כל הסמכויות על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), וכי תהיה כפופה לאותן הגבלות הקבועות בחוק. בסעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), נקבע כי מקום שבכוונת רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, עליה למסור הודעה על כך מראש, לכל בעל נכס שהביוב משמש אותו. בסעיף 28 לחוק נקבע, כי יש למסור לכל בעל נכס החייב בהיטל, דרישת תשלום, הכוללת פירוט החישוב של ההיטל, מועד התשלום ופרטים נוספים. הנתבעת טענה לענין זה, כי שלחה לתובעת דרישת תשלום כדין, כי עומדת לה חזקת תקינות המעשה המינהלי, וכי גם אם לא קיימה את הדרישות האמורות, מדובר "...בהפרה שאיננה מהותית". בסיכומי הטענות שהגישה, טענה הנתבעת לענין זה, כי ההוראות האמורות אינן מחייבות אותה, משום שחוק העזר הותקן מכח פקודת העיריות (נוסח חדש), ולא מכח פקודת העיריות (אספקת מים) 1936. כמו כן, לטענתה, מטרת חובת מסירת הודעה, הינה ידוע בעל הנכס בדבר התקנת קו תשתית, ולפיכך בענייננו, כאשר התובעת בעצמה ביקשה את החיבור לקו המים, לא חלה החובה. כן טענה, כי גם אם חלות בענין ההוראות האמורות, הרי שהפרתן אינה עשויה לחשב בגדר הפרה מהותית, באשר אין להניח כי אלמלא הפגם, היתה ההחלטה לחייב את התובעת בתשלום היטל משתנה. הנתבעת הסתמכה לענין זה, על ע"א 1842/97 עירית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד, פ"ד נד (5),15. סבורני כי יש לקבל טענות הנתבעת לענין זה. ההלכה כפי שהובאה בסיכומי הנתבעת, הינה אכן, ההלכה הפסוקה, והשאלה לענין בטלות החלטה שניתנה תוך הפרת תנאי מקדמי, הינה אכן אם מדובר בהפרה מהותית, ואם אלמלא הפגם, היתה החלטת הרשות משתנה (לענין זה ר' גם ע"א (ב"ש) 1228/99, עירית אשקלון נ' בן ארי , המוזכר לעיל, בסעיף 4 לפסק הדין). בעניינינו, לא הראתה התובעת, כי מילוי הדרישות המקדמיות הנטענות, היה משנה את חיובה בהיטל, ומעבר לכך, אילו עלה אצלה קושי בשל היעדר פירוט כנטען, לא עמדה בפניה כל מניעה לפנות אל הנתבעת ולבקש פירוט החישוב. המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה, כי התובעת חוייבה בתשלום ההיטל כדין, ולא קמה עילה, לחייב את הנתבעת בהשבתו. בשל המסקנה האמורה, התייתר הדיון בטענות הנתבעת, לענין שיהוי השתק ומניעות, נוכח ביצוע התשלום על ידי התובעת בהעדר מחאה, והעדר טענות מצידה במהלך למעלה משלוש שנים, מאז מסירת דרישת התשלום. יש אפוא לדחות את התביעה. לענין פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עו"ד, יש להתחשב בין היתר בסכום התביעה מצד אחד, ומצד שני, בהיקף המצומצם של הדיון בפועל. לפיכך, התביעה נדחית. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות בסך 5,000 ₪. מפעלאגרות והיטלי פיתוחמים