קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הקטנת הנזק בדוח שמאי: מדובר בבקשת התובע, לחייב את הנתבעים 1 ו 2, לשלם לו את חובם, בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה ביום 11.10.05 וכן מדובר בבקשה, שהגיש הנתבע 1 ביום 19/2/08 , לחייב את הנתבע 2 בלבד לפצות את התובע בפיצוי כספי, ולפצות אותו עצמו בפיצוי מוסכם. רקע כללי - הבקשה לצו מניעה - ביום 29.9.05, הגיש התובע כנגד הנתבעים כתב תביעה ובקשה לצו מניעה, בבש"א 2056/05. בבקשתו לצו מניעה ציין התובע, כי ביום 29.11.96, נערך בינו לבין הנתבע 2, הסכם שכירות המתייחס לחלקות א' ו - ב', אשר היו בחזקתו של הנתבע 2, במשק 77, במושב כפר אחים (להלן:"המשק"), כאשר מטרת הסכם השכירות, הייתה נטיעה או גידול של עצי פרי ע"י התובע בחלקות, (להלן:"הסכם השכירות"). לדבריו, לאחר שהנתבע 2 מכר המשק לנתבע 1, בהסכם מכר ביום 13.3.04 (להלן:"הסכם המכר"), נכנס הנתבע 1 אשר רכש את המשק לחלקה א' שעובדה על ידו והתחיל בעקירת המטע ובתוך כך, הספיק לעקור כ 70 - 75 עצים מתוך החלק המרכזי של המטע. בבקשתו לצו המניעה, ביקש המבקש את בית המשפט, לאסור על הנתבע 1 או מי מטעמו, לפעול בכל פעולה, אשר יש בה כדי לגרום להיזק או הפרעה בשימוש שהוא עושה בחלקות א' ו - ב' האמורות. הסכם הפשרה - ביום 11.10.05, נתקיים דיון בבית המשפט , בבקשה לצו המניעה, ובמסגרתו, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, (להלן:"הסכם הפשרה"), אשר קיבל תוקף של החלטה. בהסכם הפשרה נקבע כי, ימונה שמאי שיקבע את הפיצוי שיקבל התובע לאחר שיפנה את חלקה א' עד ליום 15.12.05 או 7 ימים לאחר מועד שבו יודיע השמאי, כי החלקה אינה דרושה לו יותר , לצורך גיבוש חוות הדעת. כן נקבע בהסכם הפשרה, כי חלקה ב' תפונה עד ליום 30.11.08, והשמאי יעריך הפיצוי שיקבל התובע, מתקופה זו ועד סוף חיי המטע. בנוסף הסכימו הצדדים, בהסכם הפשרה, על מנגנון תשלום הכספים לתובע, לאחר הגשת חוות דעת השמאי, כפי שיפורט בהמשך. לאחר חתימת הסכם הפשרה, מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, את השמאי , איל שפירא, (להלן:"השמאי") וביום 9.4.06, הגיש השמאי חוות דעתו, אשר על פיה, הסכום שיש לשלם לתובע בגין פינוי החלקות האמורות, מגיע לסך של 600,567 ₪. בקשת התובע לפיצוי כספי: ביום 9/7/05, הגיש התובע בקשה לבית המשפט ובה ביקש לחייב את הנתבעים 1 ו-2, לשלם לו את חובם, בהתאם להסכם הפשרה , וזאת לאחר שלדבריו, הנתבעים לא שילמו לו הסכום שקבע השמאי, על אף שהוא עצמו פינה את חלקות המטע בהתאם למוסכם בהסכם הפשרה. ביום 2/7/07, ניתנה החלטת בית המשפט בבקשת התובע ובהחלטתו קבע בית המשפט, בין היתר,כי הנתבע 2 יהיה רשאי להגיש בתוך 30 יום בקשה בענין פועלו של השמאי ובענין חלוקת התשלום בין הנתבעים, בהתאם ובכפוף להוראות שנקבעו באותה החלטה. יחד עם זאת,קבע בית המשפט באותה החלטה, כי הנתבעים יהיו רשאים לתקוף חוות דעת השמאי אך ורק בטענה של חוסר תום לב או חריגה מסמכות. הבקשה לפיצוי כספי: בעקבות ההחלטה מיום 2/7/07, הגיש הנתבע 1, ביחד עם אשתו, בקשה כנגד הנתבע 2 ואשתו, וכנגד התובע, כמשיב פורמלי ובבקשתו ביקש הנתבע 1, להורות לבית המשפט לחייב את הנתבע 2 ואשתו בלבד לשלם לתובע את מלוא הסכום שקבע השמאי, בסך 600,657 ₪ וכן ביקש להורות לנתבע 2, לפצות אותו עצמו בפיצוי מוסכם בסך השווה לסכום של 35,000$, בגין הפרת הסכם המכר. לאחר הגשת בקשתו של הנתבע 1, נקבעו מס' דיונים שבהם נשמעו עדויות הצדדים ובנוסף לכך, נחקר השמאי , מר איל שפירא. לאחר ששמעתי הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן: דיון: מיהו האחראי לפיצוי התובע: הסכם השכירות -על מי החובה לפצות התובע: בהסכם שכירות חלקות המטעה שנחתם בין התובע לנתבע 2 ביום 29/11/06, נקבע בין היתר, כדלקמן: "11. א. היה יבקש המשכיר למכור את זכויותיו והתחייבויותיו של המשכיר על פי הסכם זה, ימשיכו לחול הוראות הסכם זה בין השוכר וצד ג' ובשינוים המחייבים. ב. יסרב צד ג' לקבל על עצמו את מלוא זכויותיו והתחייבויותיו של המשכיר על פי הסכם זה, ימונה על ידי השוכר והמשכיר שמאי מוסכם, אשר יעריך את שווי המטע, הפרי וכל הבנוי והנטוע, והמשכיר יהיה חייב לפצות את השוכר בסכום אותו יקבע השמאי וזאת תוך 14 יום מיום שניתנה החלטת השמאי ובכתב, החלטתו של השמאי המוסכם תהיה סופית". מתוך האמור לעיל עולה, כי בסעיף 11 להסכם השכירות קבעו התובע והנתבע 2 מפורשות, כי במקרה שבו יחליט הנתבע 2 למכור זכויותיו בנכס לצד ג', וצד ג' יסרב לקבל על עצמו את התחייבויותיו של הנתבע 2 על פי הסכם השכירות, ימונה שמאי מוסכם , אשר יעריך את שווי מטע הפרי וכל הבנוי והנטוע עליו, והנתבע 2 שהינו המשכיר בהתאם לחוזה האמור, יהיה זה שיחויב לפצות את התובע , שהינו השוכר על פי ההסכם, בסכום אותו יקבע השמאי וזאת בתוך 14 יום, מיום מתן החלטת השמאי. מתוך האמור לעיל עולה, באופן חד משמעי, כי בא דברו הישיר של התובע (השוכר) במסגרת המחלוקת אודות הפיצוי בגין פינוי חלקות המטע המושכרות, יהיה הנתבע 2, ומכאן שהנתבע 2 יהיה זה שיחויב לפצות את התובע, בגין הנזקים שנגרמו לו, עקב פינוי החלקה. בחקירתו טען הנתבע 2, כי חלק מהסכם השכירות , (שצורף מש/1) אינו מוכר לו, ובפועל, הסכם השכירות כפי שצורף , לא נחתם על ידו (עמ' 103, 104 לפרוט'). דבריו של הנתבע 2, בכל הנוגע לתוקפו של הסכם השכירות, ובסוגיות אחרות,נשמעו בלתי סבירים אך יחד עם זאת, מכיוון שב"כ הנתבע 2 בעצמו , לא טען בסיכומיו כל טענה באשר לתוקפו של הסכם השכירות, (שנוסחו המקורי צורף מש/1), לא יכנס בית המשפט לעובי הקורה , בסוגית תוקפו של אותו הסכם. לאור האמור לעיל, ובהתאם לסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 4 להסכם הפשרה מיום 11/10/05,יש לקבוע, כי הנתבע 2 הוא המחויב לשלם באופן ישיר את סכום הפיצוי לתובע , בגין פינוי חלקות המטע. יובהר, כי במסגרת הסכם הפשרה מיום 11/10/05, הוסכם על מנגנון פיצוי למקרה שבו לא ישולם לתובע הסכום על ידי הגורם שיקבע על ידי בית משפט, (פסקה שניה של סעיף 8 להסכם הפשרה) וענין זה ידון בהמשך. הסכמי המכר- חלוקת התשלום בין הנתבעים להפחתת סך הפיצוי: הפרת הסכם המכר בידי הנתבע 2: בסעיף 4 להסכם הפשרה, שקיבל תוקף של החלטה, קבע בית המשפט, בין היתר, כדלקמן: "4. סוכם שתוך 30 יום ממתן חוות הדעת הראשונה, יתנו המשיבים 1 ו 2 הודעה מוסכמת בדבר חלוקת התשלום למבקש ביניהם ובהעדר הסכמה, יכריע בעניין בית המשפט לאחר קבלת טיעוני הצדדים. בית המשפט יהיה רשאי, בהתאם לשיקול דעתו