הפרת הסכם פתיחת חנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם פתיחת חנות: בפניי תביעה כספית. 1. התובעים הם יואל מדאר (להלן - התובע) וצמח מדאר (להלן - התובע 2. ביחד ייקראו להלן - התובעים). הנתבעים הם עיצובי פז בע"מ (להלן - החברה) ויאיר קאשי (להלן - הנתבע. ביחד ייקראו להלן - הנתבעים). 2. החברה עוסקת בתחום התכשיטים. אין חולק כי הנתבע הוא מנכ"ל החברה. לטענת התובע, בחודש מרץ 2004 הוא התקשר עם הנתבעים בהסכם לשיתוף פעולה. על פי הטענה, הוסכם במסגרת זו כי התובע ישא בהוצאות שכירות של חנות תכשיטים במרכז העיר ירושלים ובחלק שווה של ההוצאות הנלוות. לטענת התובע, הנתבעים התחייבו לספק תכשיטים לחנות. כן התחייבו לשאת בחלק שווה של ההוצאות הנלוות. התובע טוען כי סוכם על חלוקת רווחים של 1/3 לנתבעים ו - 2/3 לתובע. לטענת התובעים, הנתבע חזר בו מן ההסכם באופן פתאומי, לאחר שהתובע פעל לביצועו. התובעים טוענים, כי נגרמו להם נזקים שונים, בעקבות הפרה נטענת זו. 3. המחלוקת העיקרית היא בשאלה, האם הוכיח התובע קיומו של חוזה כנטען בין הצדדים. לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי, אני קובע כי קיומו של חוזה כאמור לא הוכח במאזן ההסתברויות. אבהיר את שיקולי. 4. ראשית, קיימים חסרים מהותיים בראיות שהוצגו על ידי התובעים לביסוס הטענה כי נכרת הסכם מחייב, כמתואר. נקודת המוצא לדיון היא כי לא הוצג הסכם כתוב בין הצדדים. התובע טען בתביעתו, כי בפגישה בינו ובין הנתבע, בה התנער הנתבע מן החוזה הנטען, נטל הנתבע את הטופס עליו נכתבו הסיכומים לשיתוף פעולה בין הצדדים וגרס אותו, ואחרי כן הודיע בקול לתובע "אין בינינו כלום". 5. (א) ברם, אין בדברים אלה כדי להסביר את העדרן של ראיות מתבקשות רבות מפרשת התביעה. כך, התובעים לא הביאו לעדות את המשפץ אשר לטענת התובע נשלח על ידי הנתבע על מנת להכשיר את המקום ששכר התובע לשם ניהול החנות. התובעים לא הגישו את תכנית העבודה אשר לטענת התובע הוכנה על ידי הנתבע לשם ביצוע השיפוצים האמורים. התובעים לא המציאו את הצעת המחיר אשר קיבלו לטענת התובע לצורך ביצוע השיפוצים האמורים מאת המשפץ שהובא על ידי הנתבעים (ראו סעיף 6 לתצהיר התובע). התובע לא המציא הסכם כלשהו בינו ובין המשפץ, אף כי טען שהיה הסכם כאמור (ראו פרוטוקול, עמוד 10, שורה 15). התובע הסביר חסר זה בכך שהמסמך האמור "נעלם לי". באופן דומה, התובע לא סיפק ראיות אודות הוצאות אשר לטענתו הוציא לשם שיפוצים בחנות הנטענת (סעיף 15(ב) לכתב התביעה המתוקן). (ב) באופן דומה, התובע לא סיפק ראיה להוצאות שהוציא לטענתו לצורך התקנת ויטרינות. המדובר בהוצאה של 10,000 ₪ אשר לפי הטענה הוצאה על פי דרישת הנתבע. לעניין זה, הוצגה בתחילה חשבונית מס על סך של 1,000 ₪, אשר תיאור הפריט בה הוא "פרזול + סיליקון" (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). קיים פער בין המסמך ובין טענות התובע המבוססות עליו. לא ברור גם, מדוע לא צורף המסמך לכתב התביעה המקורי. (ג) לתצהיר מטעם התובע צורף מסמך אחר. המדובר בפתק בכתב יד, בו נכתב "קיבלתי 1,000 שקל מזומן עבור עבודת הויטרינות 3.6.04". הפתק נחזה להיות חתום על ידי אדם בשם גמאל. האדם הנחזה להיות חתום על הפתק לא הובא לעדות. קשה לראות בנייר זה משום קבלה בעלת תוקף, אשר ניתן לייחס לה משקל. היא אף אינה תואמת את הסכום אשר לטענת התובע שולם. היא אף לא צורפה לכתב התביעה המתוקן. (ד) זו אף זו, מטעם התובעים העיד אדם בשם ישראל חדד (להלן - ישראל). העד מסר כי התובע הגיע לחנות שלו, המצויה בשכנות לחנות התובע, על מנת לקבל ולשלוח פקסים בקשר לתכנון של החנות שהיה אמור לפתוח עם שותף, הוא הנתבע (סעיף 2 לתצהירו; ראו גם בעדותו, עמוד 16 שורה 9 ואילך). על פי עדות זו היו אמורים להיות פקסים, מסמכים, בקשר לתכנון החנות. ברם, לא הוצגו מסמכים כלשהם אשר הועברו כנטען. (ה) גם מסמכים שהוצגו בקשר לשכירת חנות, אשר לטענת התובעים נעשתה על רקע ההתקשרות הנטענת העומדת ביסוד התביעה, מעוררים סימני שאלה. בהקשר זה הוצגו מסמכים המלמדים על שכירות של חנות במרכז ירושלים. ברם, אין חולק כי בטרם ההתקשרות הנטענת בתביעה התובע 2, אחיו של התובע, שכר את החנות האמורה. התובעים טוענים, כי בהמשך להתקשרות שכר הנתבע 2 חנות אחרת, כאשר החנות המקורית של התובע 2 היתה אמורה לשמש לצורך ההתקשרות הנטענת בכתב התביעה. על פי הטענה, התובע שכר את החנות המקורית האמורה לשלוש שנים. ברם, גם לביסוסה של טענה זו בדבר שכירת החנות על ידי התובע, לא הובאו מסמכים בכתב. באופן דומה, לא הובאו ראיות בכתב לביסוס הטענה, כי התובע נדרש לשפות את התובע 2 בגין העובדה, שבמשך פרק זמן מסויים נאלץ, לפי הטענה, לשכור שתי חנויות אשר לא היה לו צורך באחת מהן. אף לא הובא תיעוד ממשי המלמד על שיפוי כאמור. 6. ניתן לסכם נקודה זו. לא הוצג בפניי תיעוד ממשי המבסס את הפעולות אשר נעשו, על פי הטענה, על מנת לממש את ההתקשרות הנטענת. אין בפניי הסבר משכנע לחסרים ראייתיים אלה. המדובר במסמכים אלמנטריים, אשר היה מתבקש כי יוצגו. בהעדרם, קשה לקבל את גירסת התובע בדבר התקשרות כנטען בכתב התביעה. 7. חסרים ראייתיים אלה בולטים עוד יותר בהתחשב באורך התקופה בה מדובר. התובע טען במכתב שנשלח על ידי בא כוחו ביום 26.8.04, ואשר צורף לכתב התביעה, כי הנתבע חזר בו מן ההסכם ביום 30.7.04. ההתקשרות בין הצדדים נוצרה, לגירסת התובע, בסוף מרץ תחילת אפריל 2004. במקום אחר טען, כי ההתקשרות השתכללה בסוף 2003, תחילת 2004 (בעמוד 8, שורה 19). יוצא, כי לשיטת התובע, במשך תקופה של ארבעה עד שמונה חודשים, פעלו שני הצדדים לקידום וביצוע ההתקשרות, עד שהנתבע חזר בו ממנה. קשה להלום, כי פעולות של שני הצדדים במשך פרק זמן כה ארוך לביצועו של הסכם שותפות לא הותירו חותם במסמכים, בתכניות, בהזמנות, בחשבוניות ובקבלות. על רקע זה, אני מתקשה לקבל את גירסת התובע בדבר הסכם מחייב, כביכול, שנכרת בין הצדדים. 8. (א) לא נעלם מעיני, כי בשולי סיכומיהם, התובעים מעלים בקשה להגשת ראיות נוספות. המדובר על פי הטענה בסקיצה של חנות משותפת אשר על פי הטענה התובע העביר לנתבע לצורך אישורו. לטענת התובעים, המסמך "נמצא כעת". מדובר גם על תדפיס שיחות מחברת בזק. (ב) אין בבקשה זו כדי להועיל לתובעים. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. לא הובהר בה מדוע מבוקש להגיש את הראיות האמורות עתה, מספר חודשים לאחר תום שמיעת העדויות, ובחלוף קרוב לארבע שנים לאחר תחילת ההליך. יש לציין, כי בית המשפט איפשר לתובעים להביא עדיהם במספר ישיבות, נוכח קשיים להם טענו, וחרף התנגדות נמרצת מצד הנתבעים. התקיימו בתיק זה לא פחות מארבע ישיבות. ניתנה לתובעים כל הזדמנות סבירה אותה ביקשו, לשטוח את ראיותיהם. אין זה סביר כלל עתה, להגיש ראיות נוספות, אשר לא ניתן הסבר לאי הגשתן בעבר, ולפתוח מחדש את פרשת התביעה. על רקע זה השאירו התובעים עניין זה לשיקול דעת בית המשפט, בסיכומי התשובה מטעמם. נוכח כל האמור, דין הבקשה האמורה להידחות. 9. שנית, גירסת התובע בדבר הסכם כביכול בין הצדדים נעדרת פרטים מהותיים רבים. בהקשר זה בולטת בהעדרה כל טענה המעלה פרטים אודות טיבם וסוגם של התכשיטים שהיו אמורים להיות מסופקים, מחירם וכמותם. המדובר בעניינים חיוניים ומהותיים, הקובעים את התוחלת הכלכלית של ההתקשרות (ראו ע"א 144/89 מדינת ישראל נ' פמר חברה לבניין בע"מ, פ"ד מו(1) 654 (1992)). זאת ועוד, הואיל ומדובר בפרטים היורדים לשורש ההתקשרות, אין הם ניתנים להשלמה. על רקע זה, גירסת התובע, אפילו הייתי מקבלה, אינה מניחה תשתית מינימלית לקיומן של מסויימות וגמירת דעת, החיוניות לשם שכלולו של חוזה בר תוקף (ראו סעיף 2, חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973). אף על רקע זה, יש לדחות את טענת התובעים בדבר כריתת הסכם מחייב, כמתואר לעיל. 10. שלישית, בעדויות התובעים עצמם קיימות אינדיקציות משמעותיות לכך, שבשום שלב לא השתכללה התקשרות חוזית מחייבת בין הצדדים. כך, כאשר התובע 2 נחקר מדוע לא הוכנס התובע כשוכר בחוזה השכירות לגבי החנות המיועדת, הוא השיב כי "יואל [התובע - ע.ש.] רצה להיכנס שותף עם קאשי [הנתבע]. כל עוד לא סגר את הכל עם קאשי אין אפשרות לעשות .... עדין לא הכל סגור" (עמוד 12, שורות 24 - 25). עולה מכך, כי על פי ידיעתו של התובע 2, לא גובש הסכם מחייב בין התובע לבין הנתבע. 11. (א) אכן, לתובע 2 אין ידיעה ישירה על תוכן המגעים בין התובע לבין הנתבע. הוא לא היה צד למגעים אלה. עם זאת, מן החומר עולה כי התובעים, אחים, הינם קרובים זה לזה. התובע נהג לעבוד כשכיר של התובע 2 (עמוד 12, שורה 7). השניים, על פי גרסתם, אף הגיעו להסכמה בדבר העברת חנות אותה שכר התובע 2 אל התובע, לשם ניהול החנות נשוא התובענה שבפניי. (ב) אין זה סביר כלל, במצב זה, כי התובע לא היה מספר לתובע 2 כי גובש הסכם מחייב בינו ובין קאשי. העובדה שלתובע 2 היה ידוע על רצון של התובע ליצור שותפות עם הנתבעים או מי מהם, אשר לא הוביל להסכם "סגור", נוטה בשל כך להקשות על קבלת טענותיו של התובע בדבר גיבוש הסכם כאמור. 12. יש להוסיף בהקשר זה, כי התובע עצמו העיד כי המסמך שלטענתו קרע הנתבע במשרדו היה "טיוטה", כדבריו (עמוד 8, שורה 24). יש בכך כדי לתמוך בתמונה העולה מעדותו של התובע 2, כי לא סוכם הסכם מחייב בין התובע ובין הנתבעים, או מי מהם. 13. רביעית, עדויות שהובאו על ידי התובעים, נוסף על עדות התובע, אינן מספקות תשתית מוצקה דייה לביסוס הטענה בדבר יצירת התקשרות מחייבת בין הצדדים. אעמוד עתה על העדויות האמורות. 14. (א) התובע 2 הצהיר כי בעת שיפוץ החנות נשוא התביעה, התובע, אחיו, נסע לחו'ל, וביקש ממנו כי יטפל בהמשך השיפוץ (פיסקה 8 לתצהירו). לטענתו, אחיו אמר לו להתקשר לנתבע ולשאול אותו איזה מנורות יש לקנות לחנות (שם, שם). לטענתו, התקשר לנתבע והלה דיבר איתו בנחמדות, הסביר לו איזה מנורות יש לקנות, ובהמשך לכך, כשהלך לחנות בשם אוטומט ולא ידע להסביר למוכר, התקשר שוב לנתבע, והלה הסביר למוכר (פיסקה 8). (ב) עדות זו מעוררת קושי. לא הוצג כל מסמך בדבר רכישת פריטים, כביכול, בחנות האמורה במסגרת שיפוץ החנות. בכל מקרה, הנתבע אינו כופר במגעים כאלה ואחרים שהיו לו עם התובע, אשר לטענת הנתבע לא הבשילו להסכם אודות מכירת תכשיטים לתובע. אכן, אפילו הושיט הנתבע עזרה טכנית כזו או אחרת לתובע 2, כנטען, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעיד על כריתת הסכם שותפות כנטען על ידי התובע. יצויין, כי הנתבע העיד שהשיחה האמורה עם התובע 2 אינה זכורה לו, וכי בכל מקרה הוא מקבל פניות וטלפונים מתכשיטנים ובעלי חנויות רבים השואלים בעצתו והוא נענה ברצון (פיסקה 7ט"ו לתצהירו). עדותו, כי המדובר בעצת חינם שהיתה ניתנת לכל תכשיטן אחר שהיה מתקשר לנתבע, לא נסתרה. 15. שני עדים נוספים שהובאו על ידי התובעים הם ישראל ודני חדד (להלן - דני). מדובר בקרובי משפחה (דודים) של התובעים. מעבר לקרבה המשפחתית, עולה מן הראיות קירבה ממשית בינם ובין התובעים (ראו עדות תובע 2, עמוד 12, שורות 9 - 101 עמוד 13 שורה 6. ראו גם עדות ישראל, עמוד 16, שורה 6 ואילך). לשניים עניין בתוצאות ההתדיינות בפניי, משחתמו כערבים על הסכמי השכירות של התובע 2, המתייחסים לחנות נשוא התביעה ולחנות הצמודה לה (עמוד 13, שורה 13). נוכח כל האמור, יש להתייחס בזהירות לגרסתם. 16. מעבר לכך, גרסתם של עדים אלה מעוררת קושי. דני העיד כי הנתבע הגיע לראות את החנות של התובעים, להציע איך לבנות אותה מבחינת עיצוב (סעיף 2 לתצהירו). לטענתו, הנתבע שוחח עימו על החנות, ואמר לו שיש לו עוד כמה חנויות משותפות במקומות שונים עם אדם בשם משה חורי (להלן - חורי), ועל כך שהוא מעוניין לפתוח חנות כזו עם התובע (שם, שם). 17. הנתבע הכחיש שיחה כאמור. עצם קיומה של שיחה כאמור של הנתבע עם דני, אדם שאותו הוא לא הכיר (ראו עדות דני חדד, עמוד 14, שורה 20 ואילך; ראו גם בשורה 26), מעורר סימן שאלה. גם מידת הפירוט של שיחת חולין כאמור, בתצהיר שנערך שלוש שנים לאחר קיומה, מעלה סימן שאלה. הדברים אמורים במיוחד בשים לב לכך, שבעדותו בבית המשפט, כחמש שנים לאחר השיחה האמורה, אף הוסיף דני לאמור בתצהירו, וטען כי הנתבע אמר לו "אני אהיה שכן שלך". 18. (א) בהקשר זה, העיד דני כי אדם בשם יואב אשוש (להלן - אשוש), אשר אין חולק ששימש כסוכן של הנתבע באותה עת, היה שותף לשיחה האמורה (עמוד 14, שורות 26 - 29). ברם, אשוש העיד כי בעת שהשיחה הנטענת התקיימה, הוא עצמו נשאר בחוץ, שכן "לא רציתי להשתתף בשיחה, זה לא עניין אותי" (עמוד 21, שורות 25 - 26). הוא הוסיף עוד, כי לא שמע את תוכנה של השיחה (שם, בשורות 28 - 29). (ב) ניתן היה לסבור, כי זהותם של המשתתפים בשיחה אינה בהכרח פרט מהותי, היורד לשורשו של עניין. ברם, כפי שכבר צויין, דני העיד כי לא הכיר את הנתבע לפני המפגש האמור. היתה זו פגישתם הראשונה. לפיכך, היה צורך בהסבר לשיחה הנטענת בינו ובין הנתבע. ההסבר שנתן דני היה, שאשוש, אשר השתתף בשיחה, הכיר בין השניים, סמוך לאמירתו הנטענת של הנתבע על כוונתו לפתוח שותפות עם התובע (עמוד 14, שורות 26 - 29). יוצא, כי גירסתו של דני בדבר עצם קיומה של השיחה נשענת בהכרח על השתתפותו של אשוש בשיחה האמורה. על רקע זה, אי ההתאמה בין גירסתו ובין גירסת אשוש לעניין זה היא מהותית. על רקע כל האמור, אני מתקשה לסמוך על עדותו של דני. (ג) מעבר לכך אוסיף, כי עדותו של דני על אמירה של הנתבע, בדבר חנויות שמנהל הנתבע בשותפות ברחבי הארץ, מעוררת קושי נוסף. אין בפניי כל ראייה התומכת בטענה, כי הנתבעים או מי מהם ניהלו חנות כלשהי במסגרת של הסכם שותפות. מקל וחומר, שאין ראייה כי ניהלו חנויות כאמור ברחבי הארץ. הנתבע העיד כי לא פעל במתכונת כזו (סעיף 7(א) לתצהירו). על רקע זה, סבירה יותר טענת הנתבעים כי לא היתה התקשרות כנטען עם התובע. (ד) בהקשר זה אוסיף, כי חורי, הנזכר בעדותו של דני, העיד בפניי. עדותו תומכת בפרטים מהותיים את עדותו של הנתבע. עולה ממנה, כי בניגוד למתואר על ידי דני, לא היו לחורי חנויות ברחבי הארץ בשותפות עם הנתבע, כטענת דני, כי אם חנות אחת, אשר היתה שייכת לחורי, ובמסגרתה רכש תכשיטים בקונסיגנציה מן הנתבעים (עמוד 32, שורה 1). חורי הדגיש כי מעולם לא היה שותף בעסק עם הנתבעים (עמוד 32, שורה להשלים). הוא הוסיף כי העסק שלו היה עם הנתבעת, ולא עם הנתבע באופן אישי. (ה) קיים פער ממשי בין התיאור בעדותו של דני ובין מצב הדברים העולה מן הראיות שבפניי. לא הוצבע על כל סיבה מדוע הנתבע ימסור תיאור בלתי נכון של עסקיו לדני. גם על רקע זה, אני מתקשה לסמוך על עדותו של דני. 19. אשר לעדות ישראל. כמתואר לעיל, הלה העיד כי התובע הגיע לחנות שלו על מנת לקבל ולשלוח פקסים בקשר לתכנון של החנות שהיה אמור לפתוח עם שותף, הוא הנתבע (סעיף 2 לתצהירו; ראו גם בעדותו, עמוד 16 שורה 9 ואילך). לא ברור מה מקור המידע של ישראל חדד אודות תוכן ההתקשרות האמורה. מכל מקום, על פי עדות זו היו אמורים להיות פקסים, מסמכים, בקשר לתכנון החנות. מסמכים כאמור לא הוצגו. 20. ישראל טען כי הוא מכיר את הנתבע דרך אשוש, סוכן תכשיטים אשר עבד בתקופה הרלוונטית עבור הנתבע. ישראל טען, כי אותו אדם יושב לפעמים אצלו ומחכה שדני יגיע, וכי הוא שוחח עם אותו אדם על החנות שהתובע והנתבע עומדים לפתוח יחד (סעיף 3 לתצהיר). יש לציין, כי ישראל העיד כי לא נפגש עם הנתבע ולא דיבר איתו, הגם שטען כי ראה אותו בא (עמוד 16, שורה 20). יוצא, כי הדברים הינם עדות מפי השמועה, וככאלה לא אוכל לייחס להם משקל ממשי. 21. מטעם התובעים העיד גם אשוש. אשוש טען כי היתה התקשרות בין התובע ובין הנתבע לפתיחת חנות תכשיטי כסף (עמוד 21, שורה 8). מעדותו עולה, כי לטענתו דיבר על כך עם הנתבע ועם דני (עמוד 21, שורה 14). ברם, הדברים אינם מעידים על תוכנו של הסכם כלשהו. הדברים מאופיינים בהעדר פירוט מינימלי. קשה לקבוע, על יסוד אמירה כללית מסוג זה, כי אכן היתה התקשרות מחייבת בין הצדדים, להבדיל ממשא ומתן. 22. מעבר לכך אוסיף, כי לאשוש סכסוך עסקי עם הנתבע, אשר פתח נגדו תיק הוצאה לפועל בסכום של יותר מ - 140,000 ₪ (עמוד 23, שורה 30 ואילך). על רקע זה, מתבקשת התייחסות זהירה לעדות זו. 23. הנתבע הכחיש כי אמר לאשוש דברים על פתיחת חנות משותפת (עמוד 35, שורות 9 - 11). בהתייחסו לעדותו של אשוש, אמר עליו הנתבע כי "מר אשוש אדם נחמד וישר לכל הדעות. אני מאמין שכל הנוכחים ראו זאת. אך לצערי זכרונו בגד בו. עובדה היא שלא זיהה את חתימתו על מסמך" (עמוד 25, שורה 9 ואילך). יוצא, כי חרף האמור ברישא של הדברים, בראיית הדברים כמכלול, לא ניתן לייחס לנתבע כי הוא מבקש שבית המשפט יקבל את גירסתו של אשוש. אני מתקשה, נוכח המתואר, לקבוע על יסוד עדות זו ממצא בדבר התקשרות מחייבת בין הצדדים, כנטען על ידי התובעים. 24. אשר לעדות חורי. הלה העיד, כי "אני חושב שמר מדאר (הנתבע - ע.ש.) אמר לי שהוא היה בקשר עם מר קאשי, מדאר סיפר לי שהם הולכים לעשות משהו בסגנון שאני ומר קאשי עשינו ביחד" (עמוד 29, שורה 16). יוצא, כי חורי מצטט דברים ששמע מפיו של התובע. ככאלה, משקלם אינו רב. גם על פי תוכנם, הם אינם מעידים בהכרח על קיומו של הסכם מחייב כנטען על ידי התובע. קיומו של קשר, או כוונה לעשות משהו ביחד, מתיישב עם משא ומתן, להבדיל מהתקשרות מגובשת. 25. מעבר לכך, כפי שהוזכר לעיל, ההסדר בין חורי ובין הנתבעת נגע לרכישת תכשיטים בקונסיגנציה (עדות חורי, עמוד 32, שורה 1). חורי שלל לחלוטין שותפות בעסק עם הנתבע (שם, בשורה 5; ראו גם עדות הנתבע, עמוד 36, שורה 4 ואילך). יוצא, כי עדותו אודות דברים שאמר לו התובע, לפיהם הוא והנתבע הולכים לעשות משהו בסגנון שחורי והנתבע עשו ביחד, אינה תומכת בטענת התובע בדבר הסכם מחייב אודות הקמת שותפות. 26. ניתן לסכם ולומר, כי אין בעדויות שהובאו מטעם התובע כדי לספק תמיכה ממשית לטענתו, בדבר הסכם מחייב להקמת שותפות שנכרת כביכול בינו ובין מי מן הנתבעים. 27. (א) חמישית, התיזה לה טוענים התובעים אינה מתיישבת עם גירסת הנתבע, אשר הייתה עקבית בבסיסה לאורך כל ההתדיינות. על פי גירסה זו, בתחילת חודש אפריל 2004 התובע פנה אליו טלפונית והודיע כי הוא מבקש לבדוק אפשרות לרכוש מן הנתבעת תכשיטי כסף לחנות אשר טען כי הוא מחזיק ברח' אגריפס 4 בירושלים (סעיף 4 לתצהיר). הנתבע טען כי כאשר הגיע לירושלים בעניין אחר ביום 20.4.04, ביקש מאשוש, שהיה עימו, לעבור ליד כתובת החנות שמסר לו התובע (סעיף 5 לתצהיר). הדבר לא היה על פי סיכום מראש עם התובע (סעיף 7(ד) לתצהיר). (ב) הנתבע מסר בתצהירו, כי הוא והתובע החליפו דברי נימוסין. עוד הצהיר כי זמן מה אחרי הפגישה הגיע התובע ביזמתו למשרדי הנתבעת ברח' אלנבי בתל אביב. לטענתו, בפגישה התברר כי אין ביכולתו של התובע לשלם או להבטיח תשלום עבור התכשיטים שהוא מבקש לרכוש מן הנתבעת, ובנסיבות אלה הודיע לתובע כי הנתבעת לא תמכור לו תכשיטים (סעיף 6; פרוטוקול עמוד 5, שורה 11 ואילך). בכך הסתיים העניין. 28. עיקריה של גירסה זו מצויים כבר בכתב ההגנה המקורי שהוגש בתיק (ראו בפיסקה 22 לכתב ההגנה). הנתבע מסר את עיקרי הדברים גם בעדותו בישיבה המקדמית (פרוטוקול, עמוד 2 שורה 19 ואילך). גירסתו הבסיסית של הנתבע היתה ונותרה, כי בין הצדדים היה משא ומתן קצר, שלא הבשיל לכלל הסכם. גירסה זו נותרה בעינה לכל אורך הדרך, בכתבי הטענות ובעדותו של הנתבע בפניי. 29. (א) לטענת התובעים, בגרסת הנתבע קיימות אי התאמות. אינני סבור, כי המדובר באי התאמות מהותיות, היורדות לשורשו של עניין. אעמוד על הנקודות העיקריות הראויות להתייחסות בהקשר זה. (ב) בישיבה המקדמית מסר הנתבע כי ביקורו בחנות של הנתבע בירושלים היה בעקבות פגישה במשרדו של הנתבע בתל אביב, עת מסר לו התובע כי הוא מעוניין להסב חנות לחנות תכשיטים ולקנות תכשיטים מן הנתבע (עמוד 3, שורות 7 - 11). לעומת זאת, בתצהירו מסר כי ביקור בחנות היה בעקבות שיחה טלפונית בין השניים. אין מדובר באי התאמה מהותית. (ג) לגבי הביקור האמור, מסר הנתבע בישיבה המקדמית כי לא דבר עם התובע בעת בקורו האמור בחנות (עמוד 4, שורות 27 - 28). בחקירה הנגדית אמר כי אפשר שבירך אותו לשלום (עמוד 34, שורות 23 - 24). בתצהיר מסר כי הוחלפו מספר דברי נימוסין (פיסקה 5). הדבר סביר בהחלט, שכן הנתבע העיד שהיתה בינו ובין התובע היכרות קודמת. זו אף זו, אף בכתב ההגנה, המאושר בתצהיר, נכתב כי הנתבע נפגש בביקור האמור עם התובע בחנותו של התובע (ראו פיסקה 22(ב) לכתב ההגנה). גם כאן, אין מדובר באי התאמה מהותית. (ד) שלא כנטען על ידי התובעים, גירסת הנתבע לא היתה בשום שלב כי עבר במקרה ליד החנות. בכתב ההגנה נכתב כי המדובר בביקור בחנות אגב הגעה של הנתבע לירושלים בעניין עסקי (ראו סעיף 22(ב) לכתב ההגנה המקורי). גירסה בסיסית זו לא השתנתה. בישיבה המקדמית מסר הנתבע גירסה מפורטת, לפיה הביקור היה ביזמתו, בעת שהיה בירושלים בעניין אחר, וזאת כדי לראות את החנות בה מדובר, הואיל ו"יש מצב שיבוא עוד שבוע שבועיים לקנות ממני תכשיטים ויתן שיקים, אני חייב לדעת שיש חנות מאחורי האדם הזה" (בעמוד 4, שורות 20 - 21). (ה) הנתבע מסר בישיבה המקדמית כי בביקור בירושלים נסע לחנות בשם תכשיטי סרג', ממנו ביקש לגבות חוב (עמוד 4, שורות 10 - 11). בתצהירו נכתב, כי הגיע לירושלים על מנת לגבות, בין היתר, את חובו של אדם בשם יהודה אלבז, המחזיק בחנות תכשיטים ברח' בן יהודה (סעיף 5). אין סתירה הכרחית בין הדברים. ואמנם, הנתבע העיד, בהקשר זה, כי באותו ביקור בירושלים גבה חובות משני הלקוחות האמורים (עמוד 35, שורה 26). אף כאן, אין מדובר בסתירה ממשית. (ו) התובעים מפנים לכך שבישיבה המקדמית העיד הנתבע כי עבר ליד החנות (בעמוד 4, שורה 1), וטוענים כי בהמשך הודה הנתבע שנכנס לתוך החנות (עמוד 34, שורה 21). ברם, לכל אורך הדרך הנתבע העיד על ביקור בחנות לצרכי התרשמות (ראו בעמוד 4, שורות 15 - 16, 23, 27 - 28). כך נכתב גם בכתב ההגנה המקורי (סעיף 22(ב)), ובתצהיר הנתבע (סעיף 7(ד)). קשה לייחס משקל מהותי לעניין זה. (ז) אכן, עולה הרושם כי בישיבה המקדמית נמסרה על ידי הנתבע גירסה, הנוטה לצמצם במידת מה את הקשר בין הצדדים בפרטים מסוימים, בעיקר בכל הנוגע לביקורו של הנתבע בירושלים. ברם, גירסתו הבסיסית של הנתבע לעניין זה לא השתנתה לכל אורך ההתדיינות, והיא כי קיים ביקור קצר בחנות הנתבע בירושלים אגב עסקים אחרים לשמם הגיע, ראה את התובע, והתרשם כי במקום לא מתבצע מסחר בתכשיטים. על פי גירסה זו, בהמשך לכך היה ביקור של התובע, ביזמת התובע, במשרדי הנתבע בתל אביב. בשום שלב, על פי גירסה זו, לא נקשר הסכם מחייב בין הצדדים. (ח) לא למותר לציין, כי גירסתו הבסיסית האמורה של הנתבע עולה בקנה אחד עם אמירות של שני התובעים, בהן יש אינדיקציה כי לא נקשר הסכם מחייב בין הצדדים. נוכח כל האמור, אינני רואה סיבה של ממש שלא לקבל את גירסתו הבסיסית של הנתבע, כמתואר. 30. על יסוד כל האמור, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את הטענה בדבר שכלול התקשרות מחייבת, העומדת בבסיס תביעתם. משכך, יש לדחות את התביעה. עוללות 31 מעבר לנדרש, אוסיף מספר הערות על עניינים אחדים שעלו בטיעוני הצדדים. 32. ראשית, אפילו היה ממש בטענות התובעים בדבר הסכם כביכול בין הצדדים, אשר לא בוצע על ידי הנתבעת, אין הסבר כלשהו מדוע התובע לא פנה לרכוש תכשיטים מגורם אחר. אין טענה או ראייה כי לנתבע בלעדיות כלשהי בתכשיטים מסוג זה או אחר. בנסיבות אלה, ברי כי התובע לא פעל להקטין את נזקו כנדרש. 33. שנית, התובע שילב בתביעתו פיצויים בגין נזקי הסתמכות ופיצויי קיום. לא ניתן, מבחינה משפטית, לשלב בין השניים. הסעדים האמורים סותרים האחד את השני. פיצויי ההסתמכות מעמידים את המתקשר במצב בו היה אלמלא נכרת החוזה. פיצויי קיום מעמידים את המתקשר במצב בו היה אילו היה החוזה מבוצע כהלכתו (ראו ע"א 4012/90 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ, פ"ד מו(4) 45 (1992)). יוצא, כי קיימת סתירה בהנחות היסוד עליהן מבוסס כל אחד מסעדים אלה. ממילא, לא ניתן לשלבם, כפי שעשה התובע בתביעתו (ראו בהקשר זה גם את פסק דינו של כב' השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה. פ"ד מב(1) 221 (1988)). 34. שלישית, בכל הנוגע לתביעה לפיצויי קיום, הרי שזו ספקולטיבית לחלוטין. תביעה זו מבוססת על רווחים, בלא שהונחה תשתית מינימלית, בתנאי ההתקשרות הנטענת, ממנה ניתן לגזור מסקנה כלשהי בדבר רווחים צפויים או שיעורם. 35. (א) רביעית, תביעתו של התובע 2 מוקשית. אין טענה כי לתובע זה היתה התקשרות כלשהי עם הנתבעים או מי מהם. התובע 2 אישר מפורשות כי אין הסכם כלשהו בינו ובין מי מן מהנתבעים (עמוד 11, שורה 27). לא ברור, במצב זה, כיצד הוא יכול לתבוע, כמפורט בכתב התביעה, נזקים המבוססים על הפרת הסכם. (ב) אוסיף, כי אין בפניי תשתית, עובדתית או משפטית, כי ההסכם הנטען על ידי התובעים, ואשר קבעתי כי לא הוכח, הינו הסכם לטובת צד שלישי. אוסיף עוד, כי אף טענה אפשרית (אשר לא הועלתה) בדבר חבות נזיקית כלפי תובע 2 בגין מצג כלשהו כלפיו מעוררת קושי. חבות כאמור מבוססת, מעצם טיבה, על הסתמכות סבירה על מצג (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994), בפיסקה 13 לפסק הדין). הסתמכות סבירה כאמור לא יכולה להיות, נוכח העובדה שהתובע 2 עצמו מסר כי על פי הידוע לו, לא נכרת הסכם מחייב בין התובע ובין הנתבעים, או מי מהם. 36. חמישית, בסיכומי התשובה מטעמם התובעים מבקשים לטעון, כי אם לא היה הסכם מחייב בין הצדדים, היה ניהול משא ומתן בחוסר תום לב על ידי הנתבעים. טענה זו לא ניתן לקבל. התיזה לה טען התובע לכל אורך ההליך היתה כי נוצרה התקשרות מחייבת. אין בפניי תיזה עובדתית של התובעים, בדבר פרישה בחוסר תום לב ממשא ומתן, אשר לא הבשיל לכלל הסכם מחייב. אין בפניי תיזה עובדתית של התובעים, בדבר פרטיו של משא ומתן כאמור, אשר על יסודה ניתן לקבוע כי משא ומתן כאמור נוהל בחוסר תום לב על ידי הנתבע. ספק בעיני, אם התובעים יכולים להעלות תיזה כאמור, שכן בנסיבות העניין קיימת סתירה מהותית בינה ובין התיזה עליה מבוססת התובענה. 37. לכל האמור יש להוסיף, כי הנתבע מסר גירסה עקבית וסבירה לכך שלא נוצרה התקשרות בין הצדדים. לכתחילה, למד מביקורו בחנות בחודש אפריל 2004 כי מדובר בחנות לממכר בגדים זולים בה עוסק התובע גם בתיקון מכשירי טלפון (סעיף 5 לתצהירו). על רקע זה, לא ראה הנתבע טעם למכור לתובע תכשיטים (ראו פרוטוקול, עמוד 4, שורות 15 - 16, 23, 27 - 28). בהמשך, הגיע התובע ביזמתו למשרד הנתבע בתל אביב, ואף בהזדמנות זו לא נקשרה עיסקה למכירת תכשיטים לתובע, שכן התברר שאין ביכולתו של התובע להבטיח את התשלום עבור התכשיטים (פיסקה 5 לתצהיר הנתבע). דברים אלה לא נסתרו בראיות ממשיות. נוכח כל האמור, לא ניתן לקבל את התביעה על בסיס תיזה חלופית של חוסר תום לב במשא ומתן. התוצאה התביעה נדחית. אשר להוצאות משפט. בתיק זה התקיימו לא פחות מ - 4 דיונים, ובהם ישיבה מקדמית, ולא פחות משלוש ישיבות הוכחות. ישיבות ההוכחות נבעו מקשיי התייצבות של עדים מטעם התובעים. הגם שלא מחדל של התובעים גרם לקשיים אלה, הרי שהיה ביד התובעים לחסוך לפחות את אחת הישיבות האמורות (ראו את החלטתי מיום 10.11.08, פרוטוקול עמוד 18). משנדחתה התביעה, יש הצדקה לכך שהתובעים ישאו בהוצאות הנתבע הנובעות מריבוי הדיונים בהליך זה. נוכח כל האמור, ובשים לב לסכום התביעה, ישאו התובעים בהוצאות הנתבעים בסך של 12,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם עד ליום 20.1.10. הפרת חוזהחוזה