קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת בנק: כללי זוהי תביעת בנק נגד לווים, ונגד מי שערבו ללווים, לתשלום סך של 335,264 ₪ בגין הלוואה שלא נפרעה. הנתבעים טוענים להתיישנות, מעשה בית דין, ולרשלנות של כונס הנכסים מטעם הבנק במימוש הנכס ששובד להבטחת ההלוואה. העובדות ראשיתה של הפרשה שלפניי בבקשת הנתבעים 1-2 (להלן - "הלווים"), מהתובע (להלן - "הבנק"), לקבל הלוואה לצורך רכישת מגרש ובניית בית ביישוב גיזו. הבנק הסכים להלוות ללווים סך של 252,000 ₪, ובעקבות כך חתמו הלווים והבנק על הסכם הלוואה מיום 28/08/94 (ת/1). הנתבעים 3-5 חתמו על הסכם ההלוואה כערבים (להלן - "הערבים"). לשם הבטחת פרעון ההלוואה נרשם לטובת הבנק משכון על זכויות הלווים לפי הסכם הפיתוח שנכרת בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל. אין חולק כי הלכה למעשה מימשו הלווים רק סכום של 100,000 ₪ מתוך סכום ההלוואה שאושר להם. סכום זה הועבר על ידי הבנק ישירות למינהל מקרקעי ישראל ולחברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשיתיים (להלן - "המינהל"). אחר הדברים האלה החלו הלווים לפרוע את ההלוואה. הלווים שילמו את התשלום הראשון ביום 01/09/94, והמשיכו לפרוע את ההלוואה כסדרה עד יום 01/11/95. ואולם, מאז ועד היום לא שילמו הלווים סכומים נוספים על חשבון ההלוואה. לאחר שהלווים פיגרו בפרעונם של מספר תשלומים הגיש הבנק, ביום 28/02/96, תביעה נגד הלווים הערבים בגין הפיגורים שהצטברו עד אותה עת. ביום 21/04/96 ניתן נגד הנתבעים פסק דין המחייב אותם לשלם לבנק סך של 3,767 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות (ראו - נספח כ"ג לבקשה להארכת המועד להגשת הודעת צד ג'). 3. על אף פסק הדין שניתן נגדם לא פרעו הנתבעים את חובם, ולכן פתח הבנק, ביום 01/10/97, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון שניתן להבטחת ההלוואה. ב"כ הבנק בתובענה שלפניי ייצג את הבנק גם בהליכי ההוצאה לפועל, וביום 04/02/98 מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים (להלן - "הכונס"). ביום 12/02/98 פנה הכונס למינהל מקרקעי ישראל בבקשה שמינויו ככונס ירשם בספרי המינהל, אך ביום 19/02/98 השיב המינהל כי ההסכם בין המינהל ללווים בוטל בשל אי עמידת הלווים בתנאיו. משמעות הודעה זו היתה כי הנכס הממושכן ירד למעשה לטמיון. הכונס טוען כי במצב דברים זה הוא פעל ל"החייאת" ההסכם במטרה למכור לצד ג' את זכויות הלווים לפי ההסכם. הניסיון להחייאת ההסכם לא צלח, לטענת הכונס בגלל שהנתבעים הכשילו אותו, ולטענת הנתבעים בגלל שהכונס הכשיל אותו. כך או כך, בחודש מרץ 2003 הבהיר המינהל לכונס כי החוזה לא "יחזור לחיים" (עדות הכונס בעמ' 27 ש' 10-13), ובעקבות זאת, ביום 23/09/03, הגיש הכונס את התביעה שלפניי, על מלוא סכום ההלוואה שטרם נפרע. 4. להשלמת תמונת המגעים מול המינהל יצויין, כי מספר שנים לאחר הגשת התובענה, ביום 29/03/06, פנה הכונס למינהל בדרישה לקבל חזרה את הסכום ששילמו הלווים, אך הכסף לא הוחזר עד היום. עם זאת, שני הצדדים מסכימים כי ניתן לקבל לפחות חלק מהכסף חזרה (ראו - הודעות הצדדים מיום 08/01/09 ומיום 13/01/09). טענות הצדדים הבנק טוען כי מאחר והנתבעים לא חולקים על כך שההלוואה לא נפרעה, הרי שעליהם להשיב את יתרת ההלוואה בהתאם להוראות הסכם ההלוואה. בפי הנתבעים מספר טענות ובהן, התיישנות, מעשה בית דין שנוצר עקב פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה שהגיש הבנק, והתרשלות של כונס הנכסים בהתנהלותו מול מינהל מקרקעי ישראל. הערבים טוענים כי הם "ערבים יחידים" לפי הוראות חוק הערבות, תשכ"ז - 1967, ולפיכך לא ניתן לתבוע אותם בטרם מוצו ההליכים נגד הלווים. הערבים מוסיפים וטוענים כי הבנק הטעה אותם לחשוב שההלוואה מובטחת במשכנתה, בעוד שלאמיתו של דבר היא הובטחה במשכון שנרשם על זכויותיהם החוזיות של הלווים מול המינהל. ולבסוף, הערבים טוענים כי הבנק לא הודיע להם במועד על כך שהלווים מפגרים בפרעון ההלוואה. דיון והכרעה התיישנות הלווים הפסיקו לפרוע את ההלוואה ב-01/12/95. התביעה הוגשה כמעט שמונה שנים לאחר מכן, ולכן טוענים הנתבעים להתיישנות. הבנק טוען כי הנתבעים לא טענו טענה זו בהזדמנות הראשונה, ברם לטענת הבנק אין שום בסיס, כיוון שטענת ההתיישנות נטענה כבר בפתח בקשת הרשות להגן שהגישו הנתבעים. לגופו של ענין טוען הבנק, כי את מועד ההתיישנות יש למנות ממועד פתיחת תיק מימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל, ב-01/10/97, כיוון שרק אז העמיד הבנק לראשונה את ההלוואה לפרעון מיידי, והרי התביעה שלפניי מבוססת על כך שההלוואה הועמדה לפרעון מיידי. כמו כן טוען הבנק, כי יש לנכות מתקופת ההתיישנות את התקופה הארוכה שבה התנהלו הליכי ההוצאה לפועל נגד הנתבעים. התובענה שלפניי היא תובענה כספית, ולפיכך תקופת ההתיישנות לגביה היא של שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, (להלן - "חוק ההתיישנות"). בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" בפרשת אבו רוקן נפסק כי "עילת התובענה" משמעה: "מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע" (רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי פ"ד נה(4) 66; וראו גם - ע"א 1650/02 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166). את התשובה לשאלה מהן מכלול העובדות המולידות את עילת התובענה יש למצוא בדין המהותי שבו מעוגנת זכותו של התובע (ע"א אלבאשרה נ' קוסטודיו פרנציסקנה דה טרה סנקטה פ"ד נו(4) 798, 803). התביעה שלפניי היא תביעה חוזית, וכעקרון בתביעה חוזית נולדת עילת התביעה עם הפרת החוזה (ע"א 531/89 להבי נ' הועדה המחוזית פ"ד מו(4) 719; ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי פ"ד נ(5) 423, 429). ואולם, בפרשת יופיטר הובהר בדברי כב' השופטת שטרסברג כהן, ששאלת התיישנות העילה החוזית תלויה גם בשאלה מהו הסעד המתבקש בעקבות הפרת החוזה: "משהופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו, או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גריידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק" (שם, בעמ' 430). ולבסוף, בפרשת עזבון וויליאמס (ד"נ 34/82 עזבון וויליאמס נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מד(2) 265), נפסק שיש להבחין בין חוזי הלוואה שבהם נקבע מועד לפרעון החוב - שאז מירוץ ההתיישנות מתחיל להמנות ממועד הפרעון, לבין חוזים שבהם נאמר שהחוב יפרע עם דרישה - שאז מירוץ ההתיישנות מתחיל מיום הדרישה, ובלבד שזו נעשתה תוך זמן סביר, ולבין חוזים שבהם לא נקבע שום מועד פרעון- שאז מועד הפרעון וממילא מועד תחילת ההתיישנות, חלים תוך זמן סביר מיום יצירת החוב. הנתבעים טוענים כי במקרה שלפני מתחיל מירוץ ההתיישנות מיום הפיגור הראשון בפרעון ההלוואה. לגישתם, במועד זה התגבשה זכותו של הבנק לפרעון מוקדם של ההלוואה, ולפיכך ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. הבנק לעומת זאת, יוצא מתוך הנחה שהעמדת ההלוואה לפרעון מחייבת נקיטת פעולה כלשהי מצד הבנק. לשיטת הבנק, במקרה דנא הפעולה שמתחילה את מירוץ ההתיישנות הינה פתיחת תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון, ומאחר והתיק נפתח רק ב-1.10.97 התביעה לא התיישנה. לאור האמור לעיל יש לפרש את חוזה ההלוואה, על מנת לברר האם אכן זכותו של הבנק להעמדת ההלוואה לפירעון מוקדם מותנית בהמצאת דרישה או הודעה כלשהן ללווים. בהנחה שהתשובה לשאלה זו חיובית, אזי יש לברר האם דרישה זו הינה חלק מהותי מעילת התביעה של הבנק. ולבסוף, אם המסקנה תהיה שגם התשובה לשאלה השניה חיובית, אזי יהיה צורך לברר האם במקרה דנא נשלחה דרישה ומתי. בטרם ניגש לפרשנות הסכם ההלוואה שלפנינו, נזכיר עקרון נוסף, לפיו במסגרת מלאכת פרשנות החוזה יש ליתן משקל ראוי לתכליות העומדות ביסוד מוסד ההתיישנות. הטעם לכך הינו שהחוזה לא נכרת בחלל ריק, אלא ההנחה היא שהבנק ניסח את ההסכם בשים לב להוראות הדין, ובכלל זה חוק ההתיישנות (ראו: א' ברק "פרשנות במשפט - פרשנות החוזה" (2001) עמ' 579-580, 603- 605). על כן, יש לתת את הדעת לכך שביסוד מוסד ההתיישנות עומדות שלוש תכליות: "ראשית, נימוק ראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים ... שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית ... שלישית, הצורך להקנות לנתבע וודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו" (ע"א 7401/00 יחזקאל נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301). ניגש, אם כן, לפרש את ההסכם שלפנינו. זכותו של הבנק להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי קבועה בסעיף 11 להסכם ההלוואה, אשר זו לשונו: "11. העמדה לפרעון מיידי: בכל אחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי להעמיד לפרעון מיידי את כל יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת ... והבנק יוכל לממש מייד את הבטחונות שניתנו ... ולהלן המקרים: ... אם הלווה לא ישלם לבנק תשלום כלשהו במועד פרעונו כפי שנקבע בהסכם זה". מהוראה זו עולה, לכאורה, כי זכותו של הבנק להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי אינה מותנית בהמצאת הודעה או הוראה כלשהן לחייבים. נהפוך הוא, מקריאת ההסכם ניכר מאמץ של הבנק להבהיר ללווים כי מרגע שיופר ההסכם על ידם "ירוץ" לו הבנק לדרכו, ויטיל על הלווים שלל סנקציות, מבלי שהבנק יהיה חייב להודיע להם דבר, ובוודאי מבלי שתידרש הסכמתם לכך (ראו - סעיף 11 רישא להסכם, וכן - סעיף 10 להסכם, המעניק לבנק את הזכות לשנות, ללא כל הודעה, את מתכונת ההלוואה במקרה של פיגור באחד התשלומים). המסקנה הנובעת מדברים אלו הינה שזכותו של הבנק לפרעון מיידי של ההלוואה נולדת עם הפיגור הראשון בפרעון ההלוואה, ומכאן שהתביעה שלפני התיישנה. מסקנה זו מתיישבת היטב עם תכליות מוסד ההתיישנות, כיוון שהיא מבטיחה שהבנק לא ישן על זכויותיו, אלא יגיש תביעה תוך שבע שנים מיום הפיגור הראשון. ובכל זאת, פרשנות כזו להסכם מעוררת אי נוחות, שכן יש קושי להשלים עם תוצאה לפיה הבנק יכול להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי ללא מתן התראה כלשהי ללווים. הרבה יותר סביר לקבוע שגם אם חובת התראה או הודעה ללווים אינה קיימת במפורש בהסכם, הרי שהיא מתחייבת מכוח דיני תום הלב. גם לאחר שדחיתי את הטענה שהבנק זכאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי ללא מתן התראה ללווים, עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה שעמדת הבנק נכונה, כיוון שיש לברר תחילה האם הדרישה מהווה חלק מעילת התביעה של הבנק. השאלה האם הודעה מסויימת שנדרשת לפי הדין מהווה חלק מעילת התביעה או לא, הינה שאלה קלאסית בדיני ההתיישנות, ובתי המשפט התחבטו בה לא מעט בימים עברו (ראו: ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פ"ד ז 567 והאסמכתאות האנגליות המובאות שם; ע"א 279/53 לוי נ' קלינגר פ"ד י' 802). לשאלה זו אין תשובה אחידה, אלא הדבר תלוי בפרשנות הדין או החוזה מכוחם נדרשת אותה הודעה (ע"א (מחוזי ת"א) 501/84 ד"ר דורשה נ' נמליט בע"מ פ"ד תשמ"ה 81, 84).בהקשר זה יש להזכיר את הטיעון הקלאסי לפיו לא יתכן לקבוע, לצורך דיני ההתיישנות, כי דרישה מהווה חלק מעילת התביעה, כיוון שאז ניתנת לנושה האפשרות להאריך ללא קץ את תחילת מירוץ ההתיישנות. עמד על כך כב' השופט זילברג בפרשת לוי נ' קליגר הנ"ל באומרו כי: "תאריך משלוח ההתראה הנוטריונית איננו התאריך הקובע לחישוב תקופת ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, הרי יצא שבכל מקרה יוכל הצד לחוזה להאריך את תקופת ההתיישנות על ידי משלוח התראה נוטריונית". (שם, בעמ' 812, וכן - ראו את דברי כב' השופט ש' לוין בפסק הדין בערעור בפרשת וויליאמס - ע"א 776/80 בנק ארץ ישראל בריטניה נ' עזבון וויליאמס, פ"ד לח(3) 645, 659). אך מנגד, יש להזכיר את תשובתו של כב' השופט ברק בפסק הדין בדיון הנוסף בפרשת וויליאמס, לפיה דיני ההתיישנות קובעים כי: "מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות את ביצוע הפעולה לעד". (שם, בפיסקה 22 לפסק הדין). לאור האמור לעיל אני מוכן להניח לטובת הבנק, מבלי להכריע בכך סופית, כי ההודעה על העמדת ההלוואה לפרעון מיידי מהווה חלק מעילת התביעה, אך גם אם כאלו הם פני הדברים אין בכך כדי להושיע את הבנק. הכיצד? מפני שביום 04/01/96, כשבע וחצי שנים לפני הגשת התביעה, שלח הבנק ללווים מכתב התראה בו נכתב כי אם הם לא יפרעו את התשלומים שבפיגור: "רשאי הבנק להעמיד את כל יתרת ההלוואה לפרעון מיידי ללא הודעה נוספת" (נספח ה' לתצהיר חיים קופמן). דומה בעיני שבמכתב זה מגלה הבנק את דעתו, כי כבר ביום משלוח המכתב התגבשה זכותו להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי ועל כן לפי כל הגישות החל במועד זה מירוץ ההתיישנות העולה מן המקובץ הוא, שעילת התביעה של הבנק נולדה ביום 01/12/95 - עם הפיגור הראשון, או לכל המאוחר ביום 04/01/96 - מועד משלוח מכתב ההתראה, ומאחר והתביעה הוגשה רק בחודש ספטמבר 2003 הרי שהיא התיישנה. 13. הבנק טוען כי בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, יש לנכות מתקופת ההתיישנות את השנים הארוכות בהן היה תלוי ועומד בלשכת ההוצאה לפועל תיק מימוש המשכון. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כך: "הוגשה תובענה לפני בית משפט.... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". השאלה האם פתיחת תיק הוצאה לפועל נחשבת כ"תובענה" לעניין סעיף 15, נדונה לאחרונה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר השיב לה בשלילה (ע"א 3055/05 בנק המזרחי נ' רונית כהן (04/05/08) - פורסם באתר נבו). בפרשה זו, שדומה מאוד לענייננו, נתן הבנק הלוואה, ולאחר שהלווים לא פרעו אותה היא הועמדה לפרעון מיידי והבנק פתח בהליכי מימוש משכון. הליכי המימוש העלו חרס, ואז, מקץ תשע שנים מאז שהועמדה ההלוואה לפרעון מיידי, הגיש הבנק תביעה כספית נגד הלווים. הלווים טענו להתיישנות, והבנק טען להגנת סעיף 15. בית המשפט המחוזי פסק כי יש לדחות את טענת הבנק משני נימוקים: "הראשון, הליך מימוש המשכון בהוצאה לפועל אינו בבחינת "תובענה". השני, בנסיבות המקרה לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות לפיו - התובענה נדחתה". אשר לנימוק הראשון יצויין כי בית המשפט המחוזי ביסס את פסיקתו על כך שההליך של מימוש משכון הוא הליך מינהלי ולא שיפוטי. אני מקבל, בכל הכבוד הראוי, את שני נימוקיו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך טענת הבנק נדחית, והתוצאה היא שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות. מעשה בית דין למקרה ששגיתי במסקנתי לעיל אדון להלן, בקצרה, ביתר טענות הצדדים, שהראשונה בהם הינה מעשה בית דין. כאמור, עוד בשנת 1996 הגיש הבנק תביעה נגד הנתבעים בגין החוב הקטן שנצבר עד אותה עת, והוא אף זכה בפסק דין. הנתבעים טוענים כי פסק דין זה יוצר השתק עילה נגד הבנק. טענה זו אינה מקובלת עלי, כיוון שבסעיף 19 להסכם ההלוואה הוסכם במפורש כי הבנק יהיה רשאי להגיש תחילה תביעה על חלק מהחוב, ובהמשך תביעה על כל יתרת החוב. הנתבעים אמנם טוענים בסיכומיהם כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ברם דין טענה זו להידחות מפני שהיא הועלתה לראשונה בסיכומים. התרשלות הכונס הנתבעים טוענים כי הכונס התרשל בכך שלא פעל בשקידה ראויה להשבת כספי ההלוואה שנמצאים בידי מינהל מקרקעי ישראל. הכונס מודה כי הוא פנה לראשונה למינהל כדי לקבל את הכסף רק ב-29/03/06, אולם לטענתו עד אז הוא שקד על החייאת ההסכם בין המינהל ללווים, דבר שהיה מאפשר למכור את זכויותיהם לצד ג', ובכך להשיג מהנכס הממושכן תמורה גבוהה יותר, להנאת הבנק והלווים. טענת הכונס אינה מקובלת עלי. ראשית, כבר ביום 18/08/98, קרי - חצי שנה בלבד לאחר שהמינהל הודיע לכונס שההסכם עם הלווים בטל, כתב הכונס לב"כ הלווים דאז (עו"ד כינורי), כי: "לאור העובדה שגם בידי תשובת המינהל המודיעה על הביטול פניתי אליהם פעם נוספת בבקשה לקבל פרטים על הסכומים המגיעים מהמינהל ומהחברה לפיתוח כהשבה" (ראו - נספח י' לבקשת הנתבעים למחיקה על הסף מיום 04/06/06). אמור מעתה, כבר בראשית היות הדברים ידע הכונס כי ניתן להקבל את הכסף חזרה מהמינהל, אך הוא לא פעל בשקידה ראויה למימוש ההשבה. גם אם אקבל את עמדת הכונס לפיה הוא סבר בתחילת הדרך שעדיף לנסות ולהחיות את החוזה, לא ניתן לקבל בשום אופן את העובדה שהפעם הבאה שבה ניסה הכונס לקדם את נושא ההשבה היתה רק בחודש מרץ 2006. מנספחים י"ב-כ"ד לבקשה למחיקה על הסף, עולה כי עד מחצית שנת 2000 נעשה ניסיון, יחד עם עו"ד לנגה שסייע ללווים באותה עת, להחיות את ההסכם, ברם משעה שניסיון זה לא צלח, לא הייתה שום סיבה ראויה לכך שהכונס השתהה עד שנת 2006 בניסיון לגרום להשבת הכספים מהמינהל. על כן, אילו הייתי מקבל את התביעה הייתי קובע כי בגין התקופה שמתחילה ב-26/06/00 (ראו - נספח כ"ד), לבין ישיבת קדם המשפט מיום 25/01/07, שבה לא קיבלו הנתבעים, מסיבה שאיננה ברורה לי עד היום, את הצעת בית המשפט ליתן צו להשבת הכספים מהמינהל, לא זכאי הבנק לריבית כלשהי אלא להצמדה בלבד. כמו כן, הייתי קובע כי יש להניח שאילו הכונס היה פונה למינהל בזמן, אזי היה המינהל מחזיר את הסכום המפורט במכתב עו"ד לנגה מיום 02/06/99 (נספח י"ד לבקשה למחיקה על הסף), ולפיכך יש לנכות סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מסכום החוב לבנק. אני ער לכך שבמכתבו של הכונס מיום 03/01/02 נעשה ניסיון נוסף להחיות את ההסכם (ראו - נספח כ"ו לבקשה למחיקה על הסף), ברם באותה נקודת זמן כבר חלפה שנה וחצי מאז נכשל הניסיון הקודם, ובתקופה זו היה חייב הכונס לפעול להשבת הכספים חזרה ולא להמתין בחוסר מעש. הגנת הערבים הערבים טוענים כי הם "ערבים יחידים", כמשמעות מונח זה בחוק הערבות תשכ"ז - 1967, ולפיכך לא ניתן להגיש תובענה נגדם בטרם מוצו ההליכים נגד הלווים. הסכם ההלוואה נכרת ביום 28/08/94, ובמועד זה עמד בתוקפו סעיף 17א' לחוק בנוסחו לאחר תיקון תשנ"ב ולפני תיקון תשנ"ח. וכך נקבע בסעיף 17א' בנוסחו דאז: "17א(א). הוראות פרק זה יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא. לרבות התחייבות לשיפוי. (ב) בפרק זה - "חיוב" - חיוב שהסכום המירבי של הקרן אינו עולה על 250,000 ₪, ושנועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב. ......" ובסעיף 17ג(א) לחוק נקבע כי: "17ג(א). לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה: (1) ניתן פסק דין נגד החייב. (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין." במקרה דנא, לא התקיימו תנאי סעיף 17ג(א), ולפיכך אם הערבים הם אמנם ערבים יחידים, אזי דין התביעה נגדם להידחות. גדר הספקות בהקשר זה נובע מן העובדה שבהסכם ההלוואה נרשם שההלוואה היא בסך של 252,000 ₪, אך בפועל נטלו הלווים רק 100,000 ₪. ד"ר בר קהן מציין בספרו כי הגבלת ה"חיוב" לסכום של 250,000 ₪ בלבד נבעה מן הרצון לשלול את הגנת החוק ממי שערבו להלוואות מסחריות, ולהעניק את ההגנה רק ללווים "חלשים", כלשונו, הנוטלים הלוואה לשם רכישת דירה (ראו - ר. בר קהן "ערבות" (תשס"ו - 2006) עמ' 449). לנוכח תכלית זו ראוי לדעתי לתת משקל מכריע לא לסכום ההלוואה שאושר, אלא לסכום ההלוואה שניתן בפועל. פרשנות כזו ראויה גם מן הטעם שהיא עשויה למנוע מצבים בהם יועמד סכום ההלוואה באופן פיקטיבי על סכום העולה במעט על הסכום הנקוב בחוק, כדי להוציא את הערבים מתחולת החוק. ואכן, במקרה שלפניי הועמדה ההלוואה, באופן מעט מחשיד, על סך החורג ב-2,000 ₪ בלבד מהתקרה הקבועה בחוק. אשר על כן אני קובע כי הנתבעים 2-3 הם ערבים מוגנים, ומאחר ולא מוצו ההליכים נגד הנתבעים 1-2 תחילה, דין התביעה נגד הערבים להידחות בלי קשר לסוגיית ההתיישנות. בפי הערבים טענה נוספת לפיה הבנק הטעה אותם בכך שלא הסביר להם כי לאמיתו של דבר ההלוואה לא הובטחה במשכנתה, אלא רק במשכון שנרשם על זכויותיהם החוזיות של הלווים במינהל מקרקעי ישראל. את טענתם מבססים הערבים על הלכת בית המשפט העליון בפרשת אבן חיים (רע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות - פורסם באתר נבו). טענה זו אינה מקובלת עלי. הלכת אבן חיים אכן קובעת, כי במקום שבו הטעה הבנק את הערב לחשוב שההלוואה מובטחת במשכנתה אזי פטור הערב מערבותו, ואולם הלכה זו צריכה להיות מיושמת רק במקום בו הונחה תשתית עובדתית ראויה לטענת ההטעיה. במקרה דנא, הערבים לא טענו כלל להטעיה מסוג זה בבקשת הרשות להגן, אלא הם העלו את הטענה רק לאחר שפורסמה הלכת אבן חיים. במצב דברים זה טענת ההטעיה הינה טענה כבושה ולא אמינה ועל כן היא נדחית. הערבים טוענים בהסתמך על הלכת ליברמן (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט פ"ד נג(4) 804), כי הבנק הפר את חובתו להודיע להם תוך זמן סביר על כך שהלווים אינם פורעים את ההלוואה. (ראו גם - רע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט ). יצויין כי חובה זו הפכה לחקיקה עם חקיקת סעיף 26(א) לחוק הערבות בשנת תשנ"ח, אשר אינו חל על המקרה שלפניי. דין טענת הערבים להידחות, כיוון שהן בהלכת ליברמן והן בסעיף 26(א), מודגש כי הפרת החובה אינה פוטרת אוטומטית את הערבים מערבותם, אלא רק כדי הנזק שנגרם להם כתוצאה מההפרה. במקרה שלפניי לא הוכיחו הערבים כי נגרם להם נזק כלשהו עקב הפרת החובה, ולכן דין טענתם להידחות. סוף דבר אשר על כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. הנתבעים זכו למעשה מן ההפקר בכך שרק בשל מחדלי הבנק הם הופטרו מחובתם להשיב את ההלוואה שקיבלו, ולכן אין מקום לפסיקת הוצאות לטובתם. אשר על כן, כל צד ישא בהוצאותיו. 20. לעת סיום כתיבת פסק הדין התקבלה הודעה מטעם מינהל מקרקעי ישראל לפיה עקב ביטול הסכם הפיתוח עומד לזכות הלווים בקופת המינהל סך של 129,000 ₪. לנוכח האמור בפסק דיני אני מורה למינהל להעביר סכום זה לבנק באמצעות בא כוחו עו"ד שלום כהן. ב"כ הבנק ימציא את החלטתי למינהל, וכן ימציא למינהל את כל הפרטים הנדרשים על ידו לצורך העברת הסכום הנ"ל. אין לי אלא להצטער, וגם להתפלא, על כך שהצדדים לא השכילו לשתף פעולה לשם השגת הסכום האמור כבר לפני שנים, ולכל המאוחר בראשית ההתדיינות שלפני, כאשר הצעתי זאת להם. ערבים (ערבות)בנקהלוואההתיישנות