לקבוע, שאין די בטיעונים אלה ויש מקום להורות על הגשת בקשות מתאימות. הודעה על העדר הסכמה ובקשה למתן החלטה בדבר הגשת טיעונים, תועבר לבית המשפט על ידי הצדדים". מתוך האמור לעיל עולה, כי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה, נקבע מנגנון אשר על פיו, במידה והנתבעים לא יגיעו לפשרה באשר לאופן חלוקת התשלום לתובע ביניהם, יקבע בית המשפט את אופן החלוקה, לאחר שמיעת הצדדים. בהתאם להחלטה האמורה ומאחר והנתבעים לא הגיעו להסכמה ביניהם, באשר לאופן חלוקת התשלום לתובע, קבע בית המשפט בהחלטותיו במסגרת תיק זה, כי המשיבים יהיו רשאים להגיש בקשה בענין חלוקת התשלום,ביניהם לתובע, ובעקבות החלטות אלה, אכן הוגשה בקשת הנתבע 1, לפיצוי כספי , הנדונה בפנינו כעת. בבקשתו ציין ב"כ הנתבע 1, בין היתר, כדלקמן: סעיף 2 להסכם מכר חלקתו של הנתבע 2 לנתבע 1 מיום 13.3.04 קובע באופן חד משמעי, כי רק הנתבע 2, יהיה אחראי לתשלום הפיצוי לתובע וכמו כן, נקבע בסעיף 4.6 להסכם המכר, כי הסכום של 350,000$ ששילמו הנתבע 1 ואשתו לנתבע 2,בגין רכישת הנכס, הינו סופי וכולל את כל זכויות המוכרים בממכר והוא לא ישתנה מכל סיבה או גורם. מתוך מסמך שניסחו הנתבע 1 והנתבע 2, בנוכחות יו"ר האגודה, מר דוד גולדמן עולה, כי הנתבע 2 התחייב לפעול בתוך 7 ימים לפינוי התובע, ולשם כך, ניתנה לו ארכה לפינוי התובע מן החלקה עד לחודש 06/05, וכן לדאוג לקיומה של אסיפת אגודה, שבה יתקבלו הנתבע 1 ורעייתו כחברים באגודה, כחלק מהוצאת עסקת המכר מן הכוח אל הפועל. הנתבע 2 לא פעל כאמור באותו מסמך, (נספח ז' לתצהיר הנתבע 1), ולאחר שעבר חודש 6/05, שעד אליו התחייב הנתבע 2 לפנות את התובע מהחלקה הצמודה לקרקע, תפס הנתבע 1 חזקה בחלקה ושכר טרקטוריסט שיפנה החלקה מעציה וטרקטוריסט זה נעצר על ידי בניו של התובע. הנתבע 1 עשה זאת, לאחר שלא ניתנה כל ארכה לפינוי החלקה, לא מהנתבע 1 ולא מהתובע והתנהלותו הסתמכה על האמור בסעיף 11 להסכם השכירות, על פיו, המיר התובע את זכותו להחזיק בחלקות, בפיצוי כספי המגיע לו מהנתבע 2. התנהלות הנתבע 1 בענין זה, לא הייתה יוצאת דופן ונעשתה בהתאם למקובל וזאת ניתן ללמוד גם מדבריו של התובע, שטען, כי בתום תקופת השכירות, במידה ובעלי הקרקע רוצים זאת, יפנה את התובע הקרקע. לאור האמור לעיל, נתבקש בית המשפט לקבוע, שהנתבע 2 יהיה זה שיפצה את התובע על נזקיו וכן התבקש בית המשפט לקבוע, כי הנתבע 2 יפצה את הנתבע 1 בסך של 35,000$ שנקבע כפיצוי מוסכם בהסכם המכר. בטיעוניו טען הנתבע 2 בין היתר, כדלקמן: התביעה הנוכחית של התובע כנגד הנתבעים, לא הייתה נולדת לולא בחר הנתבע 1 לעשות דין לעצמו, ופעל בביריונות ובניגוד לחוק, תוך כניסה לחלקת האפרסמונים עם טרטקור ועקירת עצים בניגוד לדין. הנתבע 1 בחקירתו הודה, שיתכן וטעה בכך, שבחר על דעת עצמו לעקור עצים במטע האפרסמונים, וזאת כאשר ידע, כי קיימת בעיה בפינוי הקרקע בין הנתבע 2 לתובע. על פי נספח ז' לבקשה לפיצוי כספי שהגיש הנתבע 1 (להלן:"נספח ז' "), אין כל ספק שהנתבע 1 ידע שקיימת בעיה בפינויו של השטח ועל פי נספח זה, ניתנה האפשרות לנתבע 2, לפעול לפינוי התובע באופן של טיפול משפטי. מנספח זה עולה בבירור,כי ניתנה לנתבע 2 האפשרות לפעול בהליכים משפטיים לפינוי התובע, ומן המפורסמות הוא שהליכים אלה אורכים כחודשים ולעיתים אף שנים ומכאן, שהתאריך הנקוב בסוף סעיף 3 לנספח ז', הוא לכל היותר תאריך שעד למועדו היה על הנתבע 2 לפתוח הליך משפטי לפינוי התובע ובוודאי שלא לסיימו. לקיחת הדין ע"י הנתבע 1 לידיו, תוך עקירה של חלק ממטע האפרסמונים, גרמה להולדתה של תביעה זו ולתביעת הנזקים העצומה של התובע. אילו הנתבע 1 לא היה פועל בביריונות, תוך נטילת החוק לידיו, ניתן היה להקטין ואף למנוע לחלוטין את הנזק שנגרם לתובע, בין היתר, בדרך של מתן אפשרות לתובע להמשיך בעיבוד חלקה ב' ומתן אפשרות לתובע להמשיך לעבד את חלקת האפרסמונים, עד תום תקופת השכירות, שנקבעה ל 5 שנים נוספות. על הטעות שעשה הנתבע 1 יש לחייבו בפיצוי, שכן טעות זו, גררה את הצדדים להליך משפטי ולגרימת נזקים שניתן היה למנוע לחלוטין. לאחר ששמעתי את הצדדים בענין הזה, אני קובע כדלקמן: סעיף 2 להסכם מכר החלקה, בין הנתבע 1 לנתבע 2, מיום 13/3/04, קבע בין היתר, כדלקמן: "על אף האמור לעיל מובהר כי לאור הודעת הקונים כי אין ברצונם להיכנס לנעלי המוכרים בכל הקשור לחוזה השכירות ועל כן מוסכם כי עד ולא יאוחר מ - 21 ימים ממועד חתימת הסכם זה יפעלו המוכרים לשם ביטולו של חוזה השכירות והכל כאמור במנגנון הקבוע בסעיף 11 לחוזה השכירות ו/או להגיע לכל. הסדר אחר עם השוכר על פי חוזה השכירות, ואולם הקונים נותנים בזאת את הסכמתם בקשר עם השטחים נשוא חוזה השכירות כדלקמן: 2.2.1 כי הם יקבלו לחזקתם את חלקה א' בה קיים מטע אפרסמון וזאת עד ולא יאוחר מסוף חודש דצמבר 2004. 2.2.2 כי הם יקבלו לחזקתם את חלקה ב' עליה נטוע כיום מטע האפרסקים וזאת עד ולא יאוחר מיום 30.11.2008. דמי השכירות בגין השנה האחרונה בסכום של 800$ ישולם לקונים על ידי המוכרים. מובהר כי כל האחריות בקשר עם פינוי השוכר מהשטחים הנ"ל תחול על המוכרים בלבד". מתוך האמור בהסכם המכר עולה, כי בין הנתבע 1 לנתבע 2 נקבע מפורשות, שאין ברצונו של הנתבע 1 להיכנס בנעלי הנתבע 2 ואשתו, בכל הקשור להסכם השכירות חלקות המטעים לתובע, ועל כן, הוסכם במסגרת ההסכם, כי בתוך 21 יום מיום חתימת הסכם המכר, יפעלו הנתבע 2 ואשתו (המוכרים) לביטול חוזה השכירות עם התובע או יגיעו איתו לכל הסדר אחר, על פי הסכם השכירות. כן הוסכם במסגרת הסכם המכר, כי עד ליום 31.12.04 יקבלו הנתבע 1 ואשתו לחזקתם את חלקת האפרסמונים ואת חלקת האפרסקים יקבלו לחזקתם לא יאוחר מיום 30/11/08. בנוסף, הובהר במסגרת הסכם המכר באופן חד משמעי, כי כל האחריות בקשר לפינוי התובע מהשטחים האמורים, תחול על המוכרים (התובע ואשתו) בלבד. בנוסף לאמור לעיל, נקבע בסעיף 4.6 להסכם המכר כדלקמן: "4.6 מוסכם בזאת כי הסכום האמור של 350,000$ (שלוש מאות וחמישים אלף דולר ארה"ב בלבד) הינו סופי וכולל את כל זכויות המוכרים בממכר, והוא לא ישתנה מחמת כל סיבה ו/או גורם". מתוך האמור בסעיף זה עולה, כי במסגרת הסכם המכר, הסכימו הנתבע 1 והנתבע 2 מפורשות, כי הסך ששולם על ידי הנתבע 1 ואשתו, לנתבע 2 ואשתו בגובה של 350,000$ הינו סופי והוא לא ישתנה מחמת כל סיבה או גורם. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע, כי במסגרת הסכם המכר בין הנתבעים, הוסכם מפורשות כי כל פיצוי שישולם לתובע בגין פינוי חלקות המטע ששכר, יחול על הנתבע 2 ואשתו וכן הוסכם כי על הנתבע 1 ואשתו, לא תחול כל חובה, להוסיף כל סכום בגין פינוי התובע מחלקתו. בנוסף הוסכם במסגרת ההסכם, כי חלקת האפרסמונים, תפונה עד ליום 31/12/04. זאת ועוד, במסגרת הדיונים שבפני, הוצג לבית המשפט מסמך מיום 19/6/04, שנחתם בין היתר על ידי הנתבע 1 ועל ידי הנתבע 2, ומסמך זה צורף כעמוד שני לנספח ז' לבקשה לפיצוי כספי, שהגיש הנתבע 1, (להלן:"נספח ז'). עיון בנספח ז' מעלה, כי באותו נספח צוין בין היתר, כדלקמן: "בעקבות בעיה שנוצרה בנושא פינוי האדמות בחלקה א', סיכמו הצדדים את הנושא כדלקמן: הצדדים יעשו כל מאמץ נדרש לגרום לכך, שעדי ודורית ליסק, יעברו את אישור האסיפה. כל התהליכים המוסדרים בחוזה, ימשיכו על פי לוחות הזמנים בחוזה המקורי. דורית ועדי ליסק הסכימו לתת דחייה לדוד וענת סויסה, לטיפול בנושא פינוי של יעקוביץ', הן באופן של טיפול משפטי או משפחת סויסה שמתחייבת לנקוט בהליכים משפטיים תוך 7 ימים ממועד חתימת מסמך זה או בהליך פשרה, שיסגר בין הצדדים. הדחיה הינה עד ל 6/05",(ראה עמ' 97 שורה 28 לפרוט'). מתוך האמור לעיל עולה, כי ביום 19/6/04, לאחר שהתברר שקיימת בעיה בפינוי חלקת האפרסמונים, הגיעו הנתבעים להסכם שבו נתנו הנתבע 1 ואשתו לנתבע 2 ואשתו, ארכה לצורך טיפול בנושא פינוי התובע מן החלקה, בין היתר, באופן של טיפול משפטי, אך במסגרת הסכמה זו,הוסכם שהארכה שניתנה לנתבע 2 ואשתו, תעמוד עד לחודש 6/05 וכפי שנקבע בנספח ז', "הדחייה הינה עד ל 6/05". בנסיבות האמורות לעיל ולאחר שבנספח ז' שצוטט לעיל נקבע, כי כל התהליכים המוסדרים בחוזה, ימשיכו על פי לוחות הזמנים שבחוזה המקורי, יש לקבוע כי, על אף שבהסכם המכר מיום 13/3/04 (נספח ה' לפיצוי כספי) התחייב הנתבע 2 למסור לחזקת הנתבע 1 ואשתו, את חלקת האפרסמונים, עד ליום 31/12/04, הסכימו הצדדים ביניהם, במסמך שצורף נספח ז', על מתן ארכה לפינוי חלקת האפרסמונים, עד לחודש 6/05. מתוך האמור לעיל עולה, כי בנספח ז' שנחתם ביום 19/6/04 , ניתנה ארכה של חצי שנה נוספת לפינוי המקרקעין מעבר לחצי השנה שנותרה עד למועד פינויו של התובע ,בהתאם לחוזה המכר המקורי. בנסיבות האמורות לעיל , מאחר ובאותו נספח ז' צוין, שהנתבע 2 ואשתו ינקטו בהליכים משפטיים בתוך 7 ימים מיום חתימת הנספח ומאחר ונקבע, שדחיית הטיפול בנושא פינוי התובע מן הקרקע, ניתנת עד ליום 6/05, דהיינו שנה מיום חתימת המסמך, לא ניתן יהיה לפרש את לשונו של נספח ז', בכל לשון אחרת מלשון המחייבת פינוי מוחלט של התובע מן הקרקע עד לסוף חודש יוני 05. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע 2 בסיכומיו ולפיהם, המועד שנקבע בנספח ז', 6/05, נקבע אך ורק כמועד שבו יש לפתוח הליך משפטי ולא לסיימו מכאן, יש לקבוע, שבנספח ז' ניתנה לנתבע 2 ארכה סופית לדאוג לפינויו של התובע, כאמור עד לסוף חודש יוני 05. זאת ועוד, במהלך הדיון , כאשר נשאל הנתבע 2, האם פנה לנתבע 1 בחודש יוני 05 וביקש ארכה נוספת על מנת לפנות את התובע, השיב :"לא פניתי ולא דיברתי איתו בכלל. הייתי בנתק איתו חצי שנה", (עמ' 106 שורה 1). בכלל נסיבות הענין, לאחר שהוכח שעל הנתבע 2 היה לדאוג לפינויו של התובע מחלקת האפרסמונים עד לחודש יוני 05, ולאחר שהוכח שחלקת האפרסמונים לא פונתה לאחר מועד זה, והנתבע 2 גם לא בא בדברים עם הנתבע 1 לקבלת ארכה נוספת, יהיה מקום לקבוע, כי הנתבע 2 הפר את הסכם המכר שנחתם בינו ובין הנתבע 1. מאחר ומדובר בהפרה של סעיפים הנוגעים בפועל למסירת המקרקעין, יש לקבוע, כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם המכר. מתוך כל האמור לעיל, לאחר שנקבע שהנתבע 2 חויב בהסכם השכירות לפצות התובע ולאחר שנקבע שגם על פי הסכם המכר, חויב הנתבע 2 לפנות התובע מן החלקות ונקבע שהנתבע 2 יהיה זה שיפצה התובע על נזקיו, אני קובע, כי הנתבע 2 יהיה זה שיחויב בפיצוי התובע על נזקיו, כחייב עיקרי. עקירת המטע על ידי הנתבע 1: כפי שצוין לעיל, לא הייתה מחלוקת על כך, שבחודש 9/05, נכנס הנתבע 1 למטע האפרסמונים והחל בעקירת חלק מהמטע באמצעות טרקטור ששכר, עד שנעצר על ידי בנו של התובע, וזאת לאחר שעקר כ 70 עצים. כפי שצוין לעיל, טען ב"כ הנתבע 2, כי בלקיחת הדין לידיו, על אף שידע על "הבעיה" בפינוי החלקה, גרם הנתבע 1 לתובע להגשת התביעה ובכך גרם לתביעת הנזקים העצומה שהוגשה. לטענת ב"כ הנתבע 2, לו בחר הנתבע 1 לפתוח בהליך משפטי כנגד הנתבע 2, היה זוכה לכל היותר בסך הפיצוי המוסכם, ולדבריו, לא הייתה כל מניעה לאפשר לתובע להמשיך ולעשות שימוש בחלקת האפרסמונים, לכל הפחות במשך 5 שנים. בענייננו, לא הייתה מחלוקת על כך, שמעשהו של הנתבע 1 , בעקירת עצים בחלקה, נעשה בלא קבלת הסכמת התובע או הנתבע 2 לכך ובלא קבלת צו שיפוטי ובמובן זה, פעל הנתבע 1 שלא כדין. הנתבע 1 אף הודה במהלך חקירתו, כי יתכן וכניסתו לחלקת האפרסמונים ועקירת חלק מן המטע, הייתה טעות,(עמ' 100 שורות 16,17). יחד עם זאת, לאחר שקבענו כי מחובתו של הנתבע 2 הייתה לדאוג לכך,שחלקת האפרסמונים תפונה על ידי התובע, וזאת עד לחודש יוני 05, והוא לא דאג לכך, ומאחר וממילא במסגרת הסכם הפשרה מיום 11/10/05, נעקר המטע ובפועל, בוצע המפורט בהסכם המכר ,לא ניתן יהיה לומר שהנתבע 2 הוכיח שבמעשיו של הנתבע 1, גרם לו הנתבע 1 לנזקים מעבר לנזקים שהיו נגרמים לו, לו היה פונה הנתבע 1 לבית המשפט ומוציא צו לקיום הוראות תנאי הסכם המכר בנספח ז', שהורו על פינוי המטע, כבר בחודש 6/05. מתוך האמור לעיל, אני קובע, כי הנתבע 1 לא יחויב בכל פיצוי בגין עקירת המטע. יחד עם זאת, בכלל נסיבות הענין, לאחר שהוכח שהנתבע 2 פעל שלא כדין, לא ניתן יהיה לאפשר לו לזכות בפיצוי המוסכם בסך 35,000$ שנקבע בהסכם המכר ולפיכך, אני דוחה את תביעתו של הנתבע 1 לקבלת הפיצוי המוסכם מהנתבע 2, כפי שנקבע בהסכם המכר. אופן התשלום לתובע - חובתו של הנתבע 1: סעיף 8 להסכם הפשרה מיום 11/10/05: כפי שצוין לעיל, קבעתי כי הנתבע 2 יחויב לשלם לתובע את סך הפיצוי בגין פינוי הקרקע כחייב עיקרי. יחד עם זאת, בבואו של בית המשפט לקבוע את אופן התשלום שישולם לתובע ואת זהות הגורמים המחויבים בתשלום, יהיה עליו להביא בחשבון גם את הוראות סעיף 8 להסכם הפשרה, בין כל הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה ביום 11.10.05 ובו נקבע כדלקמן: 8. מוסכם, שהמשיבים יהיו חייבים להפקיד בתוך 30 יום מיום מתן חוות הדעת וזאת במקרה שיוסכם עליהם על חלוקת התשלום ובמקרה שלא יוסכם ביניהם על חלוקת התשלום, בתוך 30 יום מהחלטת בית המשפט בענין. מוסכם, שבמידה וצד מהמשיבים 1 ו 2 לא יפקיד את הסכום בהתאם לקביעת השמאי או בהתאם לקביעת בית משפט, (להלן:"המשיב המסרב להפקיד") , כאמור לעיל, יחוייב המשיב הנוסף בתוך 90 יום, להפקיד את הסכום שאותו לא הפקיד המשיב המסרב להפקיד ואותו משיב יהיה רשאי לפנות להוצאה לפועל, כנגד המשיב המסרב להפקיד, לגביית הסכום אותו שילם, במקום המשיב המסרב להפקיד. מתוך האמור בסעיף 8 להסכם הפשרה, שקיבל תוקף של החלטה במסגרת תיק זה, עולה כי במידה והנתבע 2 לא ישלם לתובע את סכום הפיצוי בתוך 30 יום, יחוייב הנתבע 1 לשלם הסכום לתובע בתוך 90 יום. לאור כל שפורט לעיל, באשר לחובתו של הנתבע 2 לפצות את התובע באופן ישיר וכן בהתאם לאמור בסעיף 4 להסכם הפשרה, ובהתאם לאמור בפסקה הראשונה לסעיף 8 להסכם הפשרה, אני קובע, כי הנתבע 2 ישלם לתובע, בתוך 30 יום, את הסכום שיקבע על ידי בית משפט. זאת ועוד, מתוך האמור בפסקה השניה לסעיף 8, להסכם הפשרה שצוטט לעיל, אני קובע כי במידה והנתבע 2, לא יפקיד הסכום בהתאם להחלטת בית המשפט, יחויב הנתבע 1 בתוך 90 יום, להפקיד כל סכום אותו לא הפקיד הנתבע 2 והנתבע 1 יהיה רשאי לפנות להוצאה לפועל. סך הנזק: במהלך הדיונים שבפני, עלתה מחלוקת בין התובע לנתבעים, באשר לסך הפיצוי שיש לשלם לתובע, לאחר הגשת חוות דעת שמאי, וזאת לאחר שעל פי חוות דעתו של השמאי, את סך הפיצוי שיש לשלם לתובע, יש לחשב בין היתר, לפי אובדן היבול במטע, עד סוף חיי המטע וכי אורך חיי מטע אפרסמונים הוא כ 30 שנה. תקופת השכירות: בטיעוניהם טענו ב"כ הנתבעים, כי לשמאי לא הייתה כל אפשרות מקצועית לקבוע את סך הפיצוי שישולם לתובע בהתאם למסקנותיו שפורטו לעיל. יובהר לענין זה, כי בהחלטתו מיום 2.7.07 אפשר בית המשפט לתקוף את חוות דעת השמאי, אך ורק בטענה של חוסר תום לב או חריגה מסמכות (כפי שיפורט בהמשך) אך לפנים משורת הדין, יתייחס בית המשפט גם לטענות הנתבעים המפורטות לעיל, החורגת מן המסגרת שקבע בית המשפט בהחלטה האמורה. טענות ב"כ הנתבע 1: בסיכומיו טען ב"כ הנתבע 1 , כי על אף שבהסכם השכירות שנוסח על ידי התובע מיום 29/11/96,(מש/1) נקבע, כי תקופת השכירות היא לתקופת אורך חיי המטע (סעיפים 4 ו -13 להסכם השכירות) הרי שמהעדויות שנשמעו בבית המשפט,עולה כי בענין זה הייתה הבנה בין התובע לבין הנתבע 2, כי תקופת השכירות הינה ל 12 שנים בלבד שלאחריה, ידברו הצדדים ביניהם. את דבריו אלה ביסס ב"כ הנתבע 1, בין היתר, על דברי התובע עצמו, במהלך חקירתו, כאשר אמר, "אמרתי אחרי 12 שנה נדבר". לטענת ב"כ הנתבע 1, התובע בעצמו הודה, שלא יכול היה לשתול מטע (כרם) זיתים שאורך חייו כ -100 שנה, ולטעון בשל כך, שזכותו להחזיק במטע, הינה לתקופה של 100 שנה. בנוסף טען ב"כ הנתבע 1, כי מתוך העובדה שהתובע עקר כ 5 דונם אפרסקים בעצמו ועדיין ראה את סכם השכירות כהסכם שנמשך, ניתן ללמוד על כך, שכוונת הצדדים הייתה שתקופת השכירות תסתיים בתום 12 שנה. כן ציין ב"כ הנתבע 1, כי אם לא יוגבל הסכם השכירות לתקופה של 12 שנה, הרי משמעות הדבר היא, כי תקופת הסכם השכירות , תוכל לעלות על 25 שנה ואף יותר ולמעשה להפוך לעסקה במקרקעין, כהגדרתה בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה תשכ"ג-1973), חוק שהצדדים לא ראו עצמם כנופלים במסגרתו, ומכאן שהסכם השכירות נחתם ל 12 שנה בלבד. לאור כל האמור לעיל, טען ב"כ הנתבע 1, כי מתוך ההסכמות בין הצדדים עולה, כי הסכם השכירות נשוא דיוננו חל לתקופה של 12 שנה בלבד, ולפיכך, לא יכל השמאי לפסוק לתובע פיצוי בגין 20 שנות חיים נוספות שנותרו למטע האפרסמונים. טענות ב"כ הנתבע 2: ב"כ הנתבע 2 מצידו טען בסיכומיו כי לאור הנסיבות החיצוניות ולאור עדויות הצדדים, יש לקבוע, כי תקופת השכירות על פי הסכם השכירות, הייתה ל- 11 שנים + אופציה ל 3 שנים נוספות ותקופה זו אמורה להסתיים ביום 23/11/2010. לטענת ב"כ הנתבע 2, בהסכם השכירות אשר נוסח על ידי התובע, הוגדרה מטרת השכירות כ"נטיעת שתילים וגידולים רב שנתיים" וההסכם אינו מגדיר את סוג המטעים. לדבריו, לאור האמור לעיל, יש ללמוד על אורך חיי המטע, מאומד דעת הצדדים, מתוך הנסיבות החיצוניות ובמקרה שלפנינו, מעדות התובע עצמו. לדברי ב"כ הנתבע 2, התובע עצמו העיד, כי בכל מושב כפר אחים, אין חוזה שכירות אחד הנוגע להשכרת שטחים חקלאיים , אשר תקופתו עולה על 12 שנה ולדבריו, התובע אף העיד,כי בהסכם השכירות, לא הוסכם, כי ינטע מטע אפרסמונים ולא נאמר לנתבע שאורך חייו של מטע האפרסמונים הוא ל 30 שנה. כן הפנה ב"כ הנתבע 2 לכך, שכאשר נשאל התובע, האם על פי אומד דעתו, ניתן לפרש את הסכם השכירות כהסכם התקף ל 50 שנה, במידה והיה נוטע מטע זיתים, התחמק ממתן תשובה. לשיטתו, לא יעלה על הדעת שבאותו הסכם שכירות, תושכר חלקה ב' שבה ניטעו אפרסקים ל 11 שנה +אופציה ל 3 שנים ואילו חלקה א' תושכר ל 30 שנה, אך מן הטעם כי השוכר נטע בה אפרסמונים. לטענת ב"כ הנתבע 2, הפרשנות אותה מבקש ב"כ התובע לאמץ, ולפיה הנתבע 2 השכיר את חלקה א' ללא כל הגבלת זמן וכי תקופת ההסכם נגזרה אך ורק מהחלטתו של התובע, איזה סוג מטע יטע במקום, עלולה להביא לידי אבסורד. בנוסף, טען ב"כ הנתבע 2, כי את לשון החוזה יש לפרש על פי הנסיבות החיצוניות,וזאת גם כאשר נראה כי לשון החוזה ברורה וזאת , בין היתר, לאור ההלכה שנקבעה בפסק הדין בענין עא 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ. לאור כל זאת, טען ב"כ הנתבע 2, כי תקופת חוזה השכירות נקבעה ל 11 שנים +אופציה ל 3 שנים נוספות ותקופה זו מסתיימת ביום 29/11/2010 כך שתקופת השכירות שנותרה לתובע בחלקה א' מיום עקירת מטע האפרסמונים, הייתה לכל היותר ל 5 שנים. דיון: בהסכם השכירות, ציינו הצדדים, בכל הנוגע לתקופת השכירות כדלקמן: "תקופת השכירות 4. תקופת השכירות הינה לתקופה של אורך חיי המטע. 5. דמי השכירות ישולמו מראש ל -11 שנים, סך של 46,000 ₪ ( ארבעים ושש אלף שקלים) ומהשנה ה 12 ועד סוף חיי המטע כ 60$ (שישים דולר). 6. התשלום מהשנה ה -12 ישולם בתחילת כל שנת שכירות ומראש עבור כל שנה עד סוף חיי המטע. 7. כל התשלומים יעשו בשקלים לפי שער הדולר היציג הידוע ביום התשלום". סעיף 25 א' לחוק החוזים קובע כדלקמן: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". מתוך סעיף 25 לחוק החוזים עולה, כי פרשנותו של חוזה תעשה ראשית על בסיס אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ורק במידה שאומד דעת הצדדים אינו משתמע מתוך לשון החוזה, יבחנו הנסיבות. בענייננו, הוגדרה תקופת השכירות בפרק מיוחד שהוקדש לכך, בהסכם השכירות ולשון הסעיפים הנוגעים לתקופת השכירות, הינה ברורה וחד משמעית. עיון בהסכם מעלה, כי בפרק זה, הנוגע לתקופת השכירות, קבעו הצדדים באופן מפורש פעמיים, כי הסכם השכירות יחול עד "סוף חיי המטע". זאת ועוד, בהסכם השכירות קבעו הצדדים, כי דמי השכירות ישולמו מראש ל 11 שנים, ובהמשך קבעו, כי :"התשלום מהשנה ה 12 ישולם בתחילת כל שנת שכירות ומראש, עבור כל שנה עד סוף חיי המטע". מתוך האמור לעיל עולה, כי בהסכם השכירות, הסכימו הצדדים על כך, שתינתן לתובע האפשרות להמשיך לשכור את המטע בפרק זמן של מס' שנים, מעבר ל 12 השנים הראשונות ומתוך כך, לא ניתן יהיה לקבל את טענת הנתבע 1, כי ניתן יהיה לפרש בדרך כלשהי את חוזה השכירות כחוזה המתייחס ל 12 שנה בלבד. זאת ועוד, מאחר ובהסכם השכירות, הסכימו הצדדים על כך, שתינתן לתובע האפשרות לשכור את המקרקעין האמורים, גם לאחר תום השנה ה - 11 ועד סוף חיי המטע, לא ניתן יהיה לקבל כל פרשנות אשר על פיה, ההסכמה האמורה התייחסה אך ורק ל - 3 שנים נוספות מעבר ל - 11 השנים הראשונות , שכן פרשנות שכזו, תאיין לחלוטין את הגדרת הצדדים , כי השטח יושכר "עד סוף חיי המטע". לו היו הצדדים מסכימים מראש על כך, שתקופת ההסכם תעמוד על 11 שנים + אופציה ל 3 שנים נוספות בלבד, אך סביר היה, שהיו קובעים מראש את ההסכם ל- 14 שנים, תוך עשיית מאמץ נוסף מטעם התובע להשלים את דמי השכירות עבור שלושת השנים הנוספות בתשלום מראש והיו חוסכים את אי הודאות האינהרנטית, הקבועה במונח :"עד סוף חיי המטע". משלא עשו כן הצדדים ובעת חתימת ההסכם, בחרו להגדיר מס' פעמים בפרק הנוגע לתקופת השכירות, כי השכירות תהיה "עד סוף חיי המטע", יש לפרש את כוונתם, ככזו המחייבת תקופת שכירות עד סוף חיי המטע בפועל או לכל הפחות, תקופת שכירות של 11 שנים , בתוספת מס' סביר של שנים,שבהערכה גלובלית, ניתן יהיה לומר, כי בכל מקרה, לא תפחת מ - 7 שנים נוספות. לא זאת אף זאת, יתכן והיה מקום לבחון את סבירות ההסכם נשוא הדיון וכן לבחון את האפשרות לפנות ולבחון את החלת הלכת "אפרופים", על הסוגיה נשוא דיוננו. יחד עם זאת, בענייננו, כפי שיפורט בהמשך, הגיע בית המשפט למסקנה, כי הדרך הנכונה לפתרון הסוגיה תהיה בדרך של פניה לסעיף 14 לחוק החוזים, (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ה-1970, הקובע את חובתו של הניזוק להקטין את נזקו ומסקנת בית המשפט תהיה בסופו של דבר, כי הפיצוי שישולם לתובע יהיה בגין 6 שנות יבול נוספות לאחר עקירת המטה, ומסקנה זו, תייתר את הצורך לבחון את השאלה, האם בענייננו , ישולם לתובע פיצוי בגין 20 שנות יבול , תוך החלת ההלכה שנקבעה בפסק הדין "אפרופים". יובהר כי ההלכה שנקבעה בענין אפרופים קובעת את החריג לכלל, אשר על פיו יבחן אומד דעת הצדדים,מתוך לשונו המפורשת של החוזה, ומכאן שבכל מקום שבו יוכל בית המשפט לפנות לפתרון המחלוקת בדרך המלך הקבועה בחוק החוזים, ובדרך שתייתר את הפניה להלכה הקבועה בפסק הדין אפרופים, יבחר בית המשפט בפתרון האמור. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות ב"כ הנתבעים 1 ו -2 לכך , שבענייננו, יהיה מקום לפצות את התובע בגין 12 שנות שכירות או בגין 15 שנות שכירות בלבד. חוסר תום לב וחריגה מסמכות: כפי שצוין לעיל, דחה בית המשפט את דרישת הנתבעים להורות, כי התובע יפוצה בגין 12 או 15 שנות שכירות המטע. לאחר שדרישת הנתבעים האמורה נדחתה, יהיה על בית המשפט לבחון, האם לקבל את קביעת השמאי אשר על פיה יפוצה התובע בגין 30 שנות חיי המטע. בהחלטת בית משפט מיום 2/7/07, איפשר בית המשפט לנתבעים כאמור לתקוף את חוו"ד השמאי אך ורק בטענות של חריגה מסמכות או פעולה בחוסר תום לב. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע 1, בין היתר כדלקמן: מעדות התובע בבית המשפט עולה כי, התובע לא מסר לשמאי מסמכים דרושים להוכחת טענתו לנזקים או להפסד רווחים. לאור זאת ולאור העובדה שהמומחה נתן חוות דעת, שאותה הגדיר על בסיס ערכים נורמטיבים בלבד, ולא על בסיס נתונים שמסר לו התובע, יש לקבוע שחוות הדעת היא פסולה ושגויה ונערכה תוך חריגה מסמכות המומחה. לצדדים בתובענה לא ניתנה כל הזדמנות להביע דעתם בטרם הגשת חוות הדעת, בכל הנוגע לכוונת השמאי להגיש חוות דעת, על בסיס נתונים נורמטיביים ולא על בסיס מסמכים שהוגשו ע"י התובע. המומחה ערך את חוות דעתו על בסיס נתונים נורמטיביים על אף שביקורו במטע התבצע לאחר שכל הפרי נקטף זה מכבר. בחוות דעתו לא ערך המומחה הבחנה בין שוכר קרקע חקלאית לבין בעלי קרקע חקלאית והוא ערך תחשיביו בחוסר תום לב, תוך סטיות ניכרות מדרכי חישוב מקובלות שהוא עצמו הצביע עליהן בתיקים אחרים. ב"כ התובע טען בסיכומיו שמנגד, כי החלטת השמאי היתה סופית ומכרעת וזכותם של הנתבעים היתה לחקור את השמאי אך ורק בסוגית תום הלב ובסוגיות החריגה מסמכות, ובדבריו הפנה להחלטת ביהמ"ש האמורה מיום 2.7.07, ולהחלטת ביהמ"ש המחוזי בבקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י הנתבעים על ההחלטה מיום 2.7.07. החלטת בית המשפט מיום 2.7.02: בהחלטתי מיום 2.7.07 קבעתי כדלקמן: "לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי לא תנתן לצדדים האפשרות להפריך את חוו"ד השמאי לגוף העניין. יחד עם זאת, ובהמשך לאמור, בפסה"ד מרום , נראה כי על אף העובדה שלא ניתן יהיה לתקוף את חוות הדעת ואת שיקול דעת השמאי לגופם, עדיין ניתן יהיה לתקוף את חווה"ד שהוגשה מטעם השמאי אם יוכח כי פועלו של השמאי או המעריך נעשה בחריגה מסמכות שלא בהגינות וחוסר תו"ל או תחת השפעה בלתי הוגנת או שחווה"ד הושגה באמצעים בלתי כשרים,(עמ' 39 לפרוטוקול שורות 7-13).......... "המשיב 2 יהיה רשאי להגיש בקשה , שבה יבקש לתקוף את פועלו של השמאי, אך זאת יהיה רשאי לעשות, אך ורק בטענה של חריגת השמאי, מסמכותו או בטענה שחוות דעת השמאי ניתנה, שלא בהגינות ובחוסר תום לב, במרמה ותחת השפעה בלתי הוגנת, או שחוות הדעת הושגה באמצעים בלתי כשירים". זאת ועוד בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בב"ש מיום 7.3.08 בבר"ע 692/07, שהוגשה על ההחלטה מיום 2.7.07, קבע ביהמ"ש המחוזי כדלקמן: "עיינתי בחומר שהוגש. בימ"ש קמא נתן החלטה מנומקת תוך התייחסות לסעיפי הסכם הפשרה. לענייננו יושם דגש בסעיף 7 בהסכם, לפיו 'החלטת השמאי תהיה סופית'. נוכח לשון זו ופסיקת ביהמ"ש העליון בעניין מרום, אינני סבור כי יש לקבל את הבקשה. השמאי, שהכרעתו סופית עפ"י המוסכם, אמנם אינו בורר או מעין בורר, אך גם אינו מומחה מטעם ביהמ"ש עפ"י הגדרתו בסעיף 130 לתקנות הסד"א. כב' השופט גרוניס סיכם את הלכת מרום בלשון זו: 'כבר נפסק כי עילות ההתערבות בחוות דעתו של שמאי מוסכם מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי בחריגה מסמכות, שלא בהגינות, בחוסר תום לב, במרמה, תחת השפעה לא הוגנת או שחוות דעתו הושגה באמצעים לא כשירים (ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5) 391,381)' (רע"א 5144/05 יפה נוף נ' מאיר הפלד ואח', ). יצויין כי בימ"ש קמא התיר למבקש לחקור את השמאי על פי אמות המידה שנקבעו בעניין מרום, אך לא מעבר לכך. עיינתי בבקשה ולא מצאתי מענה לשאלה מדוע פסק דין מרום אינו מחייב. בנסיבות אלו אינני מוצא לנכון להיעתר לבקשה. הכרעת בימ"ש קמא בנושא הנדון הינה על פניה משכנעת." מתוך האמור לעיל, עולה כי אכן בהחלטה מיום 2/7/07 נכתב מפורשות, כי את חוות דעתו של השמאי, לא ניתן יהיה להפריך לגוף הענין, אלא בסוגיות של פעולת השמאי בחוסר תום לב או בחריגה מסמכות והחלטה זו אף אושרה בבית המשפט המחוזי בבר"ע 692/07. תום לב השמאי: כפי שצויין לעיל קבע ביהמ"ש בהחלטתו מיום 2.7.07 כי תקיפת פועלו של השמאי תהיה אך ורק בטענה של חריגת השמאי מסמכותו או בטענה שחוות דעת השמאי ניתנה שלא בהגינות, בחוסר תום לב או במרמה. עיון בכלל טענותיו של ב"כ הנתבע 1 מעלה כי כלל הטענות שהוצגו על ידו התייחסו לסוגיות מקצועיות שנגעו לאופן פעולת שמאי ולאופן עריכת תחשיביו. זאת ועוד, עיון בכלל טענותיו של ב"כ הנתבע 1 מעלה כי בטענותיו האמורות לא הציג ב"כ הנתבע 1 ראיות לכך שחוות דעת השמאי ניתנה בחוסר תום לב. גם אם הציג ב"כ הנתבע 1 טענות הנוגעות לסתירות בדברי השמאי או אי התאמה בין דבריו בפני ביהמ"ש לדברים שציין במקומות אחרים, עדיין לא ניתן יהיה לומר כי טענות אלה נוגעות בדרך ישירה לחוסר תום לב ובאופן שיאפשר את דחיית מסקנותיו של השמאי. יובהר שבעניינו מדובר בשמאי אשר נבחר ע"י הצדדים לבצע תפקידו ובמהלך חקירתו התרשם ביהמ"ש כי מדובר בשמאי אשר הציג מסקנותיו באופן אובייקטיבי וחוות דעתו לא ניתנה מתוך דעה קדומה שהתבססה על הכרות מוקדמת עם מי מהצדדים. בנסיבות האמורות לעיל אני דוחה טענת הנתבע 1 לכך שניתן יהיה לתקוף חוות דעתו של השמאי בשל כך שחוות הדעת ניתנה בחוסר תום לב. חריגת השמאי מסמכותו- חיוב בהקטנת נזק: בחוות דעתו, קבע השמאי, כי אורך החיים הכללי של מטע האפרסמון, בטיפול מיטבי, יגיע ל 30 , 35 שנה, ולשם הזהירות , חושב על ידו התחשיב על פי 30 שנות חיים למטע האפרסמון, כך שלמטע נשוא דיוננו, נותרו על פי קביעת המומחה, עוד 20 שנות יבולים עתידיים, (החל משנת 2006). כפי שצוין לעיל, קבע הסכם השכירות, באופן חד משמעי, כי תקופת השכירות תעמוד לתקופה שאורכה כ -"אורך חיי המטע". יחד עם זאת, בבואו של בית משפט לבחון את חוות דעתו של השמאי, בכל הנוגע לתקופה שבגינה יפוצה התובע, יהיה עליו לבחון גם את הסמכויות שהוקנו למומחה בעת החתימה על הסכם הפשרה. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה ביום 11/10/05 , הוגדרו סמכויות השמאי , בין היתר, כדלקמן: בית המשפט ימנה שמאי חקלאי שיהיה שמאי מטעם בית משפט, לצורך קביעת הפיצוי שיקבל המבקש וכדלקמן: 1. בגין חלקות א', ייקבע הפיצוי מיום פינוי השטח שייעשה ביום 15/12/05 או 7 ימים לאחר שיודיע השמאי כי המטע בחלקה א' אינו דרוש לו יותר, לצורך גיבוש חוות דעת, לפי המאוחר מבין השניים. 2. על מנת להקטין את הנזקים, ובשל העובדה שהמבקש ממילא מוציא תנובה מהחלקות ומקבל תמורה, חלקות ב' יפונו ביום 30/11/08 והשמאי יעריך את הפיצוי שצריך לקבל המבקש אך ורק מתקופה זו ועד סוף חיי המטע....................................... 6. השמאי שימונה יהיה שמאי אגרונום, אשר יידרש בעצם לקבוע כדלקמן: א. את יתרת ההנבה של העצים הן בחלקה א' והן בחלקה ב'. ב. את הפסד ההכנסה, אם בכלל, שייגרם למבקש כתוצאה מעקירת העצים בחלקה א' ב 15/12/05 ובחלקה ב' ב 30/11/08 ובהתאם לסוג הגידול". עיון בהסכם הפשרה, שהגדיר את סמכויותיו של השמאי, מעלה, כי באותו הסכם,קבעו הצדדים בכל הנוגע לחלקה ב' שאינה במחלוקת בענייננו, כי השמאי יעריך את הפיצוי שיקבל התובע ממועד שנקבע "ועד סוף חיי המטע" והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. דא עקא, שבסעיף 1 להסכם הפשרה , שקבע את סמכות השמאי לקביעת הפיצוי בגין חלקה א' הנתונה במחלוקת בענייננו, לא קבעו הצדדים, את אורך תקופת השכירות, שבגינה ישולם הפיצוי ובמובן זה, בכל הנוגע לחלקה א', (חלקת האפרסמונים), לא עוגנה בהסכם הפשרה החובה לקבוע את הפיצוי שישולם לתובע,לתקופה שאורכה כאורך תקופת חיי המטע. מתוך האמור לעיל עולה, כי בענייננו, יהיה מקום ליתן משקל לעובדה, שהצדדים לא קבעו מפורשות בהסכם הפשרה את אורך תקופת השכירות שבגינה ישולם הפיצוי עבור חלקה א', ומן הסתם, יהיה מקום לקבוע, כי בענין חלקה א' ניתנה לשמאי האפשרות לפנות להסכם השכירות, תוך חיובו להחיל את דיני החוזים הכלליים. בכלל נסיבות הענין ומאחר שכפי שקבענו לא קבע הסכם הפשרה מפורשות את אורך התקופה שבגינה יקבע הפסד ההכנסה לתובע בגין עקירת המטע, היה על השמאי לקבוע את הפסד ההכנסה מתוך הסכם השכירות ומתוך כלל דיני החוזים. זאת ועוד, מתוך האמור בסעיף 6 להסכם הפשרה עולה, כי באותו הסכם שבו הוגדר לשמאי כיצד לערוך חוות דעתו, נקבע בסעיף 6 א', כי השמאי יחשב את יתרת ההנבה של העצים בחלקה ובסעיף 6 ב' נקבע, כי השמאי יחשב את הפסד ההכנסה שיגרם למבקש, כתוצאה מעקירת העצים ומתוך כך עולה, כי בהסכם הפשרה נערכה אבחנה בין יתרת ההנבה של העצים לבין הפסד ההכנסה. לאור האמור לעיל, יש לקבוע, כי גם אם רשאי היה השמאי לקבוע בחוות דעתו, את יתרת ההנבה של העצים בחלקת האפרסמון נשוא דיוננו,עד סוף חיי המטע, עדיין היה עליו לקבוע בנפרד את הפסד ההכנסה שיגרם לתובע. הקטנת נזק: סעיף 14 לחוק החוזים תרופות קובע כדלקמן: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12,10 ו - 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים, למנוע או להקטין. (ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות הענין". סעיף 14 האמור לחוק החוזים תרופות, קובע מפורשות כלל בסיסי בדיני החיובים, ולפיו, מקום בו יכול הנפגע מהפרת הסכם להקטין נזקיו באמצעים סבירים,יהיה עליו לעשות כן, והמפר את ההסכם, לא יחויב בפיצוי בעד נזק שהנפגע יכל להקטין. בענייננו, קבע הסכם השכירות, כי תקופת החוזה תעמוד עד לתום חיי המטע ובהתאם לכך, קבע המומחה פיצוי בגין 20 שנות יבול נוספות, מיום עקירת המטע. דא עקא, שקביעתו של המומחה, התעלמה לחלוטין מהחובה הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים, ובמובן זה, לאחר שקבענו מפורשות שבכל הנוגע לחלקה א', לא עיגן בית המשפט בהחלטה שאישרה את הסכם הפשרה הוראה אשר על פיה, יש לקבוע את הפסד ההכנסה עד לתום תקופת המטע,יהיה מקום לקבוע, כי השמאי שקבע את הפסד ההכנסה עד לסוף תקופת חיי המטע, תוך התעלמות מוחלטת מחובת הקטנת הנזק, חרג מהסמכות שהוקנתה לו על ידי בית משפט. יובהר, כי בענייננו, מדובר אמנם בחריגה גבולית ומינורית, אך יחד עם זאת, מאחר ובהסכם הפשרה מיום 11/10/05, הוגדר השמאי באופן חריג, הן כשמאי שהחלטתו תהיה סופית והן כשמאי מטעם בית המשפט, יהיה על בית המשפט לבחון באופן מדוקדק וקפדני ביותר, האם פעל השמאי באופן קפדני, על פי רוח הסכם הפשרה שהגדיר סמכויותיו. זאת ועוד, בהחלטה מיום 2/7/07, קבע בית המשפט כאמור, כי לנתבעים יותר לתקוף את חוות דעת השמאי אך ורק בסוגיות של תום לב וחריגה מסמכות. מסקנה זו חסמה בפועל את דרכם של הנתבעים לטעון כל טענה משפטית הנוגעת לחוות דעת השמאי, ועובדה זו תחייב את בית משפט לבחון באופן דקדקני את חוות דעת השמאי וכל מצב של חריגה מסמכות גם אם חריגה גבולית ומינורית הנוגעת לפרשנות הסכם הפשרה, יחייב התערבות בית המשפט. בנסיבות האמורות לעיל, מאחר ופרשנות השמאי להחלטת בית המשפט חרגה מרוח הסכם הפשרה שהסמיכו לערוך את השמאות, יהיה מקום לבחון את חוות דעתו. יובהר לענין זה, כי חיובו של השמאי לקבוע את שמאותו על בסיס עקרון הפחתת הנזק,אינו עניין שולי והוא נוגע לעקרון יסוד הקם מתוך צדק בסיסי, המחייב אדם להקטין נזקיו, ובענייננו, אם לא יוחל העיקרון האמור, עלול להיווצר מצב , שבו יקבל התובע פיצוי בגין 20 שנות אובדן יבול ובאמצעות הסכום האמור, יטע מטע חדש שיתן לאחר מס' שנים תנובתו , עובדה שתביא בפועל למצב שבו בכל הנוגע לשנים שלאחר תחילת הנבת המטע החדש, יזכה התובע ברווחים כפולים,רווח מן המטע החדש ורווח מסכום הפיצוי ששולם לו על ידי הנתבעים. מתוך האמור לעיל, ולאחר שקבענו שעל התובע היה לפעול באופן סביר ובאמצעים סבירים להקטנת נזקיו, יש לקבוע, כי בנסיבות ענייננו, היה על התובע לפנות ולאתר שטח מקרקעין אחר, שבו יכל לטעת מטע חדש ובית משפט לא יאפשר מצב שבו ישב התובע בלא כל מעש ויקבל פיצוי עבור נזקיו לתקופה של 20 שנה. לאור האמור לעיל, ולאחר שקבענו כי בחוות דעת השמאי, נפל פגם בכך שלא נבחן סכום הקטנת הנזק, יהיה על בית המשפט לבחון סכום זה בעצמו. טיעונים נוספים לחיוב בהקטנת נזק: הסוגיות שעמדו במחלוקת בעת מתן ההחלטה מיום 2/7/07: החלטת בית המשפט מיום 2/7/07 ניתנה לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים בע"פ בדיון מיום 6/2/07,(ראה עמ' 26 שורות 2,3 להחלטה מיום 2/7/07). עיון בסיכומי ב"כ הנתבעים בע"פ במהלך הדיון מיום 2.7.07 מעלה, כי בכל הנוגע לחוות דעתו של השמאי,טענו ב"כ הנתבעים טענותיהם, אך ורק בכל הנוגע לאפשרות לתקוף את חוות דעת השמאי, מטעמים מקצועיים,שבתחום מומחיותו,(ראה דבריה של עו"ד וקס בעמ' 15 לפרוט' הדיון מיום 6/2/07), והם לא טענו כל טענה הנוגעת לטעות משפטית שטעה השמאי בתחום פרשנות החוזים הרלוונטים. מתוך האמור לעיל עולה, כי המחלוקת היחידה שעמדה בפני בית המשפט בעת מתן החלטתו מיום 2.7.07 בכל הנוגע לתקיפת חוות דעת השמאי, נסובה סביב השאלה, האם ניתן יהיה לתקוף את חוות דעת השמאי בסוגיות שבתחום מומחיותו של השמאי, ולא עלתה כלל שאלת תקיפת חוות הדעת בסוגיות משפטיות העולות מחוות הדעת. לאור האמור לעיל ותוך כך, שבית המשפט הסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה נ' רשות שדות התעופה (פדי מח 381), קבע בית המשפט כי ניתן לתקוף את חוות דעת המומחה בשאלת תום הלב והחריגה מסמכות בלבד ובסופו של יום,ככל הנראה על רקע דומה, אושרה גם ההחלטה בבית המשפט המחוזי. עיון בפסק הדין בענין מרום, שעליו נסמכה ההחלטה מיום 2/7/07, מעלה, כי באותו ענין, ציין בית המשפט העליון כי, המומחה שנתמנה, נתמנה לצורך הערכת מבנים, על סמך ידיעותיו המקצועיות וכדברי בית המשפט כדלקמן: 22. מר פן לא היה אלא מעריך (VALUER) או שמאי (APPRAISER), אשר נתמנה לתפקידו בשל כישוריו כשמאי, כדי שיעריך את המבנים על סמך ידיעותיו המקצועיות, בלי לגבות ראיות ולנהל דיון בעל אופי שיפוטי. ואכן, מחוות-דעתו של השמאי פן עולה כי היא ניתנה בעיקרה תוך שימש בידיעותיו המקצועיות ובניסיונו המעשי. אם כן, לפנינו גורם חיצוני שהצדדים הסכימו לכבול עצמם להכרעתו בסכסוך. על כגון זה נאמר בע"א 66/67, 678/68 [5] הנ"ל, בעמ' 153, כי: ...במידה שמסקנותיו נוגעות לענינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם". גם בפסק הדין מרום, עליו נסמך בית המשפט בהחלטו מיום 7.2.07, לא עלתה אפשרות תקיפת חוות דעת המומחה, בנקודות משפטיות. מתוך כל האמור לעיל עולה, כי בהחלטתו מיום 2.7.07, בתיקנו לא דן בית המשפט כלל בפועל בשאלה, האם ניתן יהיה לתקוף חוות דעת השמאי בסוגיות משפטיות. לו היו הנתבעים טוענים בטיעוניהם, בטרם מתן ההחלטה מיום 2.7.07, טענות הנוגעות לחובת הקטנת הנזק בידי התובע, היה על בית המשפט לבחון הטענה, המשפטית האמורה ומשלא טענו הצדדים כל טענה בענין, לא בחן בית המשפט הסוגיה. דא עקא, שבמהלך הדיונים שבפני, לאחר מתן ההחלטה מיום 2/7/07, ובמהלך הסיכומים, עלו מתוך חומר הראיות נקודות משפטיות שבהן ניתן היה לבקש לתקוף את חוות דעת השמאי, כדוגמאת שאלת חובתו של השמאי להביא בחשבון בתחשיביו את חובת התובע להקטין את נזקו, הכל כפי שפורט לעיל. בנסיבות האמורות לעיל ועל אף שהחלטת בית המשפט מיום 2.7.07 חסמה בפועל את דרכיהם של הנתבעים מלטעון טענות משפטיות הנוגעות לחוות הדעת, לא יוכל בית המשפט להימנע מלהתייחס לסוגיה, גם אם הדבר יעשה בדרך של אמרת אגב. בכלל הנסיבות האמורות לעיל,מצאתי לנכון להעיר, שבענייננו ,לולא נחסמה דרכם של הנתבעים לטעון טענותיהם בענין,יתכן וניתן היה לבחון האפשרות לאפשר לנתבעים להעלות טענות הנוגעות לטענה משפטית מצד השמאי, בכך שלא הביא בחשבון בחוות דעתו גם את חובת התובע להקטין נזקיו. זאת ועוד, לאחר שהגעתי ממילא למסקנה שניתן יהיה להביא בחשבון את סך הנזק שהיה על התובע להקטין (בדרך האלטרנטיבית שצוינה לעיל -בשל חריגה מסמכות), איני מוצא לנכון לגזור מסקנות בשאלה, האם ניתן היה לתקוף חוות דעת השמאי אך בשל טעות משפטית גרידא. סך הקטנת הנזק: כפי שצוין לעיל, קבע בית המשפט, כי בחוות דעת השמאי נפל פגם בכך, שסך הפיצוי נקבע בלא שהובא בחשבון סכום הנזק שהתובע יכל להקטין באמצעים סבירים ולפיכך, יהיה על בית המשפט לבחון סכום זה בעצמו. לאחר שקבענו את שקבענו לעיל, ולצורך בחינת שיעורו של הנזק שהתובע יכול היה להקטין, יהיה על בית משפט לקבוע, מהו פרק הזמן שבו היה על התובע לאתר ולטעת מטע חליפי ומובן שהפיצוי שישולם לתובע, ישולם לו בגין תקופת איתורו של מטע חדש, ותקופת הפיכתו של המטע החליפי למטע מניב, וכן ישולמו לתובע פיצויים בגין הנזקים העקיפים,אשר יגרמו לו בגין העתקת המטע למטע חליפי. תחשיב הקטנת הנזק: פרק הזמן לצורך איתור אתר חדש למטע ושכירת אותו שטח: פרק הזמן הסביר שיש להקצות לתובע לאתר שטח חליפי ולשוכרו מבעליו, יקבע באופן גלובלי ויעמוד על שנה ובגין אותה שנה, ישולם לתובע פיצוי. פרק הזמן עד להפיכת המטע למניב: בחקירתו ציין השמאי כדלקמן: "ש: נכון שהקמת מטע חדש היה מעמיד את התובע .....?" (עמ' 75 שורה 1)................ ת: בשביל זה הגדרתי את זה. ברגע שמפקיעים למישהו שטח, או מעצ או כביש חוצה ישראל או הרכבת, כולם עובדים באותה שיטה של אובדן הכנסה. זה שהרעיון של עו"ד שורק אומר, שמע, עקרו לך מטע, לך תנטע במקום אחר, ואז נגיד אתה לא מפסיד 20 שנה אלא , וזה תלוי אם זה אפרסמון זה עד שהמטע יגיע להנבה מלאה עד 7 שנים, לפחות 7 שנים",(עמ' 75 שורות 8-11 לפרוט'). מדבריו אלה של השמאי, עולה כי, פרק הזמן שידרש לצורך הנבתו המלאה של מטע חדש, הינו כ 7 שנים. זאת ועוד, במהלך חקירתו, ציין המומחה, כי ערך תחשיביו על פי חוברת שהוצאה על ידי משרד החקלאות, שכותרתה "תחשיבי הוצאות במטעים מהמקמה ועד פוריות מלאה", אשר הוצאה ב 2003, (סומנה מב/7), (להלן:"חוברת תחשיבי ההשקעות"). עיון בעמ' 57 לחוברת תחשיבי ההשקעות, אליו הפנה המומחה בחקירתו, (עמ' 86 שורה 16), מעלה כי פרק הזמן שידרש למטע האפרסמון להגיע להנבה מלאה של 3 טון, הינו 6 שנים, כאשר בשנה החמישית יניב המטע 2.5 טון, שהוא כמות יבול הקרובה באופן יחסי להנבה המלאה שמניב המטע מהשנה השישית ואילך. לא זאת אף זאת, במהלך חקירתו של התובע, ציין התובע כי, " .......ת:מטע מתחילים לקטוף אחרי ארבע שנים .הוא רווחי אחרי שנה החמישית והשישית. בהתחלה זה היה הכל השקעה,(עמ' 124 שורות 7-9 לפרוט') ומדבריו עולה, כי מטע האפרסמונים הופך לרווחי לאחר השנה החמישית. בנסיבות הענין, אני קובע, כי פרק הזמן שיעבור בין נטיעת המטע החליפי לבין הגעת המטע החליפי להנבה הקרובה להנבה המקסימלית, יעמוד על 5 שנים וגם בגין פרק הזמן האמור, יפוצה התובע. פיצוי בגין הוצאות נטיעת מטע חליפי: בחקירתו, ציין התובע, בין היתר, כדלקמן: .............אבל קודם כל, זה אומר שהוא צריך למצוא מקום אחר, אדמה אחרת, הוא צריך להשקיע 10,000 ₪ לדונם בנטיעה וטיפול עד ניבה , כלומר, שהוא צריך להשקיע את ההשקעות האלה ואז האובדן יהיה יותר קצר,(עמ' 75 שורות 12-14 לפרוט'). מתוך דבריו אלה של המומחה עולה, כי על מנת להביא מטע למצב של הנבה מלאה, יהיה על החקלאי להשקיע כ- 10,000 ₪ לדונם ובנסיבות ענייננו, כאשר מדובר במטע אפרסמונים בשטח של 8 דונם, יהיה על התובע להשקיע סך של 80,000 ₪ לצורך הבאת מטע חליפי להנבה מלאה, וסכום זה יש לשלם לו. הוצאות נלוות: כפי שצוין לעיל, מחויב היה התובע לפעול להקטנת נזקיו בדרך של נטיעת מטע חליפי וכן צוין לעיל, כי בגין הכשרת המטע יפוצה התובע בסך של 80,000 ₪. יחד עם זאת, בבואו של בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי, יהיה עליו להביא בחשבון הוצאות נוספות שיגרמו לצורך העתקת המטע וכתוצאה מהעתקתו וברכיב זה יש לפסוק לתובע באופן גלובלי סך של 30,000 ₪. סיכום לענין עלויות העתקת מטע: כפי שצוין לעיל, היה מקום לאפשר לתובע , לאתר שטח חליפי בתקופה של שנה ומרגע נטיעת המטע ועד הגעת המטע להנבה הקרובה להנבה המלאה, היו אמורות לחלוף כ- 5 שנים ומכאן, שלו היה התובע פועל להקטנת נזקיו, היו חולפות כ - 6 שנים עד להבאת המטע להנבה מספקת. זאת ועוד, בחוות דעתו, ציין המומחה, כי הנזק שיגרם לתובע בגין כל שנה של אובדן פרי, יעמוד על הסך של - 7,606 ₪ לדונם לשנה , ואת הסך הזה יש להכפיל במקדם היוון על פי חישוב של 11% ריבית. כהערת סוגריים יצוין בשלב זה, כי כאשר קבע השמאי , בהתאם לשיקול דעתו המקצועי, כי היוון הסכומים יעשה לפי 11% ריבית ,הביא בחשבון, ככל הנראה לעין, אחוז ריבית מקובל, אך יחד עם זאת, יובהר כי מדובר באחוז ריבית שאינו מן הנמוכים ובמובן זה, קבע השמאי אחוז ריבית שהיטיב עם הנתבעים דווקא ולא עם התובע. לאחר שקבענו כי פרק הזמן שעד להבאת מטע חליפי להנבה "מלאה", יעמוד על 6 שנים, יש לאתר את מקדם ההיוון ב 11% ריבית. את סכום המקדם שצוין לעיל, יש להכפיל בסך הנזק לדונם לשנה, וסכום זה יש להכפיל בשנית במס' הדונמים עליהם ניטע המטע (8 דונם) ותחשיב זה, יציג נזק של 257,416 ₪. לסכום זה יש להוסיף את סכום ההשקעה לצורך הקמת מטע חדש, 80,000 ₪ ואת סכום ההוצאות הנלוות, 30,000 ₪ ובסה"כ יש לפצות את התובע בגין פרק הזמן שעד להבאת מטע חליפי להנבה "מלאה" בסכום של 367,416 ₪. יובהר לענין סכום זה, כי במהלך חקירותיו, הודה הנתבע 2, כי במשא ומתן שנוהל בינו לבין התובע , הובהר לו כי סך הנזק בגין עקירת המטעים יגיע לכדי 540,000 ₪ לפי חוות דעת שמאי, (עמ' 104 לפרוטוקול) ובמובן זה, לא יוכל הנתבע 2 לטעון כי לו היה מובהר לו סך החוב הסופי שיחוייב בו, היה פועל אחרת. לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי בגין הצורך בנטיעת מטע אפרסמונים חליפי, יפוצה התובע בסך של 367,416 ₪. סך הפיצוי שישולם לתובע כפי שצוין לעיל, קבע בית המשפט, כי בגין הצורך בנטיעת מטע אפרסמונים חליפי, ישולם לתובע סך של 367,416 ₪. זאת ועוד, בחוות דעתו קבע השמאי, (עמ' 11 ו - 12 לחוות הדעת), כי בגין אובדן היבול הממשי עקב הצורך בעקירת מטע האפרסמונים, ישולם לתובע סך של 29,203 ₪ ובגין עקירת מטע האפרסקים, ישולם לתובע כולל סך של - 86,836 ₪. לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי סך הפיצוי שישולם לתובע, יעמוד על 483,455 ₪. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: בתוך 30 יום ישלם הנתבע 2 לתובע הסך של 483,455 ₪, כערכם ביום הוצאת חוות הדעת, מיום 5/4/06, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובצירוף מע"מ כדין. במידה ולא יופקד הסכום האמור, כאמור לעיל, יחויב הנתבע 1 בתוך 90 יום, להפקיד את הסכום שאותו לא הפקיד המשיב 2 והמשיב 1 יהיה רשאי לפנות להוצאה לפועל, כנגד המשיב 2, לגביית הסכום אותו שילם במקום המשיב 2. תביעת הנתבע 1 כנגד הנתבע 2, נדחית. הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, הוצאות הכוללות שכ"ט שמאי, אגרות ושכ"ט עו"ד בסך של 16,000 ₪.עקרון הקטנת הנזקשמאות