העמדה לדין של עובד חברת חשמל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העמדה לדין של עובד חברת חשמל:

מהו היקף הבדיקה והחקירה שנדרש מעביד לבצע בטענות על עבירה לכאורה שעבר עובדו, בטרם יגיש על כך תלונה למשטרה?
זו השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפרשה זו.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
למעשה, מרבית העובדות הרלוונטיות והדרושות לצורך הכרעה בתביעה, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.


בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו היה התובע (להלן: "חובב") עובד של הנתבעת 1 (להלן: "החברה").

הנתבע 2 (להלן: "זמיר") היה קצין הביטחון הארצי שלה ואילו הנתבע 3 (להלן: "בן שלוש") שימש כקצין הביטחון במחוז תל אביב.


בתקופה שמתחילת חודש יוני 1996 ועד ליום 13.3.1997 ערכה החברה חקירה פנימית בדבר היעלמם של 112 תופי נחושת, שני תופי כבל 4X150 מנחושת ו – 56 טון כבלי נחושת במחסן החברה בבית דגן. אין חולק כי מדובר בגניבה בסדרי גודל עצומים, ולהערכת זמיר ובן שלוש בתצהיריהם המדובר בציוד ששוויו למעלה ממיליון דולר ארה"ב.

ביום 30.6.1996 הגישה החברה באמצעות מנהל המחסן, מר יוסי אויגינר תלונה למשטרה על גניבת הטובין הנ"ל (נספח ח' לתצהיר זמיר).


בנוסף, החברה שכרה חברת חקירות חיצונית אשר בין היתר תיחקרה את עובדי המחסן וביניהם עובד בשם מאיר ארביב (להלן: "ארביב").

ארביב הכחיש בתחילה כל קשר לחוסרים ואולם בדיקת פוליגרף שעבר ביום 30.1.1997 הצביעה על ממצאי שקר בתשובותיו. במהלך אותו יום עבר ארביב תיחקור על ידי נציג חברת החקירות, מר דני אליהו. בחקירה נכח גם בן שלוש (עמ' 40-41 לפרוטוקול).
בתיחקור זה הודה ארביב במעורבותו בפרשה. הוא הודה כי קיבל שוחד מנהגי קבלנים וכי תמורת השוחד העביר לאותם נהגי קבלנים שני תופים ללא רישום, תמורת 8,000 ₪ לכל תוף, וחתם על הצהרה בכתב (להלן: "ההצהרה הראשונה").
ביום 2.2.1997 עבר ארביב תיחקור נוסף על ידי מר אליהו בנוכחות בן שלוש. הפעם הרחיב, וקשר את חובב לגניבת שני תופים נוספים. בהצהרתו בכתב במועד זה (נספח י' לתצהיר זמיר - להלן: "ההצהרה השניה") מסר ארביב כדלקמן:
"לפני כשנה פנה אלי עובד חברה ממחלקת הרתך בשם סמי חובב בבקשה לעזור לחברו קבלן משנה העובד עם הקבלן ו' בטענה כי נגנב ממנו תוף 150X4. בקשתו של סמי חובב היתה להעמיס תוף 150X4 על המשאית של חברו הקבלן ואת השובר ימסור בהמשך. כעבור שבוע פנה אלי שוב סמי חובב ושאל מה קורה עם התוף. כשאמרתי לו שאני חייב שובר הנ"ל הבטיח כי תוך מספר ימים ימסור לי שובר. לאור הבטחתו, העמסתי תוף מסוג 150X4 לאותו קבלן בשם ש' שעבד עם ו'.
כעבור תקופה מסויימת חזר סמי חובב מחו"ל והביא לי זוג נעליים בטענה שהקבלן נתן בתמורה לתוף עד לקבלת השובר.
כשביקשתי את השובר עבור התוף ביקש סמי חובב תוף נוסף והוא ידאג לשובר עבור שני התופים. העמסתי תוף נוסף מסוג 150X4 לאותו קבלן ומאז טרם נמסר השובר. ברצוני לומר כי הקבלן רצה לפצות אותי בעזרה ומסר דרך סמי חובב סך 1,000 ₪ במזומן".


ביום 6.2.2007 הוציאה החברה דו"ח מסכם ובו פורטו שיטות הגניבה שנחשפו ואת עובדי החברה שנחשפו. בין היתר תיארה חברת החקירות את חובב כמי ששמו עלה בחקירת ארביב כמי שתיווך בעיסקת התופים. עוד נאמר בדו"ח זה כי חובב טרם זומן לחקירה. בהמלצות הדו"ח נאמר כי מומלץ להעביר את כל חומר הראיות למשטרה (נספח י"א לתצהיר זמיר).
יש להדגיש כי עד ליום 11.3.1997 חובב לא תוחקר. במועד זה הוא זומן לשיחה במשרדו של מנהל כוח האדם באגף דרום של החברה, מר אבו רביע, שם נמסר לו לראשונה על ידי הנ"ל ועל ידי זמיר כי על פי מידע שהגיע לחברה סייע להוצאת רכוש של החברה ממחסניה ללא שובר מתאים. חובב הכחיש את הדברים וזמיר הציע לו לעבור בדיקת פוליגרף. דא עקא, חובב סירב לכך (סעיפים 24-25 לתצהיר זמיר, עדות חובב עמ' 13 ש' 17-32 לפרוטוקול, ובמשך עמ' 14 ש' 1-5).
ביום 12.3.1997 הושעה חובב מעבודתו "עד גמר החקירה המשפטית" (נספח י"ג לתצהיר זמיר), וביום 13.3.1997 הגיש בן שלוש תלונה למשטרת ישראל ומסר הודעה בצירוף החומר הרלוונטי (נספח י"א לתצהיר בן שלוש). במסגרת זו מסר בן שלוש למשטרה גם את הדברים המיוחסים לחובב, וגיבה אותם בהצהרתו השניה של ארביב (עמ' 3-4 להודעתו).
בשלב זה, כאמור, הועבר החומר לחקירת המשטרה ולאחר מכן לפרקליטות מחוז מרכז.

דא עקא, הפרקליטות הגיש כתב אישום כנגד חובב אך ביום 5.11.2002, היינו, למעלה מ – 5 שנים (!) לאחר הגשת התלונה למשטשרת ישראל על ידי בן שלוש (ת.פ. (ראשל"צ) 4232/02 – החומר הנוגע למשפטו הפלילי של חובב צורף כנספח ל"ו לתצהיר זמיר). באותו מועד הוגשו גם כתבי אישום כנגד ארביב ונגד מעורבים אחרים בפרשה.


חובב כפר בהאשמת המיוחסות לו והמשפט החל להתנהל.

עד התביעה המרכזי במשפטו של חובב היה ארביב, אשר באותה עת משפטו שלו כבר הסתיים בהסדר טיעון בו הודה והורשע בכתב אישום מתוקן בעבירות של גניבה ממעביד והפרת אמונים של עובד הציבור, ודינו נגזר ל – 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס (ת.פ. (ראשל"צ) 4233/02 – נספחים ל"ז ול"ח לתצהיר זמיר). בהקשר זה יוסף כי כתב האישום המקורי ייחס לארביב גניבה של 4 תופים, ואולם הוא תוקן והועמד על גניבה של 3 תופים.


ארביב העיד במשפטו של חובב ביום 14.4.2003, ונחקר ארוכות על ידי סניגורו.

ביום 15.6.2003 התקיים דיון נוסף בתיק, אשר בו הודיעה ב"כ הפרקליטות כדלקמן:
"בכוונתנו לחזור מכתב האישום....כתב האישום נסמך על הודעה של עד התביעה המרכזי מאיר ארביב אשר העיד בפני בית המשפט עדות ארוכה ונחקר בחקירה נגדית ארוכה על ידי שני הסנייגורים המכובדים. לאחר עדותו בבית המשפט אנו סבורים שהדברים שהוא מסר נחלשו במידה רבה ונמצא פרצות בעדותו אשר אינן מאפשרות לנו להיסמך על העדות הזאת כעדות מרכזית בהינתן הראיות האחרות בתיק שהיו אמורות לחזק אותה....אבקש לזכות את הנאשמים לפי 94(א) סיפא בעקבות חזרתנו מכתב האישום".
בעקבות הודעתה זו של הפרקליטות, זוכה חובב מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.


יודגש, כי אין חולק שחובב הושעה מעבודתו השעיה מוחלטת רק למשך תקופה של 3 חודשים, ולאחר מכן הוצב לתקופה של שנה ו – 9 חודשים באגף אחר (מחלקת הרכבה חשמלית). רק שנתיים לאחר ההשעיה הוחזר חובב לעבודתו במקום עבודתו המקורי – מחלקת ביצוע רשת.

במהלך תקופה זו, דהיינו – בתקופה שממועד הגשת התלונה למשטרה ועד לזיכויו של חובב על ידי בית המשפט - חובב קודם בדרגה כל שנתיים בחודש אפריל, נכלל בחודש יולי 2001 ברשימת העובדים הראויים לציון לשבח, בחודש דצמבר 2001 נתמנה למנהל עבודה (עד אז היה סגן מנהל עבודה) וקיבל משובים חיוביים מהממונים הישירים עליו (נספח ב' לתצהיר ע.ה./2 מר עופר אלסטר).

טענות חובב


נוכח האמור הגיש חובב תביעה זו כנגד החברה. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבעים העבירו את ממצאי החקירה למשטרה באופן רשלני, בכך שהתבססו על ממצאי חקירה המסתמכת אך ורק על יסוד עדותו של ארביב שהיתה מלאה שקרים וסתירות גלויות על פניהן.

נטען, כי הנתבעים ניהלו את החקירה בענינו של התובע בחוסר תום לב, במגמתיות ושלא כראוי, והם לא בחנו בכלל או כראוי, באמצעות יועצים משפטיים או בדרך אחרת, את ממצאי החקירה בעניינו בקפדנות סבירה ובזהירות הדרושה את האמצעים שיש לנקוט כנגד חובב.
לטענת חובב, אילו הנתבעים היו עושים כן היו מגיעים למסקנה שלא היה כל בסיס סביר להאמין לעדותו המפוקפקת וחסרת ההגיון של ארביב, וממילא לא היה מקום להשעות את חובב ולהגיש נגדו תלונה למשטרה, ובכך לגרום להעמדתו לדין.
חובב מוסיף וטוען כי הנתבעים לא ניהלו את חקירתם לגביו בהגינות או כראוי משום שלא טרחו לערוך עימות בינו לבין ארביב, ואף לא גילו לו כי ארביב הינו זה שמפליל אותו. כמו כן נטען כי החברה לא ערכה ספירת מלאי על מנת לוודא אם בכלל נגנבו תופים מהסוג הנידון, וכי חובת השימוע נערכה באורח רשלני ורק על מנת לצאת ידי חובה.
חובב טוען כי עקב האמור נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 30% כמפורט בחוות דעת פרופ' לוי אשר צורפה לכתב תביעתו.
חובב טוען כי בתקופת השעייתו ועבודתו במחלקת הרכבה חשמלית, שכרו פחת ונגרמו לו הפסדי שכר בגין אבדן השתכרות, אבדן פרמיה, ניהול והזכות לרכב צמוד בסך כולל של 154,320 ₪. כן הוא טוען שהתחייב לשלם לעורך דינו בגין הייצוג במשפט הפלילי סכום של 300,000 ₪, וכי על הנתבעים לפצותו בסכום זה.
כן טוען חובב שעקב האירועים המפורטים היה עשוי להגיע לתפקידים בכירים ביותר בחברה, ועשוי היה להשתכר למשל כמנהל מחלקה, עד 50% יותר. חובב הוסיף וטען כי עקב אמור לעיל, הוא עלול להיפלט ממקום עבודתו מוקדם יותר ממועד גיל הפרישה הצפוי ולמצוא עצמו מחוסר עבודה, ועל כן הינו תובע סכום כולל של 2.5 מיליון ₪ בגין אבדן כושר השתכרות, עזרה וסיעוד, הוצאות רפואיות ושיקומיות, וכן כאב וסבל.

טענות הנתבעים וההודעה לצד שלישי


הנתבעים מצידם טוענים כי הגשת התלונה נשוא התביעה נעשתה בתום לב, משיקולים ענייניים, ועל יסוד חשד סביר, כי פעלו כדין ובאופן סביר בהגשת התלונה למשטרה וזאת בשים לב למיעוט אמצעי החקירה היעילים שיש בידי החברה וסירובו של חובב להיבדק בפוליגרף וכי לא התרשלו בהליכי החקירה.

עוד נטען כי התביעה התיישנה שכן חלפה תקופה של למעלה מ – 7 שנים בין הגשת התלונה לבין מועד הגשת התביעה.


כמו כן, הנתבעים הגישו הודעת צד ג' כנגד המדינה. בהודעה נטען שככל שנגרמו לחובב נזקים כלשהם הרי שהדבר אירע עקב רשלנות המדינה בכך שהאחריות הבלעדית להגשת כתב אישום שלא היה מקום להגישו מונחת על כתפיה, כמו גם האחריות להימשכות החקירה בעניין ומשך הזמן שחלף ממועד הגשת התלונה עד למועד הגשת כתב אישום.

המדינה התגוננה בטענה שיש לה מעמד הקרוב לחסינות מפני תביעות מסוג זה, כי יש צורך ברף ומשוכה גבוהים ביותר וקונקרטיים של רשלנות כדי לבסס נגדה בנסיבות אלה תובענה בעילת רשלנות, ואלה לא קיימים במקרה דנא.

הדין, ההלכה הפסוקה, והמתווה הנורמטיבי הראוי


אין כל חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מי שמגיש תלונה לבין נשוא אותה תלונה. הדברים נכונים ויפים במיוחד מקום שבין הצדדים קיימים יחסים מיוחדים כגון יחסי עובד - מעביד.

ההלכה המנחה בעניין זה נפסקה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר, :
"הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה....פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם.....כך במקרה שלפנינו, המשטרה נהגה כראוי על יסוד התלונה ופעלה באופן סביר, אך באשר לרשות הדואר, כאמור, ללא בדיקה סבירה אלא על יסוד דברי עובד שראה את המבקש מוציא מסניף הדואר בו עבד, בגלוי, מכשיר טלפון, היא מיהרה להגיש תלונה למשטרה. דבר זה מהווה צעד חריף כלפי כל אדם, ובמיוחד כלפי אדם העובד בשירותה מזה שנים."


יחד עם זאת, וכפי שהודגש ע"י כב' השופטת ד"ר סורוקר בת.א. (ראשל"צ) 5001/06 טל דבש נ' א.ב. הגשת תלונה הינה דרך המלך לחשיפת פשעים ואיתור עבריינים, ואין להחליש מנגנון זה ללא נימוקים מיוחדים. אין לחייב מתלונן לוודא מראש כי פרטי תלונה הם אמת אובייקטיבית ולהוכיחה בראיות. מתלונן רשאי להציג בתלונתו את זווית הראייה הסובייקטיבית שלו לפרשה, ולהניח למשטרה לבצע את מטלותיה. מאידך, אין לאפשר ניצול לרעה של מנגנון התלונה ככלי לניגוח ונקמה, וכאשר אין בתלונה כל אמת, עלולה תלונת השווא להצמיח עוולת נגישה ורשלנות.
נוכח פסיקת בית המשפט העליון סבורני כי לא יכול להיות ספק, שמעביד אינו רשאי להגיש תלונה למשטרה על עובדו ללא שקיימת בפניו לפחות תשתית ראייתית מינימלית וסבירה לביסוס החשדות הנטענים. הגשת תלונה כזו, אשר בדיעבד יסתבר שאין בה ממש, ללא שיש הסבר סביר לעצם הגשת התלונה, עשויה להיחשב כהפרת חובת הזהירות שחב מעביד לעובדו, נגישה, ואף הוצאת לשון הרע.

מאידך גיסא, גם אין להפריז בנטל הראייתי המוטל על מעביד שעה שהינו שוקל הגשת תלונה למשטרה על עובדו. אין המעביד חייב לחקור ולברר את פרטי העובדות עד יסוד. אין למעביד את כח החקירה ואת סמכויות האכיפה שבצידה. מבחינת המדיניות המשפטית הראויה, אף אין זה רצוי כי ינתן היתר פסיקתי לשימוש בכח כזה. במדינת ישראל מקנה הדין את הסמכות לחקור חשדות פליליים למשטרת ישראל וגופים מקבילים שהוסמכו לכך בדין (ר' סע' 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א – 1971, וחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב – 2002). דרישה ממעבידים כי יחקרו לעומק תלונות כנגד עובדיהם בטרם יפנו למשטרה, עלולה להביא לתוצאה של הקמת משטרות פרטיות ושימוש באמצעי חקירה שלא כדין ושלא בסמכות, ואף לתוצאה של פגיעה וזיהום של ראיות שניתן לעשות בהן שימוש בהליך הפלילי. זהו מדרון חלקלק אשר איני סבור כי יש לפסוע בו.


הנה כי כן, ענייננו בשאלה של איזון. מחד – אין להגיש תלונה המתבססת רק על דברים שאמר עובד אחר (כפי שהיה בפרשת אגשם). מאידך, רמת הראיות הנדרשת לצורך הגשת תלונה אינה גבוהה במיוחד. בוודאי, שאין היא צריכה להגיע לכלל התשתית הראייתית הנדרשת, למשל, לביסוס הרשעה בפלילים או מעצר עד תום ההליכים.

סבורני, כי מבחן אפשרי לבדיקת סבירות הגשת תלונה הינו זה הקבוע בסעיף 23(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 - היינו, קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה.
סבירותו של החשד תיבחן ממקרה למקרה, בהתאם לעובדות אשר מצויות לנגד עיני המתלונן באותה עת, ובהתאם ליכולתו לאשש או להפריך אותם באמצעים סבירים, מקובלים, ובמאמץ סביר.
יתכן בהחלט כי רף הסבירות ישתנה ממקרה למקרה. כך למשל, יתכן שאין הנטל המוטל על מעביד פרטי כנטל המוטל על מעביד ציבורי אשר מחזיק מנגנון של ביטחון מוסדי, ובידיו אמצעים לבדוק - ולו בדיקה ראשונית ובסיסית – את הטענות הנטענות. אין מקרה בו הטענה מבוססת על עדות של עובד אחר, כמקרה בו הטענה מבוססת על ראיות מוחשיות. אין מקרה בו הטענה מופרחת באוויר על דרך הסתם ללא הישענות על ראיות ישירות או נסיבתיות כלשהן, כמקרה בו התלונה מוגשת על יסוד ממצאי חקירה פרטית רצינית שנעשתה, ועוד כהנה וכהנה.

מן הכלל אל הפרט
כבר עתה אומר, כי סבורני שבדין הגישה החברה את התלונה למשטרת ישראל כנגד חובב.
לא זו אף זו: סבורני, כי אילו החברה לא היתה מגישה את התלונה, בשים לב לתשתית הראייתית שהיתה מונחת בפניה – היתה מועלת בתפקידה כחברה ממשלתית המחזיקה עבור הציבור את המשאב הציבורי יקר הערך ביותר.


אני סבור, כי בענייננו החברה נקטה בכל האמצעים הסבירים לצורך בירור העובדות הרלוונטיות, טרם הגשת התלונה.

אין חולק כי גילוי מעשי הגניבה מהמחסן גרם לחברה נזקים עצומים. אין מדובר בעניין של מה בכך. נטען, והדבר לא נסתר, כי המדובר בטובין אשר ערכם מגיע לכדי מיליוני ₪. על כן, מחובתה של החברה היתה לברר היטב כיצד הם נעלמו וככל שניתן מי אחראי להיעלמותם.
כאמור לעיל, הוכח כי החברה ערכה לכל עובדי המחסן בדיקות פוליגרף. ארביב כשל בבדיקה, והוזמן לתחקיר בנוכחות נציג חברת החקירות ובן שלוש (עמ' 40). ארביב הכחיש תחילה את המיוחס לו ואולם אחר כך נתרצה, נשבר וחשף את מעורבותו (עמ' 41 ש' 8 –13). ההצהרה הראשונה של ארביב אינה הצהרה סתמית. הוא מפרט באותה הצהרה את שיטת הגניבה, מציין שמות של מעורבים אחרים, סכומים שקיבל, ואת מספר הפעמים שביצע את הגניבה.


נוכח האמור, לא היתה כל סיבה שהחברה תפקפק באופן כלשהו בהצהרתו הנ"ל של ארביב. לפיכך, משמסר כעבור שלושה ימים את ההצהרה השניה, בכתב ידו שלו, אשר בה קשר גם את חובב לחלק מהמעשים – הרי שהחברה לא יכלה להתעלם מעובדה זו.

יודגש עוד כי זמיר העיד (עמ' 60) כי החברה או מי מטעמה לא דובבו או שיכנעו את ארביב למסור את ההצהרה השניה. זמיר הבהיר כי במהלך מסירת ההצהרה הראשונה ארביב התבקש לחשוב שוב ולבדוק האם יש עוד מידע שהוא מעוניין למסור, וכעבור שלושה ימים הוא הגיע ומסר את ההצהרה השניה. הדברים נאמרו מרצונו הטוב והחופשי של ארביב מתוך רצון לשתף פעולה, תוך הבנה שאולי הדבר ייזקף לזכותו.
לא מצאתי כל מקום לפקפק בגירסאותיהם של זמיר ובן שלוש בענין זה. חובב כלל לא הוכיח שההצהרה השניה נלקחה מארביב בכפיה או תוך שימוש באמצעים בלתי נאותים.


כאמור לעיל, החברה לא הסתפקה בהצהרתו של ארביב. לאחר מסירת ההצהרה השניה, חובב התבקש להגיע למשרדי מנהל כח האדם באגף דרום של החברה שם התבקש למסור את גירסתו, בה נכח גם זמיר. משהכחיש כל קשר לדברים, נשאל אם הוא מוכן לעבור בדיקת פוליגרף – אך הוא סירב לכך. הסברו של חובב לסירובו הנ"ל היה כי הבדיקה אינה אמינה עבורו והוא פחד שגורלו ייחרץ בגלל בדיקה לא אמינה (עמ' 13 ש' 28-32).

אכן, גם אני סבור שלא היתה על חובב חובה לבצע את בדיקת הפוליגרף. ואולם, עסקינן בבחינת שיקול הדעת של החברה בעת ששקלה להגיש את התלונה כנגדו. לנגד עיני החברה היו חוסרים רבים של תופים במחסן, עובד שהפליל עצמו וקשר עצמו לחוסרים אלה, וכן קשר עובד אחר לכך. העובד האחר סירב לעבור בדיקת פוליגרף. לא הוכח שהיתה בפני החברה כל ראיה לקיומו של סכסוך בין ארביב לבין חובב. לא היתה כל סתירה בין ההצהרה הראשונה לבין ההצהרה השניה, אלא ההצהרה השניה מהווה רק השלמה להצהרה הראשונה. כמו כן, הוכח – ולא נסתר כי ההחלטה על הגשת התלונה גובתה בחוות דעת מתאימה של יועציה המשפטיים של החברה (עדות זמיר, עמ' 63 ש' 16-19, עמ' 64 ש' 3-4), וכן ועד העובדים נתן הסכמתו להשעיתו של חובב (עמ' 18 ש' 27-28).
נוכח האמור, סבורני כי היתה בידי החברה תשתית ראייתית מספקת להגשת התלונה למשטרת ישראל ברמה הנדרשת כמפורט לעיל, ויתרה מכך – סבורני כי אילו היתה נמנעת מעשות כן, או שהיתה מגישה תלונה רק נגד ארביב - הרי שהיתה מועלת בחובתה כלפי הציבור בכללותו.
לכך מתווספת העובדה כי בסופו של יום, לאחר חקירת המשטרה בעניין, הפרקליטות הגישה כנגד חובב כתב אישום, על יסוד אותה תשתית ראייתית ממש – דהיינו עדותו של ארביב. אמנם חובב זוכה מהאישומים כנגדו, ואולם, הדברים אינם נבחנים במבחן התוצאה שלאחר מעשה אלא בהתאם לסבירותם בזמן מעשה. העובדה, שהפרקליטות סברה כי החומר הראייתי שבפניה מספק תשתית הולמת להגשת כתב אישום, מהווה לטעמי, ראיה מכרעת לסבירות פעולתה של החברה, ולעובדה כי בזמן אמת היה בפניה חשד סביר המצדיק את הגשת התלונה למשטרה כנגד חובב.


בסיכומיו מלין חובב על מספר עניינים, אשר לטענתו משליכות על סבירות פעולת החברה:

אי ביצוע ספירת מלאי


חובב טוען כי החברה לא ביססה את הגניבה של 2 תופים שייחס לו ארביב בהצהרה השניה, על דרך של ספירת מלאי של התופים במחסן. יש להבהיר נקודה זו. לטענת חובב, ארביב הודה בהודעותיו בגניבת 4 תופים – 2 על פי ההצהרה הראשונה ו – 2 נוספים על פי ההצהרה השניה. לטענת חובב, אילו היתה החברה מבצעת ספירת מלאי ראויה היתה מגלה כי חסרו לה רק שני תופים מסוג 4X150, ומכאן היה עליה להסיק כי ארביב אינו דובר אמת, ועל כן גם לא היתה רשאית להסיק דבר על חובב. ובלשון ב"כ התובע, כטענתו בסעיפים 45 ו – 46 לסיכומיו:

"אם אכן היו חסרים רק שני תופים של 4 על 150 כגירסתם הנחרצת של הנתבעים 2 ו – 3 בחקירתם הנגדית, איך זה שלא שאלו את השאלה האם לא מדובר באותם שני תופים שארביב מסר לנהג זוארץ (הגניבה נשוא ההצהרה הראשונה – הערה שלי, ר.א.) ללא כל מעורבות התובע?
האם בנסיבות כאלה לא היתה מוטלת חובה על הנתבעים לבוא ולחקור את ארביב ולשאול אותו כיצד הוא מסביר את הצהרותיו מהן עולה שנגנבו 4 תופים של 4 על 150 כאשר לפי ספירת המלאי של מנהל המחסן (אם אכן נעשתה ספירה כזו) היו חסרים רק שני תופים?!"


לטעמי, התשובה לשאלות ב"כ חובב בסיכומיו הינה בשלילה ולטעמי, לא היתה מוטלת על החברה חובה כנטען.

ראשית, אכן, לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שנעשתה בדיקת מלאי על ידי זמיר או בן שלוש באשר לשאלה האם קיימים חוסרים מהסוג האמור. נטען, כי הספירה בוצעה על ידי מנהל המחסן מר יוסי אויידר, ונמצא כי קיימים חוסרים של 112 תופים מכבלי מנחושת גלויה ו – 2 תופים 150X4 (עמ' 43 ש' 12-16, עמ' 47 ש' 17, עמ' 61 ש' 2-6).
דא עקא, מר אוידר לא הובא להעיד על ידי חובב, והנטל בעניין זה מוטל עליו אשר על שיכמו הנטל להוכיח את התרשלות החברה. לפיכך, משנמנע חובב מלהזמין את מר אוידר כעד הגנה מטעמו, הרי שהכלל הוא שאילו היה מר אוידר מעיד הרי שגירסתו היתה כגירסת הנתבעים – דהיינו, כי ערך ספירת מלאי ומצא כי התופים האמורים חסרים.
חיזוק נוסף לעובדה כי אכן נתגלה חוסר של תופים מהסוג שגניבתם יוחסה לחובב מצויה בעובדה כי מר אוידר הוא זה שהגיש תלונה למשטרה, עוד ביום 30.6.1996 (נספח ח' לתצהיר זמיר) ובה התלונן בין היתר על גניבת "2 תופים כבל 4/150 נחושת".


לגופו של עניין: באותה עת החברה לא יכולה היתה לאמת את הצהרותיו של ארביב במובן זה של ייחוס אחריות לגניבת התופים לעובד זה או אחר. המידע היחידי שהיה בפניה היו הצהרות ארביב אשר הודה במעורבות בגניבת 4 תופים. ספירת המלאי העלתה כי חסרים 112 תופים ו – 2 תופי 4X150. הצהרתו הראשונה של ארביב נחזית כמתייחסת לתופים שאינם 4X150. לפיכך, נראה כי הצהרתו השניה של ארביב, המפלילה את חובב, נחזית להיות לכאורה כמתיישבת עם העובדות – דהיינו חסרונם של 2 תופים בלבד מסוג 4X150 ו – 112 שאינם 4X150.

מעבר לכך, החברה לא יכולה ולא היתה מוסמכת להחליט האם ארביב דובר אמת או שקר, בצורה מלאה או חלקית. בהתאם לסף הנורמטיבי המוטל על מגיש תלונה, כמפורט לעיל, סבורני כי הצהרות ארביב סיפקו תשתית מספקת וסבירה להגשת התלונה כנגד חובב. לא היתה מוטלת על החברה כל חובה לעשות דבר מעבר לכך, אלא אך להניח למשטרה לבדוק ולאמת או להפריך את הטענות.
מעבר לנדרש אוסיף, כי כאמור לעיל – הרי משמצאה הפרקליטות לנכון להגיש כתב אישום כנגד ארביב בגין מעורבות בגין אחריותו לגניבת 4 תופים (שלאחר מכן תוקן והועמד על גניבה של 3 תופים), וכנגד חובב בגין אחריותו הנטענת לגניבת 2 תופים, הרי שחזקה היא שגם נוכח האמור – החברה פעלה בסבירות ובשיקול דעת משהגישה את התלונה למשטרה.
אי עריכת עימות בין ארביב לבין חובב


טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. עריכת עימות בין חשודים הינה פעולת חקירה אותה חייבת לבצע, אם בכלל, רק משטרת ישראל או גופים אחרים שהוסמכו בדין לקיים חקירות פליליות. אין להטיל על מעביד את החובה לערוך עימות בין החשוד לבין מאשימו ודרישה כזו מעלה את רף הבדיקה הנדרש ממעביד לגובה בלתי סביר ובלתי רצוי. תוצאותיו של עימות כזה עלולות להיות מסוכנות הן בהיבט הפיסי והן בהיבט של פגיעה בראיות, במובן זה שעריכה של עימות כאמור עלולה לפגוע בהליכי חקירה משטרתיים, אם יפתחו. זוהי גלישה באותו מדרון חלקלק עליו עמדתי לעיל, ובענין זה השווה: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי פ"ד ל' (1) 389.

מעבר לכך, גם לא ברור לי מה התועלת בביצוע עימות כאמור. נניח שחובב וארביב היו מעומתים וארביב היה משנה את גירסתו. סבורני, כי גם במקרה כזה, נוכח כלל המערכת הראייתית – עדיין החברה לא היתה משוחררת מחובתה להתלונן למשטרה על חובב, תוך הבאה לידיעתה את תוצאות העימות, שכן היא לא היתה רשאית להתלונן רק על חלק מהמעורבים בפרשה.
חובת השימוע קויימה באופן רשלני


גם בטענה זו אין ממש. אכן, החובה היא לבצע שימוע בלב פתוח ובנפש חפצה, ולא רק על מנת לצאת ידי חובה. לא השתכנעתי שלא כך היו הדברים במקרה זה. חובב נתבקש למסור את גירסתו ורק משסירב לעבור בדיקת פוליגרף – הושעה. נוכח כלל הנסיבות שהיו לנגד עיני החברה באותה עת – איני סבור שיש בכך משום דרך הילוך רשלנית.

אי עמידה בנוהלי החברה


עוד נטען כי בהגשת התלונה החברה לא עמדה בנוהל "חשד לביצוע עבירות פליליות ע"י עובד החברה" (נספח י"ח לכתב התביעה).

עיינתי בנוהל ולא מצאתי כל חריגה ממנו. מעבר לנדרש אוסיף, כי החקירה התבצעה באמצעים יוצאי דופן אשר אין ספק כי הושקעו בהם משאבים רבים, בזמן, כסף וכח אדם. המדובר בדרך הילוך ראויה של מי שמופקד על המשאב הציבורי החשוב ביותר, ועל כן לא ברור לי כלל מה תלונתו של חובב בעניין זה.

עניינים נוספים
די בכל האמור כדי להביא לדחיית התביעה בכללותה, ואולם להלן אעמוד בקצרה על מספר עניינים נוספים אשר הועלו על ידי בעלי הדין.
התיישנות


הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה שכן המועד בו נוצרה עילת התביעה הינה מועד הגשת התלונה למשטרה, היינו ה – 13.3.1997 ואילו התביעה הוגשה הוגשה ביום 19.9.2004. לפיכך, ובהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 – התביעה התיישנה.

לעומתם, חובב טען כי התביעה לא התיישנה משום שעל תביעתו חל החריג של סע' 8 לחוק ההתיישנות, שכן עובדת הפללתו על ידי ארביב נודעה לו רק לאחר שעיין בחומר החקירה, לאחר הגשת כתב האישום כנגדו.


ראשית אדגיש כי סבורני, כי בכל הכבוד, שני ב"כ הצדדים לא דקו פורתא בדין החל. התביעה הינה בעוולת רשלנות ונגישה, אשר בהן הנזק הינו חלק מיסודות העילה. לפיכך, דין ההתיישנות הינו סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

הוראת סעיף 89(2) קובעת כי היום שבו נולדה עילת התובענה, במקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – הוא היום שבו אירע אותו נזק. עוד ממשיכה וקובעת ההוראה כי "לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה או לא הוגשה תוך 10 שנים מיום קרות הנזק"
בענייננו, התובע טוען כי נזקי ההשתכרות שלו נתגלו ונתגבשו לראשונה עם החזרתו למחלקת ביצוע רשת, שנתיים לאחר שהושעה. עד למועד זה, נזק הפסד ההשתכרות הנטען לא נתגבש, ועל כן גם לא היה בר תביעה. על כן, המועד הקובע לתביעת נזק זה, מבחינת דיני ההתיישנות הינו 10 שנים מיום 12.3.1999, ולכן התביעה לא התיישנה. כמו כן, ומטעמים אלה, טרם נתיישנו נזקי הרכוש והנזקים האחרים שנתבעו בכתב התביעה.
הנזקים הרפואיים שנגרמו לחובב


חובב טען בכתב התביעה כי נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 30%. דברים אלה השתית חובב על חוות דעת רפואית מטעמו של פרופ' לוי. דא עקא, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שלו, אשר מונה בהסכמת הצדדים, קבע כי אין לחובב כל מחלה או הפרעה נפשית שהיא. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. בהתאם לתקנה 130(ג)(2) לתקסד"א, ובהיעדר חקירה – הרי שקביעת המומחה מטעם בית המשפט היא המחייבת. על כן, גם אין מקום לפסוק לחובב כל פיצוי בגין נזקים המסתמכים על הנכות הרפואית הנטענת.

הנזקים הכלכליים שנגרמו לחובב


לטעמי, כי גם רכיב זה של התביעה לא הוכח.

אין חולק כי התובע הושעה למשך תקופה של 3 חודשים, לאחר מכן הוצב במחלקת הרכבה חשמלית תקופה של שנה ו – 9 חודשים, ורק לאחר מכן הוחזר לעבודתו במחלקת ביצוע רשת. על פי הנטען נשללו ממנו 50 שעות נוספות אותן עבד בכל חודש במחלקת ביצוע רשת, שכר ניהול של ½ שעה ליום והזכות לרכב צמוד.


עיון בתלושי השכר של חובב,שצורפו לתצהירו של מר קמיל מגלה את העובדות הבאות:

חודש שכר ברוטו חודש שכר ברוטו חודש שכר ברוטו                               
מרץ 1996      13075      אפריל 1997      12218      מאי 1998      15376      
אפריל 1996      17300      מאי 1997      374      יוני 1998      21246      
מאי 1996      15858      יוני 1997      56 -      יולי 1998      17084      
יוני 1996      13752      יולי 1997      21388      אוג' 1998      19453      
יולי 1996      18884      אוג' 1997      9610      ספט' 1998      19359      
אוג' 1996      15062      ספט' 1997      15720      אוק' 1998      21013      
ספט' 1996      12113      אוק' 1997      16731      נוב' 1998      20362      
אוק' 1996      13344      נוב' 1997      10428      דצמ' 1998      25365      
נוב' 1996      16319      דצמ' 1997      10225      ינו' 1999      15897      
דצמ' 1996      15062      ינו' 1998      9213      פבר' 1999      23315      
ינו' 1997      14079      פבר' 1998      10828      מרץ 1999      22704      
פבר' 1997      13546      מרץ 1998      17360                  
מרץ 1997      13890      אפריל 1998      19276                  

העולה מן המקובץ:
שכרו הממוצע של התובע בתקופת השנה שעד חודש מרץ 1997 עמד על הסך של 14,791 ₪.
שכרו הממוצע של התובע בתקופה של שנה ו – 9 חודשים שמחודש אפריל 1997 ועד חודש מרץ 1999 עמד על סך של 15,622 ₪.
מכאן המסקנה הברורה: לחובב לא נגרמו כל נזקי השתכרות בפועל עקב תקופת ההשעיה והעברתו הזמנית למחלקת הרכבה חשמלית.


חובב טען בתצהירו כי עקב הפרשיה הנ"ל היה עשוי להגיע לתפקידים בכירים מאוד בחברה, למשל כמנהל מחלקה והיה עשוי להשתכר יותר. כמו כן ציין חובב כי ניגש למכרז של מנהל עבודה בכיר אך לא נבחר – וזאת עקב הפרשה.

דא עקא, גם דינה של טענה זו להידחות. ראשית הוכח כי קידומו האוטומטי של חובב, מדי שנתיים, לא נעצר (נספח ב' לתצהיר אלסטר). ביולי 2001 קיבל בונוס שכן נכלל ברשימת העובדים הראויים לצל"ש, בדצמבר 2001 הוא קודם לתפקיד מנהל עבודה, ואף אושרה לו הלוואה חריגה בשנת 2001 בסך של 63,000 ₪. כמו כן, הובהר כי לא כל עובד מגיע לתפקיד מנהל מחלקה ולא עבר את כל מסלול הקידום הנדרש לתפקיד זה. מכל מקום, הובהר כי הרוב המכריע של עובדי החברה אינו מגיע לקידום כאמור (סעיף 17 לתצהיר אלסטר).
אמנם נכון כי התובע התמודד במכרז על תפקיד של מנהל עבודה בכיר, ולא נבחר. מר אלסטר שהיה חבר בועדה הבוחרת הבהיר בתצהירו ובעדותו בפני (עמ' 53) כי מי שנבחר לתפקיד זה היה בעל ותק רב יותר משל חובב, ובעל נסיון יותר רב ממנו. מכל מקום, לא ניתן כל שיקול לפרשה הנ"ל בהחלטה שלא למנות את חובב לתפקיד זה.
דברים אלה לא נסתרו ולא הופרכו, הם הגיוניים ומתיישבים עם דרך הילוכו של עולם, ואיני רואה כל סיבה מדוע אין ליתן בם אמון.
על כן, התוצאה המסתברת הינה כי חובב לא הוכיח את טענתו כי נמנע ממנו קידום כלשהו עקב הפרשה הנ"ל.

סוף דבר


בסיום הדברים אומר כי אין לי ספק שתחושותיו של חובב בעקבות פרשה זו הינן מובנות לכל בן אנוש. חובב, אדם ועובד ללא רבב, אשר גאוותו בין היתר על קריירה תעסוקתית מוצלחת, מרשימה, מוערכת ורבת שנים - עבר תקופה לא פשוטה שארכה שנים ארוכות עד אשר זוכה מכל אשם, עקב מהימנותו הבעייתית של מפלילו העבריין. אין ספק כי החרדה בה היה נתון מובנת, נוכח העובדה שמשך זמן רב חי כשהחרב המתהפכת של הדין הפלילי מרחפת מעל לראשו, אשר איימה לפגוע לא רק בחירותו ובחפותו, אלא גם לגדוע את מטה לחמו.

יחד עם זאת, אף שתחושותיו הסובייקטיביות של חובב מובנות, אין הדבר מצמיח בהכרח גם אחריות משפטית של החברה לנזקיו הנטענים.
לצערי הרב, על אף כל נסיונותי - כמו גם נסיונותיהם של המותבים הקודמים שדנו בתיק - לסיים ההליך ללא צורך בנקיבת ההר על ידי הדין – לא עלה הדבר בידי.
עתה, משכלתה מלאכת כתיבת פסק הדין סבורני כי על חובב לשקול לשים לנגד עיניו את דבריו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שלו, בסיפא לחוות דעתו:
"אין כאן מחלה או הפרעה נפשית. אולי יש (לחובב) תחושת עלבון צורב בל יסולח. יתכן שהסיפור הפנימי של העלבון לא הסתיים.... אני מאד מקווה, לטובת ענייניו, שהוא יוכל להניח לכך ולשמוח בכל מה שבנה לעצמו ולמשפחתו בעמל כה רב."



דין התביעה להידחות, וכנגזרת מכך גם דינה של ההודעה לצד השלישי להידחות.

יחד עם זאת לא אפטור עצמי מלהוסיף מספר מילים על ההודעה לצד שלישי.
אכן, אין כל ספק כי לרשויות התביעה (ובעצם – למדינה) "מעין חסינות" מפני תביעות אזרחיות שעילתן בשיקולי העמדה לדין. ואולם, במה דברים אמורים? נראה, כי "מעין חסינות" זו משתרעת בעיקרה על עצם ההחלטה להעמיד לדין ולא בהכרח על דרך ההעמדה לדין.
מקום שיתברר כי דרך טיפולה של המדינה בהעמדה לדין היה בלתי סביר באורח קיצוני, תביעת הרשלנות עלולה לחדור גם את חומת ה - "מעין חסינות" (השווה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד ל"ט (1) 113).
אינני קובע כי במקרה זה המדינה הפרה את חובת זהירותה, שכן, בנסיבות העניין, אין הדבר נדרש. ואולם, העובדות מדברות בעד עצמן ומעוררות שאלה ותהיה של ממש. החברה הביאה בפני המדינה את כל העובדות והראיות הרלוונטיות והצריכות לעניין לרבות הודאה ברורה וחד משמעית של ארביב, חתומה על ידו, בכל הנוגע לאחריותו הפלילית של חובב. במילים אחרות, החברה הגישה למדינה תביעה פלילית על מגש של כסף. היינו, לכאורה, ולכאורה בלבד, נדרשו מעט מאוד פעילויות חקירתיות נוספות לצורך הגשת כתבי אישום.
אף על פי כן, ועל אף פניות חוזרות ונשנות אליה, המדינה הגישה את כתבי האישום בפרשה, לרבות כתב האישום כנגד חובב, רק למעלה מ - 5 שנים לאחר הגשת התלונה על ידי בן שלוש.
לא הובאו בפני כל ראיות מטעם המדינה מה היו המניעים, השיקולים והסיבות לכך שהגשת כתב האישום ארכה זמן כה רב, והכל בשים לב לכך שחלק נכבד מהראיות נאספו ממילא על ידי החברה. ממילא, וכאמור, בנסיבות העניין התייחסות כזו גם אינה נדרשת. אך על פניו – ומבלי שהדבר יהווה הבעת עמדה - ההתנהלות נראית תמוהה, במיוחד נוכח מכתבה של סגנית פרקליטת המדינה מיום 18.8.2003 (נספח ל' לתצהיר זמיר) ממנו עולה כי לאחר הגשת התלונה למשטרת ישראל, לקח כלמעלה משנה עד אשר תיק החקירה הגיע לפרקליטות מחוז מרכז, ומשלהי 1998 ועד ליום 26.8.2001 התיק למעשה לא טופל עקב עומס עבודה כבד ושיקולי תיעדוף.
בכך, לכאורה, נשללה זכותו של חובב למשפט מהיר שלטעמי הינה חלק מזכותו לכבוד, בחינת " justice delayed is justice denied ".
שוב – אינני מביע עמדה באשר לשאלה האם התנהלות כזו מהווה הפרתה של חובת הזהירות, וממילא גם לא הוכחו בפני כל עובדות או שיקולי מדיניות השוללים את הפרתה של החובה (ע"א 915/91 מ"י נ' יצחק לוי פ"ד מ"ח (3) 45). ואולם, ראוי כי אנשי התביעה יתנו דעתם לכך שבמקרה אחר, בו לא יוכחו קיומם של שיקולים מסוג אלה שנידונו בעניין לוי הנ"ל, עשויה הגנתה המסורתית של המדינה להישלל, במיוחד בכל הנוגע לדרך ההעמדה לדין (בנבדל מעצם ההחלטה להעמיד לדין).
כאמור לעיל, התביעה נדחית – וכך גם ההודעה לצד שלישי.
התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעת בגין תביעה זו, לרבות שכ"ט המומחה מטעמה וחלקה בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪ + מע"מ.
הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט של המדינה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ + מע"מ.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזכות לחשמל

  2. חשמל כשר לשבת

  3. חבלה במונה חשמל

  4. פגיעה בכבל חשמל

  5. שיבוש מונה חשמל

  6. פגיעה בעמוד חשמל

  7. התנגשות בעמוד חשמל

  8. תביעת מונה חברת החשמל

  9. תאונת עבודה - מכת חשמל

  10. שימוש בלתי חוקי בחשמל

  11. השעיית עובד בחברת חשמל

  12. ביטול החלטה לנתק חשמל

  13. נזקים בגלל ניתוק חשמל - פיצויים

  14. ? תאונה עם מסור חשמלי – פיצויים

  15. נזקי חקלאות בגלל הפסקת חשמל

  16. תביעה בגין עבודות חשמל בבית

  17. נזקים חקלאיים עקב זרם חשמלי

  18. העמדה לדין של עובד חברת חשמל

  19. חוב שוכר לעירייה ולחברת חשמל

  20. חוב רטרואקטיבי על חשבון חשמל

  21. הפחתת צריכת חשמל - תאורת רחוב

  22. פיצוי על הפסקות חשמל ללא התראה

  23. ניתוק חשמל למסעדה בשל עבירות בניה

  24. פיצוי מחברת החשמל - נחשולי מתח

  25. נזק למכשירי חשמל עקב הפסקת חשמל

  26. ביטול קניית מכשיר חשמלי עקב תקלות

  27. התנגדות להצבת עמודי חשמל במקרקעין

  28. תביעה לתשלום על עבודות חשמל במשרד

  29. תביעה כספית בגין צריכת חשמל שלא כדין

  30. עתירת חשמלאי לשלם לו שכר עבודה בחנות

  31. טענת פלישת חברת החשמל לנחלה וגזילת שטח

  32. התנגדות לבניית עמוד חשמל עם שנאי במושב

  33. ניתוק חשמל לנכס בשל עבירות בניה (טופס 5)

  34. ביטול עסקת קניית מכשיר חשמלי דרך אתר "יד 2"

  35. חברת החשמל ביקשה לנתק חשמל בטענה שחיבל במונה

  36. תביעה לתשלום שכר טרחה על עבודות חשמל שלא שולם

  37. בניית של חדר טרנספורמציה על פי דרישת חברת החשמל

  38. תביעה לתשלום שכרם בגין עבודות חשמל עבור מועצה מקומית

  39. עובד של חברת החשמל שלא הצהיר לפני לתחילת על קרבת משפחה

  40. הקמת מתקן שידור על גבי עמוד חשמל קיים והצבת ציוד נלווה

  41. מנוף פגע בכבל חשמל שנפל ופגע ברכב חונה (תביעת פיצויים)

  42. ערר על התקנת מערכת פוטו-וולטאית לייצור חשמל מאנרגיה סולארית

  43. ניסיון התנכלות לנציגות המהנדסים בחברת החשמל בשל פעילותם הארגונית

  44. ערר ליתן אישור לחיבור חשמל מים וטלפון (טופס 4) למבנה מגורים חד משפחתי

  45. תאונת עבודה על מכונה לגריסת צינורות פלסטיק המונעת באמצעות מנוע חשמלי

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון