התיישנות בנזיקין מיום גילוי הנזק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות בנזיקין מיום גילוי הנזק: עניינה של תביעה זו, בהקצאת אשראי במט"ח (פרנק צרפתי) שנטלו התובע ורעייתו מבנק מסד בע"מ (להלן: "הבנק"), ולנזק שנגרם לכאורה, כתוצאה מהפרשי שער בפירעון המט"ח. נתוני רקע והצדדים להליך אלבוכר משה (להלן: "התובע") ואלבוכר אסתר (להלן: "התובעת") היו במועדים הרלוונטיים לתביעה לקוחות של בנק מסד בע"מ (להלן: "הבנק" או "הנתבע") בסניף 154 תל אביב, ובעלי חשבון מס' 526134. העובדות המוסכמות ביום 31/3/98 חתמו התובעים על בקשה להקצאת אשראי במט"ח בסך של 211,000 פרנק שוויצרי (להלן: "הפר"ש") וכן על כתב התחייבות לאשראי במט"ח כשמועד הפירעון המצוין בטופס הבקשה הוא 30/9/98. בנוסף, חתם התובע על מסמך, בו הוא מצהיר כי ביצוע הפעולה נעשה בהסכמתו המלאה ולשביעות רצונו. באותו היום, הומר סך של 211,000 פר"ש, וזוכה חשבון התובעים בסך 495,395.07 ₪ לפי שער הפר"ש באותה העת. התובעים "עיגלו" את הסכום ל- 500,000 ₪ והפקידו אותו בפק"מ. ביום 6/7/98 משכו התובעים סך של 194,573.79 ₪ מהפק"מ ורכשו 83,000 פר"ש שהיו באותה העת שווי ערך לכ- 201,500 ₪. בחשבון המט"ח נותרה יתרה ע"ס 128,323.55 פר"ש. ביום 3/8/98 טלפן התובע מחו"ל למר שוורץ, בבקשה לרכישת 123,324 פר"ש לצורך פריעת יתרת ההלוואה. הוראת התובע לא בוצעה באותו יום וגם לא בימים שלאחריו. באשר לתוכנה המדויק של ההוראה חלוקים הצדדים ועל כך אדון בהמשך. רק ביום 28/9/98 נפרעה יתרת ההלוואה לפי השער באותו מועד- 2.78 ₪. הפק"מ השתחרר ארבעה ימים אח"כ ביום 2/10/98. ביום 29/9/05, הגישו התובעים תביעה על סך של 189,500 ₪. העובדות השנויות במחלוקת טענות התובע הוא אינו בקיא בעסקאות מט"ח ובטח שלא בסדר גודל של העסקה הנדונה, ולא היה חפץ כלל בנטילת ההלוואה, שנעשתה לפי המלצת מנהל הסניף ובעידודו הנמרץ, תוך שהוא מעורב אישית בכל פרטיה ומשכנע את התובע בכדאיותה הכלכלית,לפיה, התשואה אשר תצמח מהפקדת הכסף בפק"מ, תהיה גבוהה מהריבית אותה ישלם עבור ההלוואה ותוך הפעלת לחצים נוספים על התובע לאחר מכן, באמצעות הטבות שונות בניהם עמלות מופחתות ופטור מדמי ביול בסך 2,000- 2,500 ₪ הכרוכים בנטילת הלוואה מסוג זה. המסמך המסומן כנספח ד' לתצהירי התובע בו נכתב בכתב ידו ובחתימתו כי הוא מאשר שהעסקה נעשתה בהסכמתו ולשביעות רצונו, הוצא ממנו בכפייה- מנהל הסניף העלה אותו לחדר פנימי בקומה השנייה והכתיב לו את המילים. לאור אי השקט הנפשי שלווה אותו מיום ביצוע העסקה הוא פנה בתחילת יולי 98 אל מנהל הסניף בבקשה לפרוע את ההלוואה במלואה וזה משיקוליו סירב לעשות זאת והסכים לפרוע רק חלק ממנה קרי 83,000 פר"ש. ביום 30/7/98 פנה אל פקיד ניירות ערך ומט"ח מר ישראל שוורץ (להלן: " שוורץ") בבקשה לרכישת פר"ש בשווי 300,000 ₪ לשם פירעון יתרת ההלוואה (בסכומים שהגיש התובע נכתב הסכום בשקלים ואין הכרח שסכום זה שווה ליתרת ההלוואה [128,323.55 פר"ש] בפועל), והלה מסר שזה ניתן לביצוע רק ביום 3/8/98 שהוא יום מסחר במט"ח. ביום 3/8/98 הוא טלפן מחו"ל לשוורץ, והלה אמר לו שהשערים נעים בין 2.43 ל- 2.44 ולפיכך הוא ביקש ממנו כי ירכוש עבורו פר"ש בשער של עד 2.44 ובסך של כ- 123,324 פר"ש לכיסוי יתרת ההלוואה. ההוראה לא בוצעה על ידי מי מנציגיו של הנתבע במועד המבוקש על ידו, ורק ביום 28/9/98 בוצעה רכישת הפר"ש בשער של 2.78. יצויין כי הטענה באשר למה שצוטט בפני התובע הועלתה בסיכומי התובעים. לדברי התובע, נגרמו לו נזקים רבים באשר נאלץ לשלם הן ריבית בגין ההלוואה והן את ערכו של המט"ח אשר עלה, כהחזר ההלוואה. להוכחת נזקיו הנטענים הציג התובע חוו"ד מומחה לפיה נזקיו כתוצאה מעסקת העמדת ההלוואה כנגד הפקדת הפק"מ עומדים על סך 189,500 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. טענות הנתבע על התביעה חלה התיישנות שכן עילת התביעה התגבשה ביום שנודע לתובעים על אי ביצוע ההוראה או לכל המאוחר ביום פירעון הקצאת האשראי 28/9/98. כתב התביעה תחם את גדר הדיון ואת חזית המריבה בנזק שנגרם לכאורה לתובעים, אך ורק כתוצאה מהפרשי שער בפירעון המט"ח (בין 2.44 ל- 2.78) ולפיכך טענות התובע בדבר הטעיה או כפיה בלקיחת ההלוואה מהוות הרחבת חזית אסורה. מנהל הסניף מעולם לא יזם ו/או שידל לפעולה כלשהי והתובע שהיה מצוי ופעיל מאד בתחום ההשקעות, לרבות כאלו בעלות אופי ספקולטיבי, שנעשו ביוזמתו ובאופן עצמי בלבד, והתובע חתם על טפסים המאשרים את העסקה ואף החתים את אשתו שהינה בעלת זכות בחשבון על ההסכם בביתם. התובע קיים שיחה אחת בלבד מחו"ל וזה ביום 3.8.98 ובה ביקש לרכוש פר"ש רק במידה ושערו יהיה נמוך מ- 2.44. בבדיקת רמת השערים בה נסחר הפר"ש באותו היום, בשיחת ועידה עם נציג ההנהלה הראשית- מט"ח, צוטטו שני שערים לפר"ש: 2.4485 ו- 2.4465. התובע לא רכש בשער שהוצג לו באותו מועד ואישר רכישה רק כאשר שער החליפין יהיה נמוך מ- 2.44 ורק באישורו הטלפוני במועד הביצוע. באותה שיחה הובהר לתובע כי לא ניתן לבצע רכישת מט"ח עם הגבלת שער ולפיכך סוכם כי במהלך היום, יתקשר התובע ואם השער ירד מתחת ל- 2.44 תבוצע הרכישה באישורו. התובע לא התקשר באותו יום ולא ביום אחר ולפיכך לא בוצעה הרכישה. לפי שלא נתקבלה הוראה מצד התובע בימים שלאחר מכן, נפרעה הקצאת האשראי עפ"י מועדה המקורי ב- 28/9/98 לפי השער באותו מועד קרי- 2.78. דיון הסוגיות הדורשות הכרעה גדר המחלוקת. מאיזה מועד התגבשה עילת התביעה- טענת ההתיישנות. האם הבנק הפר את חובותיו כלפי התובע בעת ביצוע העסקה. האם הבנק הפר את חובותיו כלפי התובע בעת פירעון ההלוואה. א. גדר המחלוקת ראשית אציין כי כתב התביעה נוסח בקצרה ובעמימות ללא מיקוד ברור של גדר המחלוקת ועילות התביעה הנטענות. תחילה מתאר התובע בקצרה בכתב התביעה (סעיפים 7-11) את התנהלות הנתבע מן היום בו לטענתו הוא נפגש עם מנהל הסניף וביקש להרחיב את מסגרת האשראי ועד ליום לקיחת ההלוואה. בסעיף 12 נכתב בקצרה שבעקבות לקיחת ההלוואה נגרמו לתובע נזקים רבים "באשר נאלץ לשלם הן ריבית בגין ההלוואה והן את ערכו של המט"ח אשר עלה". בסעיף 13 מציין התובע את רשלנות הנתבע "במעשיו כאמור לעיל הפר הנתבע את חובות הזהירות והאמון בהן היה חייב כלפי התובע, התנא שירות בשירות בניגוד לחוק הבנקאות סעיף 7 א'..." עד כאן נראה שחזית המריבה בכתב התביעה מתמקדת בהטעיה ובכפייה מצד הנתבע כלפי התובע בהעמדת ההלוואה ובנזק שנגרם בעקבות כך קרי- ההפרש בין סכום הפק"מ ביום הפירעון כולל הריבית שנצברה, לסכום אותו שילם התובע בגין ההלוואה, דהיינו סכום ההלוואה לפי שער הפר"ש ביום הפירעון בתוספת הריביות ששולמו בגין ההלוואה ובגין החריגה בחשבון העו"ש. בהמשך כתב התביעה (סעיפים 14-16) מתאר התובע את התנהלות הנתבע בהקשר לאי ביצוע (לטענת התובע) הוראתו מיום 3/8/98 לרכישת 123,324 פר"ש לפי שער 2.44 וביצועה לאחר מכן לפי שער 2.78. בסעיף 18 מסכם התובע את נזקיו ובוחר להתמקד בנזקים שאירעו עקב אי קיום הוראתו: "עקב כך נגרמו לתובע נזקים רבים והפסד כספי ניכר באשר הוא נאלץ לרכוש מט"ח בשער הגבוה בהרבה מזה המבוקש על ידו לשם החזר ההלוואה...". אולם בסעיף הבא סעיף 19 שוב מסכם התובע את נזקיו וכאן מתייחס הוא לנזקים "אשר נגרמו לתובע כתוצאה מעצת אחיתופל...." לא ברור האם טענה זו הינה משלימה או חילופית. ולא ברור מדוע ניזקק בית המשפט למאמצי פרשנות של כתבי טענות שנוסחו ע"י עו"ד מקצועי שאמור לנסחם בבהירות ובפרטנות. אם נפנה לחוות דעת המומחה שצורפה לכתב התביעה ניווכח שגם שם קיים אותו חוסר בהירות. תחילה כותב המומחה: "נתבקשתי ע"י עו"ד אלי ביטון ליתן חוות דעת זאת הדנה בתביעת מר משה אלבוכר נגד בנק מסד בהערכת הפסדיו בגין אי ביצוע הוראותיו בקשר עם עסקת הלוואה בפרנקים שוויצרים בסך 500,000 ₪ כנגד הפקדת תמורת ההלוואה בפיקדון שקלי...". אם לכך נתבקש המומחה, הרי שחישוב הנזקים צריך להתבצע כך- 0.34 (ההפרש בין השערים 2.44 ו 2.78) כפול 123,324 (כמות הפר"ש אותה ביקש התובע לרכוש) אולם, בהמשך כותב המומחה: "ערכתי חישובים להערכת הנזקים שנגרמו למר משה אלבוכר כתוצאה מעסקת העמדת הלוואה בפרנק שוויצרי כנגד פיקדון שקלי בסך 500,000 ₪". לפי הטבלאות המצורפות ניתן ללמוד שחישוב הנזק התבצע באמצעות חישוב ההפרש בין סכום הפק"מ והריבית שנצברה בו לבין סכום פירעון ההלוואה והריביות ששולמו עבורה ועבור החריגה בעו"ש. וכן אמר המומחה בעדותו כשנשאל אם הסך של 66,975 ₪ הוא סכום הנזק: "סכום ההפסד בשקלים בגין העמדת הלוואה בלבד מ- 31.3.98 ועד סיום ההתחשבנות ב- 28.9.98" (פרוטוקול מיום 15/1/07, עמ' 11 ש' 13-15). במצב הדברים המתואר ועל אף חוסר הבהירות הרבה שקיימת בכתב התביעה ובחוות דעת המומחה נראה שגדר המחלוקת מתייחס לשתי טענות חילופיות לנזק -טענות התובע על הטעיה מצד הנתבע כלפיו בהעמדת ההלוואה והנזק שנגרם כתוצאה מכך. וטענותיו על אי ביצוע ההוראה והנזק שנגרם מכך. ב. מאיזה מועד התגבשה עילת התביעה- טענת ההתיישנות. סעיפי החוק הרלוונטיים בענייננו הם: סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשכ"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום בו נולדה עילת התובענה. סעיף 7: "הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או הונאה". וסעיף 8: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נקבע כי, במקרה שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, "היום שבו נולדה עילת התובענה" הוא היום שבו אירע אותו נזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק. התביעה דנן הוגשה ביום 29/9/05. כאמור לעיל, בכתב התביעה ישנן שתי טענות חילופיות לנזק: הטעיה מצד הנתבע בהעמדת ההלוואה- לפי טענה זו מרוץ ההתיישנות מתחיל לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות מהיום בו נודעה לתובע התרמית או ההונאה. בעניינו, טוען התובע להטעיה מצד הנתבע בהעמדת ההלוואה והפק"מ. אין ספק כי ההטעיה אליבא דידיה נודעה לו באותו היום שכן, התובע טוען לכפיה ע"י התניית שירות בשירות ומצג שווא של מנהל הסניף, וכן העיד התובע כי בעת שניסח את המסמך שצורף כנספח ד' לתצהיר הנתבע הרגיש "שכופים אותו" והכול היה גלוי וידוע לתובע באותו מועד. ולפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום העמדת ההלוואה והפק"מ דהיינו 31/3/98. מתאריך זה ועד ליום הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 7 שנים וחלה התיישנות על עילת התביעה (בעניין זה ראה ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(3) 455) אי ביצוע הוראת התובע מיום 3/8/98- עניינה של טענה זו הוא בהפרת חובת הנתבע כלפי התובע שגרמה לנזק כספי לתובע, ומדובר אם כן בעילה נזיקית. מרוץ ההתיישנות מתחיל במקרה כזה לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מהיום שבו אירע הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק. לפי טענה זו עיקר הנזק הנטען התגבש ביום 28/9/98 בו "קוימה הוראתו" באיחור (אליבא דהתובע) ונרכש הפר"ש לפי שער 2.78, ונזק נוסף בסך של 882 ₪ בלבד בארבעת הימים שחלפו מיום 28/9/98 עד ליום 2/10/98 בו השתחרר הפק"מ, בגינם שילם התובע ריבית נוספת על החריגה בחשבון העו"ש עקב פריעת ההלוואה קודם פירעון הפק"מ. ההלכה כפי שנקבעה בפסיקה שמועד התגבשות הנזק לצורך חישוב תחילת מרוץ ההתיישנות הוא משנתגבש הנזק באופן כזה שהניזוק כאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו. בהקשר לזה ראו את דברי כבוד הנשיא ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559, לאמור : "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו..." כאמור הנזק העיקרי התגבש ביום 28/9/98, והרי שחלפו שבע שנים מיום קרות הנזק ועד להגשת התביעה. אולם, טוען התובע כי הוא לא היה מודע לכך שביום 28/9/98 נפרעה יתרת ההלוואה ורק ביום 2/10/98 בו נפרע הפק"מ נודע לו על כך. משהוכח, שתמה תקופת ההתיישנות מיום אירוע הנזק, על התובע הטוען כי נודע לו על הנזק רק במועד מאוחר יותר, להוכיח זאת. בנוסף, התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיהם, במקום שנעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה תחל תקופת ההתיישנות מיום שנודע לתובע על קיומן, בתנאי, שאי ידיעת התובע נובעת "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", נכונים גם לגבי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין עליו מסתמך התובע (ראה ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פ"ד לח(3) 685) מדברי התובע בסעיף 16 לתצהירו לפיהם, כמה ימים לאחר שחזר מחו"ל (25/8/98 לערך) הוציא תדפיס חשבון ונוכח שהוראתו מיום 3/8/98 לא בוצעה, ומעדותו (פרוטוקול הדיון מיום 15/1/2007 עמ' 30 ש' 25, ובמסמך המצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע בסעיף 5) בה מתאר התובע את תרחיש הפיחותים החד שחל באותה תקופה "שמאוד הטריד אותו" ושהוא עקב והתעדכן על כך בתקשורת, אנו למדים, שהתובע היה מודע לכך שהוראתו לא בוצעה הרבה לפני מועד פירעון ההלוואה, והיה מודע לעליית שער הפר"ש באותם ימים, ואין ספק כי בנסיבות כאלה האדם הסביר ינקוט במשנה זהירות ויתעדכן על הקורה בחשבונו. אם כך, טענת התובע כאילו לא ידע על פירעון ההלוואה אינה עומדת בתנאים אלו, ועל כן דינה להידחות. לאור כל האמור הנני סבור כי חלה התיישנות על התביעה כולה. למעלה מן הנדרש אדון גם בשאר הטענות לגופן. ג. האם הפר הבנק את חובותיו כלפי התובע בעת ביצוע העסקה התובעים טענו כי הפרת חובות הנתבע באמצעות עובדיו כלפיהם בעת העמדת ההלוואה מתבטאת במעשים ובמחדלים הבאים: העניק ייעוץ רשלני, מגמתי וחסר תום לב, תוך הטעיית התובע. לא גילה את הפרטים, ולא הזהיר את התובעים מפני הסכנות התמונות בעסקה מעין זו. התנה שירות בשרות. לא החתים ולא יידע את התובעת על פרטי העסקה. בחנתי היטב את כתבי הטענות וחומר הראיות והעדויות שבפני ולא מצאתי כל הוכחה או ראיה התומכת בטענות התובע מלבד עדותו.יתרה מזאת, מהעדויות שבפני מצטיירת תמונה אחרת לגמרי מהתמונה אותה ניסה התובע להציג. מנהל הסניף בתצהירו ובעדותו העיד על כך שהתובע מוכר וידוע כפעיל מאוד בתחום ההשקעות גם בכאלו בעלות סיכון גבוה, בדפי חשבון מחודש מרץ 98 נראית פעולת מכירת מעו"ף בסכום של 9500 ₪ לערך, לדברי מנהל הסניף הפעילות במעו"ף היא הפעילות המסוכנת ביותר שיש בשוק ואפשר לאבד בה את כל הכסף "וגם שחקנים גדולים קונים במשורה" (פרוטוקול הדיון מיום 31/5/07 עמ' 38 ש' 13), ובוודאי שאדם הדיוט שאין לו הבנה בסיסית בעסקאות בנקאיות פשוטות יחסית כמו עסקאות הקצאת אשראי והפקדת פק"מ, לא מתקרב לעסקאות מעו"ף. הגם שמדובר בעיסקה אחת הרי לאור אופיה המיוחד של עסקה מסוג זה , בה יש סיכון לאובדן מלוא ההשקעה, ניתן להסיק כי עצם עשייתה מעידה על הכרות התובע את שוק ההון מעבר לרמה הבסיסית. זאת ועוד, שוורץ העיד, כי בסניף הבנק היה לידו מסוף של בורסה והתובע היה יושב שם הרבה ורואה את התפתחות המסחר היומי בבורסה ונותן הוראות. בנוסף, התובע בעדותו ובמכתב שכתב לנתבע בסמוך לאירועים, הפגין ידע במושגים בנקאיים הנוגעים לעסקאות מט"ח. לאור האמור הנני סבור כי ברשות התובע היה את הידע המספיק בכדי להבין את מהות העסקה שביצע ואת הסיכונים הטמונים בחובה. יתר על כן, נספח ד' לתצהיר הנתבע, נכתב ונחתם על ידי התובע עצמו ובו הוא מצהיר כי "הדבר נעשה בהסכמתי המלאה ולשביעות רצוני" בעדותו אישר התובע את אותנטיות המסמך. התובע אמנם ניסה לטעון שהמסמך הוצא ממנו בכפיה, אך אינני מקבל טענה זו. התובע הינו אדם בוגר ובעל דעה, המכיר ויודע את משמעות העסקה הגדולה אותה ביצע ולכן, אפילו אם נקבל את גרסתו לפיה, מנהל הסניף העלה אותו לחדר פנימי בקומה השנייה והכתיב לו את המילים, אין בזה די בכדי לבסס את טענת הכפייה והאילוץ שכן אין מדובר כאן באיומים או בהפחדות והתובע יכול היה לסרב לנוסח ש"הוכתב" לו ולסרב לחתום על המסמך, ומשכתב את המסמך וחתם עליו הוא מנוע מלהעלות טענות מסוג זה. ובפרט, שהתובע תיאר בעדותו מערכת יחסים נעימה שהתנהלה בינו ובין מנהל הסניף (פרוטוקול הדיון מיום 15/1/07 עמ' 22 ש' 2-6). לטעמי די באמור בכדי להוכיח שהתובע היה מודע למשמעות המסמכים עליהם חתם מרצונו בעת ביצוע העסקה, ולפיכך הוא מנוע מלהעלות טענות על ייעוץ רשלני ו/או הטעיה ו/או אי גילוי פרטים מצד הבנק כלפיו. באשר לטענת התובעת על הפרת חובת הבנק כלפיה בכך שלא יידע אותה ולא דאג להחתימה בפני פקיד על ביצוע העסקה, הרי כפי שעולה מעדות התובע והתובעת, התובעת חתמה בביתה על מסמכי העסקה ובכך אישרה את פרטיה. בנוסף, התובעת הן עפ"י עדותה והן עפ"י עדות התובע הייתה פסיבית בכל הנוגע לפעולות שבוצעו בחשבון הבנק והיא סמכה על התובע (בעלה) שינהל את החשבון לבדו, וכמו שאר הפעולות גם פעולה זו בוצעה ע"י התובע לבדו ללא שיתוף התובעת בפרטיה. בהתנהגותה זו הכשירה התובעת את פעולת התובע והסכימה לה ולתוצאותיה. לאור כל האמור, הנני סבור כי הנתבע לא הפר את חובותיו כלפי התובעים בהעמדת ההלוואה, ולמצער לא הוכיחו התובעים שחובות אלו הופרו. ד. האם הפר הבנק את חובותיו כלפי התובע בעת פירעון ההלוואה טוען התובע, כי ביום 3/8/98 התקשר מחו"ל לשוורץ וביקשו לרכוש עבורו 123,324 פר"ש בשער של 2.44 ₪ באותה שיחה נאמר לו כי הפר"ש נסחר בשערים 2.43, 2.44 והוא הורה לו לבצע את הרכישה בשער של 2.44 (זוהי גרסת התובע בעדותו [פרוטוקול הדיון מיום 15.1.07 עמ' 22 ש' 29] ובמכתבו מיום 15.10.98 [נספח ב' לתצהיר הנתבע] אולם, בסעיף 13 לתצהיר התובע צוין השער 2.44 ולא הוזכר השער 2.43). הוראת התובע בוצעה רק ביום 28/9/98 ובשער גבוה מזה שאישר. לעומתו, טוען שוורץ כי בעת שוחח עם התובע בטלפון צוטטו שני שערים 2.4485 ו- 2.4465 אותם מסר לתובע וזה לא אישר את ביצוע הרכישה מעבר לשער של 2.44. בנוסף, הוא הבהיר לתובע שלא ניתן לבצע רכישת מט"ח בהגבלת שער ולכן הוסכם ביניהם, כי אם ברצונו לבצע את העסקה במועד מאוחר יותר יתקשר התובע ויורה על ביצועה. ברם, התובע לא התקשר ולפיכך לא בוצעה הרכישה. ביום 28/9/98 לא "בוצעה הוראת התובע" אלא הואיל ותם מועד הקצאת האשראי נפרעה ההלוואה מחשבונו של התובע ללא הוראתו לפי השער באותו יום. שוורץ צירף כנספח ג' לתצהירו תיעוד של השיחה עם התובע אותו רשם במהלך השיחה אשר תומך בכל פרטי עדותו במסמך מצוינים השערים שצוטטו באותה שיחה כשמעליהם נכתב "לא לבצע" ו"הלקוח ביקש רק מתחת ל 2.44 לבצע". ובעמוד הבא מצוין בין השאר "לשחרר את הפיקדון ולקנות בכל הפק"מ" "יתקשר לבצע מספרד" "עד 2.44 מעבר לשער לא לסגור". כנספח ד' לתצהירו של שוורץ צורף תדפיס של השערים המצוטטים נכון לתאריך 3.8.98 אותו הוציא התובע ע"י רו"ח שלו מבנק דיסקונט. השערים המצוטטים נעים בין 2.4424 ל- 2.4680, כפי שעולה מעדות התובע ושוורץ בכל יום מצוטטים עשרות שערים ולכל בנק יש שערים שונים, התובע אישר שבהנחה והשערים המצוטטים בנספח ד' היו אכן השערים המצוטטים באותו יום בבנק מסד שוורץ לא היה צריך לבצע את הרכישה לפי הוראתו. זאת ועוד, אישר התובע בעדותו כי ב- 3.8.98 בשעה שהתקשר "לא היו שערים שאפשר להתמודד איתם" (פרוטוקול מיום 15.1.07 ע' 23 ש' 13). מכל האמור לעיל אני למד שהתובע לא חולק שהוראתו מיום ה 3/8 הייתה לבצע רכישה רק מתחת לשער 2.44 ולא יותר, והמחלוקת היחידה נוגעת לשערים המצוטטים באותו יום. התובע לא הציג כל הוכחה שבעת ששוחח עם שוורץ בטלפון השער המצוטט עמד על פחות מ 2.44, וחומר הראיות המוצג בפני (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר הנתבע) תומך דווקא בעדות שוורץ שנתמכה אף בעדותו של מר אבי נגרי. מהימנות העדויות כלל הוא כי לא ניתן להוכיח קיומה של עילת תביעה ע"י הצבעה על סתירות ותמיהות בגרסת הנתבע. תחילה על התובע להעמיד גרסה אחידה, עקבית ואמינה המוכיחה את עילת התביעה. בעדות התובע, שהיא העיקרית מבחינת התובעים, עלו סתירות, תמיהות ואי דיוקים אשר מטילים ספק בגרסת התובעים. בסעיף 13 לתצהירו מציין התובע כי ביום 3.8.98 התקשר לשוורץ מחו"ל וזה אמר לו כי שער הפר"ש עומד על סך של 2.44 והוא ביקש ממנו כי ירכוש עבורו בו במקום פר"ש בגובה יתרת ההלוואה לשם סילוק יתרת ההלוואה. אמירה זו עומדת בסתירה לאמור במכתבו מיום 15.10.98 (נספח ב' לתצהירו) שם מציין הוא כי שוורץ אמר לו שהשער 2.43 ושוורץ התקשר לנגרי והוא (התובע) נתן הוראה לקנות בשער 2.44. התובע כי שוורץ אמר לו שני שערים 2.43 ו-2.44. אין לו הסבר מדוע ציון השער 2.43 לא מופיע בתצהירו (פרוטוקול 15.1.07 ע' 23 ש' 1-7). נשאל התובע "אתה בעצם לא יודע אם באותו יום בכלל בבנק מסד היו שערים מצוטטים של 2.44 ומטה?" והוא משיב "נכון. 2.44 היה"... כשנשאל "מהיכן אתה יודע כי היה 2.44 עגול?" השיב "לא יודע" (פרוטוקול מיום 15.1.07 ע' 30 ש' 4-7). טוען התובע בעדותו כי כבר בסביבות חודש אפריל היה לו חשש כבד שההלוואה שנטל תוביל אותו להסתבכות כלכלית (פרוטוקול מיום 15.1.07 ע' 31 ש' 26-29). אמירה זו לא מתיישבת עם אמירתו הקודמת שלא טרח לבדוק את שערי הפר"ש מ-30.3.98 ועד 6.7.98 (שם ע' 20 ש' 2-3) ואף לא עם אמירתו כי ראה שמקבל תשואה יותר גבוהה בפק"מ מהההלוואה כמו שנאמר לו (שם ע' 20 ש' 5). התובע מאשר כי עד חודש יולי 1998 כולל חודש יולי העיסקה השתלמה לו. התובע לא ביקש לפרוע את ההלוואה לא ב-30.4 לא ב-30.5 לא ב-30.6 ולא ב-30.7 לטענתו כי נאמר לו שרק ב-30.9. הוא יכול לפרוע את ההלוואה. לטענתו בגלל שפחד הוא פנה לשיטרית וביקש לפרוע ואז הוא הסכים לפרוע חלק מההלוואה (ע' 19 ש' 21-24) אך מוסיף ומציין כאמור כי גם ב- 30.4 היו לו חשששות אך הוא לא פנה אז (ע' 19 ש' 26). עוטבדות אלה מצביעות על כך שהתובע שלט בעיסקה, הבין את תוצאותיה וכמו כל משקיע כל עוד ראה שהעיסקה משתלמת הניח לה להקטין חשיפה כאשר נחה דעתו כי מיצה את העיסקה ובכל מקרה יש בדברים אלה כדי לסתור את טענתו כי זו עיסקה שהוצעה לו ע"י הבנק. בסעיף 11 לתצהירו מציין התובע כי שיטרית אפשר לו לפרוע את ההלוואה באופן חלקי (83,000 פר"ש) בתאריך 31.7.98. התובע בעדותו הפנה למסמך ביצוע העיסקה (ת/1) והנה מתברר מעיון במסמך זה כי יום הערך של הביצוע הוא 6.7.98. כשהופנתה תשומת לבו של התובע לעובדה זו ציין כי אולי ישנה טעות בתאריך המצויין בסעיף 11 לתצהירו (ע' 21 ש' 14). תמיהה עולה גם בהתנהגות התובע בעקבות סירובו של שיטרית לפרוע את כל ההלוואה כטענתו. הוא לא מתלונן כי לטענתו היו לו יחסים טובים עם שטרית (ע' 22 ש' 5) והוא לא פונה לממונים עליו אלא דווקא לשוורץ הכפוף לשטרית בתאריך 30.7.98 שיפרע את ההלוואה. התובע מציין כי טרח לפנות ב-28.9.98 להוציא שערים מרו"ח שלו כי מר נגרי סירב למסור לו את השערים (ע' 29 ש' 18-19) המסמך הוגש וסומן נ/1. לכן, נשאל התובע : אם כך אזי כבר ב-28.9.98 ידע שנהגו עימו שלא כדין השיב כי הוציא את המסמך בחודש אוקטובר. הוא לא ידע ליתן הסבר מדוע רשום במסמך התאריך 28.9.98. כמובן שתשובת התובע באה כדי לשלול את טענת ההתיישנות. לפיכך ולאור כל האמור לעיל מעדיף אני את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים. סיכום לאור האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם ביחד ולחוד לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. נזיקיןהתיישנות