קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרשי הצמדה וריבית על הלוואות לעובדים: השופטת ורדה וירט-ליבנה פתח דבר: 1. המערערת בתיק עע 356/07 שבפנינו היא חברת י.ב.מ ישראל בע"מ (להלן גם י.ב.מ) והיא גם המשיבה בערעוריהם של המשיבים בעע 356/07 והמערערים בערעורים מס' 357/07 ו-367/07 (להלן גם המנהלים). המנהלים הינם שלושה עובדים בכירים בי.ב.מ, אשר קיבלו הלוואות לפני שנים רבות. עם סיום פרעון קרן ההלוואות נתגלעה מחלוקת באשר לתשלום הפרשי ההצמדה והריבית על ההלוואות ולחילופין בשאלת תשלום המס בגין ההלוואה ללא הפרשי הצמדה וריבית שהיא הטבה החייבת במס הכנסה. כאשר י.ב.מ דרשה מהמנהלים שישאו בתשלומים הללו הם סירבו, ולפיכך הגיעה המחלוקת לפתחו של בית הדין האזורי. הרקע לערעור: 2. י.ב.מ הינה חברה העוסקת בשיווק ומכירה של מוצרי חומרה ותוכנה ומתן שירותי מחשב. מר מנחם פלוק (להלן גם מר פלוק) עבד בחברה משנת 1961 עד שנת 1993 ושימש בה כסמנכ"ל שיווק. מר זאב אוטנזוסר (להלן גם מר אוטנזוסר) עבד בחברה משנת 1970 עד שנת 1993 ושימש בה כיועצה המשפטי. מר גיל ברהום (להלן גם מר ברהום) עבד בי.ב.מ משנת 1953 עד שנת 1994 ושימש שנים רבות כסמנכ"ל הכספים. 3. בשנת 1984 החליטה י.ב.מ להעניק ל-19 מעובדיה הבכירים, וביניהם המנהלים, הלוואה בתנאים נוחים לתקופה של 10 שנים שתהיה בגדר הטבה שמטרתה לשמור את המנהלים בחברה ולמנוע את עזיבתם לחברות מתחרות. ההלוואה ניתנה באמצעות בנק הפועלים (להלן גם הבנק). מר אוטנזוסר ומר ברהום, מתוקף תפקידם, היו בין מתכנני מבנה ההלוואות - מר אוטנזוסר העניק ייעוץ משפטי לגביהן וניסח מסמכים רלוונטיים ומר ברהום עסק בתכנון המבנה העסקי של ההלוואות. בתקופה בה ניתנה ההלוואה, שררו תנאי אינפלציה גבוהים ביותר ובפקודת מס הכנסה נקבע כי הלוואה שתינתן על ידי מעביד לעובד שתישא ריבית בשיעור שאינו נופל מ-156% לא תהיה חייבת במס. י.ב.מ ביקשה לנצל את הפער בין הריבית על פי הפקודה לבין תנאי האינפלציה הגבוהים, וסברה שהריבית וחלק ניכר מקרן ההלוואה יישחקו עם הזמן כך שבתום תקופת ההלוואה המנהלים יחזירו סכום בערך נומינלי נמוך, וכך תיווצר עבורם ההטבה. על מנת למנוע חבות במס, נקבע שיעור הריבית על 156%. י.ב.מ מסרה לידי מקבלי ההלוואה מסמכים בחתימתו של מר ברהום, בו הודיעה להם אודות תנאי ההלוואה. במסמכים אלה נאמר כך: "ההלוואה תישא ריבית של 156% לשנה שהיא הריבית המינימלית שיש לגבות כיום כדי שהעובד לא יחויב במס הכנסה. ריבית זו עשויה להשתנות מעת לעת, בהודעה חד צדדית מהבנק, אך דבר זה ייעשה רק לשם התאמתה לתקנות מס הכנסה הנוגעות להכנסה הרעיונית. תנאי ההלוואה מפורטים בהסכם אשר עליך לחתום עם הבנק... בתנאים הכלכליים השוררים כיום, תנאי ההלוואה טובים מאוד. יחד עם זאת, ייתכנו שינויים אשר יהפכו את ההלוואה לבלתי כדאית, ואז כדאי יהיה לך למעשה, להחזיר את ההלוואה מיד כדי לא להיפגע. הדבר הזה יכול לקרות, למשל, אם האינפלציה תרד מתחת ל-156% לשנה ושלטונות המס לא ישנו את הריבית הרעיונית בהתאם... הריבית על ההלוואה מצטברת משנה לשנה ועומדת לפירעון בסוף התקופה בתשלום חד פעמי. ערכו הריאלי של תשלום זה מותנה בהתפתחות האינפלציה במשך השנים. החישוב מראה כי באינפלציה של 200% לשנה ובריבית הנוכחית, תשלום הריבית יהווה כ-20% מההלוואה בתנאים ריאליים. במקרה ותחליט לעזוב את החברה לפני תום תקופת ההלוואה יעשה חישוב נוסף בו תוצמד למדד יתרת הקרן שלא נפרעה ע"י התשלומים השוטפים עד לתאריך העזיבה". תשעה עשר ממנהליה הבכירים של י.ב.מ, וביניהם גם המנהלים שבפנינו, חתמו ביום 5.8.1984 מול הבנק על "כתב התחייבות להחזרת הלוואה" בו עוגנו תנאי ההלוואה (להלן גם כתב ההתחייבות). בסעיף 3 לכתב ההתחייבות, אשר עוסק בריבית על ההלוואה, נאמר כך: "ההלוואה הנ"ל נושאת ריבית, החל מתאריך קבלתה, בשיעור של 156% לשנה. בתום כל 12 חודשים מתאריך מתן ההלוואה תצורף הריבית ליתרת הקרן ותחויב בריבית בהתאם להוראות סעיף 3 זה... אנו מתחייבים לפרוע לבנק את הריבית בתשלום אחד ביום הפרעון של השיעור האחרון של הקרן, או ביום בו יעמדו לפרעון מיידי יתרות הקרן והריבית לפי התחייבותנו זו. הבנק ימציא לנו עם דרישתנו חשבון מפורט של סכום הריבית שתעמוד לפרעון ביום הפרעון כאמור לעיל". בהתאם לתנאי ההלוואה, החלו המנהלים לפרוע את התשלומים להחזר הקרן במועדים הקבועים לכך. 4. בשנת 1985 חל תיקון בחקיקת המס הרלוונטית, לפיו הושווה שיעור הריבית הרעיונית לשיעור עליית המדד, כך שאם הריבית על ההלוואה מאת המעביד תהא נמוכה משיעור עליית המדד, ייחשב ההפרש כהכנסת עבודה החייבת במס. תיקון זה היה צפוי לגרור חבות של מקבלי ההלוואה בתשלום מס, ולכן, כדי להימנע מחיוב במס, חתמו המנהלים על מסמך תיקון לכתב ההתחייבות, בו הוצמדה יתרת קרן ההלוואה, לרבות הריבית שנצברה ולא נפרעה, למדד המחירים לצרכן, והחל מיום 1.5.84 לא תישא ההלוואה ריבית כאמור בכתב ההתחייבות המקורי. בתיקון לכתב ההתחייבות, נכתב בין היתר כך (באשר לסעיף 3 העוסק בריבית): "הריבית שנצברה ולא נפרעה עד יום 1.4.85 תיפרע ביום הפרעון של השיעור האחרון של הקרן, או ביום בו תעמוד יתרת ההלוואה לפרעון מיידי, בהתאם להוראות סעיף 7 של כתב ההתחייבות". 5. כל העובדים הבכירים שקיבלו את ההלוואה פרעו את מלוא קרן ההלוואה בתום תקופת 10 השנים, אולם לא שילמו את הפרשי הריבית וההצמדה על ההלוואה. לאור עמדתה של י.ב.מ, לפיה על כל העובדים הבכירים לשאת בתשלומי הריבית וההצמדה, הציעה להם החברה בשנת 1996 לחתום על הסדר להארכת תקופת ההלוואה בחמש שנים נוספות כנגד התחייבות לאי-תחרות, והחברה תעמיד לרשותם חמישה תשלומים שישמשו לפירעון ההלוואה. העובדים הבכירים חתמו על הסדר זה, למעט שלושת המנהלים המערערים שבפנינו אשר סירבו לשלם את הפרשי ההצמדה והריבית בטענה כי הם התחייבו לפרוע את קרן ההלוואה בלבד. לפיכך, הגישה י.ב.מ תביעה נגד המנהלים לחיובם בתשלום הפרשי ההצמדה והריבית על ההלוואה, ולחילופין טענה כי על המנהלים לשאת במס שנצבר בגין ההלוואה. י.ב.מ התבססה בתביעתה על מסמכים שונים, ובעיקר על לשונם של כתבי ההתחייבות עליהם חתמו המנהלים בשנים 1984 ו-1985. כן טענה י.ב.מ כי התנהגות הצדדים לאורך תקופת ההלוואה מעידה כי החבות בתשלום הריבית וההצמדה מוטלת על המנהלים. המנהלים טענו כי הם לא נדרשו לשלם את הפרשי הריבית וההצמדה על ההלוואה וי.ב.מ לא התכוונה כלל לגבותם. עיקרי פסק דינו והכרעתו של בית הדין האזורי: 6. בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגי הציבור ד"ר חיים גבאי ומר שאול אליה; עב 6341/00) , בפסק דינו דחה את תביעתה של י.ב.מ ברכיב של תשלום הפרשי הריבית וההצמדה, אך עם זאת קיבל את תביעתה החלופית של י.ב.מ וחייב את המנהלים במס על ההטבה שנוצרה בגין ההלוואה. להלן עיקרי הכרעתו: א. בית הדין האזורי פירט מה היתה כוונתה של י.ב.מ במתן ההלוואות - להעניק הטבה למנהליה הבכירים, על מנת למנוע את מעברם לחברות מתחרות, כאשר על פי התכנון המקורי, ההלוואה היתה אמורה להישחק ושוויה הריאלי בתום התקופה היה אמור לעמוד על 20% מערכה הנומינלי, בתנאי האינפלציה ששררו באותה תקופה. הכוונה לשמור את המנהלים בחברה לאורך זמן התבטאה בכך שעל פי כתב ההתחייבות, מנהל שהיה עוזב לפני תום התקופה, היה אמור להחזיר את ההלוואה בערכים ריאליים. השינוי בחתימת כתב ההתחייבות המתוקן בשנת 1985 לא היווה שינוי בכוונתה של י.ב.מ אלא בוצע משיקולי מס בלבד ולא היתה כוונה של י.ב.מ להרע את תנאי ההלוואה, לשמור על ערכה הריאלי, או להרוויח מהשינוי בחקיקת המס. י.ב.מ החליטה כי יהא עליה למצוא דרכים מתאימות בתום התקופה להחזיר למנהלים את הסכומים שייגבו בשל השינוי בחקיקה. בית הדין האזורי ביסס מסקנה זו על מסמכים ועדויות שנשמעו בפניו, לרבות מהות ההסדר שהוצע בשנת 1996 (לפיו המנהלים יישאו בחבות של מס בלבד בגין ההטבה). ב. בית הדין האזורי קבע כי יש לפרש את החוזים על פי פרשנות תכליתית, וכי ההסכם הכתוב לא שיקף את אומד דעתם של הצדדים ואין הצדקה להיתלות על לשון ההסכם. על כן, על פי פרשנות זו מצא כי אין לחייב את המנהלים בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה בגין ההלוואה. על פי קביעת בית הדין האזורי, כוונת הצדדים היתה כי המנהלים יקבלו הטבה ניכרת מי.ב.מ. עם השינויים בחקיקת המס והירידה בשיעור האינפלציה הפך הסכם ההלוואה להיות "בלתי סביר בעליל", כלשונו של בית הדין האזורי, כאשר המנהלים חויבו בהשבת "סכומי עתק" אותם לא התכוונה י.ב.מ לגבות. נקבע כי חיוב המנהלים בתשלום הריבית וההצמדה הינו בגדר "תוצאה קשה ואבסורדית, שחוטאת לתכלית האמיתית והמוצהרת של ההלוואה", כלשונו של בית הדין האזורי, ועל כן יש לפרש את כתב ההתחייבות על פי תכליתו. בית הדין האזורי אף ציין כי י.ב.מ "גילתה את דעתה במפורש כי אין בכוונתה לגבות מהבכירים הפרשי הצמדה וריבית בגין ההלוואה שקיבלו". כן מציין בית הדין האזורי כי מדובר בחוזה שנכרת בין צדדים ליחסי עבודה, ועל כן חלות עליו חובות תום לב וביצוע בדרך מקובלת באופן מוגבר. ג. באשר לשאלת החבות במס - קבע בית הדין האזורי כי החבות מוטלת על המנהלים, הן על פי הדין הקובע כי החבות המהותית בתשלום המס מוטלת על העובד (וחבות הגבייה וההעברה לרשויות מוטלת על המעביד) והן על פי מסמכים שונים שנערכו על ידי המנהלים עצמם בקשר להלוואה. לאור נימוקיו הנ"ל, קבע בית הדין האזורי כי המנהלים לא יחויבו בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה על ההלוואות, אך יחויבו בתשלום המס על ההטבה שנוצרה. מכאן הערעורים שבפנינו. י.ב.מ מלינה על דחיית תביעתה ברכיב של הפרשי הריבית וההצמדה, והמנהלים מלינים על חיובם בתשלום המס. על כך הגישו הצדדים את הערעורים שבפנינו. יצוין כי ערעורו של מר אוטנזוסר (עע 367/07) הוגש בנפרד מערעורם של מר פלוק ומר ברהום (עע 357/07). עיקר טענות הצדדים בשלושת הערעורים: 7. להלן עיקר טענותיה של י.ב.מ בערעור מטעמה ובתשובתה לערעוריהם של המנהלים: א. פסק דינו של בית הדין האזורי מנוגד להתחייבות חוזית כתובה ומפורשת אותה יש לקיים. ההסכמים קובעים מפורשות כי על המנהלים לפרוע את מלוא הריבית והפרשי ההצמדה. אין עיגון בחומר הראיות לקביעה כי כוונת הצדדים היתה כי לא ייפרעו הריבית והפרשי ההצמדה, ואין בעמידתה של י.ב.מ על זכותה לפירעון מלוא החוב משום התנהגות בחוסר תום לב. ב. בית הדין האזורי הכריע לפי טענה שלא נטענה כלל - המנהלים לא טענו לפרשנות תכליתית של ההסכמים אלא טענו כי הוצגו בפניהם "מצגים מפורשים" כי יצטרכו לשלם רק את קרן ההלוואה, וטענה זו הופרכה. בית הדין האזורי התעלם משורה ארוכה של ראיות ומסמכים המורים על כך שלא היתה כוונה לפטור את המנהלים מתשלום הריבית וההצמדה. ג. המנהלים לא היו מצויים בעמדה נחותה מול י.ב.מ, אלא יחסי הכוחות נטו לטובת המנהלים - מדובר בעובדים בכירים כאשר שניים מהם היו עמודי התווך בהגיית תוכנית ההלוואות, הם קבעו את מבנה ההלוואה, ביצעו את תכנון המס, ביקשו וקיבלו חוות דעת של מומחים ומר אוטנזוסר אף ניסח מסמכים משפטיים בעניין החיוב בריבית והצמדה. ד. תוכנית ההלוואות נבנתה כך שלא תחול על י.ב.מ כל חבות במס, ואם תחול חובה כזו היא תוטל על המנהלים. לאחר השינוי בשנת 1985, ושהוברר כי ההטבה קטנה מאשר בתחילה, יכלו המנהלים להשיב את ההלוואה ולהימנע מתשלום הפרשי ההצמדה, אך הם בחרו לא לעשות כן, וחתמו על התחייבות מתוקנת לפיה ההלוואה תוצמד למדד ולא תישא ריבית. הכוונה היתה להעניק הטבה למנהלים, ולא "הטבה ניכרת", במידת האפשר לפי חקיקת המס שתחול באותה העת. ה. קיום ההסכמים כלשונם אינו מביא ל"תוצאה קשה", הואיל ומקץ 10 שנים הם נדרשו לפרוע 64% מסכום ההלוואה, וברור כי מדובר בהטבה. ההלוואה נשחקה בשנה הראשונה וגם לאחר מכן הלוואה צמודת מדד שאינה נושאת ריבית מהווה הטבה. ו. באשר לשאלת החבות במס - היה ברור לכל אורך הדרך כי החבות במס, אם תהיה, תוטל על כתפי המנהלים, וכך הוסכם בין הצדדים. כך נאמר, למשל, בחוות דעת שהכין מר אוטנזוסר עצמו ביום 2.12.84, ובמכתב ששלח למשרדי רואי חשבון באשר למבנה ההלוואה. ז. אין סתירה בקביעת בית הדין האזורי בדבר הריבית וההצמדה לבין הקביעה בדבר החיוב במס. כמו כן, על פי הדין העובד הוא שחייב במס בגין ההטבה ממעבידו, וחובת הניכוי במקור היא חובה טכנית במערכת היחסים בין המעביד לבין רשויות המס. לא ניתן היה לבצע ניכוי במקור כי לא היה אירוע מס. כן דוחה י.ב.מ את טענת ההתיישנות לה טוענים המנהלים. 8. להלן עיקר טענות המנהלים בתשובתם לערעורה של י.ב.מ ובערעוריהם שלהם: א. באשר לחיוב במס - חוקי המס מחייבים בדיווח ותשלום המס על המעביד. ההטבה הובטחה למנהלים בערכי נטו ולכן י.ב.מ היתה צריכה לגלם את חבויות המס. לחילופין, הדין מטיל על י.ב.מ את החובה לנכות את המס במקור, והיא לא עשתה כן. י.ב.מ רצתה להעניק למנהלים הטבה משמעותית בלי שהם ישאו בנטל המס כדי שההלוואה תהיה בערכי נטו, ולימים ניסתה לגלגל את נטל המס למנהלים כך שהיא תשלם להם את הריבית וההצמדה והם ישאו בחובת תשלום המס. נטען כי פסק דינו של בית הדין האזורי אינו עקבי במסקנתו, וקביעתו לפיה נדחית תביעתה של י.ב.מ לתשלום הפרשי הריבית וההצמדה מחייבת דחיית התביעה גם ברכיב של המס. החיוב במס יטיל על המנהלים נטל כספי "עצום ובלתי סביר". ב. י.ב.מ היתה מעוניינת להעניק למנהליה הבכירים הטבה בערכי נטו בלי לשאת בעלויות מס, ולכן הלבישה אותה בצורת הלוואה. הכוונה היתה לשלם למנהלים בערכי נטו את הפער בערך הריאלי בין סכום ההלוואה שיקבלו לבין הסכום שיחזירו. לאחר השינוי בחקיקת המס בשנת 1985, חתמו המנהלים על הסכם חדש המקטין מאוד את ההטבה שלהם. הם חתמו על ההתחייבות המעודכנת כ"אילוץ זמני", מכיוון שי.ב.מ הבטיחה להם כי יקבלו את ההטבה במלואה, והיא תמצא את המנגנון המתאים לכך במשך הזמן. השינוי בשנת 1985 נעשה משיקולי מס של י.ב.מ בלבד ולא היתה כוונה להרע את תנאי ההלוואה. י.ב.מ הודתה כי לא היתה לה כוונה לגבות את תשלומי הריבית וההצמדה וכי היא תמצא את הדרך להחזיר את התשלום למנהלים, והם הסתמכו על כך. לאחר תום תקופת ההלוואה י.ב.מ חזרה בה מההסכמות ומהמצגים ודרשה מהמנהלים לשאת במקומה בחבות המס על ההטבה. המטרה הראשונית היתה כי המנהלים יחויבו להחזיר רק את סכום הקרן בערכים נומינליים, ומנהל שיעזוב לפני תום תקופת ההלוואה יחויב להחזיר את ההלוואה בערכים ריאליים. מר אוטנזוסר טוען, כי ההסכם משנת 1985 "נחתם באופן פיקטיבי ללא כוונה לקיימו", אלא רק בכדי לאפשר לי.ב.מ למצוא פתרון לעלויות המס שהושתו עליה בגין השינוי בחוק. ג. ההלוואה בתנאיה החדשים, לאחר 1985, לא היוותה למעשה הטבה. חיוב המנהלים בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה מעקר את הערך מתוכנית התגמול למנהלים. החזרת ההלוואה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה דומה להלוואה רגילה ואין בכך משום הטבה או תמריץ להישאר בי.ב.מ. העובדה שאף אחד מהמנהלים לא החזיר את ההלוואה בשנת 1985 מעידה על כך שהיה ברור ומוסכם שהם לא יידרשו לשאת בהפרשי הריבית וההצמדה. מסמכי הבנק אינם משקפים את ההבנות בין י.ב.מ למנהלים, ואין להסתמך עליהם. ד. על פי המסמכים ניתן ללמוד כי בפועל מדובר בהלוואה שניתנה על ידי הבנק ולא על ידי י.ב.מ, ולכן אין יריבות בין הצדדים. ה. תביעתה של י.ב.מ בנוגע לחבות במס התיישנה הואיל והחבות נוצרה כבר בשנת 1985, ובית הדין האזורי לא התייחס לטענה זו. כמו כן נטען כי סיום יחסי העבודה מנתקים את הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה. לאחר ששמענו את טענות הצדדים הצענו להם להגיע להסדר פשרה אולם לאחר חודשים רבים של ניסיונות להגיע לפשרה ביקשו הצדדים כי יינתן פסק דין בערעורים. דיון והכרעה: 9. לאחר שעיינו במכלול חומר התיק, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בטענות הצדדים ובמוצגים הרבים אשר צירפו הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורה של י.ב.מ להתקבל בחלקו ודין ערעוריהם של מר פלוק, מר ברהום ומר אוטנזוסר להידחות. להלן הנימוקים להכרעתנו זו. המסגרת ההסכמית: 10. למען הנוחות, נשוב ונציין את המסגרת ההסכמית שחלה על הצדדים ומסדירה את עניין ההלוואה שהעניקה י.ב.מ לעובדיה הבכירים. כאמור לעיל, המסגרת ההסכמית בין הצדדים כוללת את כתב ההתחייבות שנחתם על ידי העובדים הבכירים ביום 5.8.1984, והתיקונים לו שנחתמו כשנה לאחר מכן. ראשית, הועברו לידי העובדים הבכירים הודעות לקוניות בדבר קבלת ההלוואה בהן נכתב: "הנני שמח להודיעך על הענקת הלוואה בתנאים מיוחדים בסכום של ... תנאי ההלוואה מפורטים במסמכים שיימסרו לך על ידי כח-אדם" (מוצגים 10-11 למוצגי י.ב.מ). יודגש כי הודעות אלה חתומות על ידי מר ברהום בשם י.ב.מ. כן הועברו לידי העובדים הבכירים מסמך בו פירטה י.ב.מ, בחתימתו של מר ברהום, את עיקרי תנאי ההלוואה. במסמך צוין שיעור הריבית על ההלוואה, והודע לעובדים הבכירים כי במועד מתן ההלוואה תנאיה טובים מאוד, אך ייתכנו שינויים (כגון הורדת שיעור האינפלציה ואי שינוי הריבית הרעיונית בהתאם) אשר יהפכו את ההלוואה לבלתי כדאית ואז כדי לא להיפגע מוטב לעובד לפרוע את ההלוואה מיידית (ראו ציטוט מלא של ההודעה בפסקה 3 לעיל). 11. להלן ציטוט הסעיפים העיקריים בכתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה, אשר מהווה את בסיס המסגרת ההסכמית בין הצדדים ועליו חתומים המנהלים (מוצגים 17-19 למוצגי י.ב.מ): "2. מועדי פרעון הקרן: אנו מתחייבים לפרוע לבנק את הקרן בסך כולל של .... שקל, ב-120 שיעורים חודשיים שווים ורצופים שזמן פרעונם יחול ב-27 לכל חודש קלנדרי וזאת החל מתום החודש הקלנדרי העשירי שלאחר מתן ההלוואה... 3. ריבית: ההלוואה הנ"ל נושאת ריבית, החל מתאריך קבלתה, בשיעור של 156% לשנה. בתום כל 12 חודשים מתאריך מתן ההלוואה תצורף הריבית ליתרת הקרן ותחויב בריבית בהתאם להוראות סעיף 3 זה. על אף האמור לעיל רשאי הבנק לחשב את הריבית באופן ובדרך שונה מהאמור לעיל וכפי שהבנק ימצא לנכון, ובכלל זאת, אך בלי לגרוע מכלליות האמור, לצרף את הריבית לקרן בסוף כל רבע שנה ו/או בסוף כל תקופה אחרת לפי קביעת הבנק ולהעלות את שיעור הריבית עד לשיעור המירבי שיוחלט עליו בבנק מעת לעת. על כל שינויים כאמור יודיע לנו הבנק בהודעה בכתב... אנו מתחייבים לפרוע לבנק את הריבית בתשלום אחד ביום הפרעון של השיעור האחרון של הקרן, או ביום בו יעמדו לפרעון מיידי יתרות הקרן והריבית לפי התחייבותנו זו. הבנק ימציא לנו עם דרישתנו חשבון מפורט של סכום הריבית שתעמוד לפרעון ביום הפרעון כאמור לעיל. אם אנו לא נפרע במועד הפרעון איזה סכום שאנו חייבים בו על פי התחייבותנו זו, או אם לא נפרע מייד את הסכומים שיעמדו לפרעון מיידי כמפורט בהתחייבותנו זו, יהיה הבנק רשאי לחייב את חשבוננו בריבית פיגורים על אותו סכום בשיעור עליו יחליט הבנק... קיום כל הוראה מהוראות סעיף זה מהווה תנאי יסודי ועיקרי של הסכם ההלוואה שבכאן... 5. הצמדה: א. ההלוואה הנ"ל - קרן, ריבית ותשלומים אחרים (להלן - סכום ההלוואה) אינה צמודה, זולת כמותנה בס"ק (ב) שלהלן. ב. 1) בסעיף זה יהיו למונחים הבאים המשמעות המפורטת לצידם להלן: הביטוי "המדד" פירושו - מדד המחירים הכללי לצרכן (כולל ירקות ופירות)המתפרסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.. הביטוי "המדד הבסיסי" פירושו - המדד בגין החודש שבו ניתנה ההלוואה, לאמור המדד שיתפרסם ב-15 לחודש לאחר החודש שבו ניתנה ההלוואה. הביטוי "עזיבה" פירושו - הפסקת עבודתי אצל יבמ ישראל בע"מ... הביטוי "מדד חדש" פירושו - המדד שיהיה ידוע ביום העזיבה. 2) מוסכם עלי בזאת כי על אף האמור בס"ק (א) לעיל, הרי במקרה של עזיבה, יהיה עלי לשלם מיידית את הגבוה מבין (1) יתרת הקרן הבלתי מסולקת בצירוף הריבית לפי סעיף 3 לעיל, או (2) היתרה הבלתי מסולקת של הקרן, כשהיא מחושבת וצמודה למדד, אך ללא ריבית, היינו מלוא סכום יתרת הקרן הבלתי מסולקת תוגדל בשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי.... 7. פרעון מיידי של ההלוואה מבלי לפגוע בכלליות הוראות התחייבותנו זו, יהיה הבנק רשאי בכל אחד מהמקרים המנויים להלן להעמיד לפרעון מיידי את סכום ההלוואה ולחייב בסכום ההלוואה את חשבוננו... א. אם אנו נפר או לא נקיים תנאי יסודי כלשהו מתנאי התחייבותנו זו; ב. במקרה של הפסקת עבודתנו ב-יבמ מסיבה כלשהי, זולת מוות או נכות... 11. תנאים עיקריים: הוראות סעיפים 2, 3, 6, 7, 8 ו-10 להתחייבותנו זו הינן תנאים עיקריים ויסודיים של התחייבותנו זו..." 12. לאחר השינוי שחל בשנת 1985 בחקיקת המס הרלוונטית, חתמו המנהלים על מסמך שכותרתו "תיקונים בכתב התחייבות להחזרת הלוואה מתאריך 5.8.84" (מוצגים 26-24 למוצגי י.ב.מ), ולפיו הוצמדה יתרת קרן ההלוואה, לרבות הריבית שנצברה ולא נפרעה, למדד המחירים לצרכן. במסמך התיקון יש התייחסות לסעיפים 3 ו-5 לכתב ההתחייבות, העוסקים בתשלום הריבית וההצמדה על ההלוואות. באשר לסעיף 3, נקבע כי הריבית שנצברה ולא נפרעה עד ליום 1.4.85 תיפרע ביום הפרעון של השיעור האחרון של הקרן, או ביום בו ההלוואה תועמד לפרעון מיידי בהתאם להוראות סעיף 7 של כתב ההתחייבות. באשר לסעיף 5 העוסק בהצמדה, נכתב כי יתרת קרן ההלוואה, לרבות הריבית שנצברה ולא נפרעה תישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, בהתאם לאמות המידה המפורטות במסמך התיקון. טענות המנהלים החיצוניות להסכם: 13. כפי שפורט לעיל, המסגרת ההסכמית הינה ברורה ואינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. לפיכך, רבות מטענות המנהלים הינן חיצוניות להסכם, ובשל חשיבותן אפרט כאן את עיקריהן: על פי הטענה, אשר נטענת בערעורים שבפנינו, כוונת י.ב.מ היתה להעניק לעובדים הבכירים הטבה בערכי נטו בלי לשאת בעלויות המס, והעניקה את ההטבה בצורה של הלוואה. לגרסתם של המנהלים, הם חתמו על התיקון לכתב ההתחייבות מבלי כוונה אמיתית לקיימו, זאת משום שניתנה להם הבטחה מצדה של י.ב.מ לפיה הם יקבלו את ההטבה במלואה, ויימצא המנגנון המתאים לכך במהלך הזמן. המנהלים טוענים כי הם הסתמכו על ההבטחה שניתנה להם והמשיכו לפדות את קרן ההלוואה, ולאחר תום תקופת ההלוואה י.ב.מ חזרה בה מהמצדים ומההבטחות שניתנו, ודרשה מהעובדים הבכירים לשאת בחבות המס בגין ההטבה. המסגרת הנורמטיבית בקצרה - פרשנות חוזה: 14. ברור, כי בפרשנות חוזה על בית הדין להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, קרי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, ובביצוע פרשנות זו, נעזר בית הדין בכלים אובייקטיביים אשר מניחים הצדדים בפניו. על בית הדין להעריך את "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, 311 (1995), להלן גם פסק דין אפרופים). על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות שאופפות אותו. על פי הפסיקה, אם אין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות, קרי "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים..." (ראו פסק דין אפרופים, עמ' 313) ובהתאם "לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, לא פורסם, , 11.5.2006, להלן גם פסק דין ארגון מגדלי הירקות). אמנם, התכלית האובייקטיבית שניתן לייחס לחוזה בדרך כלל תיסוג מפני תכליתו הסובייקטיבית. גם אם קשה היא המלאכה לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט למצות מלאכה זו בטרם יפרש את החוזה  על פי אמות מידה אובייקטיביות. אולם, יש ליתן ללשון החוזה משמעות נכבדה וראשונה במעלה בבואנו לעמוד על אומד דעתם של הצדדים, ובלשונו של השופט חשין בפסקה 20 לחוות דעתו בפסק דין ארגון מגדלי הירקות: "מבקשים אנו אפוא לדבוק בכלל הזהב שלפיו יש ליתן למילים, לביטויים ולמשפטים שנכללו בטקסט פלוני את מובנן הרגיל בלשון היום-יום, אותה לשון שבה נקטו אלה אשר חיברו את הטקסט. דעתנו היא, כי אם אכן נדבק בכלל זה לא ניזקק לפרשנות מסובכת אלא במקרים יוצאי-דופן, ובה-בעת נגביר את הוודאות והביטחון של הכלל ושל הפרט לעת שקושרים הם עצמם בחוזה. מבקשים אנו לשוב ולרומם את מעמדה של הלשון לעת פירושם של חוזים, להשיב לה את בכירותה על פני ראיות אחרות. אכן, חוזה יכול וראוי לו שיובן כפשוטו, ואף אם אותה לשון ניתנת בדוחק לשני פירושים, יאמץ בית-המשפט את הפירוש הסביר העולה מן הלשון וידחה מעל פניו פירוש דחוק שאפשר ניתן היה ליתן ללשון החוזה בנסיבות אחרות. נזכור ונשמור: היה זה החוזה הכתוב שבעלי החוזה חתמו עליו וחייבו עצמם בו, בעוד אשר ה"נסיבות" לא היו אלא חומר הגלם ששימש ליצירתו של החוזה. החוזה הכתוב, הוא ולא אחר, היווה את פיסגת המגע והמשא בין הצדדים, ולא זו בלבד שבכירותו ניכרת לעין-כל אלא שנדרשים אנו למערכת עובדות דו-משמעית בעליל עד שנידרש ל"נסיבות" כדי לפרש את הכתובים". כן הוסיף השופט חשין בפסקה 23 לחוות דעתו: "יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב.  הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות מישקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים - טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד - ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו  כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. מישקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה" (ההדגשה שלי - ו.ו.ל). כן יצוינו דבריו של בית המשפט העליון בפסק דין שניתן לאחרונה, באשר למשקלה של לשון ההסכם בפרשנותו, בתיק ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (לא פורסם, , 28.1.2008), בפסקה 27 לפסק דינו של השופט דנציגר: "יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר" (ההדגשה שלי - ו.ו.ל). אשר לענייננו: 15. כבר כאן יודגש, כי יש ליתן משקל נכבד לעובדה כי המנהלים אינם בגדר עובדים זוטרים בי.ב.מ, אלא ההיפך הוא הנכון ותנאי ההלוואה וכתב ההתחייבות לא נכפו עליהם בשום צורה. המנהלים שימשו בתפקידים בכירים בי.ב.מ, ושניים מהם אף נטלו חלק פעיל ומרכזי בגיבוש תנאי ההלוואה, בניסוחה ובהצגת תנאיה בפני המנהלים. יוזכר, כי מר אוטנזוסר שימש כיועצה המשפטי של י.ב.מ וניסח את המסמכים המשפטיים הקשורים להלוואה, ומר ברהום שימש כסמנכ"ל הכספים של י.ב.מ ותכנן את המבנה הפיננסי של ההלוואות. לפיכך, אין ביחסי הצדדים בין הצדדים פערים מסוג יחסי עובד ומעביד "קלאסיים", אלא יש לראות את היחסים בין הצדדים כשקולים מבחינת כוח המיקוח בחתימה על הסכם ההלוואות. 16. אין חולק כי לשונו של כתב ההתחייבות אשר עליו חתמו המנהלים הינה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. בכתב ההתחייבות נאמר במפורש כי ההלוואה נושאת ריבית בשיעור של 156% לשנה, והמנהלים התחייבו לפרוע לבנק את הריבית בתשלום אחד ביום הפירעון של השיעור האחרון של הקרן, או ביום בו יעמדו לפירעון מיידי יתרות הקרן והריבית לפי כתב ההתחייבות. אשר על כן, על המנהלים להביא ראיות כבדות משקל אשר בכוחן לשכנע כי אומד דעתם של הצדדים היה מנוגד ללשון הברורה של החוזה. בית הדין האזורי קבע, כאמור, כי בנסיבות המקרה יש להפעיל "פרשנות תכליתית" לכתב ההתחייבות, מאחר ולשונו הכתובה לא שיקפה את אומד דעתם של הצדדים. למקרא טענות הצדדים ומעיון מעמיק בחומר הראיות, אין בידינו להסכים לקביעה זו של בית הדין האזורי ולדעתנו לא מתקיימת במקרה זה הצדקה חריגה לסטות מלשונו הברורה של כתב ההתחייבות וליצוק בו תוכן אשר אינו מעוגן בכתובים. להלן הנימוקים לקביעתנו זו. 17. אין כל ספק, כי מטרתה של י.ב.מ במתן ההלוואות למנהליה, היתה ליתן להם תמריץ על מנת שיישארו בחברה לאורך תקופה ממושכת, ולמנוע מעברם לחברות מתחרות. כוונה זו עולה מניתוח תנאי ההלוואה וממסמכים שונים שהוצגו וביניהם מכתב מיום 17.6.84 מאת מנכ"ל י.ב.מ דאז, יהושע מאור, למר ריזנפלדר מהנהלת י.ב.מ באירופה. על פי לשונו המפורשת של כתב ההתחייבות, המנהלים חויבו בתשלום הריבית וההצמדה בסיום תקופת ההלוואה, זאת גם לאחר תיקון כתב ההתחייבות בשנת 1985. כפי שעולה בבירור מהמסמך בדבר תנאי ההלוואה (המצוטט לעיל בפסקה 3 לפסק דין זה), על פי הנתונים הכלכליים ששררו באותה תקופה הריבית על ההלוואה היתה צפויה להישחק בצורה ניכרת ובכך היתה אמורה להיווצר ההטבה למנהלים. אולם, כבר אז הזהירה י.ב.מ את המנהלים, במסמך עליו חתום מר ברהום, כי עלולים להתרחש שינויים אשר יפגעו בכדאיות ההלוואה, ועל המנהלים לקחת זאת בחשבון. אין ספק בעינינו, כי המנהלים היו מודעים לסיכון שבהפחתת כדאיות ההלוואה. יודגש בהקשר זה, כי עמדה בפניהם האפשרות לפרוע את ההלוואה באופן מיידי, לאחר שתוקנה חקיקת המס הרלוונטית ונדרש לבצע תיקון בכתב ההתחייבות, אך הם בחרו שלא לעשות כן. בכל מקרה, אין כל תימוכין לטענה כי י.ב.מ לקחה על עצמה את החבות בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה, אלא המסקנה המתבקשת היא, כי החבות בתשלום הריבית וההצמדה מוטלת על המנהלים, באופן שתנאי ההלוואה נחשבים לאטרקטיביים ביותר. 18. זה המקום להזכיר את התיקון לכתב ההתחייבות שנחתם בשנת 1985, ושמטרתו, גם לשיטתו של בית הדין האזורי, היתה להימנע מכך שהעובדים הבכירים יחויבו במס בשל ההלוואה. החיוב במס עלול היה להיווצר בשל השינוי בחקיקה, אשר קבע כי ההפרש בין שיעור עליית המדד לבין הריבית על ההלוואה ייחשב להכנסת עבודה החייבת במס על מקבל ההלוואה. אשר על כן, כתב ההתחייבות תוקן כך שקרן ההלוואה, לרבות הריבית שנצברה עד לאותה עת, תוצמד למדד המחירים לצרכן. בכך, למעשה, חל שינוי בתנאי ההלוואה והיא עברה מהלוואה נושאת ריבית בשיעור של 156% להלוואה צמודה למדד המחירים לצרכן. גם לאחר התיקון, לא ניתן להסיק מהשתלשלות העניינים כי נוצרה התחייבות כלשהי מטעם י.ב.מ לשאת בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה. התנאי הרלוונטי בכתב ההתחייבות, באשר לחבות בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה נותר בעינו גם לאחר שנת 1985, ואין מחלוקת בין הצדדים כי כל מטרת התיקון בכתב ההתחייבות היתה להימנע מכך שמקבלי ההלוואה יחויבו בתשלום מס. אמנם, התנאים החדשים שנוצרו עם השינוי בחקיקת המס והחתימה על כתב ההתחייבות הפחיתו את גורם ההטבה שמגולם בהלוואה שניתנה על פי כתב ההתחייבות המקורי, אולם המנהלים, יחד עם שאר העובדים הבכירים, העדיפו לחתום על התיקון לכתב ההתחייבות ולא בחרו לפרוע מיידית את יתרת ההלוואה. אין בידינו לקבל את טענת מר פלוק ומר ברהום, כי העובדה שלא בחרו לפרוע את ההלוואה בשנת 1985 מעידה על איזו שהיא הסכמה לפיה המנהלים לא יידרשו לשאת בהפרשי הריבית וההצמדה בסיום התקופה. 19. כאמור לעיל, מטרתה של י.ב.מ במתן ההלוואה היתה מתן הטבה ניכרת למנהלים. אולם, אין בידינו להסכים עם קביעתו של בית הדין האזורי לפיה הסכם ההלוואה הפך עם השנים ל"בלתי סביר בעליל" ותוצאתו היתה "קשה" ו"אבסורדית" באופן כזה שיישומו של כתב ההתחייבות כלשונו חוטא לתכליתה של ההלוואה. נחה דעתנו, כי בשקילת מכלול הנסיבות, יישומו של כתב ההתחייבות אכן מהווה הטבה עבור המנהלים, וביניהם המשיבים. אין חולק כי בשנה הראשונה של ההלוואה נוצרה הטבה ברורה למנהלים, ומסכימים אנו לטענת י.ב.מ לפיה גם הלוואה צמודת מדד שאינה נושאת ריבית מהווה הטבה. יוער, כי על פי חישוביה של י.ב.מ, אשר לא נסתרו, המנהלים נדרשו לפרוע בתום 10 שנים שיעור של 64% מסכום ההלוואה. 20. מר אוטנזוסר, בתשובתו לערעורה של י.ב.מ, טוען כי השינוי בחקיקת המס בשנת 1985 עיקר את מרבית גורם ההטבה בהלוואה, ועל פי כתב ההתחייבות החדש התמורה שהמנהלים היו צפויים לקבל מתבטלת ברובה. הלה מסביר כי חתם על כתב ההתחייבות המתוקן כאילוץ זמני באופן פיקטיבי וללא כוונה לקיימו, משום שי.ב.מ הבטיחה למנהלים כי היא תמצא במשך הזמן את המנגנון המתאים כך שהם יקבלו את ההטבה במלואה. גם מר פלוק ומר ברהום טוענים כי י.ב.מ הציגה בפניהם מצגים והבטיחה הבטחות, אך היא חזרה בה בתום תקופת ההלוואה. לטענתם, עולה מהעדויות עולה כי לא הייתה כוונה מצד י.ב.מ לגבות את הפרשי ההצמדה והריבית. אין בידינו לקבל טענות אלה. תמוהה עד מאוד טענתו של מר אוטנזוסר בדבר חתימה פיקטיבית על כתב ההתחייבות המתוקן. יוזכר, כי מר אוטנזוסר שימש כיועצה המשפטי של י.ב.מ ועמל על ניסוח מסמכים משפטיים הקשורים להלוואות, והוא קיים את תנאי כתב ההתחייבות לכל אורך תקופת ההלוואה ככל שהחזיר את תשלומי הקרן, אך הדין במקרה זה עם י.ב.מ ולא ניתן להתנער מנוסח ההסכם שקובע מפורשות כי על המנהלים לשלם את הפרשי הריבית וההצמדה בתום התקופה. 21. עיקר טענותיהם של המנהלים מבוסס על עניינים חיצוניים להסכם - "מצגים" ו"הבטחות" שניתנו להם לכאורה על ידי י.ב.מ, ולפיהם הם לא ישאו בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה למרות נוסח כתבי ההתחייבות, וכי י.ב.מ הבטיחה שלא לגבות תשלומים אלה. למקרא פסק דינו של בית הדין האזורי והמסמכים השונים אשר עליהם הוא מתבסס והוצגו גם בפנינו, לא הוכח בענייננו כי ניתנו הבטחות מעין אלה בניגוד לנוסח ההסכם. אנו סבורים, כי למקרא פסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי כל שהוכח בעניין זה הוא שי.ב.מ, יחד עם המנהלים, קיוותה או התכוונה לכך שהתנאים הכלכליים לאורך תקופת ההלוואה יביאו למצב בו הריבית על ההלוואה תישחק. לא נעלמה מעינינו העובדה כי תקווה זו בסופו של דבר לא התממשה, אך המנהלים זכו לבסוף להטבה בתנאי ההלוואה גם לאחר חתימתם על תיקון כתב ההתחייבות. אחרת, המנהלים היו פועלים לפרוע את ההלוואה לאחר השינוי בחקיקת המס, ולא מסתמכים על מצגים או הבטחות לכאורה, אשר אינן מעוגנות בכתב, מנוסחות בלשון עמומה, מנוגדות ללשון מפורשת של הסכמים חתומים, ומועד מימושן צפוי היה להתבצע כעבור מספר שנים. יש להדגיש כי אין קביעה בפסק דינו של בית הדין האזורי לפיה ניתנו הבטחות או הוצגו מצגים מצדה של י.ב.מ כלפי המנהלים כפי שהם טוענים, אלא הופעלה "פרשנות תכליתית" של כתבי ההתחייבות על פי כוונתה של החברה. בעניין זה, שוכנענו כי בית הדין האזורי הכריע וקבע מסמרות בטענה שלא נטענה כלל בפניו. טענותיהם של המנהלים בבית הדין האזורי התבססו על הטענות החיצוניות להסכם, אשר פורטו לעיל, בדבר הבטחה או מצג שניתנו להם ולפיהם על המנהלים לפרוע את קרן ההלוואה בלבד, ללא חבות בתשלומי ריבית והצמדה. 22. את המסקנה הנ"ל ניתן להסיק גם ממסמכים שונים שהוצגו בפנינו, כך למשל במכתבו של מר ברהום (שכתב בשמה של י.ב.מ) מיום 5.6.84 אשר הציג את תנאי ההלוואה נכתב כך: At the end of the loan period the company may decide to forego the collection of interest in which case the employees will be taxed accordingly. (ההדגשה שלי - ו.ו.ל) ממסמך זה עולה כי המנהלים יישאו בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה בסיום תקופת ההלוואה, וי.ב.מ עשויה לוותר על גביית הפרשי הריבית וההצמדה, אך אין בכך משום התחייבות או כוונה מפורשת לוותר על כך בפועל. כמו כן, ממכתבו של מר יהושע מאור, מנכ"ל י.ב.מ דאז למר פייר הסלר מהנהלת י.ב.מ באירופה, אשר נכתב בעקבות השינוי בחקיקת המס בשנת 1985, עולה כוונה של י.ב.מ למצוא דרך בעתיד להחזיר את הסכום הנוסף אשר י.ב.מ "תיאלץ" לגבות מהמנהלים לאחר השינוי בחקיקת המס, ושאיפה למצוא פתרון מתאים למצב שנוצר במהלך 10 שנות ההלוואה או במועד פירעונה הסופי. כן נאמר במכתב כי אין בכוונתה של י.ב.מ ליצור לעצמה רווחים מהשינוי בחקיקת המס. גם ממכתב זה, אשר הינו מכתב פנימי בתוך י.ב.מ אשר לא היה ממוען למנהלים עצמם, לא עולה כי ניתנה הבטחה או כי צפויה להינתן הבטחה למנהלים כי הם לא יישאו בתשלומי הריבית וההצמדה, אלא כל שנאמר הוא כי יש למצוא פתרון לכך שתנאי ההלוואה נעשו פחות כדאיים מאשר היו בתחילה. מסכימים אנו לטענתה של י.ב.מ, כי התנהלותה בעמידתה על תשלום הפרשי הריבית וההצמדה אינה מהווה בנסיבות העניין התנהגות בחוסר תום לב. 23. בית הדין האזורי מצא תימוכין למסקנתו בעניין החבות בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה גם בהסדר שהציעה י.ב.מ למנהלים בשנת 1996 (פסקה 27 לפסק הדין). אין בידינו להסכים לנימוק זה, הואיל ומההסדר עולה כי י.ב.מ הציעה למנהלים להאריך את תקופת ההלוואה בחמש שנים ולהעניק להם סכום שיכסה את חובם בגין הפרשי הריבית וההצמדה ועבור סכום זה תנכה י.ב.מ מס על פי דין. מהסדר זה ניתן ללמוד על אומד דעתה של י.ב.מ כי המנהלים הם שחבים בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה, אך ניסתה להגיע להסכם עם המנהלים על מנת להסדיר את התשלום. כן יש ליתן משקל לעובדה כי 16 מתוך 19 העובדים הבכירים של י.ב.מ (כל מקבלי ההלוואה מלבד מר פלוק, מר ברהום ומר אוטנזוסר), אשר קיבלו את ההלוואה מי.ב.מ, הסכימו לחתום על הסדר הפשרה שהוצע להם. גם בעובדה זו יש כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים לפיו רוב העובדים הבכירים הבינו שהם אלה שחבים בתשלומי הריבית וההצמדה על ההלוואה ולכן חתמו על אותו הסדר פשרה. לפיכך, סירובם של המנהלים לחתום על הסדר הפשרה, על אף לשונו הברורה של כתב ההתחייבות, היתה להם לרועץ. הגענו לכלל מסקנה, כי ההסדר האמור הוא זה שמהווה סוג של פתרון, אשר י.ב.מ שאפה להגיע אליו בסיום תקופת ההלוואה, אשר יקל על המנהלים בתנאי ההלוואה לאחר שבוצע השינוי בחקיקת המס שגרר את תיקון כתב ההתחייבות. חתימת הרוב המכריע של העובדים הבכירים על ההסדר אינה תומכת בטענות המנהלים, אלא ההיפך הוא הנכון. 24. כמו כן, העובדה כי דף פירוט החשבון שנשלח למנהלים על ידי הבנק מדי חצי שנה כלל פירוט של הפרשי ההצמדה והריבית על ההלוואות תומכת בטענותיה של י.ב.מ לפיהן לא היתה הסכמה מצידה לוותר על תשלום הפרשי ההצמדה והריבית. 25. גם אם י.ב.מ התכוונה להעניק למנהליה הטבה "ניכרת", וכוונה זו לא התממשה לאור לשון כתב ההתחייבות וההטבה שניתנה לבסוף למנהלים היתה בשיעור מופחת מהמצופה מלכתחילה, אין בכך כדי לבסס הצדקה לסטות מלשונו הברורה של כתב ההתחייבות ולהטיל על י.ב.מ חיוב בתשלום אשר הוטל על כתפי המנהלים על פי התחייבותם המפורשת בכתב. מר אוטנזוסר טוען כי העובדה שאף אחד מהמנהלים לא פרע את ההלוואה כשנדרשו לחתום על כתב ההתחייבות המתוקן מעידה על כך שהיה מוסכם כי המנהלים לא יידרשו לשאת בתשלום הפרשי ההצמדה. אין בידינו לקבל טענה זו, לאור לשונו הברורה של ההסכם. כל שניתן להניח, הוא שהמנהלים לא פרעו את ההלוואה לפני תום תקופת 10 השנים מכיוון שתנאיה עדיין היוו הטבה עבורם, וגם אם הם ייאלצו להחזיר סכומי כסף ניכרים בסיום תקופת ההלוואה, עדיין תיוותר ההלוואה בתור הטבה, כאשר עסקינן בהלוואות בסכומים גבוהים מאוד ובתנאים טובים. 26. מכל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורה של י.ב.מ להתקבל, כך שהמנהלים ישאו בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה עבור ההלוואות שקיבלו, בהתאם לכתבי ההתחייבות. הואיל והמנהלים נושאים בתשלום הפרשי ההצמדה, אין חבות במס על המנהלים וערעוריהם מתייתרים. 27. כן יצוין, כי טענות המנהלים בעניין התיישנות וחוסר יריבות - דינן להידחות. באשר להתיישנות, החיוב בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה נוצר בסיום תקופת ההלוואה, ולפיכך לא חלה התיישנות על תביעתה של י.ב.מ. באשר לטענה בדבר חוסר יריבות - אמנם ההלוואות ניתנו למנהלים באמצעות הבנק, אולם הבנק היווה אך ורק צינור במתן ההלוואות אשר תנאיהן הותוו על ידי י.ב.מ, אשר מצדה הפקידה בבנק פיקדון להבטחת החזר ההלוואה. 28. סוף דבר: ערעורה של חברת י.ב.מ ישראל בע"מ מתקבל, וערעוריהם של מר פלוק, מר ברהום ומר אוטנזוסר נדחים, כאמור בסעיף 26 לעיל. בנסיבות העניין, ולאור החיוב הכספי הגבוה המוטל על המנהלים, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.ריבית והצמדהריביתהלוואה