קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות דוח חניה / התיישנות עבירות חניה 3 שנים או 10 שנים: העובדות וגדר המחלוקת 1. המבקשת 1 (להלן - המבקשת) היתה הבעלים הרשומים של הרכב נשוא תובענה זו (להלן - הרכב) בכל התקופה הרלבנטית. המבקש 2 (להלן - המבקש) הוא בעלה של המבקשת. המשיבה הוציאה למבקשת, בתקופה שמיום 19.4.99 ועד ליום 21.12.01, 17 הודעות תשלום קנס (הידועות בכינויין: "דו"חות", וכך יכונו להלן) בגין עבירות שנעברו על חוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 (להלן - חוק העזר) בקשר לרכב. 2. העבירות, נשוא הדו"חות, הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט, כהגדרת מושג זה בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ), לאמור: הברירה בידי מי שקיבל הודעת תשלום קנס מסוג זה (הדו"ח) לשלם את הקנס הנקוב בה בתוך הזמן הנקוב בה או להודיע בתוך אותו זמן על רצונו להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). לא שולם הקנס ולא הוגשה בקשה להישפט, יראו אותו אדם, "כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס" (סעיף 229 (ח2)). כיוון שהמבקשת לא שילמה את הדו"חות ולא ביקשה להישפט עליהם הרי היא כאילו הורשעה בבית המשפט ונגזרו עליה אותם קנסות. המשיבה פועלת לגביית הקנסות מאת המבקשת בהתאם לפקודת המסים (גבייה). 3. המבקשים העלו בכתב התובענה ובתצהיר התומך בו, שניתן על ידי המבקש, טענות הנוגעות לביטול ההרשעות וגזרי הדין, טענות הנוגעות להתיישנות העבירות הנקובות בדו"חות וטענות הנוגעות להתיישנות העונשים שנקבעו בגזרי הדין. כך למשל, טענו המבקשים כי המבקש הוא שעשה שימוש ברכב בכל התקופה הרלבנטית ולכן יש לבטל את ההרשעות של המבקשת בכל הדו"חות הנדונים. עוד טענו המבקשים, כי לא קיבלו את הדו"חות לביתם כנדרש על פי תקנה 41 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן - התסד"פ) וכי ידעו עליהם לראשונה רק בחודש אוגוסט 2004 ממכתב ששלחה אליהם המשיבה, ומשכך התיישנו העבירות. הטענות הללו, אין מקומן לידון בבית משפט זה, אלא בבית המשפט המוסמך לדון באותן הרשעות, כלומר בבית המשפט לעניינים מקומיים, כהלכת בית המשפט העליון ברע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש (2008) (וראו גם: ה"פ (שלום ת"א) 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל-אביב-יפו (2006) ). ואכן, בפתח הדיון הצהיר המבקש (בשמו ובשם המבקשת), כי הוא מצמצם את טענותיו להתיישנות העונשים בלבד, והוא חזר על עמדתו זו גם בסיכומים שהגיש (עמוד ראשון). משכך, יצטמצם הדיון כאן בטענות שהועלו ובראיות שהוצגו בקשר להתיישנות העונשים בלבד. תקופת ההתיישנות של העונשים 4. מהי תקופת התיישנותם של העונשים שנפסקו בהודעות תשלום קנס שהוצאו בגין עבירות הקשורות להעמדת רכב וחנייתו על פי חוקי עזר עירוניים? "הנחת העבודה" עד כה היתה שהתקופה היא שלוש שנים בהיות העבירה חטא, וזאת בהתאם לסעיף 10 לחסד"פ ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בפסק דין סצ'י (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, בעמוד 553). אך המשיבה העלתה כאן טענה מפתיעה, לפיה, פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין מנצורי-טחורש (רע"א 10200/07 עו"ד מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (2008) ) שינתה את סיווגן של עבירות אלה מחטא לעוון, וממילא השתנתה גם תקופת התיישנות העונשים שנפסקו בגין אותן עבירות בהתאם לסעיף 10 לחסד"פ לעשר שנים. אדון, אפוא, תחילה בטענה זו. 5. ההוראה בדבר התיישנותם של עונשים שנפסקו מצויה בסעיף 10 לחסד"פ: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים. " סיווג העבירות קבוע כיום בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין): "אלה סוגי העבירות לפי חומרתן: (1) "פשע" - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים; (2) "עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; (3) "חטא" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום." 6. עבירות הקנס הנדונות הן עבירות שהעונש עליהן הוא קנס בלבד, ולפיכך חלה עליהן הסיפא שבסעיף 24(2) או הסיפא שבסעיף 24(3) הנ"ל. כיוון שכך, הסיווג לעוון או לחטא נקבע על פי השאלה, האם הקנס עולה או אינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. אך מה שיעורו של "קנס שלא נקבע לו סכום"? על כך בא סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: "אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים חדשים;" 7. בעקבות כך העיר כב' השופט מצא בפסק דין סצ'י (עמ' 553 למעלה): "עונשן של עבירות החניה נושא ענייננו הוא קנס בלבד, והקנס הקבוע לצדן אינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס, ולא נקבע לו סכום (ראו: סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין), לפיכך אין מחלוקת כי על פי סווגן דהיום בסעיף 24 לחוק העונשין נופלות עבירות החניה האמורות בגדר "חטא", ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן הוא שלוש שנים". ארשה לעצמי להעיר על אי דיוק מסוים בהנמקתו של כב' השופט מצא, הגם שאין בכך כדי לשנות את התוצאה. הערה זו חשובה להמשך הדיון. בציינו את "הקנס הקבוע לצדן" של עבירות החניה כיוון כב' השופט מצא בוודאי לקנסות שנקבעו בצו העיריות (עבירות קנס), תשל"א-1971, הם הקנסות הנקובים בהודעות תשלום הקנס (הדו"חות). אולם, הקנסות הללו אינם הקנסות המירביים שניתן להטיל על אותן עבירות, אלא הם מעין "הנחה" הניתנת למי שבחר לשלם את הקנס ולא להכביד על מערכת בתי המשפט, כתיאורו של כב' השופט רובינשטיין בענין מנצורי-טחורש (סעיף כ"ג לפסק הדין), אך אם בחר אותו אדם להישפט מוסמך בית המשפט להטיל קנס על פי שיעורי הקנסות הנקובים בחוק העונשין, כמפורט לעיל, כאשר הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס הופך להיות הסף המינימלי (סעיף 230 לחסד"פ, וראו גם: ע"א (מחוזי ירושלים) 6296/05 סלאמה נ' מדינת ישראל, , והשוו: מנצורי-טחורש, סעיף כ"ז לפסק הדין). אולם, כיוון שאין חולק כי גם בתקופה שניתן פסק דין סצ'י, הקנס המירבי שניתן היה להטיל על עבירות מסוג זה לא עלה על שיעורו של "קנס שלא נקבע לו סכום" כמפורט לעיל, הרי שאין בהערה זו כדי להשפיע על התוצאה, לפיה עבירות החניה סווגו כחטא והתיישנות העבירות עליהן הינה שלוש שנים. 8. הדיון המחודש הנדרש בנושא זה עולה לאור תיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000 (להלן - תיקון 51), שבעקבותיו תוקן סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה), באופן שאם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט, ניתן להטיל עליה "קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין". כיוון שכך, הוחלף סיווגן של אותן עבירות מחטא (בהתאם לסעיף 24(3) סיפא לחוק העונשין) לעוון (בהתאם לסעיף 24(2) סיפא לחוק העונשין). בעקבות כך נפסק, כי ההתיישנות על עבירות הקנס שבפקודת התעבורה מאז תיקון מס' 51 היא עשר שנים ולא שלוש שנים כפי שהיה קודם לכן (מנצורי-טחורש, סעיף כ"ח לפסק הדין. קודם לכן נפסקה פסיקה דומה בפסק דינו של כב' השופט סולברג בה"פ (שלום י-ם) סלאמה נ' מדינת ישראל (2005), שאושר בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6296/05, וכן ראו: ה"פ (שלום ת"א) 200946/05 עו"ד בר-אל נ' מדינת ישראל (2006) ). 9. המשיבה טוענת כי יש להחיל אותו דין גם על עבירות החניה שעל פי חוקי העזר העירוניים, באופן שגם הן יסווגו כעוון והתיישנות העונשים עליהן תהא עשר שנים. המשיבה לא נימקה את טענתה מעבר לדברים הללו והסתפקה בהפניה להערת שוליים בענין זה במאמרו של עו"ד דב גלעד כהן: "תנאי הסף להגבלת אמצעי גביה מנהליים מכוח פקודת המסים גביה" ( ה"ש 12), אך גם כאן לא נמצאה הנמקה מתאימה. למרות זאת, אני מוצא לנכון להתייחס לטענה זו משום, שלכאורה תיקון 51 אמור לחול גם על עבירות החניה שבחוקי העזר, וזאת מהטעם שחוקי העזר העירוניים הדנים בהעמדת רכב וחנייתו הותקנו מכח סעיף 77(א) (2) ו (3) לפקודת התעבורה, כפי שגם מצוין בפתיחתו של חוק העזר הנדון כאן: "בתוקף סמכותה לפי סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות וסעיף 77 לפקודת התעבורה, מתקינה מועצת עיריית תל אביב חוק עזר זה". ועוד יצוין, כי סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר "עבירת תעבורה" כך: "עבירה על פי פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה". 10. ולאחר כל אלה דין טענתה זו של המשיבה להידחות מהטעם הפשוט, ששיעור הקנס המירבי שניתן להטיל על עבירות על פי חוקי העזר העירוניים מצוי במקום אחר: סעיף 254 לפקודת העיריות: "עונשין - העובר על הוראת חוק עזר, דינו - קנס של 3,300 שקלים חדשים…" הוראה זו היא הוראה ספציפית החלה על כל העבירות לפי חוקי העזר העירוניים ולכן היא גוברת על ההוראה הכללית שבסעיף 62 לפקודת התעבורה. כיוון שהקנס המירבי הנקוב בסעיף 254 לפקודת העיריות אינו עולה על שיעור הקנס הנקוב בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, הרי שסיווגן של עבירות החניה שעל פי חוקי העזר הינו בהתאם לסעיף 24(3) סיפא לחוק העונשין, כלומר: חטא. בהתאם לכך, תקופת ההתיישנות על העבירות הללו ממשיכה להיות כפי שהיתה: שלוש שנים. תיחום גבולות ההתיישנות וחזקת המסירה 11. מתי מתחיל מועד מרוץ התיישנות העונש בעבירות קנס? על פי סעיף 10 לחסד"פ, מרוץ התיישנות העונשים מתחיל "מיום שפסק הדין נעשה לחלוט". כאשר מדובר בעבירת קנס, קובע סעיף 229(ח2) לחסד"פ: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס." המועד הנקוב בסעיף 229(א) לחסד"פ, שסעיף 229 (ח2) מפנה אליו הוא תשעים ימים מיום המצאת הודעת תשלום הקנס. 12. כאשר יש בפנינו אישור חתום על ידי הנאשם או אישור אחר המוכיח את יום המצאת הודעת תשלום הקנס, הדבר ברור. אך מהו יום ההמצאה של הודעת תשלום קנס שנשלחה בדואר רשום, אך אין לנו כל ראיה ישירה על המצאתה לנאשם? לכך באה תקנה 44 א לתסד"פ: "חזקת מסירה בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". 13. אמור מעתה, מרוץ התיישנות העונשים בעבירות קנס, שהנאשם בהן לא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט עליהן, וכשאין בפנינו ראיה אחרת על המצאת הודעת תשלום הקנס לנאשם, מתחיל 105 ימים מהיום שהודעת תשלום הקנס נשלחה אליו בדואר רשום (15 יום מכח החזקה שבתקנה 44 א לחסד"פ ועוד 90 יום לפי סעיף 229(א) לחסד"פ). ויצוין עוד, כי על פי סעיף 225 א(א) לחסד"פ ניתן להמציא הודעת תשלום קנס תוך שנה בלבד מיום ביצוע עבירת הקנס (זוהי, למעשה, גם תקופת התיישנות עבירת חטא לפי סעיף 9(א)(4) לחסד"פ). 14. יחד עם זאת, על פי סעיף 10 לחסד"פ, אם הוחל בביצועו של עונש אך הביצוע הופסק, הרי שמרוץ התיישנות העונש מתחיל מחדש מיום ההפסקה. וכשמדובר בעבירת קנס, הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בד"וח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחסד"פ, ונקיטת מהלך כזה לפני חלוף תקופת ההתישנות מחזירה את מרוץ ההתישנות לנקודת ההתחלה ומנין התקופה מתחיל מראשיתו (סצ'י, עמ' 550-549). 15. האם חזקת המסירה שבתקנה 44א' לתסד"פ חלה גם על מכתבי הדרישה החוזרים? התקנות המתיחסות להמצאת מסמכים בעבירות קנס (סימן ד' לתסד"פ) מתיחסות להמצאת הודעת תשלום הקנס, כלומר להמצאת הדרישה הראשונה, ולכך בלבד. מכך נובע, שמחד, אין חובה לשלוח את מכתבי הדרישה החוזרים בדואר רשום דווקא, ומאידך, שאם מכתבים אלה נשלחו בדואר רשום, הרי שלא חלה עליהן חזקת המסירה שבתקנה 44 א לתסד"פ. יוצא מכלל זה המכתבים שנשלחו מכח תקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), תשס"ב-2001, שהותקנו מכוח חוק סדר הדין הפלילי ( תיקון מס' 32), התשס"א-2001, תיקון הידוע בשם "מבצע שטרית" על שמו של שר המשפטים דאז מאיר שטרית שיזם אותו (להלן - מבצע שטרית). על פי תקנה 5 לאותן תקנות, הרי שאם נשלח שובר תשלום חדש בהתאם לתקנות אלה, תחול על המשלוח האמור חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א' לתסד"פ. 16. לעומת זאת, עלי לדחות טענה של המשיבה, לפיה אין להחשיב את כל תקופת מבצע שיטרית, 9.5.02-27.11.01 לצורך חישוב תקופת התיישנות הקנס. תיקון מס' 32 לחסד"פ הנ"ל לא אסר על הרשות המקומית לפעול לגביית הקנס בתוך תקופה זו, אלא קבע חישוב מופחת של הקנס למי שדאג לשלם את קנסותיו בתוך אותה תקופה. אין בכך כדי לגרום להשעיית תקופת ההתיישנות. ועוד אינני מקבל את טענת המשיבה, לפיה, היה חובה על כל חייבי הקנס לפנות לרשות המקומית לשם תשלום הקנס המופחת. תיקון מס' 32 העניק למעשה "הנחה" למי שהיה חפץ בכך, כלומר למי שדאג לפנות לרשות להסדרת החוב. מי שלא עשה כן, הפסיד אותה "הנחה", ואין לגזור מכך חובה על החייב לפנות לרשות להסדרת החוב. גם תקנה 3(א) לתקנות מבצע שיטרית הנוקט בלשון "יפנה" ("חייב קנס שלא קיבל תשלום חדש בתוך 40 ימים מיום תחולתן של תקנות אלה, יפנה לבית המשפט" וכו') אינה אלא הנחייה פרוצדוראלית למי שחפץ מיוזמתו להסדיר את החוב, כשלא נעשתה פנייה אליו, אך אין לגזור מכך חובת פנייה. ליישום הדברים בענייננו 17. המשיבה צירפה לכתב תשובתה (נספח א') פירוט דו"חות החניה הנדונים, 17 במספר. הנספח מפרט בטור אחד את תאריכי העבירה ביחס לכל אחד מהדו"חות, תאריכים אלה הם בין הימים: 22.12.01-19.4.99. טור אחר מפרט מהו "התאריך הקובע" לתחילת התיישנות העונשים. לנספח צורפו אישורים על משלוח בדואר רשום של כל הודעות הקנס, כאשר מוטבעת בהם חותמת המצביעה על מועדי המשלוח. על פי המועדים הנקובים באישורים אלה חושב מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, 90 יום ממועד משלוח ההודעות. בחישוב זה לא נלקחו בחשבון 15 הימים הנקובים בתקנה 44 לתסד"פ, ובכך הוקדם מועד ההתיישנות ב-15 ימים. כיוון שהמשיבה לא עמדה על כך וכל חישוביה נעשו בהתאם ל"תאריכים הקובעים" שבנספח הנ"ל, הרי שלצורך ההכרעה כאן ייחשבו תאריכים אלה כמועדי תחילת מרוץ ההתיישנות. בהתאם לכך, מועדי תחילת מרוץ ההתיישנות הם בין הימים: 13.8.02-6.12.99. אלה הם גבולות המועדים הראשונים של תקופת ההתיישנות (לכל אחד מהדו"חות, בהתאם). 18. בכתב התובענה מציינים המבקשים כמועד הראשון שנשלחה אליהם הדרישה החוזרת לתשלום הקנסות את יום משלוח המכתב מיום 19.12.04, אך כבר במכתב בא כוחם למשיבה, שצורף כנספח ב' לכתב התובענה, צוין (בסעיף 2) מועדו של מכתב קודם שנשלח אליהם ביום 5.8.04, ובסיכומיהם (סעיף 9) לא מוכחש קבלתו של מכתב זה. נמצא, שגבול המועד האחרון של תקופת ההתיישנות הינו: 5.8.04. 19. כיוון שכך, נמצא ש"התאריכים הקובעים" ביחס לשלושת הדו"חות האחרונים, מס' 15, 16 ו-17 נמצאים בתוך תקופת ההתיישנות של שלוש השנים (24.8.01, 20.11.01 ו-13.8.02, בהתאם). לעומת זאת, כל ה"תאריכים הקובעים" ביחס ל-14 הדו"חות האחרים נמצאים מחוץ לתקופה של שלוש שנים. נמצא, שהמשיבה צריכה להראות "ביצוע" כלשהו של העונש קודם לתקופה זו, אך בתוך שלוש שנים מ"התאריך הקובע" לכל דו"ח, על מנת לחדש את מרוץ ההתיישנות מתחילתו. וכשמדובר בעבירות קנס, הרי שכאמור לעיל, די להוכיח את משלוחם של מכתבי דרישה חוזרים. 20. במקרה דנן, מכתבי הדרישה החוזרים היחידים, שעשויים היו לענות על התנאים דלעיל, ושהיה בכוחם לחדש את תקופת ההתיישנות מראשיתה, הם המכתבים, שעל פי טענת המשיבה, נשלחו למבקשת במסגרת מבצע שיטרית בין החודשים אוקטובר לדצמבר 2001 (סעיף 1 לתצהיר גב' עמיאל). אילו משלוחם של מכתבים אלה היה מוכח, היה בכוחם לעצור את מרוץ ההתיישנות ולחדש את תקופת ההתיישנות מחדש, שכן המועדים הנטענים למשלוח המכתבים מצויים בתוך תקופת שלוש השנים מימי "התאריכים הקובעים" של כל הדו"חות ובתוך תקופת שלוש השנים שעד יום קבלת מכתב הדרישה החוזר על ידי המבקשים ביום 5.8.04. 21. כאמור לעיל, חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א' לתסד"פ חלה גם על משלוחם בדואר רשום של מכתבי מבצע שיטרית, אך לשם העמדת החזקה יש להוכיח את משלוחם של המכתבים בדואר רשום, וללא הוכחה כזאת לא קמה כלל החזקה הנזכרת (השוו לדבריו של כב' השופט רוזן בפסק דין גנאל: עפ"א (ת"א) 80059/07 גנאל נ' עיריית תל-אביב (2007) ). 22. האם הוכח משלוחם של מכתבי מבצע שיטרית למבקשים? מתוך כל המסמכים והראיות שצירפה המשיבה בהקשר זה לכתב תשובתה ולתצהירה של גב' עמיאל, ישנו מסמך אחד בלבד הקשור ישירות למבקשים: נספח ג' לכתב התשובה. על פי האמור בכתב התשובה (סעיף 8) זהו העתק דו"ח ממערכת האוטומציה בנוגע לשליחת הודעות המבצע מיום 30.10.01. מסמך זה מפרט, אכן, את 15 הדו"חות שהיו עד לאותו מועד למבקשת, את פרטיה של המבקשת, את סכומי הקנסות, ועוד. אך העיקר הנדרש לעניינו אין בו: ראיה לכך שהמכתב או המכתבים נשלח או נשלחו בדואר רשום או בכל דרך אחרת למבקשים. 23. במקום זאת תיארה המצהירה מטעם המשיבה, גב' עמיאל, שתפקידה הוא אחראית בקרה של מחלקת חניה ואכיפה בעיריית תל-אביב, באריכות ובפירוט רב, את כל תהליך הטיפול שנעשה ביחס למכתבי מבצע שיטרית, החל מעיבוד הנתונים והכנת הקבצים המתאימים במשרדי המשיבה, עבור דרך העברת הקבצים לחברה "אניה דיוור ישיר" לשם הדפסת המכתבים, וכלה בהעברת המכתבים לרשות הדואר ומשלוחם בדואר רשום. בתי המשפט השונים היו חלוקים בהתייחסותם לקבילותם ומשקלם של הראיות "הכוללניות" הללו. לכדי הכרעה מחייבת של בית המשפט העליון הדברים לא הגיעו, אך גם פסיקה מנחה של בית המשפט המחוזי איננה, מהטעם שגם בערכאה זו נחלקו הדעות. שתי הדעות הנגדיות המייצגות מצויות בפסק דינו של כב' השופט מודריק בענין גל (עפ"א 8329/05 גל נ' עיריית תל אביב (2006) ), מחד, ובפסק דינו של כב' השופט רוזן בענין גנאל הנ"ל, מאידך. בעוד שכב' השופט מודריק הכיר בקבצים האמורים כרשומה מוסדית על פי סעיף 36(ד) לפקודת הראיות, וראה בהם ראייה למשלוח מכתבי הדרישה, כב' השופט רוזן סבר שאין להכיר בהם כרשומה מוסדית, וכי הם אינם מהווים ראיה למשלוח המכתבים. 24. אני נוטה לסבור כדעתו של כב' השופט רוזן בענין גנאל, אך מכל מקום בענייננו אני סבור כי אין בכל הראיות "הכוללניות" כדי להוות הוכחה למשלוח מכתבי מבצע שיטרית. אין כל אינדיקציה לכך שהקובץ על שם המבקשת (נספח ג' לתשובה) נכלל בפועל בקבצים שנמסרו לחברה אניה. ואפילו היינו צולחים חולייה זו, אין כל אינדיקציה לכך שקובץ זה נכלל בקבצים, על פיהם הודפסו מכתבי הדרישה על ידי אנייה ולכך שמכתבי הדרישה הללו נמסרו על ידי אניה לרשות הדואר, וזאת מהטעם הפשוט שלא העיד איש מטעם חברת אניה. ואפילו היינו צולחים משוכה זו, אין כל אינדיקציה לכך שמכתבי הדרישה המתייחסים למבקשת נשלחו בפועל על ידי רשות הדואר, גם זאת מהטעם הפשוט שאיש לא העיד מטעם רשות הדואר. אכן, אני מודע לקשייה של המשיבה להוכיח את כל "קרונות הרכבת" ביחס לכל חייב מחייבי קנסות החניה, שעניינם טופל במסגרת מבצע שיטרית. אך, אילו לפחות היה מוכח שהקובץ השייך למבקשת אכן "עלה על הרכבת", הרי שעובדה זו בצירוף עדויות "כלליות" של עובדי אניה ורשות הדואר על הטיפול באותם קבצים, יכולה היתה להוות את ההוכחה הנדרשת למשלוח מכתבי הדרישה. אך במקרה דנן, כאמור, לא הוכח שהקובץ של המבקשת אכן נכנס בפועל לאותה "מסילה", וכן לא העידו עובדים של חברת אניה ושל רשות הדואר. 25. יתירה מזו, העדרם של מסמכים, שעל פי המשיבה עצמה צריכים היו להימצא אצלה, תומך בסברה שמכתבי הדרישה למבקשת לא נשלחו כלל. במה דברים אמורים? גב' עמיאל צירפה לתצהירה שתי דוגמאות של הודעות מבצע שנשלחו לשני חייבים אחרים ושהוחזרו למחלקה על ידי הדואר (נספחים ד' ו-ה'). נספחים אלה כוללים, ביחס לכל אחד מהחייבים, חותמת דואר המאשרת את העדר המסירה, את שובר תשלום הקנס החדש שנשלח אליהם ופירוט של דו"חות החניה. לגירסת המשיבה (סעיף 80 לתשובה), מכתבי הדרישה המתייחסים למבצע שיטרית נשלחו למבקשת, אך הוחזרו למשיבה בציון "לא נדרש" משום שהמבקשת נמנעה מלקבלם. אם כך, סביר היה שמסמכים הדומים לנספחי ד' ו-ה', המתייחסים למבקשת, יימצאו אצל המשיבה. אי הצגתם של המסמכים הללו עשויה להצביע על כך שמכתבי הדרישה לא נשלחו בפועל למבקשת. 26. עדותה של הגב' עמיאל בבית המשפט רק מחזקת את כל האמור לעיל: עמ' 8, שורה 27: "ש. הראי את הרשימה עם השם שלנו בתוכו עם חותמת של הדואר ת. זה לא קיים" עמ' 10, שורה 13: "ש. יש לך מסמך שאת יכולה להראות שהשם שלנו מופיע ושנשלח בדואר רשום? ת. לא" עמ' 12, שורה 9: "ש. איך את יודעת שזה לא נדרש? ת. זה חוזר מהדואר. לא צירפנו את זה". 27. מסקנתי מכל אלה הינה, לכן, שלא הוכח משלוחם של מכתבי מבצע שיטרית למבקשת. משכך, מרוץ ההתיישנות של העונשים המתייחסים ל-14 הדו"חות הראשונים שברשימה שבנספח א' לכתב התשובה לא הופסק, ומשחלפו שלוש שנים מתחילת מרוץ ההתיישנות של כל הדו"חות הללו קודם למכתב הדרישה שנשלח למבקשת ביום 5.8.04, הרי שהעונשים בכל הדו"חות הללו התיישנו. העדר תצהיר מטעם המבקשת 28. המבקשת עצמה, עליה הוטלו הקנסות בכל הדו"חות הנדונים, לא הגישה תצהיר מטעמה, אלא הסתפקה בתצהירו של המבקש. המבקש נשאל על כך בחקירתו, והשיב (עמ' 6): "הכנתי תצהיר, שכחתי להגיש אותו". אמנם, לא היה הכרח בהגשת תצהיר של המבקשת דווקא וכיוון שכתובתם של המבקשים היא אחת גם המבקש יכול היה להעיד בשאלת המצאת המכתבים. אך עדיין יש טעם לפגם בכך, שהמבקשת לא טרחה להגיש תצהיר אישי שלה ולהעיד באופן אישי. בהתחשב בכך, לא אפסוק הוצאות למבקשים. תוצאה 29. ניתן בזה צו הצהרתי לפיו כל העונשים, נשוא דו"חות מס' 1 עד 14 (כולל) ברשימה שבנספח א' לכתב התשובה, התיישנו, ואין לפעול לגביית הקנסות הכלולים בהם. העונשים, נשוא דו"חות מס' 15, 16 ו-17, לא התיישנו, וניתן לפעול לגביית הקנסות הכלולים בהם. אין צו להוצאות.משפט תעבורהחניההתיישנותדוח חניה