קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם לרכישת דירה בגין אי רישום זכויות: א. הרקע לתובענה ועיקר טענות בעלי הדין 1. בפני תביעה כספית לתשלום פיצויים מוסכמים בסך 25,000 דולר (סך 111,475 ₪) בגין הפרת הסכם שהוגשה על ידי התובעים נגד שלוש נתבעות. 2. אשר לנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") נטען בכתב התביעה כי הנתבעת התקשרה ביום 6.12.94 עם התובעים בהסכם מכר (להלן: "ההסכם") לפיו התחייבה למכור לתובעים דירה בבנין שנבנה על מגרש ברמת-גן (להלן: "הבנין"). 3. על פי ההסכם נקבע כי הנתבעת מס' 1 שהינה הקבלן שבנה את הבנין (להלן: "הקבלן") תהיה אחראית לרישום הבית המשותף ודירותיו ובסעיף 5(ג) להסכם ויתרו התובעים במפורש על כל טענה או דרישה נגד הנתבעת בגין כל עילה שהיא הקשורה לרישום הבנין כבית משותף והסכימו כי: "כל תביעה טענה או דרישה בעניין זה תופנה לקבלן שהתחייב לביצוע רישום כנ"ל". 4. על פי סעיף 9(א) להסכם התחייבה הנתבעת לרשום את זכות הבעלות בדירה על שם התובעים תוך זמן סביר לאחר רישום הבנין כבית משותף על ידי הקבלן. 5. בסעיף 12 להסכם נקבע: "במקרה של הפרה יסודית ישלם הצד המפר לצד האחר פיצוי מוסכם ומוערך מראש בשיעור של 25,000 דולר לפי השער היציג...". 6. בכתב התביעה טוענים התובעים כי בחודש אוקטובר 1997 משטרם בוצע רישום הבית המשותף מחו בפני הנתבעת על הפרת ההסכם ועל זכותם לפיצוי המוסכם. הנתבעת הגיבה על כך בהשיבה כי נבצר ממנה לרשום את הבנין כבית משותף בשל הליכי בוררות שעיכבו את הרישום וכי עם סיומם החלה הנתבעת בהליכי רישום הבנין. 7. להלן נטען כי בתחילת שנת 1998 חזרה הנתבעת והודיעה לתובעים כי הליכי הרישום נעצרו לאור סירובו של בעל המקרקעין לחתום על הבקשה לרישום. על כך הגיבו התובעים וטענו בפני הנתבעת כי הסכסוך שבין הנתבעת לבעל המקרקעין אינו מעניינם וכי "עוולה זו" מהווה הפרה יסודית של ההסכם. התובעים דרשו אפוא מן הנתבעת לשלם להם תוך 30 יום את סכום הפיצוי המוסכם והטעימו כי אם לא תעשה כן, יפנו לבית המשפט המוסמך. 8. לגרסת התובעים הציעה להם הנתבעת באמצעות מנהלה ג'ולין חסן וב"כ הנתבעת עו"ד יצחק וסטמן (להלן בהתאמה: "חסן", "וסטמן") להצמיד את חניה 5 בבנין (להלן: "החניה") לדירה שרכשו התובעים וזאת בתמורה לסילוק דרישתם של התובעים לתשלום הפיצוי המוסכם. 9. כנטען בכתב התביעה קיבל התובע 1 את ההצעה ובלבד שרישום הבנין יתבצע בתוך פרק זמן סביר (להלן: "ההסכמה") וכי בתכוף לכך מסרה הנתבעת את החניה לתובעים שהחלו לנהוג בה מנהג בעלים. 10. התובעים טוענים כי בחודש יוני 2000 דרש חתנו של חסן, אמיר רוזנבלום מן התובע 1 לפנות את החניה בדחיפות וזאת בניגוד להסכמה ובתגובה לכך היפנה התובע את הנתבעת לתוכן ההסכמה. 11. התובעים מוסיפים וטוענים כי שבע וחצי שנים לאחר השגת ההסכמה פנתה הנתבעת לתובע 1 במכתב מיום 22.8.05 וטענה כי התובעים עושים בחניה שימוש שלא כדין ודרשה את פינויה. הנתבעת אף הגישה ביום 18.1.06 תביעה משפטית נגד התובעים לסילוק ידם משטח החניה (ת"א 12702/06 בבית משפט השלום בת"א - להלן: "תביעת הנתבעת"). 12. התובעים טוענים כי רק עם הגשת תביעת הנתבעת ולכל המוקדם ביום 20.6.00 התגלו לכם העובדות המהוות את עילת התביעה שכן לגירסתם הם נסמכו על ההסכמה שניתנה ורק משהנתבעת חזרה בה מן ההסכמה גילו התובעים כי הנתבעות הפרו את חובתן לרשום את הדירה בלשכת רישום המקרקעין ולשיטתם רק אז נולדה להם עילת תביעתם. 13. התובעים מטעימים כי הנתבעת בשם הנתבעות האחרות הונתה אותם במתן ההסכמה כדי להסיר מעל הנתבעות את חרב התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם וכי רק בחלוף שבע שנים חזרה בה הנתבעת מן ההסכמה. 14. התובעים טוענים כי ההפרה המיוחסת לנתבעות מתבטאת באיחור רישום הדירה בשם התובעים בתוך זמן סביר וכי הפרה זו מקימה את זכותם של התובעים לקבלת הפיצוי המוסכם הנתבע על ידם. 15. כל הנתבעות הגישו כתב הגנה: בקצירת האומר יצוין כי הקבלן והנתבעת 3 טענו כי בינן לבין התובעים לא קיימת יריבות משפטית ועתרו לסילוק התביעה נגדן על הסף. ביום 22.3.07 נמחקה על פי בקשת התובעים התביעה נגד הנתבעות 1 ו-3 ומכאן שהתביעה שבפני מופנית כלפי הנתבעת בלבד. 16. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת נטען כי התביעה הוגשה על ידי התובעים כמהלך נקמני בשל הגשת תביעת הנתבעת וכי התביעה הוגשה באיחור ודינה להידחות על הסף בשל התיישנות. 17. לעיצומו של עניין הכחישה הנתבעת את ההסכמה הנטענת לעניין החניה וטענה כי התובעים השתלטו על החניה ומשסירבו לפנותה הוגשה נגדם תביעת הנתבעת. 18. הנתבעת הכחישה את טענת התובעים לפיה הפרה כביכול את חובתה לרישום הזכויות בדירה בשם התובעים שכן הבית המשותף טרם נרשם וממילא טרם הופרה כל התחייבות של הנתבעת כלפי התובעים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי סכום הפיצוי המוסכם הינו מוגזם. 19. ביום 17.5.07, בעקבות רשות שנטלה, הגישה הנתבעת כתב הגנה ותביעה שכנגד נגד התובעים בגדרו חזרה על עיקר טענותיה בכתב ההגנה המקורי והוסיפה כי ביום 18.12.06 נרשם הבנין כבית משותף, ומכאן שההפרה תוקנה ולא מתקיימת עילה או סיבה מוצדקת לזכות את התובעים בפיצוי המוסכם. 20. במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחייב את התובעים בתשלום סך של 6,686 ₪ בבחינת שכר ראוי בגין המשך החזקתם שלא כדין של התובעים בחניה משך התקופה שמיום 18.1.06 ועד ליום 10.3.07, המחושבים לפי דמי שכירות ראויים בסך 100 דולר לחודש. לעניין זה הפנתה הנתבעת לפסק הדין שניתן ביום 25.2.07 בתביעת הנתבעת. 21. התובעים כפרו בטענות הנתבעת בתביעה שכנגד וטענו כי אין בעובדה שהבנין נרשם כבית משותף לאחר הגשת התביעה העיקרית כדי לגרוע מהפרת ההסכם וזכותם של התובעים לקבלת הפיצוי המוסכם מן הנתבעת. ב. המחלוקת כתבי הטענות שנסקרו באריכות לעיל באריכות חושפים את הפלוגתאות שבין בעלי הדין כדלקמן: 1. האם התיישנה התביעה נגד הנתבעת או דילמא יש לקבל את טענות התובעים בסיכומיהם לפיה אין לשעות לטענת ההתיישנות. 2. בהנחה שטענת ההתיישנות תידחה, האם הוכח כי הנתבעת הפרה את ההסכם באופן המזכה את התובעים בסכום הפיצוי המוסכם. 3. האם הוכחה טענת ההסכמה בעניין החניה שהעלו התובעים, כבסיס לגיבוי טענת התובעים להפרת ההסכם מצד הנתבעת ולהארכת תקופת ההתיישנות. 4. האם הוכחה התביעה שכנגד. ג. מיקוד טענות התובעים והקצאת ההתחייבויות על פי ההסכם 1. בסיפת סעיף 13 לכתב התביעה טענו התובעים: "איחור של כ-11 שנים ברישום הזכויות על שם התובעים הינו הפרה יסודית של ההסכם ואפילו היה האיחור קצר בהרבה מהאיחור בפועל, גם אז היה מדובר בהפרה יסודית. הפרת החוזה נמשכת עד היום". 2. נמצא כי התובעים רואים את חזות הפרת ההסכם באי רישום הזכויות בדירה על שמם (ראו גם סיפת סעיף 9 לכתב התביעה). עיון בהוראות ההסכם כפי שצוטטו לעיל מלמד כי ההתחייבות היחידה שנטלה הנתבעת על עצמה כלפי התובעים גלומה בסעיף 9(א) להסכם דהיינו רישום הבעלות בדירה נשוא ההסכם וזאת: "תוך זמן סביר לאחר רישום הבנין כבית משותף". 3. יתר על כן, הוראות ההסכם מלמדות באופן חד משמעי וברור כי החובה לרשום את הבנין כבית משותף הוטלה על הקבלן ועליו בלבד וכי התובעים ויתרו במפורש על כל טענה או דרישה נגד הנתבעת בכל הקשור לרישום הבנין כבית משותף. 4. הסכמת התובעים למחיקת הנתבעות 1 ו-3 מכתב התביעה, אין בה כדי לשנות ממערך ההתחייבויות והקצאתן על פי ההסכם לא כל שכן, להטיל על הנתבעת התחייבות שלא חלה עליה מלכתחילה. נמצא כי כל עוד לא נרשם הבין כבית משותף, אין לומר כי התחייבותה של הנתבעת לרשום את הדירה בשם התובעים - הופרה. 5. אין חולק בפני על העובדה כי במהלך חודש יוני 2006 הוגשו ללשכת רישום המקרקעין המסמכים הדרושים לרישום הבנין כבית משותף (סעיף 40 לתצהירו של חסן מטעם הנתבעת) וכי הבנין נרשם ככזה ביום 18.12.06 (סעיף 13 לכתב התביעה שכנגד ונסח הרישום מיום 25.12.06 שצורף כנספח א' לתביעה שכנגד). מסקנתי הינה אפוא כי את משך הזמן הסביר שניתן לנתבעת כדי לרשום את הדירה בשם התובעים יש למנות החל מיום 18.12.06 ולא קודם לכן. התביעה שבפני הוגשה ביום 28.5.06. ד. טענת ההתיישנות והנימוקים לדחייתה: 1. תביעתם של התובעים הינה תביעה כספית היות והסעד היחיד לו עתרו בכתב התביעה הינו תשלום פיצויים מוסכמים. 2. בסעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נאמר: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: תקופת ההתיישנות) היא: (1) כשאינו מקרקעין - שבע שנים. (2) ... בסעיף 6 לחוק התיישנות נאמר: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה" 3. התובעים ניסחו את תביעתם באורח קלוקל וללא שהפרידו בין ההפרות המיוחסות לקבלן מזה ובין ההפרה המיוחסת לנתבעת מזה, פגם בסיסי זה בכתב התביעה הפך לבעייתי מן הרגע שהתביעה נגד הקבלן נמחקה בעוד שכתב התביעה הכורך את הקבלן והנתבעת בכפיפה אחת לא תוקן על מנת לייחד את עילות ההפרה נגד הנתבעת בתור שכזו. 4. הנתבעת ניצלה את הליקויים בניסוח כתב התביעה עד תום ובסיכום טענותיה, שעה שביקשה לבסס את טענת ההתיישנות טענה: "בכתב התביעה טענו התובעים כי הפרת ההסכם (המוכחשת) ע"י הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שטרם נרשם בית משותף" (פסקה 12 לסיכומי הנתבעים). 5. לא ארכה דרכה של הנתבעת לטעון כי על פי הוראות ההסכם והראיות שהובאו בסוגיית השלמת הבנין בחודש דצמבר 1994 - היה צריך להשלים את רישום הבית המשותף לכל המאוחר עד לסוף חודש אוקטובר 1995 ומאז יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות (פסקאות 16-13 לסיכומי הנתבעת) ומכאן שתקופת ההתיישנות חלפה כבר בסוף חודש אוקטובר 2002 6. בהינתן כי התביעה הוגשה ביום 28.5.06 הרי שאליבא הנתבעת - התביעה התיישנה. 7. בסיכום טענותיו העלה ב"כ התובעים מספר נימוקים לדחיית טענת ההתיישנות ובכללם הטענה כי עילת התביעה הינה הפרה הנוגעת לעשיית מעשה במקרקעין ומשכך היא מתיישנת רק לאחר 15 שנה, בנוסף נטען כי הפיצוי המוסכם הנתבע על ידי התובעים הינו בבחינת דמי נזק שמקורם בעילה נזיקית ומשכך יש להחיל לגביהם את הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין (עמ' 3 לסיכומי התובעים). 8. אין בידי לקבל את טענות התובעים: עסקינן בתביעה אשר הסעד הנתבע בגינה הינו סעד כספי ומשכך אין שחר לטענה כי תקופת ההתיישנות שחלה לגביה הינה בת 15 שנה. השוו:ע"א (חיפה) 1592/05 וינרטאוב נ' סלומון . 9. גם הטענה לפיה יש להחיל על התביעה את הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968 הינה מופרכת על פניה שכן תחולת הסעיף הנ"ל, כפי שמעידה עליו כותרתו ("דין מיוחד לתקופת התיישנות בתובענה על עוולות") - מוגבלת לתביעות שעילתן בעוולה נזיקית. עיון בכתב התביעה מלמד כי עילתה נעוצה בהפרה נטענת של ההסכם ובתשלום פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם. תביעה בגין הפרת הסכם אינה מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין הקובעת רשימה סגורה של עוולות (ראו סעיף 3 לפקודת הנזיקין, וממילא אין להחיל עליה את הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין. בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ. בנק לאומי לישראל פ"ד נ(5) 423, דחה בית המשפט את העמדה לפיה הפרת חיוב חוזי מהווה הפרה נמשכת המפקיעה את כללי ההתיישנות. 10. חרף דחיית טענות התובעים בסוגיה זו אני רואה לקחת בחשבון את העמדה המנשבת מעל גבי הפסיקה הנוטה לצמצם את פרישתה ותחום פועלה של טענת ההתיישנות (השוו: ע"א 2242/03 אורה אברהם נ. עדנאן רשאד (פורסם במאגר נבו) מכאן, שחרף הליקויים בניסוח כתב התביעה עליהם עמדתי אין להתעלם מן העובדה שליבת עילת התביעה נגד הנתבעת מרוכזת בהפרתה את התחייבותה לרשום את הזכויות בדירה בבעלות התובעים כמתבקש מנוסח סיפת הסעיפים 13, 9 לכתב התביעה: לא ניתן לומר כי תביעה זו התיישנה שכן הוכח בפני כי הליכי רישום הבנין כבית משותף (הקודמים מטבע הדברים לרישום הזכויות) הסתיימו רק ביום 18.12.06 בעוד שהתביעה הוגשה כאמור ביום 28.5.06. אתן דעתי לאנומליה זו להלן. אני רואה אפוא לדחות את טענת ההתיישנות. ה. הטענה לגבי הסכמה בדבר החניה וסוגיית השתק הפלוגתא 1. בכתב תביעתם טענו התובעים להסכמה בעל פה בדבר קבלת חניה כמפורט לעיל. גרסה זו חזרה ונשנתה בסעיף 8 לתצהיר התובעים ובחקירת התובע (עמ' 8 שורות 10-5). 2. הנתבעת הכחישה מכל וכל את סוגיית ההסכמה וחסן שנתן תצהיר עדות ראשית מטעמה, חזר וכפר בתצהירו בטענה זו ואף הסתמך על פסק הדין שניתן בתביעת הנתבעת כראיה לכך שהנתבעת מעולם לא הבטיחה לתובעים מקום חניה במקום הפיצוי המוסכם. 3. במהלך חקירתו הנגדית במסגרת תביעת הנתבעת אישר חסן כי נתן לנתבעים רשות להשתמש בחניה וזאת בשנים 9-1998 אך מאוחר יותר דרש מהם להפסיק מן השימוש בחניה (עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בתביעת הנתבעת) חסן דבק בגרסתו גם בהמשך עדותו באותה תביעה (שם בעמ' 4) והכחיש כי הציע לתובעים בעלות על החניה (שם בעמ' 4 שורות 27-26). 4. אטעים כי התובע 1 העלה גם במסגרת הדיון בתביעת הנתבעת את גרסתו לפיו ניתנה החניה לתובעים כפיצוי וכי החניה תוצמד לדירה שרכשו התובעים (שם בעמ' 7 שורות 28-20). 5. כב' השופט ע. ברקוביץ אשר דנה בתביעת הנתבעת קיבלה את תביעת הנתבעת וזאת בעקבות העדפת גרסת חסן על גרסתו של התובע 1. הנה כי כן קבעה כב' השופטת ברקוביץ בעקבות ניתוח העדויות שבפניה כי בחינת הגרסאות על פי מבחני הסבירות וההיגיון מלמדים כי "לא ניתנה לנתבעים ההתחייבות הנטענת" (שם בפיסקה 8 לפסק הדין) ובסיפת פיסקה 9 לפסק דינה היא פוסקת: "בנסיבות הענין הריני קובעת כי התובעת לא הקנתה לנתבעים זכויות בחניה". 6. הנתבעת טענה בפני כי פסק הדין בתביעת הנתבעת יוצר השתק פלוגתא כלפי התובעים דכאן, סבורני כי הנתבעת צודקת בטענתה זו שכן עסקינן בהכרעה במחלוקת עובדתית שנתגלעה בין אותם בעלי דין ואשר ההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית בפסק הדין בתביעת הנתבעת (השוו: בחיבורה של המלומדת נ. זלצמן מעשה בי"ד בהליך האזרחי - הוצאות אמות אוניברסיטת ת"א בעמ' 150 ולקט האסמכתאות שם). 7. המסקנה המתחייבת אפוא הינה כי התובעים מושתקים מלטעון בתובענה שבפני כי הנתבעת חזרה בה מן ההסכמה להקנות להם חניה שכן על פי הממצא שנקבע בתביעת הנתבעת -הסכמה כזו לא היתה ולא נבראה. ו. התובעים גרמו לעיכובים בהליכי הרישום 1. חסן טען בתצהירו כי התובעים גרמו בעצמם לעיכובים ברישום הבית המשותף וכי התנגדות זו באה לידי ביטוי הן בהליכי צו מניעה לעיכוב פעולות הרישום שהגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"א 2592/05) והן בסילוקו בדרכי אלימות של מודד שהגיע לבנין בחודש פברואר 2005 (סעיפים 25-21 לתצהירו). 2. עד נוסף מטעם הנתבעת, אריה פולק, נדרש בעדותו לסוגיה זו (סעיפים 13-10 לתצהירו). הגם שלא הוכח להנחת דעתי כי התובעים נקטו אלימות נגד המודד וסרט וידאו שהוגש במהלך חקירתו של פולק לא ביסס את גרסת האלימות (שם בעמ' 21 לפרוטוקול) הרי שעדותו בסוגיית עיכוב הליכי הרישום של הבית המשותף בעטייה של התביעה לצו המניעה שהגישו התובעים (שם בעמ' 22) לא נסתרה בפני ואף זכתה לתימוכין מסויים בעדותו של התובע 2 (שם בקצה עמ' 9). ז. הניסיון לגלגל את האחריות לאיחור ברישום הבית המשותף על כתפי הנתבעת 1. התובעים טוענים כי הנתבעת נטלה על עצמה את החובה לרשום את הבנין כבית משותף וכי גם חסן אישר עובדה זו במסגרת תביעת הנתבעת. 2. עיינתי בעדותו של חסן בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון בתביעת הנתבעת ולא מצאתי בו תימוכין לטענות התובעים. חסון אמנם אישר כי: "התובעת (הנתבעת דכאן) היתה חלק מן האירגון שבנה על המגרש ובתשובה לשאלה הבלתי ממוקדת מה היתה התחייבותכם (של מי?-מ.ב.ח) לגבי רישום החנות בטאבו..." השיב חסן: "לרשום את הבית המשותף בזמן סביר". מצאתי כי אין בגרסה זו כמו גם בעובדות שעמדו לדיון ב-ע"א 532/83 (פ"ד מ (4) 319) שאוזכרה בעמ' 9 לסיכומי התובעים - כדי לבסס יש מאין התחייבות של הנתבעת לרישום הבית המשותף. 3. כמפורט לעיל מגזרי האחריות לרישום הבנין כבית משותף מזה ובין רישום הזכויות בדירה, מזה הוקצו על פי ההסכם באופן קטגורי ומדויק. בעוד שהתובעים היו מודעים לעובדה שהקבלן בלבד (הנתבעת מס' 1) נטלה על עצמה את האחריות לרישום הבית המשותף, הרי שהנתבעת התחייבה כלפי התובעים אך ורק ברישום הזכויות בדירות וגם זאת רק בתוך זמן סביר לאחר רישום הבית המשותף. מעבר לדרוש אטעים כי על פי סעיף 9(ב) להסכם נקבע בין היתר כי אם בשל נסיבות שאינן תלויות בצדדים להסכם קרי: (הנתבעת מזה והתובעים מזה) לא ניתן להעביר את הזכויות לתובעים במועד האמור בסעיף 9(א) ידחה המועד והעיכוב לא ייחשב כהפרה. יתר על כן, ציטטתי לעיל את סעיף 5(ג) להסכם לפיו ויתרו התובעים במפורש ובמודע על כל טענה או דרישה נגד הנתבעת בכל הקשור לרישום הבנין כבית משותף. 4. התובעים ראו לנכון למחוק את התביעה נגד הנתבעת 1 ובכך ויתרו על האפשרות לחייבה בגין מחדליה (ככל שהיו מוכחים) לאיחור שחל ברישום הבית המשותף. לטעמי הניסיון להחזיר "עטרה ליושנה" על ידי גלגול האחריות לרישום הבית המשותף על הנתבעת הינו מעושה ובלתי מבוסס. 5. על יסוד כל האמור עד כאן הגעתי למסקנה כי נכון למועד הגשת התביעה לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובתה לרשום את הזכויות בדירה על שם התובעים בתוך זמן סביר לאחר רישום הבית המשותף. משהוכח בפני כי הבית המשותף נרשם רק ביום 18.12.06 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 28.5.06 הרי שבכל הנוגע להתחייבות הנתבעת לרישום הזכויות בדירה אשר כנטען הופרה - עסקינן בעילת תביעה אשר טרם נולדה בעת הגשת התביעה. די בכך כדי לדחות את התביעה הגם שלא בשל טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. ח. התביעה שכנגד 1. בכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובעים בתשלום דמי שכירות ראויים בסכום של 6,686 ₪ בעבור התקופה שהחל מיום 18.1.06 ועד ליום 10.3.07 בסך 100 דולר לחודש. 2. במסגרת פסק הדין בתביעת הנתבעת נקבע כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של החניה ולעשות בה שימוש בלעדי וייחודי (פסקה 5 לפסק הדין). להלן נטען בסעיף 10 לאותו פסק הדין: "נוכח הקביעה כי לא הובנו לנתבעים זכויות בחניה, הנתבעים הינם מסיגי גבול בחניה ומחובתם לפנותה". בהמשך פסק הדין נקבע כי: "הנתבעים לא הוכיחו כי ניתנה להם רשות לעשות שימוש בחניה לגבי התקופה שמחודש יולי 2004 ואילך" (שם בפסקה 13). בסעיף 16 לפסק הדין נקבע: "הלכה היא כי עילת התביעה והסעדים שבמסגרתה מתגבשים למועד הגשת התביעה ועל כן אין מקום במסגרת תביעה זו, לחיוב הנתבעים בתשלום לתקופה המאוחרת להגשת התביעה". 3. נמצא אפוא כי בצד העקרוני הכיר פסק הדין בתביעת הנתבעת בזכותה של זו לגבות דמי שכירות ראויים בסך 100 דולר לחודש עד ליום פינוי החניה בפועל. 4. טענת הנתבעת לפיה התובעים פינו את החניה ביום 10.3.07, לא נסתרה בפני. 5. התובעים לא התייחסו לסוגיית פינוי החניה אלא בתצהירו המשלים של התובע 1 מיום 21.10.07 שם נטען: "במועדים הרלבנטיים לתביעתה הנגדית היא (הנתבעת-מ.ב.ח) כבר לא היתה הבעלים של החניה משום שזו נמכרה על ידה לאחרים עוד קודם לכן" (סעיף 2 לתצהיר). 6. בעדותו מטעימה הנתבעת אישר פולק כי שעה שרכש את החניה מן הנתבעת התובעים החזיקו בחניה ובתשובה לשאלה מדוע לא פנה לתובעים בדרישה לפנות את החניה השיב: "כי בחוזה כתוב שאת החלק בחניה אני לא משלם עד שהם יפנו את החניה...לא ראיתי לדרוש מן התובעים לפנות את החניה כיון שהיא לא היתה שלי" (שם בעמ' 24). 7. עיינתי בחוזה שבין הנתבעת מזה וגמא תקשורת מזה מיום 11.4.06 ומצאתי כי הגם שהחזקה בנכס (לרבות החניה) נמסרה לגמא ביום 30.4.06, נתנו בעלי החוזה את דעתם לעובדה שהתובעים מחזיקים בחניה, ומהוראות סעיפים 9.4-9.3 לחוזה עולה כי הנתבעת נטלה על עצמה את האחריות לפינוי החניה, מכאן שלדעתי אין בעובדה כי הנתבעת מכרה את החניה קודם לכן לגמא כדי למעט מזכותה לשכר ראוי עד ליום הפינוי בפועל מה גם שהתובעים לא טענו ולבטח לא הוכיחו כי שילמו לגמא דמי שכירות ראויים כלשהם. 8. יתר על כן טענת התובעים במשתמע גורסת כי גמא (להבדיל מן הנתבעת) היא בעלת הזכויות בחניה ומשכך הנתבעת אינה זכאית כביכול לשכר הראוי. עסקינן אפוא בטענת זכויות צד שלישי (IUS TERTII) אשר אין להתיר את העלאתה על ידי מסיג גבול (קרי: התובעים) כנגד מחזיק בפועל. השוו: רע"א 5518/98 יוסף נ. עוקשי (פ"ד נ"ה (3) 294 (שם בעמ' 305 ואילך). לא נעלמה מעיני העובדה שבפרשת עוקשי הנ"ל עמדה לדיון הזכות לחזקה (להבדיל מן הזכות לגביית דמי שכירות ראויים). אך היגיון ההחלטה מלמד כי ניתן להחילה גם לגבי דמי שכירות ראויים. אשר על כן אני מקבל את התביעה שכנגד במלוא סכומה. לחלופין זכאית הנתבעת לדמי השכירות הראויים לתקופה שעד למועד העברת החזקה לגמא דהיינו: עד ליום 30.4.06 בסכום של 340 דולר (סך 1,622 ₪). ט. סוף דבר 1. אני דוחה את תביעת התובעים נגד הנתבעת. 2. אני מקבל את התביעה שכנגד ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת את הסך של 6,686 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד ליום התשלום בפועל. 3. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪. הודעה זכות הערעור. הפרת חוזהחוזהרישום זכויותמקרקעיןחוזה דירהקניית דירה