חובות זהירות הבנק כלפי לקוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובות זהירות הבנק כלפי לקוח:

כתבי הטענות
1. על פי כתב התביעה התובעת ניהלה את ענייניה הכספיים בין השנים 1996-2003 בסניף מחנה יהודה של הנתבע. מדי פעם נזקקה להקצאת אשראי. בדיקה שערכה העלתה כי לכל אורך תקופת ניהול החשבון התנהל החשבון עם בטחונות כאלו שלא הצדיקו גביית "תוספת סיכון" על ידי הבנק כפי שגבה בגובה הריבית. בהתנהלות זו הופרו חובות אמון על ידי הבנק. עוד נטען בכתב התביעה כי לתובעת הובטח מעמד של "לקוח מועדף" הזוכה להטבות שונות, בפועל הבנק היפר את ההתחייבויות וגבה את הריבית הגבוהה ביותר שנהג הבנק לגבות מלקוחותיו בתקופה הרלוונטית, לרבות תוספת הסיכון. הנזק בגין שעור ריבית החובה עומד על סך 88,738₪. הבנק גם חייב את התובעת בעמלות הקצאת אשראי שלא לצורך שכן ניתן היה לממן את יתרות החובה באמצעות הלוואות. ראש נזק זה עומד על סך 68,168₪. על פי כתב התביעה דרש הבנק מהתובעת להעמיד תכניות חיסכון על מנת שישמשו כבטחון לחשבון החברה בבנק. כתוצאה מכך נפתחו תכניות חיסכון על ידי בעלי השליטה בתובעת והתשלומים להם שולמו מחשבון הבנק של החברה שיתרות החובה בו חוייבו בריבית חובה לרבות "תוספת סכון". התכניות נפתחו תוך איום של התניית שירות בשירות: כי אם לא יועמדו תכניות החיסכון תבוטל מסגרת האשראי. הנזק שנגרם בשל התנהלות זו של הבנק עומד על סך 358,441₪.

על פי כתב ההגנה הנתבעת ניהלה את חשבונה כחשבון עסקי לכל דבר. הגם שרמת הביטחונות שמציע לקוח רלוונטית בין יתר השיקולים לקביעת גובה הריבית שמשלם הלקוח, מתנהל משא ומתן על שעור הריבית הסופי בו יועמד האשראי. לתובעת לא הובטח מעמד של לקוח מועדף משום שבבנק אין הגדרה ללקוח כזה. לו סברה התובעת שמגיעות לה הטבות יכלה לבקשן ואילו היתה נדחית בקשתה, יכלה לפנות לסניף אחר. הטענה כאילו לכל אורך החשבון נגבתה ריבית מירבית מוכחשת ובכל מקרה אינה רלוונטית. עוד נטען בכתב ההגנה כי ההנחה שהלוואה בהכרח יותר זולה אינה נכונה ואילו היתה התובעת מעוניינת בהלוואות ולא בהקצאת אשראי, היה עליה לבקש זאת. על פי כתב ההגנה הבנק לא דרש מהתובעת לפתוח תכניות חיסכון כבטוחה לקבלה אשראי ואין התאמה בין מועדי פתיחת התכניות ומועדי קבלת האשראי. גם הטענה כי נמשכו חודשית הפקדות לתכניות החיסכון אינה נכונה ומדובר בהפקדה חד-פעמית. אפילו היתה נכונה הטענה של התניית שירות בשירות, בנסיבות העניין היא מוצדקת מבחינת עסקית וסבירה. לבסוף נטען בכתב ההגנה כי המידע בדבר גובה הריבית והעמלות היה גלוי ופתוח כל הזמן.

2. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר חיים נפתלי מנהל התובעת, שתי חוות דעת שמאיות – של שמאי המקרקעין חיים בריקסמן ועודד טור- סיני - לגבי שווי הנכסים ששימשו כבטוחה, וכן חוות דעת של דורון פולק שעניינה ניתוח חשבונות הבנק של התובעת. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של אורי ורקר שהיה מסוף 1995 ועד לסוף 2001 מנהל סניף מחנה יהודה של הנתבע. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם למעט השמאים שב"כ הנתבע לא חלק על הערכותיהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

הטענות בסיכומים
3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו על אף שהתובעת לא דייקה בתצהירה בתאריכים שעניינם מועד הבקשה להגדלת האשראי, ומועד פתיחת קופות הגמל ותכניות החיסכון, במהות העניין דייקה וגרסתה נתמכת בראיות הבנק. גם מעדותו של המצהיר מטעם הבנק עולה כי אין למעשה כל הסבר לכך שהבנק יעץ/דרש מהתובעת במקום לכסות את יתרות החובה בחשבון החברה באמצעות קופות גמל שהגיע מועד פירעונן, להגדיל את מסגרת האשראי אשר כבטחון לה תיפתחנה תכניות חיסכון על בסיס כספי קופות הגמל שנפדו. זאת כאשר אין מחלוקת כי ריבית החובה שמשלמים לקוחות בגין מסגרת אשראי גבוהה לעין ערוך מהריבית המשתלמת עבור תכניות חיסכון. מעדותו של המצהיר מטעם הבנק עולה כי על אף האמור בתצהירו בעניין זה לקוח הנחשב בבנק "ללקוח טוב" זוכה בבנק לתנאים ולהטבות גדולות יותר "מלקוח פחות טוב". עוד עולה מעדותו כי טענתו בתצהיר ולפיה מרכיב "ריבית תוספת סיכון" אינו מרכיב העומד בפני עצמו לצורך הענקת הטבות ללקוח טוב/מועדף, אין לה על מה שתסמוך. לטענת ב"כ התובע מעדותו של המצהיר עולה כי התובעת היתה לקוח טוב ואף על פי כן חוייבה על ידי הבנק בתוספת ריבית הסיכון המקסימאלית, זאת כאשר לאורך כל התקופה נהנה הבנק מביטחונות נזילים מלאים ולעיתים אף כפולים. מעדותו של המצהיר עולה כי כך נהג הבנק שכן הוא רוצה להרוויח ואולם התנהלות זו אינה מתיישבת לא עם חובת הנאמנות המוגברת בה חב הבנק כלפי לקוחותיו על פי הוראות חוק הבנקאות ולא עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין זה. לטענתו חובת האמון והנאמנות של הבנק ללקוחותיו באה לידי ביטוי בין היתר בכך כי במקום בו ניתן לחסוך ללקוח הוצאה מיותרת מן הדין שכך יפעל הבנק גם אם הבנק נהנה מההוצאה על חשבון הלקוח. במקרה של התובעת העניק הבנק הנחה על ריבית תוספת הסיכון רק ככל הנוגע לחלק קטן ממסגרת האשראי בלא שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת למעט אמירה כי התובעת לא ביקשה. אשר לנזק טוען ב"כ התובעת כי מאחר ואין מחלוקת כי גביית ריבית תוספת הסיכון בשיעור שנגבה גרמה לתובעת נזק, הרי שבהיעדר חוות דעת נגדית לעניין הנזק יש לקבל את חוות הדעת מטעם התובעת. בנוגע לתכניות החיסכון טוען ב"כ התובעת כי הצעת הבנק לחברה, כעולה מחומר הראיות, שלא לפרוע את יתרות החובה הגבוהות בחשבון החברה באמצעות כספי קופות הגמל אלא להגדיל את המסגרת כנגד הפיכת כספי קופות הגמל לתכניות חיסכון אשר תשמשנה כבטחון למסגרת האשראי המוגדלת אשר הועמדה על ידי הבנק הייתה עצת אחיתופל, מנוגדת לכל הגיון מסחרי-כלכלי, והיטיבה עם הבנק תוך פגיעה משמעותית בתובעת. כעולה מעדותו של מנהל התובעת הבנק אף דרש מהחברה להגדיל את מכסת תכניות החיסכון לצורך הגדלת מסגרת האשראי באמצעות תשלומים חודשיים אשר מומנו מחשבון החברה שהיה ממילא ביתרת חובה. דרישה זו גם נעשתה תוך התניית שירות בשירות בניגוד להוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות. מועדי פתיחת תכניות החיסכון וסכומיהן והקורלציה למועד וסכום הגדלת האשראי מהווים את הראיה הטובה ביותר להתנייה זו. גם כאן מאחר והבנק לא טרח להביא חוות דעת מומחה מטעמו לסתור את חישוב הנזקים אשר נגרמו לתובעת בגין החזקת תכניות החיסכון, יש לקבל בעניין זה את חישובי המומחה מטעם התובעת. לבסוף טוען ב"כ התובעת כי מאחר והבנק לא טרח להביא חוות דעת מומחה מטעמו לסתור את טענת המומחה מטעם התובעת ולפיה מימון יתרות חובת בחשבון התובעת באמצעות הלוואה זול יותר מאשר באמצעות העמדת מסגרת אשראי, יש לקבל גם את התביעה בגין ראש נזק זה כמפורט בחוות דעת המומחה מטעם התובעת.

לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיהם יש לדחות את התביעה לפחות בחלקה מחמת התיישנות שכן כל המעשים והמחדלים המיוחסים לבנק בהקשר לתכניות החיסכון אירעו עוד קודם ליום 9.6.1998 כאשר התביעה הוגשה ביום 9.6.05. כמו כן התובעת דורשת החזר של חיובי ריבית ועמלות מתחילת שנת 1996, ויש לדחות את התביעה לכל הפחות לגבי התקופה שקדמה ליום 9.6.98 מפאת התיישנות. מהראיות עולה כי התובעת ידעה ולחילופין יכולה הייתה לדעת על הנעשה בחשבון הבנק שלה, המצהיר מטעם הבנק התייחס בתצהירו לתקופה ההתיישנות אך לא נחקר על כך, ויש על כן לקבל את טענת התיישנות לדחות את התביעה לפחות בחלקה מפאת התיישנותה. לטענת ב"כ הנתבע לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה. הראיה היחידה שהביאה התובעת להוכחת נזקה כמו גם להוכחת חלק ניכר מהעילות עצמן היא חוות דעתו של מר פולק. ואולם משלא טרחה התובעת לציין את דבר קיומם של המסמכים שעומדים בבסיס חוות הדעת בתצהיר גלוי המסמכים מטעמה או לצרפם לחוות דעתו של מר פולק או למוסרם לידי הנתבע חרף בקשותיו, יש לפסול את חוות הדעת כראיה וממילא לדחות את התביעה ולו מטעם זה. עוד טוענים ב"כ הנתבע כי מר פולק אינו מומחה שכן השכלתו אינה בתחום הרלוונטי. מר פולק גם התעלם מהנתונים שהוצגו במסמכי הבנק, ביסס את חוות דעתו על מידע לא מוכח שנמסר לו על ידי התובעת, לא ערך חישובים מדוייקים לשחזור החשבון כנדרש על פי פסיקת בית המשפט, ולנוכח עדותו אין כל דרך לדעת שנתוני התוכנה שבשימושו מתאימים לנתונים האמיתיים בבנק. עוד נטען בסיכומים כי חוות דעתו של מר פולק לאקונית ונעדרת כל פירוט וכי מר פולק הינו נותן חוות דעת "סדרתי" וחוזר על אותן טענות בדיוק בכל חוות דעת שלו, כשבמקרים רבים מצא בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על חוות דעתו. בכל האמור יש כדי לאיין את חוות הדעת ולהצדיק את דחיית התביעה. לטענת ב"כ הנתבע היתה עדותו של מנהל התובעת בלתי מהימנה והתובעת לא זימנה לעדות עדים שיכלו לשפוך אור על המחלוקת – בעלי המניות האחרים, מנהל החשבונות ורואה החשבון - שנטלו חלק בניהול ענייניה הכספיים של החברה. אי זימון זה צריך לפעול לחובתה. לטענת ב"כ הנתבע השמטת הבסיס מתחת לקיומן של העובדות הנטענות על ידי מר נפתלי משמיטה את הבסיס מתחת למסקנותיו של מר פולק. לגופו טוענים ב"כ הנתבע כי אין בבנק הגדרה פורמאלית של "לקוח מועדף", הנתבע או מי מטעמו מעולם לא הבטיחו לתובעת מעמד מועדף כלשהוא, התובעת לא הביאה כל ראיה בכתב לטענתה זו ואף המומחה מטעמה ניזון מאמירות של התובעת לא ממסמכים או הסכמים עם הבנק. אפילו הובטח לתובעת מעמד של לקוח מועדף, הבטחה מעין זו אינה מלמדת על גובה ההטבה בריבית. טענת התובעת והאמור בחוות דעתו של פולק כאילו בגין האשראי חוייבה התובעת בריבית מירבית אינה נכונה, כפי שהוכח. הריבית שנגבתה בחשבון התובעת היא ריבית הסכמית, אין לקבל את טענת מנהל התובעת החתום על בקשות האשראי כי לא קרא את בקשת האשראי, וטענות התובעת וחוות דעתו של פולק גם מהוות טענה בעלפה כנגד מסמך בכתב. על פי הסיכומים מאחר ומחומר הראיות עולה כי התובעת ידעה מהם שעורי הריבית מהם מחוייב חשבונה ולא הלינה על כך בזמן אמת, התובעת מנועה ומושתקת כיום, שנים רבות לאחר התרחשות האירועים, מלטעון כי הבטחות שהובטחו לה בעניין הריבית בחשבונה הופרו. לטענת ב"כ הנתבע לא הפר הנתבע כל חובה כלפי התובעת וחשבונה של התובעת התנהל על פי התנאים עליהם סוכם בינה לבין אנשי הסניף, שהם תנאים מקובלים לחלוטין לחשבון מסוג חשבונה של התובעת ולהיקפי הפעילות שהתנהלו בו. אין ספק כי התובעת ניהלה משא ומתן ביחס לגובה הריבית שתשלם שכן לגבי חלק מקו האשראי קיבלה הנחה, הנחה שאינה ניתנת על ידי הבנק מיוזמתו, וששומטת את הקרקע מתחת הטענה כי התובעת לא ידעה כי עליה לדרוש הנחה. בפרט כאשר התובעת קיבלה יעוץ שוטף ושירותים מאת מנהל החשבונות ורואה חשבון. לטענת ב"כ הנתבע טענת התובעת כי הבנק סירב לפרוע איזו מקופות הגמל לחשבון החברה אינה אפשרית ואינה קיימת במציאות הבנקאית. בתקופה הרלוונטית לא היתה לתובעת כל תכנית חיסכון אלא רק לשניים מבעלי מניותיה שבחרו שלא להעיד. רק חודשיים לאחר פתיחת תכניות החיסכון ביקשה התובעת מהנתבע כי יקצה לה קו אשראי בסך כולל של 600,000 ₪ שכנגדו הועמדו תכניות החיסכון. לטענת ב"כ הנתבע בשום מועד לא נדרשה התובעת או מי מבעלי מניותיה לפתוח תכנית חיסכון והתובעת היא שהציעה להעמיד את תכניות החיסכון הפרטיות של בעלי מניותיה כבטחון לאשראי שניתן על ידי הנתבע. סכומי התכניות כולן שוחררו בסופו של יום לידי בעליהם ולא שימשו לכסוי חובות התובעת או היוו בטחון לאשראי שניתן לה. לטענת ב"כ הנתבע על פי חומר הראיות אין מנוס מהמסקנה כי לא הוכחה טענת התובעת ולפיה פתיחת תכנית החיסכון היתה פרי אילוץ שנבע מהתניית שירות בשירות ואין ספק כי פתיחת תכניות החיסכון היתה פעולה כלכלית רגילה. עוד טוענים ב"כ הנתבע כי טענת התובעת ולפיה הקצאת אשראי באמצעות הלוואה הינה זולה יותר, בהכרח, מהקצאת אותו אשראי באמצעות קו אשראי אינה נכונה ומתעלמת בעיקר מכך שבהעמדת קו אשראי משולמת ריבית אך ורק על האשראי המנוצל בפועל בכל רגע נתון, בעוד שבהלוואה משולמת הריבית על היתרה הבלתי מסולקת במלואה החל מהרגע הראשון. התובעת לא הוכיחה כי במקרה שלה הייתה האלטרנטיבה של קבלת הלוואה זולה יותר. לבסוף טועניפ ב"כ הנתבע כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהוא וכן קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע לבין נזק שלטענתה נגרם לה.

בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען כי דין טענת ההתיישנות להידחות הן מאחר ולא הועלתה על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה והן מאחר וההלכה היא כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לגבי תכניות חיסכון אינו המועד בו נפתחו אלא המועד בו פסק הלחץ מטעם הבנק לפתיחתן. עוד נטען כי טענת הבנק ככל הנוגע למועדים בהם נמשכו כספי תכניות החיסון על ידי התובעת, שגויים. לטענת ב"כ התובעת משבחר הבנק שלא להגיש חוות דעת נגדית, יש לדחות את הניסיון לקעקע את חוות דעת המומחה מטעם התובעת באמצעות טענות ב"כ הנתבע בסיכומים. עוד טוען ב"כ התובעת כי יש לדחות את טענות הנתבע ככל הנוגע לאי צרוף המסמכים שביסוד חוות דעת המומחה וזאת בשים לב לכך שמרביתם מסמכי בנק ולכך שלא הובאה כל ראיה כי הנתונים העולים ממסמכי הבנק שונים מאלו עליהם ביסס פולק את חוות דעתו. לטענת ב"כ התובעת יש גם לדחות את טענות הבנק ככל הנוגע לאמינותו של מנהל התובעת ולאי זימון העדים מטעמה של התובעת וזאת בשים לב לעדותו של מר נפתלי כי הוא שטיפל בענייני החברה מול הבנק ולא שותפיו. גם טענות הבנק ככל הנוגע לשעורי הריבית ותוספת הסיכון לא הוכחו ואילו העובדה שתכניות החיסכון לא שימשו בסופו יום לפירעון חובות החברה אין בה כדי לגרוע מטענות התובעת. לבסוף טוען ב"כ התובעת כי יש לדחות את טענות הנתבע ככל הנוגע לאי הוכחת הנזק והקשר הסיבתי.

דיון
תשתית נורמטיבית
4. המחוקק וגם בתי המשפט הכירו בכך שמערכת היחסים בין הבנק ללקוח אינה מערכת עסקית רגילה. בצד המערכת החוזית המפורשת והמשתמעת החלה על יחסים אלו (ר' דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט פ"ד מז(5) 31, בעמ' 47-48) קבע המחוקק כללים מיוחדים החלים על יחסיהם של בנק ולקוח ואלו באים לידי ביטוי בעיקר בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וכן בכללים ובתקנות שהותקנו על פיו. הפסיקה הכירה בחובות זהירות ואמון החלות על הבנק ביחסיו עם הלקוח (ר' דנ"א 1740/91 לעיל, בעמ' 86-87; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ. נתן צבאח ואח' פ"ד מח(2) 573, בעמ' 591-592; ע"א 636/89 אברהם כחולי ואח' נ. בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ פ"ד מה(3) 265; ע"א 122/84 מנצור נ. מדינת ישראל פ"ד לח(4) 94, בעמ' 101; ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ. יצחק ורחל הרשקו פ"ד כט(2) 208, בעמ' 211. ר' גם ר. בן-אוליאל, דיני בנקאות (חלק כללי, תשנ"ו), בעמ' 86 ואילך; א. פורת במאמרו "אחריותם של בנקים בגין רשלנות – התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב, תשנ"ב-תשנ"ג, לשכת ועד מחוז ת"א, א' רוזן-צבי, התשנ"ד, בעמ' 324).

חובת האמון נבדלת מחובת הזהירות. בעוד שהראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של כוח, האחרונה תכליתה למנוע נזק (ר' ע"א 610/94 גדליהו בוכבינדר נ. כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4) 289, בעמ' 333). לאור המגוון הרחב של היחסים הכלכליים בהם עשויים להיות מעורבים בנק ולקוח, רמת ההתנהגות הנדרשת מהבנק מכוחן של החובות המוטלות עליו אינה אחידה ותלויה בסוג הקשר הכלכלי ובנסיבותיו של המקרה. כך מוטלות על הבנק חובות גלוי מוגברות כאשר הבנק מייעץ ללקוח לפעול בדרך כזו או אחרת (ר' פסק הדין בעניין צבאח, לעיל, בעמ' 598). עם זאת נקבע כי הבנק אינו אפוטרופוס של הלקוח (ר' ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון ) ונפסק כי "כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסויימת, הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכלים של הלווה. במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו יודע הבנק את תוכן העסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם" (ר' פסק הדין בעניין צבאח לעיל, בעמ' 597-598).

5. טענות התובעת כנגד הנתבע עניינן שלושה סוגי התנהגות מצד הנתבע שגרמו לתובעת נזק. אדון בהן אחת לאחת.

גובה הריבית
6. טענת התובעת היא כי לנוכח הביטחונות שהעמידה לבנק לא היה מקום לגבות ממנה בגין מסגרת האשראי שהועמדה לה ריבית בשעור שנגבה. לטענת התובעת מדובר בריבית המשקפת תוספת סיכון מקסימאלית ואין מקום לגבות ריבית בשיעור זה לנוכח הביטחונות שהעמידה לבנק.

7. אין מחלוקת כי התובעת חתומה על הבקשות להקצעת אשראי וכי הריבית שנגבתה ממנה היא הריבית ההסכמית (ר' נספחים ב1 ו-ב2 לתצהירו של מנהל הסניף; עמ' 63, שורות 16-21). עוד עולה מחומר הראיות כי הריבית ההסכמית בגין מסגרת אשראי קודמת שהוקצתה לתובעת בסך 100,000₪ הייתה בשיעור נמוך יותר מהריבית ההסכמית בגין מסגרת אשראי נוספת בסך 500,000₪ שהוקצתה לתובעת (ר' נספחים ב1-ב2 לתצהירו של מנהל הסניף). טענותיה של התובעת מתמקדות בריבית אחרונה זו.

מעדותו של מנהל התובעת עולה כי לתובעת שהינה חברה מסחרית מנהל חשבונות ורואה חשבון שבדקו את חשבונותיה ורואה החשבון אף התריע בפניה על שעורי הריבית הגבוהים הנגבים (ר' עמ' 41, שורה 26 – עמ' 42, שורה 5; עמ' 48, שורות 1-2; עמ' 59, שורה 9 – עמ' 60, שורה 4). טענת התובעת איננה כי לא ידעה מהו שעור הריבית שנגבה ממנה אלא כי לנוכח הביטחונות שהעמידה היה מקום להעניק לה תנאי ריבית טובים יותר. מעדותו של מנהל הסניף עולה כי יתכן ואילו פנתה התובעת בתקופה הרלוונטית לסניף הנתבע והייתה מבקשת תנאי אשראי טובים יותר, היה מתנהל משא ומתן ובקשתה הייתה מתקבלת (ר' סעיף 6 לתצהירו של מנהל הסניף; עדותו בעמ' 103, שורה 1 – עמ' 104, שורה 3). ואולם התובעת לא פנתה (ר' עמ' 61, שורות 26-23), לא התנהל משא ומתן, ושעור הריבית שנגבה ממנה היה המקסימאלי, לפחות ככל הנוגע לחלק הארי של האשראי (500,000 ₪. ר' סעיפים 30-31 לתצהירו של מנהל הסניף). מנהל הסניף העיד כי מטרתו של הבנק למקסם את רווחיו, וכיוון שלא נעשתה כל פנייה כך פעל (ר' עמ' 132, שורות 2-8).

אינני סבורה כי יש מקום להטיל על הבנק אחריות משום שכך פעל. החובות המוגברות מוטלות על הבנק באותם מצבים שבהם ההתנגשות בין האינטרס של הבנק לאינטרס של הלקוח אינה גלויה לעין הלקוח, כגון שהלקוח אינו ער לכך שלבנק אינטרס סמוי באפיק השקעה עליו הוא ממליץ, או שלפחות נגישותו למידע נחותה משמעותית מזו של הבנק (ר' פסק הדין בעניין צבאח, לעיל, בעמ' 598). עם זאת, הבנק אינו מחוייב להעדיף את האינטרס של הלקוח לשלם פחות על פני האינטרס שלו לקבל יותר מקום שבו המידע גלוי והאינטרסים ברורים. קבלת טענת התובעת במקרה זה פירושה למעשה הטלת חובה על הבנק כגוף מסחרי להעניק ללקוח את תנאי האשראי הטובים ביותר ואת הריבית הנמוכה ביותר שלה נכון היה הבנק אולי להסכים אילו פנה אליו הלקוח. הטלת חובה כאמור פירושה חיובו של הבנק להזמין את הלקוח לנהל עימו משא ומתן על הורדת שעור הריבית. אינני סבורה כי יש מקום להטלת חובה כאמור על הבנק. לבנק בראש וראשונה האינטרס להרוויח. מידע זה גלוי ללקוח. תנאי הלוואה או מסגרת אשראי ניתנים להסכמה על בסיס ניהול משא ומתן וניתן להשוות בעניין זה בין תנאים המוענקים על ידי בנקים שונים. גם מידע זה צריך להיות ברור ללקוח. הבנק אינו מחוייב להעדיף את אינטרס הלקוח על פני האינטרס שלו עצמו למקסם את רווחיו מקום שהמידע גלוי והאינטרסים ברורים. סבורה אני איפוא כי התביעה בגין ראש נזק זה דינה להידחות.

8. אשר לטענה כי לתובעת הובטח מעמד של "לקוח מועדף" הזוכה להטבות שונות (ר' גם סעיף 12 לתצהיר מנהל התובעת). מנהל התובעת, שעל פי עדותו הוא שעמד בקשר מול הבנק (ר' סעיף 41 לסיכומי התשובה מטעם התובעת), לא ידע להפנות אצבע לגורם בבנק שכך הבטיח (ר' עמ' 58, שורות 5-16), וההתרשמות העולה מעדותו היא כי זו היתה התרשמותו מהתנהלות פקידי הבנק כלפיו ולא מהבטחה קונקרטית שניתנה לו (ר' עמ' 56, שורות 12-26; עמ' 58, שורה 32 – עמ' 59, שורה 8). הבטחה כאמור גם אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם להקצעת אשראי עליו חתם (ר' נספח ב/1 לתצהירו של מנהל הסניף). כיוון שכך לא שוכנעתי במידה מספקת על יסוד חומר הראיות כי הבטחה לתנאי ריבית מועדפים ניתנה לתובעת.

הלוואה מול מסגרת אשראי
9. טענה נוספת שהעלתה התובעת היא כי לנוכח הריבית הגבוהה ששילמה על מסגרת האשראי שהוקצתה לה היה על הבנק לייעץ לה לקחת הלוואות לכסוי יתרת החובה, הלוואות ששעורי הריבית בגינן נמוכים יותר מאלו ששילמה התובעת בגין מסגרת האשראי. גם דין טענה זו להידחות. שעורי הריבית ששילמה התובעת היו כאמור ידועים לה. המידע הכללי ולפיו ריבית המשתלמת על הלוואות עשויה להיות נמוכה יותר, אף הוא מידע שאינו בידיעתו היחודית של הבנק. התובעת אינה טוענת כי פנתה לבנק לצורך יעוץ האם כדאי לה להקטין את מסגרת האשראי באמצעות נטילת הלוואות וכי על כך הסתמכה. טענתה היא כי היה על הבנק לייעץ לה מיוזמתו להקטין את מסגרות האשראי באמצעות הלוואות ומשלא עשה כן, סמכה על כך כי מסגרת האשראי הינה זולה יותר. בניגוד לאמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת, מנהל הסניף העיד כי הלוואות אינן בהכרח ותמיד הפתרון הזול ביותר ביחס למסגרת אשראי אלא עניין זה תלוי בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה (ר' סעיף 33 לתצהירו של מנהל הסניף; עדותו בעמ' 133, שורות 5-11; עמ' 134, שורות 18-27). ואולם אפילו כן, המידע הרלוונטי ולפיו יתכנו פתרונות זולים יותר ממסגרת אשראי בגובה של 600,000₪ היה זמין לתובעת. כיוון שכך סבורה אני כי אף בעניין זה לא עומדת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבע.

תכניות החיסכון
10. טענתה השלישית והאחרונה של התובעת היא כי הבנק יעץ/חייב אותה לפתוח תכניות חיסכון שישמשו כבטוחה למסגרת האשראי כאשר התשלומים לתכניות החיסכון נעשו מחשבון הבנק של התובעת אשר חוייב בריבית מקסימאלית. זאת כאשר הריבית המוענקת במסגרת תכניות החיסכון נמוכה בהרבה. תכניות חסכון אלו נפתחו בכספי קופות גמל שהגיע מועד פרעונן תחת הקטנת יתרת החובה באמצעות הזרמת כספי קופות הגמל ישירות לחשבון החברה.

11. גם מעדותו של מנהל הסניף הנתבע עולה כי החלטה אחרונה זו לא היתה החלטה נבונה מבחינה כלכלית (ר' עמ' 92, שורות 8-22; 127, שורות 15-32). עם זאת, מחומר הראיות עולה כי קופות הגמל הנזכרות כמו גם תכניות החיסכון לא היו של התובעת כי אם של שניים מבעלי מניותיה אשר לא הגישו תצהירים מטעמה (ר' סעיף 9 לתצהירו של מנהל הסניף על נספחיו; עדותו של מנהל התובעת בעמ' 71, שורות 7-18; עמ' 77, שורות 19-28). כשנשאל בעניין זה מנהל הסניף הנתבע, העריך בעדותו כי כשהגיע מועד פירעונן של קופות הגמל לא הוצע לאותם בעלי מניות להזרים את הכספים לחשבון החברה מאחר ומדובר היה בקופות גמל אישיות, שכמותן לא היו לכל בעלי המניות ומשמעות הזרמת הכספים לחשבון החברה פירושה למעשה פירעון חוב החברה באמצעות כספים אישיים (ר' עדותו בעמ' 94, שורות 6-31). מעדותו עולה כי יתכן שמשהגיע מועד פירעונן של קופות הגמל היה אפיק ההשקעה של תכניות חיסכון אפיק ראוי עבור בעלי המניות בהשוואה לקופות הגמל וכי יתכן כי אף קיבלו יעוץ בעניין זה. (שם, שורות 24-28; עמ' 93, שורות 24-25). יצויין כי כספי תכניות החיסכון נפרעו בסופו של יום לידי בעלי המניות ולא שימשו לפירעון חוב החברה (ר' סעיפים 14-23 לתצהירו של מנהל הסניף; עדותו של מנהל התובעת בעמ' 79, שורות 12-13), ויש בכך כדי להדגיש את המובן כי אין דומה הזרמת כספים אישיים להקטנת יתרת חובה של חברה להסכמה כי כספים אלו ישמשו כבטוחה למסגרת אשראי. העולה מן האמור הוא כי גם אם קיבלו בעלי המניות יעוץ ולפיו פתיחת תכנית חיסכון כדאית עבורם, וגם בעניין זה לא יכול היה מנהל התובעת להצביע על הגורם המייעץ (ר' עמ' 73, שורות 1-19) ניתן הסבר מניח את הדעת לעצה זו. גם דין טענה זו איפוא להידחות.

12. מחומר הראיות עולה כי רק כחודשיים לאחר פתיחת תכניות החיסכון באפריל 1996 ביקשה התובעת מהנתבע כי יגדיל לה את מסגרת האשראי לסך כולל של 600,000₪, מעבר למסגרת האשראי של 100,000₪ שעמדה לה עד לאותו מועד (ר' סעיף 14 לסיכומי התובע). יש בכך כדי לשמוט את הבסיס לטענה כי הנתבע יעץ/חייב את התובעת לפתוח תכניות חיסכון כתנאי להקצעת האשראי.

13. לאור המסקנה אליה הגעתי איני רואה מקום לדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע ככל הנוגע לחלק מרכיבי התביעה.

התוצאה היא שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת הזהירות של רופא

  2. חובת זהירות של בנק כלפי לקוח

  3. חובת הזהירות של עורך דין

  4. חובת הזהירות של המעביד כלפי עובד

  5. הפרת חובת הזהירות של הבנק

  6. חובת הזהירות של מנהל חברה

  7. חובות זהירות הבנק כלפי לקוח

  8. חובת הזהירות של מרכול (סופר)

  9. חוסר זהירות בנהיגה על אופנוע

  10. נהיגה בחוסר זהירות של נהג מונית

  11. חובת זהירות של עורך דין כלפי לקוח

  12. חובת זהירות מוגברת של מזמין עבודה

  13. חובת זהירות של סוכן ביטוח כלפי קבלן

  14. פסיקה בנושא חובת הזהירות של המעסיק

  15. חובת הזהירות לפני פתיחת הליכים משפטיים

  16. חובת הזהירות של עורך דין בעסקת מקרקעין

  17. חובת הזהירות של עורך דין כלפי צד שלישי

  18. חובת הזהירות הקונקרטית - חובת הזהירות המושגית

  19. חובת הזהירות בהליכי פינוי מדירה בהוצאה לפועל

  20. על הנוהג ברכב הרתום לנגרר חלה חובת זהירות מוגברת

  21. נזקי רכוש לרכב אזרחי בשל חוסר זהירות ונהיגה רשלנית

  22. מה ההבדל בין נהיגה ב"חוסר זהירות" ל"נהיגה ברשלנות" ?

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון