קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתק פלוגתא תביעת שיפוי של חברת ביטוח / השתק פלוגתא תביעות קטנות: השאלה שבמחלוקת 1. האם פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, בהעדר התייצבות הנתבע, יוצר מעשה בית דין (השתק פלוגתא), עליו יכול להסתמך חליף של התובע המקורי? זו השאלה שלפני. אדם מגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נגד הנתבעת, בטענה שהיא אחראית לנזקים שנגרמו לכלי רכבו. את הפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לכלי הרכב כבר קיבל אותו אדם ממבטחת הרכב, והוא תובע מהנתבעת את נזקיו העקיפים בלבד. הנתבעת אינה מתייצבת לדיון (אף שהגישה כתב הגנה), ניתן פסק דין בהעדרה והתביעה מתקבלת. הנתבעת לא מגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין (לאחר שבקשה שהגישה לבטלו נדחתה) ומשלמת את חובה בהתאם למה שנפסק. פסק הדין הפך חלוט. לימים, מגישה המבטחת תביעת תחלוף בבית משפט השלום, כנגד אותה נתבעת, וטוענת כי שאלת אחריותה של הנתבעת הוכרעה מכללא בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות. לפיכך קיים השתק פלוגתא והנתבעת מנועה מלהעלות טענות הנוגעות לאחריותה. האמנם? הרקע 2. לפני תביעת תחלוף שהגישה מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת או המבטחת), חברת ביטוח אשר ביטחה כלי רכב מסוג רובר (להלן - הרכב), שהיה שייך לעדי ויתקין (להלן - המבוטח). על פי הנטען, התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבו, ככל הנראה כתוצאה מעכבר שכרסם חלקים ברכב. המבוטח טען כי ביום 5.12.02 רכש עגלת תינוק אצל הנתבעת, פרנזאי דסקאמפ פריז (להלן - הנתבעת), שהינה חנות לממכר עגלות ומוצרים נוספים לתינוקות, ושם אותה ברכבו. לדברי המבוטח, כאשר פתח את האריזה גילה כי העגלה היתה "אכולה" כתוצאה ממה שנחזה להיות כרסום עכבר. למחרת, כאשר רצה לחזור לחנות כדי להחליף את העגלה ופתח את רכבו, נדהם לגלות כי הריפוד והספוג במושב האחורי ברכב, כמו גם חלקים נוספים ברכב, היו "אכולים" על ידי עכבר. לטענת המבוטח, העכבר, שנמצא ברכב, היה בתוך האריזה של העגלה שנמכרה לו על ידי הנתבעת, וככל הנראה יצא אל תוך הרכב, בשלב כלשהו, שם גרם לנזק. התובעת פיצתה את המבוטח בגין הנזק הישיר שנגרם לרכבו, בניכוי השתתפות עצמית, וכן שילמה לשמאי מטעמה. סך הכל שילמה התובעת, לטענתה, 10,541 ₪. התובעת הגישה תביעת תחלוף זו מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח), לאחר שהזכות לקבלת פיצוי מהנתבעת עברה אליה מהמבוטח, עם תשלום תגמולי הביטוח למבוטח. 3. בפברואר 2004 הגיש המבוטח תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א (ת"ק (ת.א.) 3215/04) בגין הנזק העקיף שנגרם לו כתוצאה מהאירוע המתואר לעיל (ההשתתפות העצמית ששילם לתובעת, הזמנת מדביר לעכבר, הפסד הנחת העדר תביעות וכיוצ"ב) [להלן - ההליך בתביעות קטנות]. באותו הליך, שנדון (בדרך מקרה) לפני, בשבתי כשופטת בתביעות קטנות, התובעים היו המבוטח ואשתו, והנתבעים היו הנתבעת שלפני, ומר אפי ניב, אחד הבעלים של הנתבעת. הנתבעים הגישו כתב הגנה באותו הליך, אך לא התייצבו לדיון שנקבע. ניתן פסק דין לזכות התובעים, בהעדר התייצבות. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק דין ופסק הדין בוטל, למרות התנגדות התובעים. נקבע מועד חדש לדיון, אך גם אליו לא התייצב איש מטעם הנתבעים. משכך, ניתן פסק דין שני בהעדר התייצבות באותו הליך. בקשה של הנתבעים לבטל את פסק הדין, שניתן בעקבות אי ההתייצבות בפעם השניה, נדחתה, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה באותה החלטה (ר' החלטתי מיום 23.12.04). 4. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הגישה בקשת רשות ערעור לגבי פסק הדין, ופסק הדין הפך חלוט. ההליך דנן 5. תביעה זו הוגשה ב-7.2.08 ודיון ראשון התקיים ביום 6.7.08. התובעת ביקשה דחיה בשל העדר המבוטח, שלא יכול היה להתייצב. לדיון התייצבה אשת המבוטח. ב"כ הנתבעת הסכימה לדחיית הדיון, בכפוף לתשלום הוצאות. התיק נקבע לדיון ליום 30.3.09 ובפתח דיון זה הודיעה ב"כ התובעת כי בפיה טענה מקדמית, לפיה יש לקבוע כי קיים במקרה דנן מעשה בית דין, וזאת לנוכח ההלכה העולה מפסק דין חדש, שניתן בבית המשפט העליון. מאחר שמדובר היה בטענה חדשה ומפתיעה, ביקשה ב"כ הנתבעת הזדמנות נאותה להתייחס אליה, ונתתי לצדדים שהות לשם כך. הנתבעת הגישה תגובתה והתובעת הגישה תשובתה, ולאחר מכן ביקשתי מב"כ הצדדים להמציא לי בתוך 7 ימים את המסמכים שבידיהם מתוך תיק התביעה הקטנה, שכן התברר שהתיק בארכיב בית המשפט - בוער, וכל שנמצא הוא החלטתי מיום 23.12.04, בבקשה לביטול פסק הדין השני, שנשמרה במחשב. חלק ממסמכי התביעה בת"ק הומצאו לי על ידי התובעת דנן, ביום 31.5.09. התמונה המלאה לגבי התביעה הקטנה הושלמה בעזרת עיון בהחלטתי מיום 23.12.04 באותו הליך, בה תיארתי את השתלשלות הענינים, ודי בכך. טענות התובעת 6. לדברי התובעת, פסק הדין שניתן בהליך בתביעות קטנות מהווה מעשה בית דין בשאלת האחריות, וזאת על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין חדש שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 8.3.09, ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (להלן - ענין וינשטיין). טענות הנתבעת 7. הנתבעת טענה כי אין להחיל את ההלכה שעולה מענין וינשטיין, מאחר שמדובר בהלכה חדשה, המהווה שינוי מהותי בדין, שאינו חל בדרך כלל על מקרה תלוי ועומד, אלא מכאן ולהבא. במצבים בהם קיימת סטיה מתקדים קודם ניתן לתת להלכה החדשה תוקף מכאן ולהבא, במטרה למנוע פגיעה באינטרס ההסתמכות. לדבריה, באותו ענין ביסס בית המשפט את החלטתו על הכרעה בפלוגתא העיקרית בין בעלי הדין, ומאחר שבאותו מקרה היה נתבע שהפך להיות תובע. היא מפנה לחוות דעתו של השופט רובינשטיין בפסקה ג לפסק הדין. עוד טוענת הנתבעת כי העילות בכתב התביעה בת"ק 3215/04 ובמקרה דנן - שונות ואפילו מדובר היה בעילות זהות, לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים בתביעה הקטנה. גם בשל היות הצדדים בשתי התביעות שונים, יש לדחות את הטענה. עוד הוסיפה הנתבעת, כי בשיקולים שליוו את החלטת הנתבעת שלא להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בת"ק 3215/04 הכריעו שיקולים כלכליים, מצבם הבריאותי של בעלי הנתבעת וההסתמכות על כך כי עסקינן בפסק דין בהעדר הגנה, שאין לו משמעות מעבר לענין הנקודתי. תשובת התובעת 8. לטענת התובעת סוגיית "השתק פלוגתא" אינה הלכה חדשה ומכל מקום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע את התוקף הנורמטיבי של ההלכה הפסוקה הנקבעת בבית המשפט העליון כלפי כולי עלמא. הלכה מאוחרת חלה למפרע, גם על מקרים תלויים ועומדים, כעולה מהאסמכתאות אליהן מפנה התובעת בתגובתה. בנסיבות בהן נמנעה הנתבעת מלהתגונן בהליך הראשון, מנועה היא מלטעון אחרת בהליך דנן. התובעת אף הפנתה לפסק דין שנתן לאחרונה כבוד השופט קורן בת"א (ת.א.) 21970/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה השכרת רכב בע"מ (ניתן ביום 2.4.09), בו קיבל טענה דומה לזו שנטענה כאן. דיון והכרעה 9. תחילה יש להבהיר, כי שתי הפלוגתאות העיקריות שעמדו לדיון בהליך בתביעות קטנות היו שאלת אחריות הנתבעת לנזקי המבוטח ושאלת הנזק שנגרם למבוטח. מתוך שתי אלה, שאלת אחריות הנתבעת משותפת גם להליך שלפני. שאלת הנזק הינה שאלה שונה מזו שהוכרעה בהליך בתביעות קטנות, שם, כאמור, תבע המבוטח את נזקיו העקיפים. קרי: הפלוגתא של אחריות הנתבעת, שהוכרעה לחובת הנתבעת בהליך בתביעות קטנות עם מתן פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם את נזקי המבוטח, היתה פלוגתא עיקרית בהליך בתביעות קטנות והינה פלוגתא עיקרית בהליך דנן. בענין וינשטיין קבעה כבוד השופטת נאור קביעות ברורות: "בפסקי הדין הנזכרים עובר כחוט השני הרעיון לפיו הכרעה בפלוגתא העיקרית שעניינה בעצם חבותו של הנתבע על פי פסק הדין הראשון, שניתן בהעדר הגנה, יוצרת השתק..." (פסקה 19 לפסק הדין) [ההדגשה במקור - מ.ב.נ]. בהמשך, לאחר ציטוט מפסקי הדין של כבוד השופטת מזרחי בת"א (שלום י-ם) 43481/91 אטיאס נ' שבתאי (להלן - ענין אטיאס) וכן של כבוד השופטת ארבל ברע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן (ניתן ביום 31.10.05) וברע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 23.2.06) [להלן - ענין צבעוני], קובעת כבוד השופטת נאור, תוך הסכמה לדברי עמיתותיה, כך: "פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספות טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשות הביטול... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בענין שכבר הוכרע, יפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (ע"א 10564/05 גת נ' מתתיהו, , ניתן 19.9.07). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1968)) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. בת"א (מחוזי י-ם) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (ניתן 24.2.04) שעניינו תביעה לביטול פסק דין קבע השופט נ' סולברג כך: 'דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה "לעומתית" לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק'. דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו" (פסקה 20 לפסק הדין). 10. כבוד השופטת נאור מציעה גם דרך חלופית, שתוצאותיה דומות לתוצאות החלתו של השתק פלוגתא: לדבריה, קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם. לפי גישה זו, בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן (פסקה 26 לפסק הדין בענין וינשטיין, תוך הפניה לע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 8.9.05) וע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992)). 11. לאור הדברים שצוטטו לעיל, ברי כי ההתדיינות בהליך בתביעות קטנות יצרה השתק פלוגתא בנושא אחריות הנתבעת כלפי המבוטח או חליפתו, היא התובעת דנן, והנתבעת מנועה מלהעלות טענות שיש בהן כדי לסתור את הקביעה, שהתקבלה אגב אי התייצבות הנתבעת לדיון בהליך בתביעות קטנות, לפיה הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו ברכב המבוטח. 12. הנתבעת טענה כי יש להחיל הלכה זו מכאן ואילך, בין השאר משום שהנתבעת הסתמכה על ההלכה לפיה פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות, בלא ליבון הסוגיות לגופן, אינו יוצר מעשה בית דין. אין בידי לקבל טענה זו. ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אל חמיד ז"ל (ניתן ביום 27.2.06) [להלן - ענין סולל בונה] קבע כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז): "נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית (בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 480)" (פסקה 5 לפסק הדין). ובפסקה 18 לפסק הדין, המתייחסת להגנה על אינטרס ההסתמכות, קבע כבוד הנשיא ברק: "אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש או אם ההסתמכות לא היתה סבירה, או אם אין לתת לה משקל ניכר בהתבסס על הסוגיה הנדונה ומהותה של אותה הסתמכות. בכל המקרים האלה ובאחרים אין ליתן משקל כבד לשיקול ההסתמכות, ויש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההלכה." נוסף על כך, "לעיתים יהא מקום ליתן תוקף רטרוספקטיבי להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות, שאינו בעל כח מוחלט, ויש לאזן בינו לבין הערכים והעקרונות המתנגשים עימו. לעיתים עשוי בית המשפט לסבור כי השיקולים התומכים בשינוי הדין, משקלם עולה על השיקולים התומכים בהלכה הישנה, ועל הנזק הנגרם לאינטרס ההסתמכות מעצם השינוי... ההכרעה בשאלה אם ליתן להלכה החדשה אך תוקף פרוספקטיבי חייבת לקחת בחשבון את מלוא השיקולים הנוגעים בדבר; על השופט לאזן ביניהם, תוך מתן משקל לשיקולים הנוגדים, בנסיבותיו של המקרה שלפניו. כל זאת, כאשר נקודת המוצא העקרונית הינה תוקף רטרוספקטיבית ופרוספקטיבי של ההלכה החדשה" (פסקה 22 לפסק הדין) [ההדגשות הוספו - מ.ב.נ] 13. תחילה אחזור על שכתבתי לעיל: ההכרעה (מכללא) בהליך בתביעות קטנות היתה בפלוגתא העיקרית העומדת לדיון, היא שאלת אחריות הנתבעת. לפיכך, פסק הדין בענין וינשטיין אינו יוצר שינוי של ממש בהלכה הרלוונטית לענין דנן, שכן גם פסקי דין שניתנו בעבר קבעו כי הכרעה בפלוגתא עיקרית, אפילו לא היתה התדיינות בהליך הראשון בשל העדר הגנה או התייצבות, יוצרת השתק (ר' למשל בענין אטיאס, ענין צבעוני וכן ההפניה בפסקה 18 לפסק הדין בענין וינשטיין לספרה של פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, בעמודים 317-325). אוסיף, כי העקרונות עליהם הושתתה ההנמקה בענין וינשטיין הם כאלה, שאפילו סברתי כי מדובר בהלכה חדשה, הרי שלטעמי מדובר בסוג המקרים הנזכרים בענין סולל בונה, בהם השיקולים התומכים בשינוי הדין משקלם עולה על השיקולים התומכים בהלכה הישנה. כוונתי בעיקר לרעה שתצמח מכך שפסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים, מכך שלא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשות הביטול. כפי שקבעה השופטת נאור, אם לא נאמר שנוצר השתק, ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד, והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בענין שכבר הוכרע, יפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט. אלה, לטעמי, שיקולים המצדיקים במקרה דנן החלת הלכת וינשטיין, חרף טענת ההסתמכות של הנתבעת, אפילו קיבלתי את הטענה כי מדובר בהלכה חדשה. מאחר שמדובר בשאלה מערכתית, כדברי כבוד השופטת נאור (פסקה 13 בפסק דין וינשטיין), מתחזק משקלם של השיקולים הללו, שבעתיים. 14. בשולי הדברים, קיימות שתי שאלות נוספות, שלטעמי, יש מקום לתת עליהן את הדעת, בבואי להכריע בטענה שהועלתה לפני: א. האם בעל דין שהפסיד בתביעתו משתיק אף את חליפו: ניתן לדמיין מצבים רבים בהם, לכאורה, תיצור ההלכה שנקבעה בענין וינשטיין תוצאות קשות. ניקח לדוגמא אדם, שכלי רכבו היה מעורב בתאונת דרכים בה היה אשם נהג ברכב אחר (להלן בפסקה זו - המזיק). כלי הרכב היה מבוטח והאדם (להלן בפסקה זו - המבוטח) קיבל פיצוי בגין עיקר נזקיו (הישירים) ממבטחתו. נגרם לו נזק עקיף (ההשתתפות העצמית שנדרש לשלם למבטחת), המסתכם במאות שקלים בודדות. הוא מגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נגד המזיק בגין הנזק העקיף, אך מנהל תביעתו ברשלנות, או אינו מביא ראיות שיש לרשותו, או אינו מתייצב לדיון. כתוצאה מכך, בית המשפט לתביעות קטנות דוחה את התביעה. לכאורה, נוצר השתק פלוגתא בשאלת אחריותו של המזיק לנזקי המבוטח (ר' פסקה 28 לפסק הדין בענין וינשטיין). מאחורי אותו מבוטח עומדת, כאמור, חברת הביטוח, ששילמה למבוטח בגין נזקיו הישירים עשרות או מאות אלפי שקלים. בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, באה המבטחת בנעלי המבוטח וזכאית להגיש תביעת תחלוף כנגד המזיק, שהיה הנתבע בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. האם תהא חברת הביטוח מושתקת מתביעתה כלפי אותו מזיק, בשל כך שדחיית תביעת המבוטח יצרה השתק פלוגתא, לפיו הוכרע כי המזיק אינו אחראי לנזקי המבוטח? אין צורך שאכריע בשאלה זו, שכן המקרה שלפני אינו מעורר בעייתיות דומה, בעיקר משום שהצד הזהה בשתי ההתדיינויות הוא זה, שתוצאות התנהלותו שלו הן שהולידו את מעשה בית הדין, ועל כן הוא "משלם" עבור מעשיו שלו (בחירתו שלא להתייצב בהליך הקודם ובחירתו שלא לבקש רשות ערעור על פסק הדין), ולא, כבדוגמא שנתתי, עבור מחדליו של חליף; נוסף על כך (ופחות חשוב), הסכומים בשני ההליכים אינם מאד גבוהים והפער הכספי ביניהם אינו גדול, כך שההליך דנן הוכרע בהליך אחר בעל "ערך כספי" דומה, ותחושת הצדק אינה נפגעת. עם זאת, נראה לי שבמקרה שבו תדרש חברת ביטוח "לשלם את המחיר" על התנהלותו הרשלנית או המזלזלת של אחר, הוא מבוטחה (ש"עלתה" למבוטח רק כמה מאות שקלים, אך "תעלה" לחברת הביטוח עשרות אלפי שקלים), כאשר המבוטח (שהוא בדרך כלל הדיוט במשפטים) חסם למבטחת את הדרך בשל כך שיצר בהתנהגותו השתק פלוגתא, ניתן לאבחן את ההלכה, וזאת - בעזרת ההנמקה החלופית שנתנה כבוד השופטת נאור בענין וינשטיין, אותה העדיף גם כבוד השופט מלצר, זו המתייחסת למניעות. כפי שנאמר: בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן, אך כאשר מדובר בחליף, אין מדובר בהליך משפטי קודם בין בעלי הדין. חליף, שלא היה צד להליך הראשון, לא יכול היה להעלות כל טענה שהיא בהליך הראשון, ולכן אין לזקוף לחובתו את אי העלאת הטענה או אי הבאת הראיה. לפיכך, לא ניתן לטעון כי קיימת מניעות לגביו. כדברי כבוד השופט רובינשטיין בענין וינשטיין: "הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את הענין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן" (פסקה ג לחוות דעתו של השופט רובינשטיין). לכן, בעל דין שהיה צד להליך הראשון יהיה מנוע מלהעלות טענות שיכול וצריך היה להעלות בהתדיינות הראשונה, אך בעל דין שהוא חליף, ולא היה צד להליך הראשון, ולא היתה לו, לפיכך, הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו, לא יושתק בשל דוקטרינת מניעות, שלא יכולה לחול עליו. ב. האם, ככלל, יוצרת הכרעה בבית המשפט לתביעות קטנות מעשה בית דין: עמדתי בשאלה זו היתה והינה שההתדיינות בבית המשפט לתביעות קטנות מולידה השתק פלוגתא בכל סוגיה שהוכרעה. זאת, הן מטעמים מהותיים והן מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה: אני סבורה כי חרף סדרי הדין הגמישים יותר הנהוגים (בהתאם לדין) בבתי המשפט לתביעות קטנות, הרי שהדיונים לגופם אינם פחות מעמיקים מהדיונים בבתי משפט שלום "רגילים". נוסף על כך, המדיניות השיפוטית הראויה בעיני היא קביעה, שכאשר ענין נדון כבר בפני מותב אחר והוכרע, אין להטריח מותב נוסף לדון בו, על מנת שלא לגרום הן לבזבוז זמן ומשאבים, הן להטרדה מיותרת של בעלי הדין (בפרט הצד שזכה) והן כדי שלא לפתוח פתח להכרעות סותרות באותה סוגיה. ניתן למצוא גישות שונות בפסקי הדין של מותבים שונים בשאלה זו, אך לטעמי, משהוכרעה השאלה על ידי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (ניתן ביום 20.10.06), התשובה ברורה: פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות מקים השתק פלוגתא, ולגבי השתק עילה - תלוי הדבר בנסיבות. לטעמי, כאשר פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות ניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות, נכונה העמדה האמורה ביתר שאת, ואבהיר: הטענה העיקרית הנשמעת כנגד העמדה שהכרעה בבית המשפט לתביעות קטנות יוצרת מעשה בית דין, היא שסדרי הדין בבית משפט לתביעות קטנות אינם סדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט הרגילים, אלא סדרי דין "מרוככים" יותר. עוד נטען כי צורת הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות שונה, ומשתמעת טענה כי הדיונים בבית המשפט לתביעות קטנות הם "פחות רציניים" מאשר הדיונים בבתי המשפט הרגילים. כאמור, איני מקבלת טענות אלה, וכפי שציינתי לעיל, ניתן לומר כי בחלק ניכר מהמקרים הדיונים מתנהלים בצורה מאד מעמיקה, ומאחר שהשופט נוטה לסייע לשני הצדדים, שאינם משפטנים, הרי שהוא מנווט את הדיון ולפיכך הסוגיות האמיתיות זוכות בדרך כלל לליבון ראוי. מעבר לכך, במקרה שבו לא היתה התדיינות בבית המשפט לתביעות קטנות (משום שפסק הדין שניתן הוא פסק דין בהעדר הגנה או התייצבות), הרי ששאלת אופן ניהול הדיון אינה עולה כלל. בהעדר התדיינות, אין כל מקום להתייחס לסדרי הדין ומבחינה פרוצדורלית, פסק דין שניתן בהעדר התייצבות בבית משפט לתביעות קטנות הוא פסק דין זהה לזה שהיה ניתן, בנסיבות דומות, בבית משפט רגיל. 15. לאור כל אלה, אני קובעת שההתדיינות הקודמת בבית המשפט לתביעות קטנות יצרה השתק פלוגתא בשאלת אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לרכב המבוטח. 16. לפיכך, כל שנותר לדון בו הוא שאלת הנזק שנגרם לתובעת דנן. דרישת הפיצוי וחישוב הנזק לתובעת מתבססים על התשלומים ששילמה התובעת, כעולה מהוראות התשלום שצורפו לכתב התביעה, בהתאם לפוליסת הביטוח, שצורפה אף היא לכתב התביעה. לטעמי, יכולים הצדדים, בנסיבות אלה, לסיים את המחלוקת בשאלת הנזק מחוץ לכתלי בית המשפט. עם זאת, ניתנת להם שהות של 14 יום להודיע בהודעה משותפת (אף אם תכלול אי הסכמה של הצדדים לגבי תוכן התשובות): א. האם סיימו את התיק מחוץ לכתלי בית המשפט. ב. אם לאו - האם נחוץ דיון בשאלת הנזק ואם כן, מה הטענות שהצדדים מבקשים להעלות ומיהם העדים הנחוצים. ג. אם אין צורך בדיון, האם מי מהצדדים מבקש להוסיף מסמכים כלשהם (ככל שאתיר לעשות כן, בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך בסדר דין מהיר, על כל המשתמע מכך) והאם אני יכולה להשלים את פסק הדין, לענין הנזק, על פי המסמכים שלפני. 17. לנושא ההוצאות אתייחס בסופו של יום, אך כדי לסייע לצדדים לסיים את התיק מחוץ לכתלי בית המשפט, אחווה כבר עתה דעתי בענין: עיינתי בטענות הצדדים, כל אחד בדבר התנהלות רעהו והתנהלותו שלו. מבלי לקבוע "אשם" של מאן דהוא, אקח בחשבון בעת שקילת נושא ההוצאות, כי אף שהתובעת זוכה בתביעתה, לנתבעת נגרמה טרחה מרובה, שהיתה יכולה להתייתר אילו הועלתה טענת השתק פלוגתא מבעוד מועד. כפי שציינתי (פסקה 13 לפסק דיני החלקי), לטעמי, אין מדובר בטענה חדשה, הסוטה מהלכה קודמת, והפועל היוצא הוא כי ניתן היה לטעון אותה עוד קודם לכן, אף כי אין ספק שענין וינשטיין חידד את ההלכה והעמידה בצורה, שאולי לא עמדה קודם.השתק פלוגתאתביעות קטנותהשתק / דיני מניעות