קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת חבות לשלם היטל השבחה: פתח דבר: בפניי תביעה כספית לתשלום חוב היטל השבחה אשר נוצר עקב אישורה של תוכנית מתאר ג/5626 (להלן: "התוכנית") ששינתה את ייעודם של מקרקעין הידועים כחלקה 32 בגוש 13949 (להלן: "המקרקעין"). התביעה הוגשה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (להלן: "התובעת") נגד הנתבעים, אשר היו הבעלים במשותף של המקרקעין. חברת נו רסט בע"מ (בפירוק מרצון) (להלן: "הנתבעת 1") היתה הבעלים של מחצית מן הזכויות במקרקעין ואילו גב' חנה המאירי (להלן: "הנתבעת 2"), גב' ארנה צרפתי (להלן: "הנתבעת 3") וגב' דליה זוזבסקי, ז"ל, אשר עזבונה נתבע בתביעה שבפניי (להלן: "הנתבע 4"), היו יחדיו הבעלים של מחציתן השנייה. היטל ההשבחה נקבע בשתי שומות נפרדות על ידי שמאי הוועדה המקומית, מר מיכאל דמבינסקי: שומה מיום 04/02/96 אשר נערכה עבור הוועדה המקומית גליל מזרחי, קודמתה של התובעת שהיתה מוסמכת בזמנה בתחום השיפוט הרלוונטי, ושומה מיום 15/06/99 אשר נערכה עבור התובעת. שתי השומות, אשר התייחסו כל אחת למחצית המקרקעין, עמדו כל אחת על סך של 192,500 ₪ נכון למועד כניסת התוכנית לתוקף ביום 29/06/91, ובסה"כ למלוא המקרקעין עמדה השומה על סך 385,000 ₪ נכון למועד האמור. תשלום היטל ההשבחה נקבע למועד מימוש הזכויות במקרקעין ובענייננו למועד העברת הזכויות בהם. אין חולק כי יום מימוש הזכויות לעניין הנתבעת 1 הוא היום בו נמכרו לה מחצית הזכויות במקרקעין על ידי משפחת מזרחי, דהיינו בשנת 1995, ואילו יום מימוש הזכויות לעניין הנתבעות 2-3 והמנוחה שעזבונה נתבע 4 הוא היום בו מכרו כל הנתבעים את זכויותיהם במקרקעין לחברת די.אס.סנטר הגליל בע"מ, דהיינו ביום 04/06/2001. בסופו של יום שילמו הנתבעים לתובעת בחודש יוני 2001 סך של 404,222 ₪ בגין היטל ההשבחה עבור המקרקעין בכללותם בשני שוברי תשלום נפרדים על סך 202,111 ₪ כל אחד. התובעת טענה כי שיעור היטל ההשבחה עבור שני חלקי המקרקעין הוערך באותו מועד בסך של 808,444 ₪ ומכאן ששולמה רק מחציתו. לטענתה, לסכום זה אף חסרו הפרשי הצמדה וריבית כחוק שנבעו מהעובדה שהעברת הזכויות לידי הנתבעת 1 בוצעה עוד בשנת 1995. לבקשת התובעת, הוטל ביום 25/07/06 צו עיקול זמני על נכסיהם של הנתבעים בסך כולל של 655,208 ₪ (בש"א 994/06). הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וטענו כי תשלום מחצית מן ההיטל הקבוע בשומות נעשה על פי הסכמה בין הצדדים. במסגרת ניהול ההליכים בתיק הגישו הנתבעים שתי בקשות למחיקת התביעה על הסף, אחת מטעם הנתבעת 1 והשנייה מטעם שאר הנתבעים. בהחלטתי מיום 19/06/08 הוריתי כי עניין הטענות המקדמיות ידון במסגרת הדיון בתיק גופו. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מהנדס התובעת, מר אבנר סבג ושל בודקת תוכניות בתובעת, גב' מיכל קרן. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של עו"ד יהודה שועלי, ממנהליה של הנתבעת 1 ומפרקה (בפירוק מרצון), של עו"ד יאיר אבני, מבעלי מניותיה של הנתבעת 1 ושל עו"ד יסמין שרמן, אשר ייצגה את הנתבעות 2 ו-3 ואת המנוחה שעזבונה נתבע 4 בעסקת מכירת זכויותיהן במקרקעין. כמו כן, הסכימו הצדדים כי תצהירה של גב' מיכל הרמתי אמיתי בבקשה לביטול עיקול זמני ועדותה בדיון בבש"א מיום 10/10/07 יהוו חלק מהראיות בתיק מבלי שתישמע עדותה בפניי. להלן אפרט בקצרה את טענות הצדדים. אפתח בהצגת טענותיהם של הנתבעים משום שלשיטתם עומדות להם, כאמור, טענות סילוק התביעה על הסף. לאחר מכן אפרט את טענותיה של התובעת בתגובה לטענות מקדמיות אלו ולגופה של התביעה. תמצית טענות הנתבעים: הנתבעים טענו כי אין כל יריבות בין הנתבעת 1 לבין התובעת, שכן במועד כניסת התוכנית לתוקף לא היתה הנתבעת 1 הבעלים של המקרקעין אלא משפחת מזרחי והיא זו שחבה בתשלום היטל ההשבחה. לטענתם, אמנם בהסכם המכר התחייבה הנתבעת 1 כלפי משפחת מזרחי לשלם את היטל ההשבחה כחלק מהתמורה, אך אין בכך כדי להקים לתובעת עילת תביעה נגדה או כדי להוות המחאת חוב המעניקה לתובעת זכות תביעה עצמאית נגדה. הנתבעים טענו עוד כי התביעה נגד הנתבעת 1 התיישנה, שכן עילת התביעה כלפיה קמה ביום 17/08/95 - היום בו מכרה לה משפחת מזרחי את הזכויות במקרקעין - ואילו התביעה הוגשה ביום 18/06/06, קרי: בחלוף 10 שנים ו-10 חודשים. הנתבעים הוסיפו וטענו כי תביעתה של התובעת הוגשה בניגוד להליך הקבוע בחוק ותוך פגיעה בזכויות מהותיות שלהם, שכן השומות לא הועברו מעולם להכרעתו של שמאי מכריע שמונה על ידי הצדדים, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגדם. לגופה של התביעה, טענו הנתבעים כי תשלום מחצית מן ההיטל הקבוע בשומות נעשה על פי הסכמה בין הצדדים. לחילופין, טענו כי אם תתקבל טענת התובעת כי לא הוסכם על תשלום היטל ההשבחה וכי התשלום התקבל אצל התובעת מחמת טעות, יש להעביר את השומות להליך של שמאות מכרעת, שכן גם אם טעתה התובעת בעת שהוציאה את השוברים, אין בכך כדי לבטל את זכותם להליך הקבוע בחוק להשגה על שומת הוועדה. ובכל מקרה אין לבית המשפט אפשרות לפסוק בדבר גובה החוב, שכן לא הונחו בפניו ראיות בעניין. תמצית טענות התובעת: התובעת טענה כי הנתבעת 1 הציגה בפניה מצג ברור לפיו היא שתשא בתשלום היטל ההשבחה והיא זו ששילמה בסופו של יום את התשלום בגינו. לטענתה, התחייבותה של הנתבעת 1 כלפי משפחת מזרחי במסגרת ההסכם לשלם את היטל ההשבחה החל על המקרקעין מהווה חוזה לטובת צד שלישי, מתוקפו היא זכאית לתבוע את הנתבעת 1 וכן מהווה התחייבותה זו המחאת חבות במסגרתה המחו לה הבעלים הקודמים את חבותם כלפי התובעת. התובעת טענה עוד כי דין טענת ההתיישנות להידחות הן בשל אי ידיעתה בדבר העברת הזכויות משנת 1995, אשר דווחה לה רק בחודש יוני 2001, הן בשל הודאת הנתבעת 1 בחבותה במספר הזדמנויות נפרדות והן בשל חוסר תום ליבה של הנתבעת 1 בהעלאת הטענה, מאחר שהחל ממועד השומה הראשונה ועד למכירת המקרקעין, ביוני 2001, הן ניהלו ביניהן מו"מ ביחס לשיעור היטל ההשבחה והנתבעת הציגה בפניה מצג לפיו בכוונתה לפרוע את החוב. התובעת הוסיפה וטענה כי מרגע שהוצאה דרישת תשלום ובוצע מימוש זכויות, קמה לנתבעת 1 חובת תשלום היטל השבחה ובהיעדר הסכמה או הכרעה של שמאי מכריע, החיוב בהיטל השבחה שריר וקיים ובמידה שלא שולם ניתן לתובעו גם בהליך משפטי. כמו כן, לטענתה, הסכמתה המפורשת של הנתבעת 1 לשומת הוועדה המקומית ייתרה את הצורך למנות שמאי מכריע והנתבעת 1 אף יכולה היתה להעלות טענות בדבר אי מינויו של שמאי מכריע באותה עת בהליך משפטי מתאים כנגד התובעת ומשלא עשתה כן, השומה עומדת בתוקפה. לגופה של התביעה טענה התובעת כי לא היתה כל הסכמה עם מי מהנתבעת 1 בדבר תשלום מחצית מגובה שומתה וכי הנפקת האישורים ללשכת רישום המקרקעין למרות ששולמה רק מחצית מההיטל יסודה בשגגה. כמו כן, לטענתה, גבייתו של היטל השבחה הנגבה על פי חוק אינה בגדר התקשרות בחוזה אלא בחיוב המוטל על ידי רשות ציבורית על פי דין והיא רשאית לתקן טעות מינהלית שנפלה בהחלטתה מהטעמים של שמירה על הקופה הציבורית וחיוב תקין ושוויוני של החייבים במס, על אחת כמה וכמה כאשר הנתבעים לא העמידו אותה על דבר הטעות, אלא ניצלו בחוסר תום לב את טעותה עת נטלו את השוברים ומיהרו לשלמם. דיון: בטרם אדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, אציין כי בכתבי טענותיהם חזרו הנתבעים והעלו את הטענה כי התביעה שבפניי לא היתה באה לאוויר העולם לולא פסק דין שניתן לחובת התובעת בבית משפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"מ 1013/05) לפיו חויבה התובעת לשלם לנתבעים סך של 400,000 ₪. טענה זו איננה מקובלת עלי, שכן אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון את המניעים אשר הובילו צד להגשת תביעתו, לא כל שכן כאשר מדובר בהליכים משפטיים אחרים ונפרדים שהתנהלו בין הצדדים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בגין תוכנית מתאר אחרת שמספרה ג/8591 אשר חלה על המקרקעין ואשר אין בהם כדי להשפיע על השאלה השנויה במחלוקת נשוא התביעה שבפניי. האם קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 1? התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה מטילה את חובת תשלום היטל ההשבחה על בעלי המקרקעין (סעיף 2(א)), כאשר שומת היטל ההשבחה נעשית נכון ליום תחילת התוכנית המשביחה (סעיף 4(7)) והתשלום עצמו משולם לא יאוחר מיום מימוש החייב את זכויותיו במקרקעין לגביהן חל ההיטל (סעיף 7). הנתבעים טענו, כאמור, כי במועד אישור התוכנית, דהיינו ביום 29.6.91, היתה משפחת מזרחי הבעלים של המקרקעין והיא זו שחבה בתשלום היטל ההשבחה ועל כן אין כל יריבות בין הנתבעת 1 לבין התובעת. הנני דוחה טענתם זו. אין חולק כי בהסכם המכר שנערך בין הנתבעת 1 למשפחת מזרחי, התחייבה הנתבעת 1 כלפי משפחת מזרחי לשלם את היטל ההשבחה כחלק מהתמורה. התחייבותה זו הינה אמנם במישור היחסים החוזי שבין הנתבעת 1 למשפחת מזרחי, אולם היא מקימה לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעת 1, כפי שיפורט להלן. התחייבותה זו של הנתבעת 1 בהסכם עם משפחת מזרחי מהווה המחאת חבות כהגדרתה בסעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), שכן אין חולק כי נעשתה בהסכמת התובעת, אשר הסכימה להמציא לנתבעת 1 את השומה ולקבל מידיה את התשלום. המחאת חבות זו מפקיעה מהנושה חייב ומעמידה אחר במקומו, אשר עומדות לו כלפי הנושה כל הטענות שעמדו לחייב בעת ההמחאה (סעיף 7 לחוק המחאת חיובים). במקרה שבפניי ברור מן ההסכם ומהתנהגותה של הנתבעת 1 כי משפחת מזרחי "יצאה מן התמונה" בתורת חייבת תשלום ההיטל כלפי התובעת. לכל אורך הדרך הציגה הנתבעת 1 בפני התובעת מצג ברור לפיו היא זו שתשא בתשלום היטל ההשבחה והיא אכן זו ששילמה את התשלום בגינו ביום 05/06/01. עו"ד שועלי לא הכחיש בעדותו כי הנתבעת 1 היא שהתכוונה לשלם את היטל ההשבחה והודה כי "בהסכם שלנו עם מזרחי לקחנו על עצמנו לשלם את היטל ההשבחה". (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 8). הוא אף העיד כי הודיע לוועדה המקומית החל משנת 1995 שהנתבעת 1 תשלם את היטל ההשבחה. (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 21) יתר על כן, אף המסמכים שהוצגו בפניי מעידים כי הנתבעת 1 היא שניהלה את ההליכים מול התובעת בנושא היטל ההשבחה במשך כל אותם שנים ועדותה של עו"ד שרמן לפיה משרדו של עו"ד שועלי התעסק בענייני היטל ההשבחה ותביעות מול הוועדה מהווה חיזוק לכך. (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 26-27) כאשר עניין לנו בהמחאת חבות, החייב המקורי "יוצא מהתמונה" ובמקומו הופך הנמחה לחייבו של הנושה. החייב החדש, הנמחה, בא במקומו של החייב המקורי ולנושה קמה כלפיו עילת תביעה (ר' ד' פרידמן, דיני חיובים- חלק כללי (תשנ"ד) עמ' 50 - 46). זאת ועוד, נפסק כי "אין כל דבר בחוק המונע או המגביל את האזרח מלקבל על עצמו חבות חוזית כלפי השלטון, לרבות חבות חוזית לשלם "היטלים"; ומשקיבל על עצמו חבות חוזית שכזאת, חל עליה דין החוזים...". (ע"א 7664/00 רובינשטיין נ' עיריית חולון, פ"ד נ"ו(4)117) אשר על כן, ניתן לפרש את התחייבותה זו של הנתבעת 1 כלפי משפחת מזרחי לתשלום היטל ההשבחה כהתחייבות מצידה לבצע את חבותה של משפחת מזרחי כלפי התובעת במובן סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 או אף כחוזה לטובת צד שלישי, מתוקפו זכאית התובעת לתבוע את הנתבעת 1 במישרין. יתר על כן, היות ובוצעה העברת זכויות נוספת במקרקעין בשנת 2001, והיות והנתבעת 1 היתה בעליהם של המקרקעין במועד זה, הרי שבמועד זה נוצרה חבות ישירה נוספת שלה כלפי התובעת לשלם את היטלי ההשבחה בגין המקרקעין. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הנתבעים וקובע כי קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 1. האם התביעה נגד הנתבעת 1 התיישנה? הנתבעים טענו כי התביעה נגד הנתבעת 1 התיישנה מאחר שעילת התביעה כלפיה קמה ביום 17/08/95 - היום בו מכרה לה משפחת מזרחי את הזכויות במקרקעין - ואילו התביעה הוגשה ביום 18/06/06, דהיינו בחלוף למעלה מ-10 שנים. ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). עם זאת, לכלל זה קבועים מספר חריגים אשר יש בהם כדי לדחות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבפניי ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי תחילת תקופת ההתיישנות של התביעה שבפניי נדחתה משני נימוקים עיקריים ועל כן היא לא התיישנה במועד הגשתה, הכל כפי שיפורט להלן. התיישנות שלא מדעת: התובעת טענה כי העברת הזכויות במקרקעין לידי הנתבעת 1 בשנת 1995 לא דווחה לה וכי עד לשנת 2001 לא ידעה על עסקת המכר שבין משפחת מזרחי לנתבעת 1. לפיכך, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תביעתה לא התיישנה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אין חולק כי מועד מימוש הזכויות בתביעה שבפניי לעניין הנתבעת 1 הינו מועד העברת הזכויות במחצית המקרקעין לידיה על פי הסכם המכר בינה לבין משפחת מזרחי, במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 לשלם את היטל ההשבחה כחלק מהתמורה. לפיכך, לצורך חיובה של הנתבעת 1 בהיטל השבחה נדרש כי בפני התובעת יהיו הסכם המכר והוכחה בדבר העברת הזכויות במקרקעין לידיה. גב' מיכל קרן ומר סבג אף העידו כי בכל מקרה לצורך חיוב בהיטל השבחה או הוצאת אישור לטאבו נדרש שיהיה בפני הוועדה המקומית, בין היתר, גם הסכם מכר, שיש בו כדי להעיד על מועד תחילת הבעלות במקרקעין. (ר' עמ' 6 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 10; עמ' 9 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 22-23) עם זאת, מעדויות עדי הנתבעים עולה כי ההסכם מכוחו התחייבה הנתבעת 1 בתשלום היטל ההשבחה לא הומצא לתובעת בסמוך לאחר חתימתו. עו"ד שועלי לא ידע לומר בוודאות כי שלח לוועדה המקומית את ההסכם (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 7-10; 17-21; עמ' 14 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 5-7, 13-14) והודה כי אין לו מסמך המלמד על כך שהמציא לה אותו (שם, ש' 12). אף עו"ד אבני העיד מפורשות כי לא זכור לו שהוא אישית מסר את הסכם המכר בשלב כלשהו וכי זכור לו בוודאות שלמכתבו למהנדסת הוועדה משנת 98 (נספח א' לתצהירו) לא צירף את ההסכם משנת 1995 (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 18-23). עו"ד שועלי אמנם העיד כי שלח לשמאי הוועדה המקומית את ההסכם יחד עם כל החומר (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 9-10; עמ' 14 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 7) אך דינו אינו כדין המצאה לוועדה, שכן הוא אינו גורם מוסמך בה אלא נותן שירותים חיצוני שלה. יתרה מכך, הסכם המכר כלל לא מוזכר בשומתו של מר דמבינסקי ואין בה כל הוכחה כי ידע על העברת זכויות או מועדן והוא אף הצמיד בשומתו את סכום היטל ההשבחה עד למועד עריכת השומה ולא למועד העברת זכויות כלשהי במקרקעין. מר דמבינסקי לא זומן על ידי הנתבעת 1 למתן עדות ואי העדתו מעלה את ההנחה כי דבריו היו עלולים לתרום לערעור גרסתה (ר' ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ נ' יעקב מרמלשטיין, , תק-על 94(4)82). זאת ועוד, מחומר הראיות שבפניי עולה כי למרות שבתכתובת שנערכה בין הצדדים נמסר לוועדה המקומית במספר מקרים דבר קיומה של עסקת מכר בין הנתבעת 1 למשפחת מזרחי, הרי שמועד העברת הזכויות המדויק במקרקעין לידי הנתבעת 1 בשנת 1995, לא דווח לתובעת בסמוך לביצועה ועל פי חותמת "נתקבל" של התובעת, ייפוי הכח הבלתי חוזר להעברת זכויותיהם במקרקעין של הבעלים הקודמים לנתבעת 1 מיום 17/08/95 (נספח ת/11 לתצהיר גב' מיכל קרן) הומצא לה רק ביום 06/06/01. הפנייה הראשונה של הנתבעת 1 בעניין היטל ההשבחה נעשתה במכתבו של עו"ד שועלי מיום 08/11/95 אל הוועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה. במכתבו זה (נספח ו' לתצהירו), אשר נשלח לרחוב אילת 10 בטבריה, מצוין אמנם כי "מרשתי חברת נורסט בע"מ רכשה כמחצית מהחלקה הנ"ל. אבקש לערוך ולהמציא לי חשבון הטל השבחה החל על החלקה למועד מכתבי זה (עפ"י תוכנית מתאר לראש פינה ג/5626) י"פ 3894 מיום 24.6.91". אולם, במכתב לא מפורט מועד העברת הזכויות ולא הוכח כי צורף לו כל הסכם או מכתב בנדון. התובעת טענה אמנם כי המכתב נשלח לכתובת שגויה, אולם, הובהר כי מדובר בשתי כתובות לבניין אחד פינתי, ואין חולק כי בסופו של יום הגיע המכתב ליעדו. ביום 29/11/95 שלח עו"ד שועלי לוועדה מכתב בצירוף שיק ע"ס 410 ₪ ונסח טאבו מעודכן, בו צוין כי ביום 21/08/95 נרשמה הערת אזהרה על שם הנתבעת 1 בגין מחצית החלקה (נספח ז' לתצהירו). במכתבו זה שעניינו "עריכת שומה גוש 13949 חלקה 32 בראש פינה" ובו נכתב "אבקשכם לערוך שומה עבור גו"ח זה מחצית החלקה" לא מוזכר מי רכש את המקרקעין ומועד העברת הזכויות בהם. אמנם, בנסח הטאבו שצורף למכתב ניתן לראות הערת אזהרה לטובת הנתבעת 1, אולם אין בכך כדי להעיד על מועד העברת הזכויות או על התחייבותה של הנתבעת 1 לשלם את היטל ההשבחה ואין לצפות מהוועדה להשיג מידע זה בכוחות עצמה. בעקבות בקשתו של עו"ד שועלי הפעילה הוועדה המקומית גליל מזרחי את השמאי מיקי דמבינסקי וביום 07/02/96 נשלחה לעו"ד שועלי הודעה מהוועדה המקומית שכותרתה "הודעה בדבר חבות בהיטל השבחה בגין מימוש זכויות - העברת בעלות", אליה צורפה חוות דעתו. (ר' נספחים י', יא' לתצהיר עו"ד שועלי). אף במסמך זה אין כדי להעיד על ידיעה כי בוצעה העברת זכויות אלא כי התבקשה עריכת שומה למקרה של העברת זכויות כאמור. אף אין בעצם עריכת השומה כדי להעיד על התרחשותו בפועל של מימוש זכויות במקרקעין, שהרי שומת היטל השבחה יכולה להיערך לבקשתו של נישום אף טרם מימוש זכויות מתוך כוונה למימוש זכויות עתידי. (סעיפים 4(1) ו-4(4) לתוספת השלישית) (ור' עדותו של מר סבג, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 10/01/07, ש' 28-29; עדותה של גב' מיכל קרן, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 14-15 ואף עו"ד שועלי אישר בעדותו כי "באופן כללי יכולה להיות העברה עתידית". (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 10-11)) ביום 06/02/96 שלח מר איציק יוטבת, מנהל פרויקטים של המועצה המקומית ראש פינה, לעו"ד שועלי מכתב אודות תוכנית ג/8591 (נספח ט"ו לתצהירו של עו"ד שועלי), בו ציין כי "בלשכת רשם המקרקעין רשומה החלקה בבעלות מש' מזרחי (יורשים) במחצית וע"י אחרים במחצית" וכי "ידוע כי השטח עובר לחברת "נאו-רסט", ההעברה טרם נרשמה בלשכת רשם המקרקעין". עם זאת, אף במכתב זה לא מצוין מתי יעבור השטח לנתבעת 1 ועולה ממנו כי באותו מועד טרם נרשמה ההעברה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 17/07/96 נשלחה לוועדה המקומית גליל מזרחי שומה נגדית של השמאי יצחק רוגובין. (ר' נספחים יב', יג' לתצהיר עו"ד שועלי) במכתבו המקדים של עו"ד אבני לא מצוין בשם מי נעשתה השומה ומי רכש את המקרקעין ואף בשומתו של מר רוגובין לא מצוין הסכם העברת הזכויות לנתבעת 1 והוא הצמיד את היטל ההשבחה למועד שומתו של מר דמבינסקי. התכתובת הבאה בין הצדדים הינה מכתבו של עו"ד אבני בכתב ידו למהנדסת הוועדה דאז, גב' אמיתי, מיום 11/03/98 (נספח א' לתצהירו). הכתוב במכתב זה אינו קריא דיו. אמנם, אין ספק כי מצוין בו מפורשות כי "חברת נורסט בע"מ רכשה הזכויות בחלקה הנ"ל" וכי הוועדה המקומית התבקשה "למסור לרוכשת (חב' נורסט) אישור לרישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין...", אך אף בו לא צוין מועד העברת הזכויות לנתבעת 1, מהות החלק הנדרש או כל פרט אחר שעל בסיסו ניתן לדרוש תשלום היטל השבחה בגין העברת זכויות וכן לא צורף לו כל מסמך שיש בו כדי להעיד על העברת הזכויות, אשר נדרש לשם הוצאת חיוב בהיטל השבחה. פנייתה הבאה של הנתבעת 1 לתובעת בעניין נעשתה רק ביום 29/10/00, עת ביקש עו"ד שועלי לקבל שומת היטל השבחה מעודכנת לאור פרסומה של תוכנית חדשה שהוחלה על המקרקעין (נספח כ"א לתצהירו). אף בפנייתו זו לא ציין עו"ד שועלי בשם מי מבעלי המקרקעין נעשית פנייתו ולא דווח לתובעת על העברת זכויות כלשהי במקרקעין, על מועד ביצועה או על החלק מן המקרקעין המועבר במסגרתה. אמנם בפנייתן של הנתבעות 2-3 והמנוחה שעזבונה נתבע 4 אל התובעת מיום 05/07/99 במסגרתה השיגו על גובה השומה (נספח י"ט לתצהיר עו"ד שועלי), צוין מפורשות כי הן מצטרפות לשומה הנגדית שנערכה בידי השמאי יצחק רוגובין "והוגשה לכם ביום 11.7.96 מטעם נורסט בע"מ, על ידי אבני-הרצוג-שועלי את הורוביץ ושות' - שותפינו בחלקה שבנדון", אולם לא צוינו מועד העברת הזכויות ופרטיה ואין מכתב זה מהווה כל הודעה מטעם הנתבעת 1. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי מרוץ ההתיישנות בתביעה שבפניי מתחיל ביום שבו נודע לתובעת על המועד המדויק בו הועברו זכויותיה של משפחת מזרחי במקרקעין לנתבעת 1, דהיינו במועד בו הומצאו לה ייפויי הכוח והסכם המכר - בחודש יוני 2001. אשר על כן, תביעת התובעת שבפניי לא התיישנה. הודאת הנתבעת 1 בחבותה: התובעת טענה כי בענייננו קיימות מספר הודאות מפורשות של הנתבעת 1 בזכותה לקבלת תשלום היטל ההשבחה. לפיכך ומכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות נדחית תחילת תקופת ההתיישנות ליום ההודאה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". נפסק כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט וכי לכל הפחות על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות (ע"א 1017/91 משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, , תק-על 96(2)243). בחינת חומר הראיות והעדויות שבפניי מעלה כי בשלושה מקרים שונים הודתה הנתבעת 1 מפורשות בקיום זכותה של התובעת לקבלת תשלום היטל השבחה: בהודעת פקס שנשלחה לתובעת בשם עו"ד שועלי ביום 03/06/01; בתשלום היטל ההשבחה ביום 05/06/01 ובהודאת עדי הנתבעת 1 בפני בית המשפט לפיהם היה ידוע להם באותם מועדים כי הוועדה דורשת תשלום היטל השבחה. להלן אדון בכל אחד מהם בנפרד. הודעת הפקס מיום 03/06/01 - ביום 03/06/01 נשלחה לתובעת הודעת פקס מטעם עו"ד שועלי (נספח כ' לתצהיר עו"ד שועלי) בה נכתב כי "בשם מרשתי, נורסט בע"מ, הריני להודיעכם כי החברה מעוניינת לשלם את מס ההשבחה. רצ"ב שומת השבחה מטעמכם מיום 15/06/99. אבקש להודיעני האם סכום ההשבחה בשומה זו השתנה וכן להמציא למשרדי שובר לתשלום ובמידה וניתן לבצע העברה בנקאית נא להודיעני". הודעת הפקס מאשרת את חובתה של הנתבעת 1 לשלם לתובעת היטל השבחה ומכירה בזכותה של התובעת לקבל מהנתבעת 1 תשלום זה. עוד עולה ממנה כי התובעת עמדה על תשלום היטל ההשבחה על פי שומת השמאי מטעמה מיום 15/06/99 וכי היא התבקשה על ידי הנתבעת 1 להודיע לה האם הסכום בשומה זו השתנה. בכל מקרה, התבקשה התובעת להמציא למשרד עו"ד שועלי שובר לתשלום ומדברים אלו עולה כי הנתבעת 1 הסכימה לתשלום היטל ההשבחה אף אם סכום השומה לא השתנה. עו"ד שועלי ניסה להיחלץ מן האמירות המפורשות בהודעת הפקס בטענה כי ברוריה מזכירתו אשר רשמה אותה "חרגה מסמכותה" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 3-12), אולם עדותו הינה עדות של "נוגע בדבר" שכן יש לו אינטרס אישי בתוצאות המשפט בהיותו ממנהליה של הנתבעת 1 ומפרקה (בפירוק מרצון) ולכן יש לייחס לה משקל נמוך יותר ממשקל שניתן לייחס לראייה לכאורה אובייקטיבית ומהימנה. מטעם זה אף היה ראוי כי גב' ברוריה תוזמן ליתן עדות בעניין על מנת לתמוך בטענתו זו ומשלא עשה כן, מעלה הדבר את ההנחה כי דבריה היו עלולים לתרום לערעור גרסתו. עו"ד שועלי אף העיד כי לא פנה לוועדה בפניה מתוקנת, שכן, לדבריו, "לא ידעתי על המכתב הזה. יום או יומיים אחרי הייתי בוועדה והם נתנו לי את השוברים שהיו מקובלים עליי". (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 24-25) לטענתו, הוא ראה את הפקס לראשונה בתביעה שבפניי (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 24-25), עם זאת, הוא הודה כי המסמך היה קיים בתיקים שלהם (שם, ש' 27) וכי במקביל פנה טלפונית לגב' מיכל קרן והגיע למחרת משלוח הפקס לקחת ממנה את השוברים (שם, ש' 28-30). הנתבעים טענו עוד כי הודעת הפקס נכתבה לכאורה בשמה של הנתבעת 1 בלבד וכי הנתבעים 2-4 לא שותפים לה. לפיכך, ומאחר שאף הם קיבלו מהתובעת שובר על סך 50% משומת דמבינסקי ושילמו אותו ולא ניתן לטעון לגביהם כי הסכימו לשלם 100% מהשומה, אין לראות בה הודאה בקיום זכות לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. הנני דוחה טענתם זו. עו"ד שועלי העיד כי הם ניהלו את המו"מ לעניין היטל ההשבחה עם הוועדה המקומית גם עבור הנתבעים 2-4 (ר' עמ' 18 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 21-23; עמ' 19 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 10) ואף עו"ד יסמין העידה כי היא לא התעסקה בעניין היטל ההשבחה מול הוועדה אלא משרד עו"ד שועלי (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 24, 26-29) יתרה מכך, עו"ד יסמין אף ציינה מפורשות על גבי שובר התשלום (נספח ד' לתצהירה) כי התשלום נעשה "תחת מחאה", שכן, לדבריה, היא ידעה שיש דין ודברים בין עו"ד שועלי לוועדה וכי לא ידעה אם השובר מסיים את העניין או לא. (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 12-14) אשר על כן, אין בתשלום מחצית משומת דמבינסקי על ידי הנתבעים 2-4 כדי לשלול את היות הודעת הפקס הודאה בקיום זכות לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. תשלום היטל ההשבחה - אין חולק כי שוברי התשלום בגין היטל ההשבחה נפרעו על ידי הנתבעת 1 ועל ידי הנתבעים 2-4 בסמוך לאחר הוצאתם (ר' נספח כב' לתצהיר עו"ד שועלי). על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מדובר במעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות שדינו כדין הודאה בקיום הזכות ואין עמה טיעון התיישנות. אשר על כן, יש לראות בפירעון שוברי התשלום הודאה מטעם הנתבעים בזכותה של התובעת לקבלת תשלום בגין היטל השבחה לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. הודאת עדי הנתבעת - הן עו"ד שועלי, מי שהיה ממנהליה של הנתבעת 1 ולאחר מכן מונה למפרקה (בפירוק מרצון) והן עו"ד אבני, מבעלי מניותיה של הנתבעת 1, הודו בעדותיהם כי הנתבעת 1 התכוונה לשלם לתובעת את היטל ההשבחה וכי הם ניהלו עמה מו"מ בדבר גובהו. (ר' עדותו של עו"ד שועלי, עמ' 20 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 22, עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 8; עדותו של עו"ד אבני, עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 20-26, עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 5-6). לפיכך, יש לראות בעדויותיהם הודאה בזכות של הנתבעת 1 לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המפסיקה את מירוץ ההתיישנות. יתרה מכך, ניהול המו"מ עם התובעת, במסגרתו הציגה הנתבעת 1 בפניה מצג כי בכוונתה לשלם את היטל ההשבחה, מהווה לכאורה מעשה שיש בו משום ניסיון לביצוע הזכות הנתבעת על ידי הנתבעת 1 והוא נחשב להודאה בזכותה של התובעת לעניין סעיף 9 הנ"ל. לפיכך, כל עוד נוהל אותו משא ומתן בין הנתבעת 1 לתובעת טרם החלה תקופת ההתיישנות ויש לדחות את מועד תחילתה לתום אותו משא ומתן. האם היתה התובעת רשאית להגיש תביעה כספית אזרחית נגד הנתבעים? לטענת הנתבעים, נפסק כי מקום בו קיים הליך מוסדר וספציפי של ערר בנושא היטל מסוים, בית המשפט יימנע מלדון בנושא ולא יפתח פתח לעקיפת הליכי ההשגה והערר הקבועים בו. לפיכך, משלא הועברו השומות להכרעתו של שמאי מכריע, לאור התנגדותם של הנתבעים לשומת הוועדה ועל פי האמור בסעיפים 14(א) ו-14(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה בנוסחו נכון למועד הרלוונטי לתביעה, לא היתה התובעת רשאית להגיש תביעה כספית אזרחית על מלוא סכום השומה מטעמה ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגדם. הנני דוחה טענתם זו. סעיף 14(ג) לתוספת קובע כי "על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע. הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים". לפיכך, בהיעדר הסכמה או הכרעה של שמאי מכריע שמינו הצדדים, החיוב בהיטל שנקבע על ידי הוועדה המקומית שריר וקיים. אין חולק, כאמור, כי בין התובעת והנתבעת 1 התנהל מו"מ אודות שיעור היטל ההשבחה וזו, לטענת הנתבעים, הסיבה לכך שלא מונה שמאי מכריע. עם זאת, לאחר משלוח מכתבי הדרישה לתשלום יתרת חוב היטל ההשבחה, מיום 23/06/02 (נספח ה לתצהיר עו"ד שועלי), לא נותר כל ספק כי המו"מ בין הצדדים נכשל. על כן, משלא ערערו הנתבעים על שיעור החיוב לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין תוך 45 ימים מהיום בו נשלחו אליהם מכתבי דרישה אלו (23/06/02) או לחילופין משלא עמדו הנתבעים אותה עת על מינויו של שמאי מכריע, יש לראותם כמי שמחלו על זכויותיהם אלו ובפני התובעת פתוחה הדרך להגיש נגדם תביעה לבית המשפט לתשלום חובם. יתרה מכך, בדרישות תשלום אלו צוין מפורשות כי אם לא ישלמו הנתבעים את חובם תוך 30 ימים, תאלץ התובעת להגיש נגדם תביעה לביצוע תשלום בהתאם לסעיף 18 לתוספת השלישית, על פיו רשאית הוועדה המקומית לגבות את ההיטל "על פי כל דין לרבות בדרך שגובים חוב אזרחי", דהיינו בדרך של תביעה כספית אזרחית. האם הסכימו הצדדים על שיעור היטל ההשבחה? הנתבעים טענו כי תשלום מחצית מן ההיטל הקבוע בשומות נעשה על פי הסכמה בין הצדדים. לטענתם, השוברים שהוצאו על ידי התובעת בגובה 50% משומתו של מר דמבינסקי, סכום התואם את הצעתם, הם ההוכחה שהמו"מ בין הצדדים התגבש לכדי הסכמה ועל התובעת הנטל להוכיח כי הם אינם משקפים את המוסכם. הנני דוחה טענתם זו. אכן, בעקבות תשלום היטל ההשבחה הוציאה התובעת לנתבעים אישורים ללשכת רישום המקרקעין, אולם הוכח כי אישורים אלו הוצאו עקב טעות. גב' מיכל קרן טענה בתצהירה כי הנפיקה את שוברי התשלום על בסיס תחשיב המבוסס על השומה מיום 15/06/99 בהצמדה לאותו מועד, היות ועו"ד שועלי הפנה אותה אליה ומאחר שהיא סברה כי היא השומה המאוחרת. (סעיף 14 לתצהירה). לדבריה, היא סברה באותה תקופה כי שתי השומות של שמאי הוועדה התייחסו לאותו חלק מן המקרקעין והיוו שומה מוקדמת ושומה מאוחרת ובהתאם לכך ערכה את התחשיב על בסיס השומה המאוחרת מבין השתיים בהנחה כי זהו מלוא חובם של כל הנתבעים. לטענתה, עקב הלחץ הרב שהופעל עליה להנפקת שוברי התשלום, נפלו מספר טעויות בתחשיב, כאשר החמורה מכל היתה חלוקת תוצאת התחשיב לשני שוברים שווים מתוך הנחה כי השומה מתייחסת לכלל הנתבעים גם יחד. (סע' 6, 16, 17 לתצהירה). דבריה אלו לא נסתרו ואף קיבלו חיזוק בעדותה בפניי (ר' עמ' 7 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 25-26; עמ' 8 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 10-11). לדבריה, היא הנפיקה שני שוברים ללא שום קשר לבעלויות בנכס מאחר ש"ביום שהנפקתי את השוברים שוחחתי טלפונית עם עו"ד שועלי ושאלתי אותו מי משלם ולמי להכין את השוברים, והוא אמר לי "תכיני חצי-חצי ויבואו לקחת שלומי אמירי והוא בעצמו ויבואו לקחת שוברים לתשלום". (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 29-31 ור' עמ' 8 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 1) וכן, "אני הנפקתי שוברים ביחס לשומת ההשבחה, מבלי לתת את הדעת לחלק שהועבר. חציתי את הסכום לשניים" (שם, ש' 6-7) יתרה מכך, אף עדי הנתבעת 1 הודו במפורש בעדויותיהם בפניי כי לא קיבלו כל אישור לתשלום מחצית מסכום השומה על ידי מי מטעם התובעת וכי לשיטתם הוצאת השוברים על ידי התובעת בגובה מחצית משומתו של מר דמבינסקי היא ההוכחה כי המו"מ בין הצדדים התגבש לכדי הסכמה. כאשר נשאל אם גב' קרן אישרה לו שהצעתו לתשלום מחצית משומת מר דמבינסקי התקבלה, השיב עו"ד שועלי כי "היא לא אישרה לי כלום. אני אמרתי שאני בא לסגור. הגעתי לשם, אני לא יודע עם מי היא התייעצה או לא אבל היא נתנה לנו שוברים על פי השומה שסיכמנו, על פי 50 אחוז משומת הועדה המקורית לעומת השומה שלנו שעמדה על 20 אחוז משומת הועדה". (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 6-8) וכן כי "היא בשום טקס לא אישרה לי כלום. היא מסרה לי שוברים כפי שביקשתי". (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 28) הוא אף הודה כי "לא היה אירוע בו אנו חותמים על מסמך שאומר תשלמו 50%, לא היה אירוע של לחיצת יד והרמת כוסית. הייתה תביעה שלנו בסופו של דבר הבנו את השוברים שקיבלנו כקיבול הבקשה שלנו". (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 1-2) וכי למיטב ידיעתו אין מכתב עם הצעה שלהם לתשלום 50%. (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 22) כאשר נשאל אם יש סיכום בכתב לפיו הם רשאים לשלם רק 50% משומת הועדה, השיב עו"ד שועלי "כן יש אשור להעברה בטאבו על הסכום ששילמנו. בעינינו זו השומה המוסכמת, אני מפנה לנספח י"ג". (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 12/02/07, ש' 10-11) לדבריו, "כשבאתי לוועדה וקיבלתי שוברים על 50% על פי דרישתי ובקשתי בלי שסובבתי לאף אחד את היד ואני מניח שזאת הסכמה". (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 4-5) עם זאת, הוא הודה בהמשך עדותו כי "מאחר וכל הזמן היינו במו"מ על הנושא הזה, התשובות היו "אנו נבדוק" ולא היה אירוע של לחיצת יד או של חתימה על מסמך שהגענו לפשרה. הייתה דרישה שלנו שנענתה בהוצאת שוברים. זאת הייתה דרישה וקיבלתי שוברים על פי דרישתי. בסופו של דבר גם חודש אחרי קיבלתי אישורים לטאבו כך שלא היה זמן לחשוב שהפתעתי מישהו". (שם, ש' 8-11) וכן לדבריו, "הדברים מתיישבים כך שברגע שאני רואה שקיבלו את הצעתי הם נותנים לי שוברים על פי בקשתי ואחרי שברור לי שזה לא בסמכותה של בודקת התכניות לעשות את הדברים על דעת עצמה אלא שהיא התייעצה עם מיכל הרמתי וכך היא הצהירה ואז נותנים לי שוברים על פי בקשתי, אחרי התייעצות מלומדת אז אני צריך לריב עם מישהו? אני לוקח ומשלם, מקבל אישורים לטאבו ותודה". (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 31-32 - עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 1-2) גם עו"ד אבני הודה כי הם לא קיבלו תשובות מהוועדה להצעות שלהם (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 4-6) לדבריו, "אני הייתי תחת הרושם הברור והוודאי שהצעה שהצענו מזה זמן רב על 50% התקבלה". (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 22-24). הוא העיד כי הבין מיהודה שיש הסכמה ל-50% דומבינסקי (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 7), אך הוא לא זכר את מילותיו המדויקות אליו וכן לגבי מי נאמר לו שהסכים. (שם, ש' 12-13, עמ' 31 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 26) לדבריו, הם היו בקשר עם גב' מיכל הרמתי אמיתי, אך כאשר נשאל אם עו"ד שועלי אמר לו שיש הסכמה שלה, השיב "אני לא יכול להישבע על זה אבל אני בטוח שכן" (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 15) וכי "לא זכורות לי המילים המדויקות, לא סביר שזה יהיה יו"ר הוועדה. המגעים שלנו היו עם מיכל הרמתי". (שם, ש' 17-18) זאת ועוד, בניגוד לטענת הנתבעים כי התקיימו פגישות במהלכן נוהל מו"מ בעניין גובה ההיטל, הודה עו"ד אבני בעדותו כי בשנים 1998-2001 לא התקיימו כלל פגישות עם השמאים בדבר שמאות מוסכמת (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 27) וכי לא התקיימו פגישות משותפות שלו, של מהנדסת הוועדה ושל השמאים מטעם שני הצדדים (שם, ש' 18). לדבריו, "כשאני אומר נפגשנו אני לא מתכוון למיכל אלא ליהודה ולרוגובין מטעמנו ומטעם הוועדה לא היה אף אחד מלבד דומבינסקי ושמאי נוסף ממשרדו, היו שתי פגישות כאלה. זה היה סמוך לאחר השומה הנגדית שלנו משנת 96. הכל קרה באותה תקופה שהוגשה השומה של הוועדה ואנו הגשנו שומה אחרת. הכל היה סביב אותם מועדים, דהיינו 95-96. מיכל לא הייתה בישיבות האלה". (שם, ש' 20-24) כמו כן, לדבריו, השמאים של שני הצדדים לא הודיעו כי הגיעו לשומה מוסכמת (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 20/01/09, ש' 3-4). אף גב' אמיתי העידה כי לא זכור לה תהליך של התפשרות או מגעים אלא לדבריה, "אני זוכרת שנשאר חוב שדרשנו לשלם אותו" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 10/10/07, ש' 6), היא אף הבהירה כי אין אפשרות לקבל שומה מוסכמת שלא בידיעתה (שם, ש' 9), כי הפגישות להן טוענים הנתבעים סבבו אף סביב תוכניות אחרות שנגעו למקרקעין (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 10/10/07, ש' 32) וכי לא זכורה לה הצעה בגובה 50% מהיטל ההשבחה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 10/10/07, ש' 20-21), כפי שהודה עו"ד שועלי בעדותו כאמור לעיל. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי לא הוכח בפניי שבין הצדדים נכרת הסכם כלשהו אודות שיעור היטל ההשבחה שעל הנתבעים לשלם לתובעת וכי תשלום מחצית מן ההיטל הקבוע בשומתו של מר דמבינסקי לא נעשה על פי הסכמה בין הצדדים. מעדויותיהם של עו"ד שועלי ועו"ד אבני אף עולה כי לא היה כל מקום לספק כי נפלה שגגה אצל התובעת בכך שלא גבתה מהם את מלוא שומתו של מר דמבינסקי ולא היה בהוצאת השוברים על מחצית הסכום כדי לגרום להם לסבור כי התובעת הסכימה לתשלום מחצית מסכום שומתו. דברים אלו יפים אף לגבי האישורים שהוציאה התובעת ללשכת רישום המקרקעין בהם צוין מפורשות כי "אישור זה אינו משחרר את בעל הנכס ו/או המחזיק בו מתשלום חוב שהיה רובץ על הנכס בזמן מתן האישור ואשר בטעות לא נתגלה, לא נדרש ולא שולם על ידו בעת מתן האישור...". (נספח כג' לתצהיר עו"ד שועלי). מחומר הראיות ועדויות הצדדים שבפניי עולה כי מדובר למעשה בהחלטה מינהלית אשר יסודה בטעות. בע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים תל אביב, פ"ד לז(1)337 נפסק כי קיימות שלוש חלופות בגינן עלולה ליפול טעות בפעולתה של רשות מנהלית: החלטה בניגוד לחוק או בחריגה מסמכות; החלטה שמקורה בטעות טכנית שנעשתה בהיסח הדעת והחלטה של יישום בלתי נכון של מדיניות או שק"ד לא סביר. לגבי שני סוגי ההחלטות הראשונים נפסק כי תוכלנה רשויות הציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעית או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה ואילו לגבי ההחלטה מהסוג השלישי, תהיה הרשות בדרך כלל קשורה בהחלטתה, ובמיוחד כאשר האזרח הספיק כבר לפעול על-פי ההחלטה המקורית. העמדה לפיה מוסמכת הרשות לתקן טעות מנהלית נתמכת בשיקולים שונים. כך, תיקון טעות מנהלית עשוי למנוע הפלייתו של אזרח שיצא נשכר מטעות כזו או אחרת של הרשות המנהלית, לעומת אזרחים שלא זכו "ליהנות" מהשגגה שנפלה בידה. הצורך בתיקון הטעות המנהלית נתמך על ידי האינטרס הציבורי שעניינו צדק חלוקתי והחשיבות הטמונה בהקפדה על ניצול כספי הציבור בדרך היעילה ביותר. מנגד, שיקולים רבים תומכים בעמדה העקרונית לפיה יש לצמצם את אפשרותה של הרשות לתקן טעויות כאמור. בין היתר, ניתן למנות את החשיבות הטמונה ביציבות הדין, ובמיוחד בכל הנוגע להחלטות מנהליות הנוגעות לתחום המיסוי על גווניו השונים, בו חשיבות רבה לעיקרון הוודאות המשפטית. שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת נוגע למקרים בהם עשוי האזרח לשנות את מצבו כתוצאה מהסתמכותו על החלטה מנהלית שהתבררה בדיעבד כשגויה (ר' (עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, , תק-על 2006(4)3174). ענייננו נמנה עם הסוג השני של הטעויות - הטעות הטכנית שנעשתה בהיסח הדעת. אשר על כן ומאחר שלנתבעת 1 היה ידוע וברור כי לא הושגה כל הסכמה עם התובעת בדבר גובה היטל ההשבחה, סבורני כי התובעת רשאית היתה לבקש לתקן את הטעות שנפלה בידיה ולדרוש מהנתבעים לשלם את יתרת היטל ההשבחה אשר לא שולם במועדו. לפיכך, דין התביעה להתקבל. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 404,222 ₪ נכון ליום 04/06/01 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 עד למועד הגשת התביעה. צו העיקול הזמני שניתן ביום 25/07/06 (בש"א 994/06) יעמוד בתוקפו עד ביצוע פסק הדין. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. על הסכומים האמורים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. היטל השבחההמחאת חיובים