זכויות עובדת זרה סיעודית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובדת זרה סיעודית: השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מירון שוורץ ונציגת הציבור גב' רעיה דבוש; עב 208/07), שדחה את תביעת המערערת בחלקה הגדול, ופסק כי אין היא זכאית להפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ופיצויי פיטורים. בית הדין הוסיף וקבע כי המערערת זכאית לפדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, וכי מן הסכום שנפסק רשאית המשיבה לקזז תשלום תמורת הודעה מוקדמת. זאת, נוכח התפטרותה של המערערת מבלי שנתנה על כך הודעה מוקדמת לפי הקבוע בדין. ערעור המערערת שלפנינו סב על כלל קביעותיו של בית הדין האזורי. 2. העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן: א. המערערת (להלן- העובדת) הינה עובדת זרה, אזרחית מולדובה שהועסקה על ידי המשיבה (להלן - המעסיקה) כעובדת סיעוד החל מחודש יוני 2005 ועד להתפטרותה מן העבודה, שנכנסה לתוקף ביום 6.1.07. ב. בין הצדדים נחתם "חוזה העסקת עובד זר" בו מצוין בין השאר, כי "המעסיק זקוק לטיפול סיעודי במשך 24 שעות" וכי: "העובד מעוניין להעניק למעסיק את הטיפול הדרוש לאחר שהוסבר לו כי המעסיק זקוק לטיפול, סיוע וליווי בפעולות היום יום הבסיסיות, וכי הטיפול מחייב בין היתר, שהייה של 24 שעות בביתו של המעסיק". עוד נקבע בהסכם, כי "בגין עבודתו ישלם המעסיק למועסק לאחר ניכוי הוצאות לינה וכלכלה כחוק שכר של 550$ ארה"ב לחודש בהתאם לשער היציג ביום התשלום..." נקבע עוד, בין השאר, כי בנוסף על האמור תשלם המעסיקה לעובדת דמי כיס שבועיים ונסיעות בשיעור של 40 ש"ח לשבוע, וכן נקבע כי העובדת תקבל תוספת של 100$ למשכורת על השבתות שבהן היא נשארת לעבוד. כמו כן נקבע בהסכם, כי על כל צד להודיע לצד השני בכתב שבועיים מראש, על רצונו להפסיק את עבודתו, וכי "במידה ומועסק הפסיק את עבודתו ללא מתן הודעה מראש למעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו של המועסק שכר בשווי שבועיים עבודה". ג. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי העובדת לא מסרה הודעה בכתב אודות התפטרותה. ההליך בבית הדין האזורי 3. בתביעתה טענה העובדת, כי שכרה בשנת העבודה הראשונה "הסתכם בסכום של 2,600 ש"ח לחודש ובתוספת הסכומים המותרים לניכוי, דהיינו, ביטוח בריאות מדור והוצאות כלליות מסתכם שכרה של התובעת בסכום של 2,890 ש"ח". לטענתה, שיעור שכרה היה נמוך משכר המינימום החודשי. בשנת העבודה הראשונה עמד ההפרש על 445 ש"ח לחודש, ובשנה השנייה אף גדל שיעור ההפרש, והוא עמד על 545 ש"ח. על כן טענה העובדת כי היא זכאית להפרשי שכר מינימום בשיעור כולל של 8,610 ש"ח. בנוסף טענה העובדת כי עבדה שעות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות. לטענתה היא החלה את יום עבודתה מדי בוקר בין השעה 7:00 ל-7:30 "על מנת להכין את ארוחת הבוקר עוד לפני שהנתבעת מתעוררת שכן הנתבעת סירבה לאכול את אשר בישלה עבורה התובעת, כשידעה שהאוכל הוכן על ידי התובעת". העובדת מציינת בכתב התביעה, כי המעסיקה התעוררה בשעה 10:00 בבוקר, ומאותה שעה טיפלה בה ועסקה בכל עבודות הבית "תוך שהנתבעת יוזמת אין סוף פעילויות חוזרות ונשנות כגון שטיפת רצפות, ניקוי חוזר ונשנה של המקרר..." ועוד. כך הייתה עסוקה באין סוף פעילויות עד השעה 10:00 בלילה. משעבדה מעבר לשעות העבודה הרגילות ועל סמך ההלכה הפסוקה, כפי שפורשה על ידה, בנוגע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות לעובדי סיעוד, עתרה לתשלום של 30% תוספת לשכרה לפי שכר מינימום. לטענת העובדת, בתום תקופה בת 18 חודשי עבודה התפטרה מן העבודה בשל תנאי עבודה שבהם אין לדרוש ממנה להמשיך ולעבוד, ועל כן זכאית היא לפיצויי פיטורים. העובדת הוסיפה עוד ותבעה פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. לטענתה, כשבועיים לפני התפטרותה דרשה להעלות את שכרה לשיעור של 700$ לחודש, ומשלא נענתה, התפטרה. 4. בכתב ההגנה טענה המעסיקה כי העסיקה את העובדת במשותף יחד עם מט"ב. בהמשך הדיון זנחה טענתה זו ולא עמדה עוד עליה. מכל מקום לפי טענת המעסיקה, חלק משכרה של העובדת מומן באמצעות תשלומים שהיא קיבלה ישירות ממט"ב, כך שבסופו של יום, ובהתחשב בניכויים המותרים, קיבלה שכר שהוא אף גבוה משכר המינימום. לטענת המעסיקה, העובדת לא עבדה יותר מ-8 שעות בממוצע, ואין היא זכאית לגמול כלשהו בגין עבודה בשעות נוספות. כמו כן נטען, כי העובדת התפטרה מן העבודה מרצונה, מבלי שהתלוננה קודם לכן על קיפוח שקופחה בזכויותיה. לאחר שהתפטרה אף חתמה על מסמך כי אין לה כל טענות ותביעות כנגד המעסיקה. לטענת המעסיקה העובדת עזבה את עבודתה מבלי להמתין לקליטת עובדת סיעודית חדשה. המעסיקה אף דחתה את טענות העובדת בעניין תביעותיה לפדיון ימי חופשה ודמי הבראה. 5. בדיון שקיים בית הדין האזורי העידו העובדת ומר הרצל דוני, בנה של המעסיקה. יצוין כי לתצהיר עדות ראשית שהגיש מר דוני צורפו מסמכים ובהם רישומים של מר דוני, המעידים לטענתו על סכומים שקיבלה העובדת בפועל מידי חודש בחודשו. פסק הדין של בית הדין האזורי 6. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי מהימנה עליו עדותו של מר הרצל דוני בקשר לשיעור הסכומים שקיבלה העובדת מדי חודש בחודשו תמורת עבודתה, כפי שפורט בנספחים שצרף לתצהירו. על כן קבע בית הדין, כי המעסיקה הוכיחה תשלום הסכומים כפי שפורט בנספחים. בית הדין הוסיף וקבע כי "רק חלק מן הסכומים ששולמו בפועל נמוך עשרות בודדות של שקלים משכר המינימום באותה עת (חלק אף גבוה ממנו), כך שלאחר קיזוז הניכויים המותרים על פי חוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו מכוחו, אין התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום כטענתה". לפי קביעת בית הדין, אפילו הייתה נדחית גרסת המעסיקה בדבר שיעור התשלומים כפי שפורט בנספחים לתצהירו של מר דוני, היה דינה של התביעה להפרשי שכר מינימום להידחות, וזאת נוכח הקביעה שבחוזה ההעסקה כי שכרה של העובדת יעמוד על 550$ "לאחר ניכוי הוצאות לינה וכלכלה". ההפרש הנתבע על ידי העובדת הינו בשיעור של כ-500 ש"ח לחודש. שיעור זה אף נמוך מן הסכום המותר לניכוי. את תביעת העובדת לגמול עבודה בשעות נוספות מצא בית הדין האזורי לדחות משני טעמים. ראשית- לדעת בית הדין האזורי נכונה הגישה לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק) אינו חל על העסקת העובדת, באשר טיב עבודתה מחייב "מידה מיוחדת של אמון אישי", ואף לא ניתן היה לפקח על עבודתה. בנוסף קבע בית הדין האזורי כי אפילו חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת העובדת, לא עלה בידי העובדת להוכיח את מסגרת שעות עבודתה, אף לא באופן כללי. משכך, אין באפשרותו של בית הדין לקבוע אם עבדה העובדת בשעות החורגות ממסגרת השעות הרגילה למשרה מלאה. בית הדין אף לא שוכנע כי הייתה מתכונת קבועה של שעות עבודה ממנה ניתן לגזור שגרת יום של עבודת העובדת. בית הדין הוסיף עוד ודחה את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים באשר התפטרות העובדת אף לפי גרסתה באה לעולם נוכח סירוב המעסיקה להעלות את שכרה. בנימוק זה אין כדי להצדיק התפטרותה "בדין מפוטרת". בית הדין קיבל את תביעת העובדת להפרשי פדיון חופשה והבראה ופסק לה סכום כולל בשיעור של 1814 ש"ח. באשר להודעה מוקדמת - בית הדין העדיף את גרסת המעסיקה כי העובדת לא מסרה הודעה אודות התפטרותה שבועיים לפני שעזבה את העבודה, והפנה לעניין זה להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א-2001 המחייב מסירת הודעה בכתב. לאור זאת הורה בית הדין כי "יש לקזז מן הסכומים המגיעים לתובעת בגין הפרשי חופשה והבראה כפי שנקבעו לעיל את תמורת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה על ידה ואשר שיעורה עולה על הסך של 1814 ש"ח". בית הדין הוסיף עוד וחייב את העובדת בהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. הערעור 7. בערעור טוענת העובדת כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי בכל אחד מרכיבי תביעתה. לטענתה, עמד שכרה החודשי על פי הסכם ההעסקה וגם בפועל, על 550 דולר לחודש עבור 6 ימי עבודה בשבוע, ובנוסף לכך שולמו לה 40 ש"ח עבור נסיעות, ו-140$ עבור עבודה בשעות המנוחה השבועית. על פי ההלכה הפסוקה ניתן לנכות עבור כלכלה ומדור כ-10% משכר המינימום. סכום זה נע בענייננו בין 353 ש"ח ל-358 ש"ח. לטענת המערערת, בית הדין האזורי טעה בקובעו כי הוכח ששולמו לעובדת סכומים גבוהים מן הנטען על ידה, ובהסתמכו על עדותו של מר הרצל דוני לעניין זה. בית הדין טעה בהתייחסותו לכך שהעובדת לא הציגה את תדפיסי חשבון הבנק שלה, מאחר שבכך העביר אליה את נטל ההוכחה בדבר תשלום בפועל. לעניין זה ציין ב"כ העובדת כי העובדת העבירה אל המעסיקה כספים שקיבלה מחברת הסיעוד, ובסופו של יום קיבלה שכר בשיעור 550$ ולא כפי שנטען על ידי המעסיקה. מוסיפה העובדת וטוענת כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקתה כעובדת סיעוד, והיא אף הוכיחה את מתכונת העסקתה שכללה שעות נוספות. לעניין זה יש לזקוף לחובתה של המעסיקה את העובדה שהיא לא הזמינה את בנותיה להעיד מטעמה, וזאת על אף שבנותיה הן שפיקחו באופן שוטף על עבודתה של העובדת. משכך, שלא בדין נדחתה תביעתה לגמול עבודה בשעות נוספות. לטענת העובדת, אף התקיים הדרוש על פי הדין לעניין זכאות העובדת לפיצויי פיטורים, באשר העובדת התפטרה מן העבודה נוכח היות שכרה נמוך משמעותית משכר המינימום. התפטרות בנסיבות אלה דינה כפיטורים לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. כמו כן טוענת המערערת כי בתצהירה העידה על כך שהודיעה על כוונתה להתפטר מן העבודה מאחר שהמעסיקה מסרבת להעלות את שכרה. משלא נחקרה על טענה זו, הוכיחה טענתה כי עניין העלאת השכר הועלה כשבועיים לפני תום יחסי העבודה, וכך גם הוכיחה את מועד מתן ההודעה המוקדמת. אף נקבע בפסיקה כי אין הכרח שההודעה המוקדמת תינתן בכתב. בנוסף, מאחר שהמעסיקה לא קיזזה את תשלום ההודעה המוקדמת בתום ההתחשבנות עם העובדת, היא לא תוכל להישמע בטענה לעניין זה במועד מאוחר יותר. על כן לא היה מקום לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת מן החוב שנותרה המעסיקה חייבת בגין פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. המעסיקה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתה, רובן של הקביעות שבפסק הדין הן קביעות עובדתיות, המבוססות על שיקולים של מהימנות, ובקביעות אלה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. המעסיקה מפנה לסיכום התשלומים שהועברו אל העובדת כשכר עבודה, הכוללים סכומים ששולמו ישירות לידיה מידי מט"ב, כך שבסך הכל עולים הסכומים ששולמו לה על שכר המינימום. המעסיקה תומכת בקביעות בית הדין בקשר לאי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על יחסי העבודה בין הצדדים, כמו גם בנוגע לכך שלא הוכחה מתכונת שעות עבודתה של העובדת. העובדת התפטרה מעבודתה בנסיבות שבהן לא קמה לה זכאות לפיצויי פיטורים ואף חתמה, בסמוך להתפטרותה, על הסכם זיכרון דברים לפיו אין לה כל תביעות כנגד המעסיקה. אף קביעות בית הדין האזורי לעניין הקיזוז מעוגנות בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור, בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה, כי צדק בית הדין האזורי במרבית קביעותיו, וכי נכונה מסקנתו בדבר דחיית התביעה על כלל חלקיה. עם זאת, אין דעתנו כדעתו של בית הדין האזורי לעניין תחולת הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת העובדת כעובדת סיעוד. על כך נעמוד בפתח דברינו בפרק זה. תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בתחום הסיעוד 10. השאלה בדבר תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בתחום הסיעוד נדונה בשנים האחרונות בהרחבה בפסיקתו של בית דין זה. לראשונה נזקק בית הדין לדיון רחב יריעה בסוגיה בפרשת טודוראנג'אן (ע"ע 113/02 טודוראנג'אן- מעיין, פד"ע לט 409, להלן פרשת טודוראנג'אן). באותה פרשה נפסק, על דעת רוב חברי המותב (סגנית הנשיא אלישבע ברק ונציגי הציבור מר עוזר כרמי ומר הלל דודאי), כי בהעדר אפשרות לפקח על עבודת העובדת בתחום הסיעוד, ונוכח האמון האישי המיוחד הנדרש להעסקה בתחום זה, ובהתאם להוראת ס' 30(א)(5) ו-30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, אין החוק חל על העסקתה. על פי דעת הרוב באותה פרשה יש לשלם לעובדת שכר עבודה בגובה שכר מינימום בתוספת 30% מעל שכר המינימום. הנשיא סטיב אדלר והשופט שמואל צור סברו באותו עניין בדעת מיעוט, כי אין לראות את עבודת הסיעוד ככזו הדורשת "מידה מיוחדת של אמון אישי" ברמה הנדרשת להוצאתה מתחולת החוק לפי הוראת סעיף 30(א)(5) לחוק, או ככזו שאינה מאפשרת פיקוח על העובד המבצע אותה, לפי הוראת ס' 30(א)(6) לחוק. השופט צור קבע בחוות דעתו באותו עניין כי משמדובר בהעסקה במסגרת שעות לא שגרתית, ניתן להתגבר על הקושי בהוכחת מספר השעות שעבד העובד "בכך שנוותר על הצורך להוכיח באופן פרטני את העבודה בפועל בכל אחד מימי העבודה ובכל אחת משעות העבודה, ונסתפק בקבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה... על יסוד המבנה המוסכם של עבודתה מדי יום, התפקידים המוטלים עליה והשעות בהן נדרשה לבצע אותם". 11. הגישה של דעת המיעוט בפרשת טודורנג'אן באה לידי ביטוי בפסיקה מאוחרת יותר של בית הדין, בה אומצה הגישה בדבר תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי הסיעוד, בד בבד עם "ריכוך" הדרישה בנוגע להוכחת שעות העבודה של העובדים בתחום זה, תוך שנקבע כי די בכך "שהמערערת הוכיחה את מתכונת העבודה בכללותה", כדי לבסס את תביעתה של העובדת לגמול עבודה בשעות נוספות [עע 1511/02 ארמילנדה לאחאטן - עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין (24.3.05, טרם פורסם ), עע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ(6.2.06, טרם פורסם )]. 12. זה לא מכבר נזקק בית דין זה פעם נוספת לסוגיה מושא הדיון [עע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (1.1.07, טרם פורסם ) להלן- עניין גלוטן)]. באותו עניין סבורה הייתה דעת הרוב, מפי השופט יגאל פליטמן אליה הצטרפו נציגי הציבור מר שלום חבשוש ומר ישראל בן יהודה, כי שאלת חלות החוק תלויה בעיקרון במצבו הסיעודי של המטופל ובעזרה הניתנת לו על ידי בני ביתו והמטפל בו, וכי אין לקבוע מראש לעניין זה הלכה כללית לעניין חלות החוק. באותו עניין סבורה הייתה דעת הרוב, נוכח מצבה הסיעודי הקשה של המטופלת, כי אין תחולה להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. על פי דעת הרוב שם, תנאי העבודה ונסיבותיה לא אפשרו פיקוח על עבודתה של העובדת, ואף נדרשה בנסיבות העניין מידה מיוחדת של אמון אישי "שאולי אין למעלה ממנו" של המטופלת במטפל, כמתחייב מהוראת סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. לפי גישת שופטי המיעוט באותה הפרשה, הנשיא סטיב אדלר והשופט עמירם רבינוביץ, עבודתה של המטפלת הסיעודית אינה נכנסת בגדר החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה, והחוק חל על העסקתה. בית הדין היה ער לקושי שבקביעת שעות העבודה של העובדת. בהתאם לפסיקה קודמת בנושא נקבע כי במקרים בהם קיים קושי לקבוע שעות עבודה מדויקות, בית הדין מוסמך להעריך את שעות עבודתו של העובד. יצוין, כי כנגד פסק הדין בעניין גלוטן הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, והיא תלויה ועומדת לבירור בפניו (בג"צ 1678/07). 13. בין הדעות השונות כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית דין זה בשנים האחרונות דעתי היא, כי ככלל, אין לראות את עובדי הסיעוד כנכנסים בגדר איזה מן החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה כפי שנקבעו בהוראות הסעיפים 30(א)(5) ו- 30(א)(6) לחוק. מקובלת עלי הדעה כי בביצוע העבודה בבית המטופל אין כדי לבסס טענה בדבר היותה של העבודה כזו הדורשת "מידה מיוחדת של אמון אישי", כנדרש בהוראת ס' 30(א)(5) לחוק. אכן, בהעסקת המטפל בבית ובמהות הטיפול הנדרש, ודאי ניתן ביטוי לאמון אישי רב במטפל. עם זאת אין באמון זה כדי להצדיק העסקה בשעות נוספות ללא תוספת תשלום הקבוע בחוק, ומבלי שתוענק מנוחה שבועית בהתאם להוראותיו של החוק. כמו כן "מעסיק המוסר קרוב משפחה לטיפולה של עובדת סיעודית אינו מפקיר את יקירו אלא בודק בצורות שונות את נוכחותה בעבודה ואף את אופי הטיפול וביצועו... כך, במקרים רבים מסוגל המטופל עצמו לדווח למעסיק על הטיפול שניתן לו" (ראו בחוות דעת הנשיא אדלר בפרשת טודוראנגאן). אין מדובר אפוא בהעסקה שתנאיה ונסיבותיה "אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה" לפי הקבוע בהוראת ס' 30(א)(6) לחוק. אף עלי מקובלת הגישה, כי על הקושי הממשי בהוכחת מספר השעות הנוספות ניתן להתגבר בהוכחת מתכונת העבודה בכללותה, וזאת על יסוד תאור התפקידים והמטלות של העובד הסיעודי, ותאור מתכונת של יום עבודה רגיל. עם כל זאת, אף אני סבורה כי בעיית שכרם של העובדים בסיעוד צריכה לבוא על פתרונה בהסדר חקיקתי מיוחד לעובדים בתחום זה, המתחשב במאפיינים המיוחדים של העסקת העובדים בתחום הסיעוד. מן הכלל אל הפרט 14. בית הדין האזורי סבור היה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על יחסי העבודה בין הצדדים להליך זה באשר לשיטתו, העסקתה של העובדת חייבה מידה מיוחדת של אמון אישי, כך שעל פי הוראת סעיף 30(א)(5) לחוק אין הוא חל על הצדדים. בית הדין אף היה סבור כי לא ניתן היה לפקח על עבודתה של העובדת, ואף מטעם זה, ולאור הוראת ס' 30(א)(6), אין הוראות החוק חלות. בכך נמצא בית הדין האזורי מאמץ את גישת הרוב בפסק הדין בעניין גלוטן. גישתנו היא כאמור כי אין לראות את עבודתה של העובדת כנכנסת בגדר איזה מן החריגים להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. נציין לעניין זה עוד כי לפי התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי, בנותיה של המעסיקה הרבו לבקר את אימם בביתה. על העובדה הזו אף העובדת אינה חולקת, והיא אף נסמכת עליה בטענותיה בערעור לפנינו. 15. מכל מקום, נכון עשה בית הדין האזורי כשבחן את טענות העובדת בדבר עבודה בשעות נוספות לגופן. בית הדין האזורי התקשה להאמין לעדות העובדת בדבר שעות עבודתה. בקשר לכך קבע בית הדין כדברים הבאים: "איננו יכולים לקבוע את מסגרת שעות עבודתה של התובע, אף לא באופן כללי, קל וחומר איננו יכולים לקבוע האם עבדה בשעות אשר חורגות ממסגרת השעות הרגילה למשרה מלאה שכן לא הוכחו בפנינו במידה מספקת שעות עבודתה, ואף לא שוכנענו כי הייתה מתכונת קבועה אשר ניתן לגזור ממנה שגרת יום". קביעות אלה של בית הדין האזורי הן קביעות שבעובדה בהן ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים. לא מצאנו כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה להתערבותנו בקביעות בית הדין, הנסמכות על התרשמותו מן העדויות שנפרשו לפניו. אשר על כן, משלא הוכיחה העובדת מתכונת קבועה של העסקה שבה הועסקה מספר שעות שהוא מעבר לקבוע בחוק, דינו של הערעור בקשר לזכאות העובדת לגמול עבודה בשעות נוספות להידחות . 16. אף קביעותיו של בית הדין האזורי בקשר לתביעה להפרשי שכר מינימום הן קביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמותו מן העדויות שנפרשו לפניו. בית הדין האמין ל מר הרצל דוני, בנה של המעסיקה, כי הרישומים בנספחים א1 - א10 לתצהירו משקפים נאמנה את התשלומים ששולמו לעובדת כמשכורת. אכן, לפי חוזה ההעסקה התחייבה המעסיקה לשלם 550$ לעובדת לכל חודש עבודה, עם זאת, העובדת קיבלה מדי חודש תשלומים ישירות ממט"ב. תשלומים אלה באים לידי ביטוי בתלושי שכר שהוגשו כראיה לתיק, והם נרשמו על ידי מר דוני בנספחים שצרפו לתצהירו, כתשלומים שקבלה העובדת תמורת עבודתה. 17. בא כוח העובדת טען לפנינו כי התשלומים ממט"ב הועברו מידי העובדת אל המעסיקה, ולא נותרו בידה. לא מצאנו ביטוי לטענה זו של העובדת בדיון בבית הדין האזורי, ומכל מקום, לא הובאה לה אף לא ראשית ראיה. בקשר לכך יצוין כי העובדת הודתה כי כל התשלומים שקיבלה כשכר עבודה הופקדו בחשבון הבנק שלה. למרות זאת העדיפה העובדת שלא להציג בפני בית הדין האזורי מסמך מחשבון הבנק, לסתור את טענת המעסיקה בדבר שיעור התשלומים שקיבלה כשכר עבודה. צדק בית הדין האזורי כשמצא את הימנעותה של העובדת מהבאת ראיה לסתור את ראיות המעסיקה, כשוקלת לחובת העובדת. בקשר לאמור, אנו דוחים את טענת העובדת לפיה בית הדין האזורי העביר את נטל ההוכחה אל כתפיה, וכי בכך טעה טעות משפטית. ולא היא. בראש ובראשונה מוטל הנטל על התובעת להוכיח את תביעתה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע לכל אורך המשפט. לאחר שהביאה ראשית ראיה לטענתה בדבר אי תשלום מלוא המגיע לה, ולעניין זה הסתפק בית הדין האזורי באותו שלב של הבירור בעדותה של העובדת, עבר הנטל אל המעסיקה, להוכיח את טענתה, שהיא מסוג טענת "פרעתי". משהביאה המעסיקה ראיה שיש בה ממש כי אכן שילמה את כל הסכומים על פי הנטען על ידה, ולא פחות משכר מינימום, חזר הנטל אל העובדת. אלא שהעובדת לא הביאה ראיה לסתור את ראיות המעסיקה, אף שהיה הדבר באפשרותה מבלי שהייתה צריכה להשקיע לצורך כך מאמץ רב. בית הדין אף נתן אמון מלא בעדותו של מר דוני כי המסמכים שצרף לתצהירו אכן משקפים תשלומים שהועברו בפועל לידי העובדת. בסופו של דבר נמצא, כי מחד, עלה בידי המעסיקה להוכיח כי שילמה לעובדת את מלוא המגיע לה, ומאידך, לא עלה בידי העובדת להוכיח את תביעתה [ראו עע 622/07 אגוזי-מדינת ישראל (6.1.09 לא פורסם ), עע 145/07 גדיק אוגוסטין- אהרון המל (9.12.07 לא פורסם ), יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורת תשס"ד-2003, 1504-1505, 1538-1540]. נכונה אפוא מסקנתו של בית הדין האזורי כי התובעת קיבלה תשלומים על פי הדין, ולא פחות משכר מינימום. בדין דחה בית הדין האזורי את תביעת העובדת להפרשי שכר מינימום. דינו של הערעור בחלק זה גם כן, להידחות. 18. צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים. על פי טענת העובדת היא התפטרה מן העבודה על רקע סירוב המעסיקה להעלות את שכרה. משעה שנקבע, כי שכרה של העובדת שולם לה בלא שקופחה, ועל פי הוראות הדין, אין בסירובה של המעסיקה להעלות את השכר כדי לבסס טענתה של העובדת בדבר התפטרותה בדין פיטורים, ואין למצוא בנסיבות סיום ההעסקה הרעה מוחשית, או נסיבות שבהן אין לדרוש מן העובדת להמשיך ולעבוד. דינו של הערעור להידחות גם בחלק זה. 19. באשר לקיזוז שקיזז בית הדין מן התשלום שפסק לעובדת, עקב התפטרותה מן העבודה מבלי שנתנה על כך הודעה מוקדמת כדין - לא מצאנו בתצהיר העובדת טענה כאילו הודיעה למעסיקה כי בכוונתה להתפטר אם לא יועלה שכרה. כל שנמצא בתצהיר הוא כי כשבועיים לפני שעזבה את העבודה ביקשה כי יועלה שכרה. בית הדין האמין לעדותו של מר דוני כי העובדת הודיעה על התפטרותה "יום יומיים" לפני סיום עבודתה, וקבע, על סמך עדותו, כי העובדת נתנה למעסיקה הודעה מוקדמת בת יום או יומיים לפני שעזבה את העבודה. בקביעה עובדתית זו של בית הדין האזורי אין לערכאת הערעור כל סיבה להתערב. 20. אף אין לקבל את טענת העובדת כי משלא העלתה המעסיקה טענה בעניין מועד ההתפטרות מיד עם תום ההעסקה, לא תוכל עוד להשמיע טענה בעניין. אין ענייננו כאן דומה למקרים אליהם מפנה העובדת בסיכומיה, בהם לאורך תקופה ממושכת במהלך העבודה מגלה המעסיק בהתנהגותו ויתור בעניינים שונים, כגון: איחורים שמאחר עובד לעבודה וכיו"ב, שבמקרה כזה לא תשמע טענתו, שנים לאחר מכן, בדבר חוב שחייב לו העובד בגין היעדרות שנעדר מעבודתו. בנסיבות שלפנינו אין מדובר בהתנהגות לאורך זמן בה גילה המעסיק דעתו בנוגע לויתור על תקופת הודעה מוקדמת שהעובדת חייבת בה. עם התפטרותה של העובדת, חתמה העובדת על מסמך שלפיו אין לה כל תביעות כלפי המעסיקה. הדעת נותנת כי בנסיבות אלה לא מצאה המעסיקה מקום להעלות טענה שיש לה כלפי העובדת בקשר לאי מתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותה. משמצאה העובדת לנכון להגיש תביעה כנגד המעסיקה, אין המעסיקה מנועה מהעלאת טענה בעניין זה, ובאי העלאת הטענה בשלב קודם אין כדי לבסס טענה בדבר ויתור או הסכמה לדרך שבה נקטה העובדת. אשר על כן, ומכל הטעמים האמורים, דינו של הערעור להידחות. 21. סוף דבר הערעור נדחה. העובדת SERAFIMA BODEIC תשלם הוצאות המעסיקה חנה דוני בסכום של 2000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם למעסיקה בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יוסיף הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. .זכויות עובדיםעובדים זרים