קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת בעלות רכב גנוב אחריות משרד התחבורה: מונחת בפני תובענה בעילה נזיקית נגד משרד התחבורה-מדינת ישראל, בגין נזקים שנגרמו לתובעים בעקבות העברת בעלות ברכב על יסוד מסמכים מזויפים; במסגרת התובענה אדון בגבולות אחריות המדינה-משרד התחבורה בגין מעשי זיוף שנעשו על ידי רמאים. העובדות הצריכות לעניין:- התובעים הינם יורשיו על פי דין של המנוח. על פי כתב התביעה נטען כי המנוח רכש ביום 13/6/1999 רכב מ.ר. 9620608 (להלן : " הרכב") מאת נתבע מס' 1 מר אסדי ( להלן: "אסדי"); על פי הסכם הרכישה בוצעה עסקת החלפת רכבים על ידי כך שהתובע מסר לידי מר אסדי רכב סובארו שנת ייצור 1993 ובתמורה קיבל לידיו את הרכב ושילם סכום נוסף של 68,000 ₪. ביום 13/6/99 בוצעה העברת בעלות ברכב שהיה רשום על שם נתבע מס' 1 למנוח, העברת הבעלות התבצעה לאחר ששני הצדדים- המנוח ומר אסדי - התייצבו בבנק הדואר- סניף בנק מקוון (ON LINE) וביצעו את העברת הבעלות. אין חולק בין הצדדים, כי טרם העברת הבעלות ,לא טרח התובע ,למרות סימני שאלה לגבי מצבו של הרכב עליהם אעמוד בהמשך, לבדוק את הרכב במכון לבדיקת רכבים, לפני רכישתו. ביום 29/12/1999 הודיעה משטרת ישראל למנוח שקיים חשד שהרכב שבבעלותו גנוב ורישיון הרכב זויף ; או אז התגלה לאחר ביצוע הבדיקות בידי משטרת ישראל שהרכב הינו רכב גנוב. עוד עולה מחומר הראיות שהונח בפני, שלמעשה שוכפלה זהות הרכב ונוצר מצב בו שני רכבים מאותו תוצר ודגם נושאים לוחיות רישוי בהן מוטבע מספר רישוי זהה והוא מספר מ.ר. 9620608 . בעקבות בדיקות שבוצעו בידי משטרת ישראל עולה תמונה לפיה הרכב נשוא התביעה הוא למעשה רכב גנוב שזהותו זויפה, על ידי זיוף בגוף הרכב שהתבטא בזיוף לוחיות הרישוי, מספר שילדה ומספר מנוע כך כדי שיתאימו פרטיו לפרטי רכב מ.ר. 9620608. לפי חוות דעת מ.ז.פ. - משטרת ישראל, עולה עוד שהרכב נשוא התביעה כאן, הוא למעשה רכב גנוב שמספרו 06-622-86, המדווח כרכב גנוב החל מיום 22/5/1999. אין חולק בין הצדדים שהרכב המקורי הוא בבעלות מר יצחק מוסא זאדה וגב' מוסא טומא זאדה החל מיום 27/12/1994 , וכי ביום 2/6/1999 בוצעה ברכב המקורי פעולה של העברת בעלות מהבעלים הרשום ( משפחת זאדה) על שם הנתבע מס' 3 אבו שוכרי תחסין (להלן "אבו שוקרי"). עוד אין חולק בין הצדדים כי העברת הבעלות ברכב המקורי התבצעה בסניף בנק מקוון לאחר שהתייצב הקונה- נתבע מס' 3 בעצמו וכן מצויד "ביפויי- כוח" מטעם הבעלים הרשומים כמיופה כוח המוכרים , ההעברה בוצעה ללא נוכחות הבעלים הרשומים -המוכרים וללא הצגת תעודת זהות מטעמם, כאשר הזיהוי בוצע על יסוד יפויי כוח שניתן כביכול לנתבע מס' 3 שפרטיו אומתו על ידי עו"ד שאימת את יפויי הכוח. אין חולק בין הצדדים שיפוי הכוח מזויף. ביום 3/6/09, בוצעה פעולה נוספת של העברת בעלות מנתבע מס' 3 אבו שוקרי לנתבע מס' 1 מר אסדי, פעולת ההעברה בוצעה בנוכחות שני הצדדים. ראיות הצדדים:- המנוח לא העיד בפני; אך הספיק להעיד בהליך אחר בתיק ב"ש 1884/00 שלום נצרת בעניין החזרת הרכב לידי חברת ככל, ובית המשפט בסופו של יום דחה טענת המנוח לתחולת תקנת השוק; עדות זו הוגשה וסומנה נ/1. מי שכן העיד בפני הוא בנו של המנוח מר שמואל כהן -תובע מס' 2 בתביעה המתוקנת , מדובר במי שהיה מעורב בכל שלבי המכירה ומי שבפועל החזיק ברכב ובנוסף העיד מטעם התביעה מר יהודה שמש מי שהיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה ראש משרד החקירות במשטרת צפת. מטעם הנתבעת מס' 2 העידה גב' דפנה מלול מנהלת מחלקת עדכון ובקרה באגף הרישוי במשרד התחבורה. כן הונח בפני כל תיק המשטרה ת/2. מהראיות שהוצגו בפני, עדות העדים ושאר המסמכים שהוצגו בפני, ניתן לקבוע את העובדות הבאות:- עניין התמורה:- אכן המנוח לא העיד בפני ותצהירו נמשך מחור הראיות בתיק, אך ניתן להסתפק בגרסה שמסר בהליך של החזרת הרכב בבית המשפט השלום בנצרת, מדובר בגרסה שנמסרה לאחר חקירה נגדית וניתן להסתמך עליה. אני סבור כי גרסת התביעה בעניין התמורה מקובלת עלי, וכי שולם בגין הרכב נשוא התביעה סך 99,000 ₪ נכון ליום 13/6/99 המורכב מסך 68,000 ₪ וכן שווי רכב הסובראו לגאסי בסך 31,000 ₪ ובסך הכל 99,000 ₪. גרסת התביעה לא נסתרה והיא מקובלת עלי. גרסה זו הייתה ונותרה עקבית לכל אורך הדרך ונתמכת בהסכם שהוכתר בכותרת זיכרון דברים נספח "א" לכתב התביעה. עדות המנוח משלבת עם עדות בנו מר כהן שלמה אשר הוא שניהל את המו"מ בשם המנוח, הוא שהיה הרוח מאחורי כריתת הסכם עם נתבע מס' 1 וכל הפרטים יודעים לו מידיעה אישית, חזר על גרסה זו הן במשטרה הן בבית המשפט בנצרת והן בפני. בכל הקשור לתמורה אני נותן אימון מלא בגרסה זו. מהודעות נתבע מס' 1 ו-3 ואנשים אחרים מתיק המשטרה- ת/2, עולה תמונה המחזקת את גרסת התביעה ביחס לתמורה ששולמה, למרות הגרסאות השונות לגבי המחיר ששולם, אך ריבוי הגרסאות מחזק משמעותית בעיני את גרסת התביעה שהייתה ונותרה עקבית בעניין התמורה. לא מן הנמנע כי גרסת יתר המעורבים בעניין התמורה נובע משיקולים שונים ומשונים, אך גרסתם עומדת בסתירה להסכם הכתוב ואין מקום לתת אימון בגרסתם בשל השנוי התכוף בכל הקשור לסכום. מכאן מסקנתי שהרכב נרכש בידי התובע בסך 99,000 ₪, שכן גרסה זו לא נסתרה, נותרה עקבית ונתמכת בהסכם כתוב שהנתבעת למרות ההערות לגבי מועד עריכתו, לא סתרה את האמור בו ולא הביאה ולו בדל ראיה ביחס לאי נכונותו. אני ער לכך שלא הובאה כל ראיה לגבי ערכו של רכב הלגאסי ולא הובא המחירון, אך אני מסתפק בעדות של התובע לעניין התמורה המוסכמת ולגבי הסכמת הצדדים שרכב הלגאסי לפי ערכו במחירון יחשב כחלק מהתמורה , ועל כן אין נדרש חוות דעת על מנת להוכיח את התמוה החוזית ששולמה ולהוכיח את התמורה החוזית ששולמה בפועל. אי בדיקת הרכב: בעניין זה לא נטושה כל מחלוקת בין הצדדים. המנוח ובנו לא סברו שיש מקום כלל ועיקר לבצע בדיקה זו. העד שמואל כהן העיד בפני כי יש לו ניסיון במכונאות מתקופת שירותו הצבאי. עוד עולה מעדותו בפני וגם מעדותו בבית המשפט בנצרת נ/1, שהתובע תחילה בדק מספר השלדה, הבדיקה שנערכה על ידו העלתה שהמספר תקין ומשניסה לבדוק מספר המנוע לא מצא את מספר המנוע. הדבר לא הדליק למר שלמה שהיה למעשה מיופה הכוח של המנוח ובר סמכא מטעמו כל נורה אדומה או סימני אזהרה כלשהם כדי לבדוק את הרכב במכון בדיקה כלל ועיקר. מר שלמה כהן ובנעליו המנוח הגדילו לעשות כאשר העדיפו לבצע בדיקה רשלנית ולא מקצועית בחינם על פני בדיקה מקצועית ואמינה בעלות נמוכה במכון בדיקה מאושר; על פי עדותו : " כן. אני התעסקתי במשאיות, ידעתי שהולכים לטסט במשרד הרישוי, מרימים את הקבינה, מסתכלים בשאסי והבוחן מבקש שאקריא לו את מספר השלדה. בוולוו רואים את השלדה למעלה, בדקתי אותה. מספר המנוע לא ידעתי איפה זה. לכל רכב יש מספר במקום אחר. הלכתי למוסך ארז היה שם מישהו, אני לא זוכר את שמו וביקשתי שיעשה לי טובה ויראה לי איפה רשום מספר המנוע. הוא לקח מראה, הכניס אותה למטה וביקש שאקריא לו את מספר ואז הקראתי לו." ( עמוד 5 שורות 5 331 עד 33). למרות הקושי שהתעורר בפני הבן שלמה כמייצג את המנוח באיתור מס' המנוע לא טרחו לערוך כל בדיקה, התעלמו מסימני האזהרה והעדיפו שלא לבצע את הבדיקה האמינה והמוסמכת משיקוליהם הם. לעניין הנהלים: מעדות גב' דפנה מהלל עולה כי בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה משרד התחבורה הוציא מתחת לידו נוהל המבוסס על הוראת תקנה 284 לתקנות התעבורה, נוהל זה מאפשר העברת בעלות על ידי הצדדים עצמם או באמצעות מיופה כוח. על פי הנוהל כל אחד מהצדדים לעסקת המכר חייב להתייצב בסניף בנק הדואר, המקוון למחשב משרד הרישוי, ולהזדהות שם בפני פקיד הבנק על ידי הצגת תעודת זהות, או לחילופין לשלוח נציג מטעמו באמצעות יפויי כוח מאושר על ידי עורך דין ( חתימה וחותמת עורך דין) או טופס יפויי כוח חתום בידי המוכר ולא מאומת בידי עורך דין ואז נדרש לצרף ליפויי הכוח תעודת זהות של נותן יפויי הכוח ( ראה סעיף 7 להוראות הנוהל-נספח "א" לתצהיר גב' דפנה מהלל נ/2). עוד עולה מתצהירה של גב' מהלל ועדותה בפני שבעקבות מקרי זיוף בשיטת שכפול זהות רכבים, שונה הנוהל בחודש 9/1997 והוחל להדפיס גם את מספר השלדה של הרכב על טופס העברת בעלות. במהלך שנת 2003 שונה הנוהל והוספה הדרישה להציג תעודת זהות של הבעלים הרשום במהלך ביצוע העברת בעלות גם באמצעות יפויי כוח. להשלמת התמונה יש לציין שבעקבות גילוי מקרה הזיוף, רישום הבעלות ברכב המקורי בוטלה, והבעלות הושבה למשפחת זאדה, ואילו ברכב נשוא התובענה, ננקט הליך על ידי חברת כלל חברה לביטוח ששילמה למבוטחה את ערכו של הרכב בגין אירוע הגניבה, ובית המשפט השלום בנצרת בתיק ב"ש 1884/00 קבע שהרכב יועבר לחברת כלל וכי המנוח לא הוכיח שרכש את הרכב בתנאי תקנה השוק. אחריות נתבעת מס' 2:- התובעים מייחסים לנתבעת רשלנות בטיפול בהעברת הבעלות וכך נוסחה ,במסגרת הסיכומים, בידי ב"כ התובעים השאלה השנויה במחלוקת : האם התרשל נתבע מס' 2 ,עת אפשר העברת בעלות ראשונה ברכב המקורי,ממשפחת זאדה לנתבע מספר 3 אבו שוכרי על סמך יפויי כוח מטעם המוכרים, ללא צורך בתעודת זהות או אישור נפרד של עו"ד אשר זיהה את המוכרים. חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 ("החוק") קובע את גבולות האחריות הנזיקית של המדינה. בסעיף 3 לחוק נאמר: "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית... אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". סעיף 1 לחוק מגדיר כי "מעשה" כולל גם מחדל. המדינה וגופי השלטון בכלל, אינה חסינים, אם כן, בפני אחריות בנזיקין. אחריות זו יכולה לנבוע ממעשה רשלנות.  כידוע, שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק, וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ; יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים - האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה - המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות העניין. חובת זהירות מושגית: התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית היא בחיוב או בשלילה. כנקודת פתיחה החובה היא אחת ושאלת המפתח היא קיומם של יחסי "שכנות". השאלה עליה עונה חובת הזהירות היא אם "בהנחה שהמזיק יתרשל האם רצוי להטיל עליו אחריות נזיקית או לשחררו ממנה" (ראו א' פורת, "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו(רוזן-צבי- עורך), בע' 287; ). חובת הזהירות המושגית של רשות הרישוי-משרד התחבורה נובעת ממכלול סמכויותיה וכוחותיה. של רשות הרישוי כרשות הציבורית שעליה מוטלת החובה להפעיל סמכויותיה בזהירות רבה וכיום שלטת בכיפה הגישה שעל פיה הרשות חבה בדרך כלל חובת זהירות לאזרח, ועל כן אם לא תנהג כפי שנוהגת רשות סבירה, תתחייב בדין" (ראה פורת לעיל). וכן : ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(113 (1; ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) עמ' 740-742); פסיקה זו ניתנה מקום הוטלה סמכות פיקוח, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בסמכות ביצוע של הרשות להבדיל מסמכויות שבשיקול דעת רחב המחייבות הכרעה בין שיקולים חברתיים פוליטיים וכלכליים מתחרים , כבמקרנו. במקרנו, אין התובעים תוקפים פעולה שלטונית של הנתבעת מס' 2 ; אין הם חולקים על עצם קביעת ההנחיות או על עצם העברת ביצוע שינויי בעלות ברכבים מרשות הרישוי אל הבנק המקוון-רשות הדואר ( זו סמכות שבשיקול דעת ומעוצבת על ידי שיקולים רבים ומגוונים) , אלא מלינים על הדרך בה בוצעה העברת הבעלות וההוראות שניתנו לבנק המקוון, שלא כלל הוראה לצרף ליפויי הכוח המאומת בידי עורך דין גם תעודת זהות של מייפה הכוח-הבעלים הרשום, כל זאת על מנת למנוע ולהקטין את מעשי הזיוף ( סמכות ביצוע) ועל כן קיימת חובת זהירות מושגית. חובת זהירות קונקרטית:- שאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה הפרטני נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם; כעולה מפסיקת בית המשפט העליון מבחן הצפיות מורכב הוא הן מהיכולת הפיסית הטכנית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית האם סביר או ראוי הוא לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסוים. בכל הנוגע לשיקולים של מדיניות משפטית הנשקלים לשם קביעת הצפיות הנורמטיבית נקבע כי: "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו.ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 עמוד 123. אני סבור כי קיימת חובת זהירות קונקרטית המוטלת על משרד התחבורה, לנקוט באמצעי זהירות סבירים בכדי שהמרשם המופקד בידיו יכיל מידע אמין ומדויק, ופיקוח נאות וסביר על מוסרי המידע וזיהוי הצדדים לעסקה ברכב, חובה זו קבועה בתקנה 284 לתקנות התעבורה, הדורשת סטנדרט של זיהוי של אלה המבקשים לבצע העברת בעלות, ולהימנע ככל הניתן מסכנת הזיוף של מסמכים סכנה הידועה היטב למשרד התחבורה. האם התרשלה הנתבעת בקיום חובתה:- לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של משרד התחבורה מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע. במכלול הנתונים שהוצגו בפני, אני סבור כי רשות הרישוי-משרד התחבורה ,לא הפר את חובת הזהירות הנדרשת ממנו ופועלותיו עמדו, בזמנים הרלבנטיים לתובענה, בסטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנו ואלה נימוקיי לכך:- ראשית, משרד הרישוי נתן את דעתו , בעת קביעת הנהלים ,לבעיית הזיופים וניסה להתמודד איתה, ודי להתבונן בהוראות הנוהל כדי לעמוד ההבחנה המתבקשת בין יפויי כוח שאומת על ידי עורך דין לבין יפויי כוח שלא אומת בידי עורך דין. שנית, הסתמכות , באותה עת, על אימות בפני גורם אחר, מקצועי כגון עורכי דין הינה בבחינת התנהגות סבירה ועומדת בדרישת ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, המחוקק נתן אימון בציבור עורכי הדין בעת אימות מסמכים כגון תצהירים בשל אופיו המיוחד של המקצוע , ואין בכך פסול אם משרד התחבורה מסתמך על בדיקה שבוצעה על ידי עורכי דין בדמות אימות חתימה וזיהוי הצדדים לעסקה כתחליף לבדיקה על ידו. שלישית, העברת הבעלות בשיטה הנוכחית בסניף בנק מקוון המאפשר לצדדי העסקה , על אתר, לבדוק אם קיימת הגבלה או מניעות בהעברת הרישום ברכב, באה להקל על הציבור, לתת שירות יעיל מהיר ואמין מחייבת הוראות פשוטות, ישימות ולא מסורבלות, ווהוראות שקובעות את הליך הזיהוי חייבת להיות פשוטות כדי לא לסרבל את הליך העברת הבעלות במתקונת הנוןכחית. רביעית, ב"כ המלומדת של התובעים הקשתה והפנתה את בית המשפט לפסק דינה של חברתי כבוד השופטת א.סרוקר בתיק 3263/03 כהן פנחס נגד מכון הדרום(לא פורסם) , פסק הדין צורף לסיכומיה, על פיו קבעה בצורה מפורשת כי העובדה שמדובר בהעברה שבוצעה על ידי הקונה-כמבקרנו- המציג את עצמו גם כשלוח חייבה את משרד הרישוי במשנה זהירות, וחייבה את משרד הרישוי לדרוש סימן מזהה אמין מצד המוכר כתנאי להעברת הבעלות ומשלא נעשה כן , מצאה לנכון לחייב את משרד התחבורה. למעשה ,קביעה זו מתעלמת מקיומו של ייפוי כוח החתום בידי עורך דין, שזיהה ואימת את חתימת הצדדים, הנני רואה בכך סימן מזהה אמין מצד המוכר שחתם בפני עורך דין על יפויי הכוח. לראיה, הוראות הנוהל הבחינו בין אדם שמצטייד ביפויי כוח לא מאומת ואז נדרש סימן מזהה מטעם המוכר בדמות תעודת זהות של המוכר ואילו כאשר הזיהוי והאימות נעשו בדי עורך דין, גם אני סבור שמדובר באותו סימן זיהוי סביר ומקובל ואין נפקא מינה בין מיופה כוח של הקונה בעצמו לבין מיופה כוח אחר. האבחנה שנוצרה ,בשעתו, בין יפויי כוח מאומת על ידי עורך דין ,לגבי הדרישה של המצאת תעודת זהות, היא סבירה , ומשרד התחבורה עומד בשתי החלופות בפני הסיכון של זיוף, הסיכון הראשון הוא זיוף תעודת זהות ובשני זיוף אימות עורך הדין, אם כי אני ער לכך שקל יותר לזייף יפויי כוח חתום על ידי עורך דין מאשר תעודת זהות. חמישית, במסגרת הבחינה אם פעולת משרד התחבורה עולה בקנה אחד עם עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע, על רקע זה יש לדחות כל ניסיון לדרוש התערבות יתר בשאלת זיהוי עורך הדין המאמת את החתימה או לנקוט אמצעים אחרים שיביאו בסופו של יום לסרבול הליך ההעברה ולא פישוטו, ייקור עלויות ההליך ופיזורו על חשבון הציבור בכללותו. התובע היה ביכולתו למנוע את הנזק לו ערך את הבדיקה המתבקשת בפרט על רקע העובדה שהיה קושי למצוא את מספר המנוע , והדבר לא נעשה. בעניין זה מקובלים עלי עמדתם של כבוד השופט י.שנלר בתיק 5831/01 אריה חברה לביטוח נגד בתיה סולמון , ועמדת השופט ש. מנהיים בתיק 2308/00 עתאמנה נגד מדינת ישראל, , ומנימוקיהם המפורטים שם. שישית, העובדה שניתן להקשות על מעשי הזיוף של יפויי הכוח על ידי הצגת תעודת זהות, אינה מביאה ,בהכרח, למסקנה שהסתפקות ביפויי הכוח היא פעולה רשלנית, אולי עדיף לנקוט באמצעי נוסף, אך ההסתפקות ,בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ביפויי כוח מאומת על ידי עורך דין אינה התנהגות בלתי סבירה או רשלנית, הרי תמיד ניתן לשפר את אמצעי ההגנה, קיומה של אפשרות להחמיר את את תנאי הזיהוי אינה מביאה למסקנה שדרגת הזהוי שנבחרה תחילה בהוראות הנוהל היא מעשה התשרלות והפרת סטנדרט התנהגותי של האדם הסביר. שביעית, ב"כ התובעים הקשתה יותר וטענה בהסתמך על קביעת השופטת סרוקר כי עצם שינוי ההנחיות והנהלים, מחזקת את טענת הרשלנות מצד אחד ומצד אחר הקשתה בציינה כי מעשי הזיוף ידועים למשרד הרישוי החל משנת 1997 ולמרות זאת עברו כשנתיים מיום גילוי מעשי הזיופים ולא פעל משרד הרישוי לשינוי ההנחיות ששונו בפועל רק בשנת 2003. הנחיות או הוראות פנימיות הן כללים גמישים שרשות מנהלית קובעת לעצמה-מתוקף סמכותה, כדי שידריכו אותה בהפעלת סמכותה, קיומן של הנחיות מקל על בית המשפט בהפעלת ביקורת שיפוטית בין ביקורת ישירה ובין בביקורת מכוח עילת הרשלנות. ראה בהרחבה בספרו של י.דותן " הנחיות מנהליות" וכן מאמרו של י. דותן " האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכות של שיקול דעת, משפטים, כרך ט'ו', חוברת 2. אין ולא יכולה להיות מולדת מסקנה שעם כל שינוי בהנחיות הדבר יהווה רשלנות מבחינת הרשות, שני הטיעונים שהועלו כמפורט לעיל מלמדים כי אין להיגרר למסקנות מרחיקות לכת; עצם השינוי בהנחיות אין בו כדי ללמד על רשלנות מטעם הרשות ובאותה נשימה אין להסיק מסקנה גורפת שחלוף זמן ואי שינוי ההנחיות יש בו כדי ללמד על רשלנות. מעשי זיוף היו וככל הנראה גם יהיו, והם חלק מהסיכונים הכרוכים בניהול מאגר מסוג זה, אך עצם קיום סיכון זה אין בו לגרור הטלת אחריות מוחלטת על הרשות; תחילה לוודא שנותן יפויי הכוח אכן חתם על ידי בירור מול עורך הדין המאמת, הדבר יביא לסרבול וייקור השירות. אין גם בדרישה לצרף תעודת זהות כדי למנוע את הזיוף שכן ניתן גם לזייף את תעודת הזהות. לא כל שכלול בשיטת הזיוף חייב להביא באופן מיידי לשינוי הנחיות . אני סבור ששימוש בדיני הרשלנות כדי לקדם מדיניות של אחריות מוחלטת, עלול, מעבר לגבול מסוים, לשבש את שווי המשקל שבין דיני האחריות לבין דיני הביטוח. התוצאות מהטלת אחריות מוחלטת יהיו לא מקל ולא גזר, לא קידום אינטרס חברתי בנקיטת אמצעי זהירות, ובסופו של דבר, אף לא פיצוי הניזוקים הראויים. כל גישה מחמירה מדי לדיני הנזיקין, המחליפה דיני אחריות בדיני אחריות מוחלטת, מעוותת את הדין, משום שאין בה הסדרים מאזנים, כמו מנגנוני ביטוח, תקרת פיצוי, ובטחונות למניעת שימוש לרעה על ידי התנהגות לא אכפתית. בכל מקרה רמת הזהירות תקבע על פי המקרה המסוים תוך בחינה דפוס ההתנהגות שנבחר בהתחשב במכלול הנתונים. סבורני כי מטעמים אלה אין מקום לחייב נתבע מס' 2 בגין מעשי זיוף שבוצעו בידי נתבעים 1 ו-3. אשם תורם בשיעור גבוה:- גם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת נסיבות תיק זה מלמדות על רשלנות מצד המנוח בשיעור גבוה ביותר, בתיק זה אין מדובר באי ביצוע בדיקה במכון לבדיקת רכבים בלבד מתוך רשלנות סתם, נסיבות תיק זה מלמדות שהמנוח ובנו שלמה כהן ,לא ביצעו בדיקה מתוך עצימת עיניים ולמרות אותות אזהרה שניצבו מולם. בנו של המנוח-תובע מס' 2 , בעל ניסיון בבדיקת פרטי רכב ( שלדה ומנוע ) מצא קושי באיתור מספר המנוע, הדבר היה צריך להדליק נורת אזהרה שמחייבת ביצוע בדיקה מקצועית ולא להסתפק בבדיקה במוסך ארז בתור בדיקת טובה!!!, עצימת עיניים זו מעבירה את הערכת הרשלנות התורמת מהרמה הנזכרת בסיכומי התובע לדרגה גבוהה ולא להסתפק בשיעור הנע בין 20% ל 30% כפי שצוין בסיכומיו. השיעור הראוי והנכון היה ,לו הייתי מוצא שהנתבעת מס' 2 התרשלה ,על שיעור של 70%. התוצאה:- לאור מסקנתי לעיל, הנני דוחה את התביעה נגד ניתן מס' 2. התביעה נגד נתבעים 1 ו-3, הסתיימה במתן פסק דין בהעדר הגנה. המנוח ובנעליו היורשים, רכשו רכב ושילמו ממיטב כספם, וכתוצאה ממעשה רמאות מצד נתבעים 1 ו- 3 נותרו ללא רכב ובחסרון כיס ויש להצטער על התוצאה. הנני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם הוצאות בסך 2,000 ₪ לטובת נתבעת מס' 2, בסכום הנמוך שנפסק על כל התובעים, הבאתי במסגרת שיקוליי ההפסד הכספי שנגרם להם עקב מעשי רמאות. משפט תעבורהרכבבעלותבעלות רכבתחבורהגניבת רכבהעברת בעלותמשרד הרישוי / משרד התחבורהרכב גנוב