הפרת תנאי שכירות מוגנת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת תנאי שכירות מוגנת:



התביעה שבפני היא לפינוי הנתבעות ממושכר (להלן – "המושכר"), שהיה בבעלות המנוח סעיד עמורי, שהתובעים הם יורשיו וכן תביעה כספית, לתשלום שכר דירה לשנים עבור דמי שכירות למשך 7 שנים.




תחילתה של התובענה, היתה בדרישה לסעד של פינוי ולתשלום דמי שכירות ראויים, הואיל ונטען כי הנתבעות, אינן דיירות מוגנות במושכר.

לאחר שהתקיימו 2 ישיבות, הודיע ב"כ התובעים כי הוא אינו טוען כנגד מעמדן של הנתבעות כדיירות מוגנות, מאחר שהומצא לו עותק מפסק דין שניתן במסגרת בתביעה קודמת שהוגשה ע"י אחיו של התובע 2 כנגד הנתבעות 1 ו-2 לפינויין מהמושכר,אשר הורה על מחיקת התביעה (להלן – "התביעה הקודמת"). בהתאם לכך ניתנה החלטתי ביום 13.12.07 במעמד הצדדים, לפיה מוסכם על התובעים שהנתבעות דיירות מוגנות והוריתי לב"כ התובע להודיע, מה גובה סכום התביעה על פי הוראות חוק הגנת הדייר ותקנותיו. בהודעה שהוגשה הועמד הסעד הכספי על סך של 50,455 ₪ (להלן-"ההודעה").
התובעים, לא פרטו בהודעתם עבור איזו תקופה נסובה הדרישה לתשלום דמי השכירות ולטענת הנתבעות חלה התיישנות בנוגע לדרישות התובע לתשלום דמי השכירות לשנים שקדמו לשנת 2000.
אני מקבלת את טענת ההתיישנות והדיון בתביעה ייסוב על שאלת תשלום דמי השכירות בשנים 2006-2000 . זאת אני קובעת לפי הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ובשים לב בין השאר, לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, שהוגשה להוכחת גובה דמי השכירות הראויים (בטרם ניתנה ההודעה על כך שעסקינן בדיירות מוגנת) אשר נסובה על השנים 2006-2000. בהתאם לכך ניראה כי התובעים זנחו את תביעתם לשנים שקדמו לכך ולא השיבו על טענת ההתיישנות .
לפיכך טענות התובעים כנגד אי תשלום דמי שכירות והזכות לפינוי מהמושכר ידונו בנוגע לשנים 2006-2000 .

טענות בעלי הדין:


עיקר טענות התובע 2 (להלן – "התובע") הן כי הנתבעות, או מי מהן, לא דאגו לשלם לו את דמי השכירות החל משנת 1995 ועד לשנת 2006 וכי רק ביום 18.9.06 נשלחה לבא כוחו המחאה, ע"י ב"כ הנתבעות על סך 19,718 ₪ (נ/9) שנירשמה לפקודת יורשי המנוח סעיד עמורי (להלן – "המחאה נ/9"). המחלוקת היא בין היתר, עבור אלו שנים שולם סכום ההמחאה בשים לב לגובה דמי השכירות המגיעים לתובעים אשר גם לגביו, קיימת מחלוקת בין בעלי הדין. התובע טוען, כי עומדת לו הזכות לקבלת דמי שכירות גבוהים מדמי השכירות בסך של 15 דינר בחודש שנקבעו בהסכם השכירות המקורי (להלן-"ההסכם") שנכרת בין הוריהם המנוחים והיה על הנתבעות, להגדיל את דמי השכירות בהתאם לתקנות הגנת הדייר והטבלה שנקבעה בהן. בנוסף טען התובע כי הנתבעות, סרבו שוב ושוב, למרות פניות חוזרות ונישנות שלו לנתבעת, לשלם לו את דמי השכירות החודשיים. התובע אף טען, כי התשלום ששולם לו בהמחאה נ/9, היה תשלום עבור בא כוחו ולא היווה תשלום לדמי שכירות.

לפיכך ולנוכח חלוף שנים רבות, בהן הנתבעות הפרו את חובתן כדיירות, בהימנען מתשלום דמי השכירות, עומדת לתובעים הזכות לפי ההסכם ולפי הוראות חוק הגנת הדייר לפינויין מהמושכר, בנוסף לסעד הכספי המגיע להם עבור דמי השכירות.



מנגד טענו הנתבעות כי בהיותן דיירות מוגנות במושכר, הן חזרו והציעו לשלם לתובע את דמי השכירות החודשיים אך התובע, סיכל את כוונתן ופעולותיהן בנידון, בסרבו לקבל את דמי השכירות מידי הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת") או מידי בנה, שפנה אליו גם הוא, בשם הנתבעות.

הנתבעות טוענות כי עקב סרובו של התובע לקבל את דמי השכירות, נשלחו אליו המחאות בדואר רשום לבנק הדואר, אך הללו חזרו כ"לא נדרש" ודברי הדואר, אף הובאו חזרה לידי הנתבעת ע"י התובע (נ/1-נ/2, נ/4-נ/7).
בנוסף נטען כי ההמחאה נ/9 שנשלחה לב"כ התובע, היתה עבור דמי שכירות לשבע השנים נשוא התביעה ודין התביעה כאמור להידחות מחמת התיישנות בנוגע לשנים שקדמו להן.
לטענת הנתבעות, בפרעון ההמחאה נ/9 היה משום סילוק של חובותיהן לתובעים בגין דמי השכירות ואין כל ביסוס לדרישת לתשלום חוב לדמי שכירות כאמור בהודת התובעים ואין זכות להעלאת דמי השכירות בכלל ובמסגרת הליך זה בפרט. הנתבעות טענו, כי עומדת להן זכות לקיזוז, אם וככל שיימצא כי קיים חוב בגין דמי השכירות, המוכחש על ידן, לנוכח הוצאותיהן לביצוע תיקונים על ידן במושכר לפי דרישת העירייה, לאחר שהמבנה הוכרז כמסוכן ומבלי שהתובעים, טרחו לבצע את התיקונים הנידרשים במבנה.
כמו כן נטען, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא היורש היחידי של המושכר שהושכר בזמנו להוריהם המנוחים של הנתבעת, ע"י אביו המנוח של התובע. לפיכך, התובע אינו מורשה לדרוש את פינויין מהמושכר ואת דמי השכירות, מבלי שיתר היורשים הצטרפו לתביעתו.

דיון ומסקנות:


אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש ספטמבר 2006 הועבר תשלום ע"י הנתבעת לב"כ התובע, עבור יורשי אביו של התובע (המחאה נ/9).

בחנתי את חלופת המכתבים בין באי כוח בעלי הדין קודם לביצוע התשלום נ/9, על מנת לעמוד על טיבו של תשלום זה, אם היה בו משום סילוק של החוב בגין דמי השכירות.
מעיון במכתבו של ב"כ התובע לנתבעת מיום 20.7.06 (נספח ה' לכתב התביעה) עולה כי התובע טען לזכותו לפנות את הנתבעת מהמושכר, בהסתמכו על הסכם שכירות בשוק החופשי (נספח ג' לכתב התביעה) שמכוחו היה עליה לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך של 300 ל"י. במכתב נאמר כי לא שולמו לו דמי השכירות במשך 15 שנה ולכן עומדת לו הזכות לפינויה מהמושכר. תיקון למכתב זה, מצינו בנספח ה'1 לכתב התביעה בו נטען כי דמי השכירות לא שולמו במשך 25 שנה .



מענה למכתבים נספחים ה' וה'1 לכתב התביעה נשלח ע"י ב"כ הנתבעת (נספח ה' 2 לכתב התביעה) בו נאמר כי הנתבעת דיירת מוגנת והודע לב"כ התובע כי לאור מעמדה זה, אף נמחקה התביעה הקודמת שהוגשה נגדה לפינוייה מהמושכר (נספח ד/ לכתב התביעה). לפיכך, דחתה הנתבעת במכתבה את דרישת התובע לחיובה בדמי שכירות בסך של 300 ל"י לחודש וב"כ התובע התבקש להודיע לה , אם הוא משמש כמען לתשלום דמי השכירות.

לאחר משלוח עותק מפסק הדין ומפרוטוקול התביעה הקודמת ע"י ב"כ הנתבעת, חזר ב"כ התובע במכתב נוסף, על דרישתו לפינוי הנתבעת מן המושכר, מבלי שהבהיר בו אם הוא עומד על טענתו כי השכירות אינה מוגנת ומבלי שהשיב אם ניתן לשלם את דמי השכירות באמצעותו (המכתבים צורפו כנספחים ה'3, ה'4 לכתב התביעה).



ביום 14.9.06 נשלחה המחאה נ/9 לב"כ התובע בצירוף מכתב נלווה לו (נספח ה'8 לכתב התביעה). אישור על קבלת התשלום, ניתן במכתבו של בא כוח התובע (נספח ה'8 לכתב התביעה) ובו נאמר, כי התשלום אינו עבור דיירות מוגנת וכן חזרה בו הדרישה לפינוי הנתבעות מהמושכר.




מחלופת המכתבים עולה כי התובע היה האחראי לטיפול במושכר, בהיותו אחד מיורשי הבעלים וכי הנתבעת, גם היא הכירה בו כאחראי למושכר וכמי שהוסמך לגבות את דמי השכירות. בהתאם לכך, שלחה הנתבעת אל התובע את דברי הדואר לתשלום שכר הדירה (נ/1-נ/7) וכן שלחה לבא כוחו, את ההמחאה נ/9 .לפיכך ובהתאם לעדותה של הנתבעת על מגעיה עם התובע בקשר למושכר , אני קובעת כי עמדה לתובע הרשות להגיש את התביעה במעמדו כאחראי על ניהול המושכר בשם העיזבון וכאחד מיורשי אביו המנוח, שהיה הבעלים על המושכר.




השתכנעתי מעדותה של הנתבעת וכן מדברי הדואר שהוגשו על ידה (נ/1, נ/2, נ/4 נ/5 נ/6 נ7/), כי אכן נעשו על ידה בעבר, ניסיונות לשלם לתובע את דמי השכירות.

על המעטפות של דברי הדואר הנ"ל, רשומה כתובתו של התובע, שלא הכחיש כי זו כתובתו וכן צורף להן, אישור על משלוח המכתבים בדואר רשום. התובע, הכחיש כי דברי הדואר הרשום נשלחו אליו ואף טען כי לא סביר שהנתבעת, תקבל אותם לידיה ממנו, אם נרשם עליהן "לא נדרש".
אכן, אין לקבל את טענת הנתבעת כאילו דבר הדואר שחזר אליה כ"לא נדרש" נמסר לה ע"י התובע, בסרבו לקבל אותם ממנה (עמ' 15 שורות 13-1). יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מממשקלן של הראיות שהוגשו ע"י הנתבעת המעידות על משלוח דברי הדואר לתובע בניסיון לשלם לו את דמי השכירות ועל חזרתם אליה, משלא נידרשו. בה בשעה, מעדות הנתבעת עולה כי משלוח התשלום בדואר רשום, היה קודם להגשת התביעה הקודמת, קרי: בשנים 86'-85', בשים לב למועדי ההמחאות ולאישורי המשלוח בדואר רשום (נ/1-נ/7).
בנסיבות אלו הוכח כי הנתבעת, עשתה מאמץ לשלם את דמי השכירות בשנים 86'-85. הדבר לא צלח, לא בשל מחדלה היא כי אם בשל מחדלו של התובע, בהימנעו מלקבל את דברי הדואר לידיו.למרות זאת, הנתבעת לא הוכיחה כי דאגה למשלוח דמי השכירות לתובע בדואר רשום, בשנים נשוא התביעה. בנוסף, הנתבעת לא דאגה להפקדת דמי השכירות בחשבון בנק לטובת התובעים, כפי שיכולה וצריכה היתה לעשות, על מנת למלא את חובותיה כדיירת מוגנת.



נותר לבחון, אם נעשו נסיונות ע"י הנתבעת כגירסתה, בדרכים אחרות, לשלם לתובע את דמי השכירות החודשיים, בשנים נשוא התביעה.

שמעתי את עדויותיהם של התובע והנתבעת ואת עדות בנו של התובע בסוגייה זו.
הנתבעת הודתה, כי לא שילמה לתובע דמי שכירות בשנים נשוא התביעה אך טענה, כי פניותיה אל התובע בהגיעה לחנות שבבעלותו, הסמוכה למושכר, לצורך ביצוע התשלום נדחו על ידו, תוך כדי השפלתה וביזויה על ידו (עמ' 14 שורות 19-18, עמ' 15 שורות 21-20 ועמ' 16 שורות 2-1).
הנתבעת חזרה בעדותה, בכל פעם מחדש, על טענתה בדבר משלוח ההמחאות לתובע אף שהודתה, כי המדובר בשנים עברו ולא במרוצת שבע השנים האחרונות.
השתכנעתי מעדותה של הנתבעת כי היא אכן שוחחה עם התובע, על רצונה לשלם לו את דמי השכירות. למרות זאת, לא הוכח כי היא עשתה מאמץ כן לביצוע התשלום ואין בתחושתה, בנוגע ליחס מזלזל של התובע כלפיה, כדי לפטור אותה מכך. אם אכן התכוונה הנתבעת לשלם במועד את דמי השכירות, יכולה היתה לעשות כן בהגשת ההמחאה לידי התובע בביקורה אצלו בחנות. לא כך נהגה הנתבעת ומדבריה עולה כי היא הציעה לשלם לתובע את דמי שכירות, אך לא הוצגה כל המחאה שהוכנה על ידה למסירתה לתובע בשבע השנים נשוא התביעה ולא הוכח כי הנתבעת הגיעה אל התובע עם אמצעי תשלום מוצע אחר. בנוסף, טענה הנתבעת כי היא נאלצה להסתייע בבנה להסדרת ביצוע התשלום, לנוכח יחסו הקשה של התובע כלפיה. לא הוגש תצהיר של בנה של הנתבעת והלה לא התייצב לעדות, על מנת להוכיח כי הוא דאג לבצע את התשלום, אך נדחה ע"י התובע (עמ' 16 שורה 2, ו-26). בנוסף, לא הוצגה המחאה כלשהי שהוכנה ע"י הנתבעת לתשלום דמי השכירות עבור שנים אלו. לפיכך, לא מצאתי כי אכן היה ניסיון כן ואמיתי מציד הנתבעת לביצוע התשלום, כפי שנעשה בשנים 85'-86' אף, שאין להתעלם מהתנהגות התובע ומחדליו, בגביית דמי השכירות בשנים עברו כפי שיובא בסיפא לפסק הדין. הוכח כאמור, כי התובע לא טרח לקבל לידיו את דברי הדואר בשנות ה-80 , שנשלחו בהם המחאות לתשלום דמי השכירות.



בהתייחס לשנים נשוא התביעה התרשמתי מעדות התובע ומהתנהלותו, כי הוא סבר במרוצת אותן השנים, כי יעלה בידו לגבות מהנתבעת דמי שכירות ראויים לפי הנהוג בשוק החופשי, בהתעלמו ממעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת. רק בפתחו של הדיון בתובענה זו, הוגשה ההודעה מטעמו לפיה הנתבעת דיירת מוגנת, אף שהודע לו על פסק הדין בתביעה הקודמת קודם לדיון, במכתבו של ב"כ הנתבעת אליו כאמור לעיל. בנסיבות אלו ניראה כי התובע הקל ראש בתשלום שהוצע לו ע"י הנתבעת בסך של 15 דינר לחודש, אשר היא נמנעה מהעברתו אליו בפועל וביכר, להביא לפינוייה בעילה של אי תשלום דמי שכירות, אף שבכך מנע מעצמו את קבלת דמי השכירות לפי ההסכם המקורי והוראות חוק הגנת הדייר. התרשמותי זו נתמכת בטענותיו של התובע בכתב התביעה המקורי, לפני הודאתו במעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת לפיו, השכירות אינה שכירות מוגנת ומדרישתו, לתשלום דמי שכירות ראויים בשוק החופשי שנתמכה בחוות דעת של מומחה.




אינני מקבלת את גירסת התובע לפיה, הוא חשש לבוא לביתה של הנתבעת כדי לגבות ממנה את דמי השכירות. עסקינן באשה מבוגרת, שלא נטען ולא הוכח כי היתה אלימה או תוקפנית מצידה כלפיו וגם אם היה חשש בלבו, יכול היה בנקל, להגיע למושכר בלווי אדם נוסף.

הוכח כי התובע בא ויצא בסמוך למושכר, הואיל ועיסקו מצוי שם והשתכנעתי מהעדויות, שהנתבעת אף הגיעה אל החנות שבבעלותו. לפיכך, התובע אף לא נידרש להטריח את עצמו להגיע למושכר על מנת לגבות את דמי השכירות (כפי שעולה מעדותו ומעדות בנו עמ' 26, שורות 19-16). כמו כן, לא סביר שהתובע, שהקפיד על זכויותיו כמשכיר, לא יטרח לשלוח מכתבי דרישה או התראות לנתבעת במרוצת השנים לתשלום דמי שכירות עד לסמוך להגשת התביעה, בפרט לאחר שהתביעה הקודמת לפינויה מהמושכר, נדחתה. למרות זאת, הוכח כי היו שיחות של התובע ובנו עם הנתבעת, בדרישה לתשלום דמי השכירות מבלי לגרוע מההנחה המוטעית של התובע, בנוגע למעמדה כדיירת לא מוגנת.



סופם של דברים, השתכנעתי מהעדויות כי הנתבעות הפרו את תנאי השכירות, בהימנען מתשלום דמי השכירות במועד. בפרק זמן של 7 שנים, היה עליהן למצוא דרך חילופית לקיום חובתן זו ואף אם ראתה הנתבעת, בהתנהגותו של התובע כסרוב לקבל מידה את התשלום, היה עליה להוכיח את כנות רצונה וכוונתה לביצוע התשלום, בביצועו בפועל. התנהגות הנתבעת בעבר מלמדת, כי היה ידוע לה היטב ואף השכילה בעבר, לשלוח המחאות לתובע בגין דמי השכירות על מנת לשמור על זכויותיה כדיירת מוגנת. למרות שהוגשה תביעה קודמת כנגדה לסילוק יד מהמושכר בגין אותה עילה, נמנעה הנתבעת מביצוע התשלום בפועל והסתפקה רק בפניה לתובע, מבלי שטרחה להעביר אליו את התשלום באופן כלשהו.




בנסיבות אלו, הנתבעות הפרו את חובותן לפי הוראות חוק הגנת הדייר ולפי ההסכם לתשלום דמי השכירות, עד להעברתו רטרואקיבית לידי ב"כ התובע, עבור 7 שנים, לאחר קבלת הדרישה לפינויין מהמושכר. בה בשעה, אני דוחה את טענת התובע בדבר מהות התשלום ששולם לו בהמחאה נ/9. התובע, לא הוכיח את טענתו כי התשלום לא היה עבורו או בגין דמי שכירות ואני מקבלת את טענת הנתבעת, כי התשלום הועבר לדמי שכירות וזאת, כמענה למכתב בו ניטען כנגדה כי לא שולמו לתובע דמי השכירות.




בחנתי את טענות הצדדים, בשאלת גובה דמי השכירות, המגיעים לתובעים.

לפי הוראות חוק הגנת הדייר (נ"מ) התשל"ב-1952 ובהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדיירות ובבתי עסק), התשכ"ו-1966, היה על התובע לדרוש במפורש את דמי השכירות בכתב, לפי הטופס המצוי בתוספת לחוק , כאמור בסעיף 154 לחוק. התובע, לא נהג כדרישת התקנות והסתמך בדרישתו לתשלום 300 ל"י, על הסכם שכירות חופשית. התובע, לא הוכיח כי עמדה לו הזכות לקבלת דמי שכירות ראויים וזנח במסגרת תביעה זו את טענתו כנגד מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת. לפיכך, התובע לא מילא אחר דרישות הדין על מנת להביא להעלאת דמי השכירות ועומדת לו הזכות, לבקש זאת בהתאם לתקנות, בפניה לבית הדין לשכירות, המוסמך לדון בבקשה להעלאה(ראה: רע"א 6842/96 אס רות נ' קלמן אריה, פד"י נ"ב (2) 625). מהתנהלותו של התובע ביחס לנתבעות התרשמתי, כי הימנעותו מפניה לבית הדין לשכירות נבעה מהנחתו המוטעית כי הנתבעות, אינן דיירות מוגנות. על כן, אין לו להלין כנגדן על אי העלאת דמי השכירות בעצמן, מבלי שדרש זאת מהן כחוק, בעוד הוא מבקש מהן דמי שכירות בהסתמכו על הסכם שכירות חופשית , אשר לא חייב את הנתבעות, בהיותן כאמור וכמוסכם, דיירות מוגנות.
התובעים, לא הגישו כתב תביעה מתוקן על מנת להרחיב את היריבות בינם לבין הנתבעות, לשאלת זכותם להעלאת דמי השכירות במסגרת תביעה זו, לאחר שניתנה הסכמתם כי הנתבעות, דיירות מוגנות. בנסיבות אלו, לא די במתן הודעה בלבד על גובה דמי השכירות במסגרת הודעה שנמסרה לבית המשפט על שינוי סכום התביעה, כדי להביא לאישור העלאת דמי השכירות. יוער, כי התובעים בהודעתם על הפחתת סכום התביעה, לא הגישו חישוב כלשהו לביסוסו וכן לא הביאו חישוב נגדי לחישוב דמי השכירות ששולמו לתובע בהמחאה ת/9 . לפיכך אני קובעת כי התשלום ששולם ע"י הנתבעות בהמחאה נ/1 הוא עבור דמי שכירות מוגנת לשבע השנים נשוא התביעה.



לאור קביעותיי על הפרת חובת הנתבעות כדיירות מוגנות, בדחיית תשלום דמי השכירות במשך 7 שנים, עמדה לתובע הזכות לדרוש את פינויין מהמושכר.

למרות זאת, לאחר שבחנתי את התנהלותם של שני הצדדים בענין הסדרת תשלום דמי השכירות כפי שהובאו הדברים לעיל בהרחבה, אני קובעת כי הנתבעות זכאיות לסעד מן הצדק ואיני מורה על פינויין מהמושכר, מכוח סמכותי לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. מעבר לכך, לא הוכח כי הנתבעות נהגו בזלזול או בכוונת זדון כנגד התובעים, באי ביצוע התשלום במועד על ידן. הנתבעת, אף דאגה לתיקון המושכר על חשבונה, לנוכח הימנעותו של התובע מתיקונו, לפי דרישות העירייה ובהתאם לחוות דעת של מהנדס מטעמה, מחשש לסיכון של המבנה מחמת מצבו .



התנהגות התובע וטענותיו במרוצת השנים כנגד הנתבעות, בשלילת מעמדן כדיירות מוגנות יש בה כדי "ליטול מהתנהגות הנתבעות את העוקץ" אף שבנסיבות אחרות ואילולי התנהגותו הוא כמובא לעיל, לא הייתי מעניקה לנתבעות את הסעד מן הצדק (ראה: ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהולטר , ניתן ביום 25.6.62, בסעיף 8 לפסק הדין של כב' השופט זוסמן כתוארו אז ובסיפא של פסק הדין של כב' השופט ויתקון). נכונים הדברים, בפרט היכן שקדם ל"אי המשך תשלום דמי השכירות" כהגדרת סעיף 131 לחוק הגנת הדייר, סרובו של התובע, פעם אחר פעם בשנים עברו, לקבל את דמי השכירות מהנתבעת. לא השתכנעתי מעדות התובע, כי הוא היה נחוש בדעתו לקבל את דמי השכירות לאור הזלזול שלו בדמי השכירות שהוצעו לו ע"י הנתבעת, בשל שיעורם הנמוך. הנתבעת העידה, ועדותה בנידון עשתה עלי רושם מהימן, כי התובע אמר לה שדמי השכירות המוצעים על ידה "יהיו לחפיסת סיגריות" כהגדרתו וכי הוא לא ייחס להם חשיבות וצורך. עדותה זו, מתיישבת עם דרישות חוזרות ונישנות של התובע לדמי שכירות ראויים ועם טענתו עד לדיון, כי הנתבעות אינן דיירות מוגנות, כמפורט לעיל (ראה ע"א 160/50 עליזה לוי ואח' נ' רחל מצא, פד"י ח' 537 בעמ' 542 ובעמ' 544).




בנסיבות אלו, הסנקציה של פינוי המושכר והנזק שייגרם לנתבעת בגינו מפאת גילה המבוגר , היא סנקציה חמורה מידי ואינני מורה על פינוי המושכר.




למרות החלטתי להעניק סעד מן הצדק לנתבעות, אין להקל ראש בהתנהלות הנתבעות ומחדלן לאורך שנים רבות, באי ביצוע תשלום דמי שכירות אשר גרם להכבדה ולטירחה לתובע על מנת למצות את זכויותיו ביחס למושכר, בהיותו האחראי לטיפול במושכר ואחד מיורשיו. לפיכך ובהתחשב בריבוי השנים בהן עוכב התשלום אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי לתובעים, ביחד ולחוד, בסך של 7,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום. רק כנגד ביצועו של תשלום זה כאמור, ניתן לנתבעות סעד מן הצדק, במניעת פינויין מהמושכר (ראה: ע"א 419/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני פד"י כ"ח(2) 549; ע"א 2012/02 יחיעם אוחנה נ' זהבה ויטליס ניתן ביום 19.8.02).




לנוכח התנהלות הנתבעות, בהימנען מתשלום דמי השכירות לפרק זמן ארוך עד לביצוע התשלום רטרואקטיבית רק לאחר שבע שנים, נחה דעתי כי אין להורות על קיזוז הוצאותיהן של הנתבעות לצורך ביצוע תיקון במושכר. מחדלם של הנתבעות באי תשלום דמי השכירות, הוא שהביא את התובע להימנע מביצוע תיקון במושכר או מהשתתפות בהוצאות . לא היה מקום לחייבו בהשתתפות בהוצאות, כל עוד הנתבעות לא קיימו את חובתן הבסיסית כדיירות מוגנות, לתשלום שכר דירה. אם וככל שתוגש בקשה ע"י התובעים,להעלאה רטרואקטיבית של דמי השכירות, יכול שתידון מחדש טענת הקיזוז. בכך התחשבתי בין היתר בעובדה שהנתבעות, לא ראו לנכון להודיע על דרישתן לקיזוז מדמי השכירות ששולמו על ידן רטרואקטיבית, בשל הדרישה לביצוע התיקון שהועברה אליהן ע"י העירייה בטרם משלוח ההמחאה. בנוסף, הנתבעות לא דרשו לבצע קיזוז גם לאחר משלוח ההמחאה מחיוביהן בשכר דירה לחודשים העוקבים, לאחר משלוח ההמחאה.




אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט לתובע וכן בשכר טירחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סוגי שכירות

  2. ערב או שוכר ?

  3. חובת המשכיר לתקן

  4. הפרת מטרת השכירות

  5. שינוים במושכר מזגן

  6. העברת זכויות שכירות

  7. נטישת דירה בשכירות

  8. העברת שכירות מוגנת

  9. הזנחת דירה בשכירות

  10. קיצור תקופת השכירות

  11. שינויים נרחבים במושכר

  12. שיפוצים בשכירות מוגנת

  13. הרכב בית הדין לשכירות

  14. שיעבוד שכירות במשכנתא

  15. הפרת תנאי שכירות מוגנת

  16. ביצוע שינויים יסודיים במושכר

  17. הסכם להעברת שכירות בחנות

  18. החזר השקעה בנכס בשכירות

  19. כמה עולה שכירות ברחובות ?

  20. זכות סירוב ראשונה בשכירות

  21. נזקים לגינה בבית בשכירות

  22. הסכם תיווך שכירות מסחרית

  23. גרימת נזקים לדירה בשכירות

  24. השארת נזקים בדירה בשכירות

  25. תביעה בגין דמי שכירות מזנון

  26. שכירות משרד לתקופת ניסיון

  27. השארת לכלוך בדירה בשכירות

  28. שכירות משנה בעסק ללא רשות

  29. שינוי מטרת השכירות ללא הסכמה

  30. שכירות קצרת מועד תשלום ארנונה

  31. תביעה גין נזקים למושכר בית פרטי

  32. עזיבה פתאומית של דירה בשכירות

  33. ניהול עסק בדירת מגורים בשכירות

  34. גניבת כסף מזומן מדירה בשכירות

  35. זכאות עולים חדשים לשכירות דירה

  36. שכירות מבנה בגובה נמוך מהמוסכם

  37. פיצוי על נזקים לשוכרי יחידת דיור

  38. תביעה בגין עסקאות שכירות של רכבים

  39. טענת שכירות דירה לא ראויה למגורים

  40. תביעה בגין דמי שכירות במבנה תעשייה

  41. זכויות המשכיר לשנות את דמי השכירות

  42. איחור בהחזרת מפתחות דירה בשכירות

  43. שכירות מרתף לצורכי משרד ללא היתר

  44. תשלום הבעל על דירה בשכירות לגרושה

  45. פיצוי על איחורבפינוי דירה בשכירות

  46. חישוב חוב שכירות עבר בדיירות מוגנת

  47. תביעה ותביעה שכנגד ביחסים בין שוכרים

  48. ההבדל בין השכרת משנה להעברת השכירות

  49. הפרת הבטחה לשכירות דירה לשנה נוספת

  50. בקשה להחלפת דיירים בבית הדין לשכירות

  51. החלפת מחזיקים - ארנונה דירה בשכירות

  52. ניקוי מרצפות דירה בשכירות ע''י השוכר

  53. שהייה בלתי רצופה לעיתים נדירות במושכר

  54. האם מותר לפנות דייר שלא משלם שכר דירה ?

  55. הגשת תביעה נגד שוכר דירה שחזרו לו הצ'קים

  56. בקרת נזקים בדירה לקראת סיום תקופת השכירות

  57. תביעה של שוכר בשכירות מוגנת נגד בעל הבית

  58. תביעה כספית בגין נזקים שלא תוקנו בדירה בשכירות

  59. ניכוי הוצאות השקעה בנכס לאחר סיום תקופת השכירות

  60. תביעה נגד שוכר בטענה כי ההסכם אוסר על שכירות משנה

  61. הכחשת טענה כי מצבו של המושכר היה טוב בתחילת השכירות

  62. האם יש חוק שמחייב את בעל הדירה לתקן פגמים בדירה שכורה ?

  63. תביעה: בסיום תקופת השכירות המחסן נמצא פרוץ ותכולתו נעלמה

  64. עזיבת דירה שכורה לפני הזמן בגלל סירוב המשכיר לתקן מדרגות כניסה

  65. עזיבת דירה בשכירות ללא הודעה מוקדמת מבלי לשלם שכר דירה וחשבונות

  66. תביעה בגין נזקים של בעל דירה כנגד הדיירים אשר גרו בדירה בשכירות במשך 5 שנים

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון