חובת זהירות מוגברת של מזמין עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת זהירות מוגברת של מזמין עבודה:

מבוא
זוהי תובענה שבמיקודה תובעת "הדר חברה לביטוח בע"מ" [להלן: התובעת /המבטחת] פיצויים מכוח זכות הסובריגציה בהתאם לקבוע בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 [להלן : חוק חוזה ביטוח].
לטענת התובעת בזמנים הרלבנטיים לתובענה ביטחה את – "איגוד ערים לשרותי כבאות" [להלן :המבוטחת] בפוליסה מסוג "רב ביטוח בתי עסק" וזאת מפני נזקים העלולים להיגרם בין היתר, למבנה ולתכולת מבנה הנמצא ברחוב יצחק בן צבי 2 בראשל"צ [להלן: העסק המבוטח].

את העסק המבוטח תיארה התובעת בזו הלשון: המדובר בתחנת הכיבוי בעיר ראשון לציון, הכוללת מבנה ראשי בן 2 קומות ובו חדרים שונים. בתוך העסק המבוטח נמצאים סככות לכלי רכב וחצר היקפית התחומה בגדר, כאשר העסק המבוטח נמוך בכשלושה מטרים מהכביש הראשי הצמוד אליו.

האירוע הביטוחי:
בתאריך 19.6.2001, ותוך ביצוע עבודת קידוח אופקי, מתחת לכביש הנמצא בסמוך לעסק המבוטח, נפגע צינור ביוב עירוני ראשי, השייך לעיריית ראשון לציון. כתוצאה מזה, נפרץ צינור ביוב, וכמויות ביוב אדירות פרצו ממנו בלחץ רב, ולמשך זמן ממושך הכל בסמוך לגדר ההיקפית של העסק המבוטח.

הביוב שזרם מתחת לפני האדמה, גרם ללחץ על הגדר המקיפה את העסק המבוטח, כאשר לפתע, הגדר קרסה, ומי הביוב ובהם חול ואבנים, החלו מציפים את חצר העסק המבוטח, תוך שהם פוגעים בציוד רב ובמבנה העסק המבוטח . [להלן : מקרה הביטוח / האירוע ]
זהות הצדדים
הנתבעים
כתב התביעה המתוקן הוגש כנגד הנתבעת 1 [להלן:תבל /הנתבעת 1 /צד ג'1] בטענה כי, זו עסקה בזמנים הרלבנטיים לאירוע במתן שירותי טלוויזיה בכבלים והיא ביקשה לבצע עבודות תשתית להעברת כבלים באזור העסק המבוטח. מאחר וניתן צו פירוק כנגדה (החלטה מיום 7.2.205) היא נמחקה מכתב התביעה כנתבעת 1 וכן מההודעה לצד ג' כצד ג'1.

וכנגד הנתבעים 2 ו- 3 יחד עם הנתבעת 4 ( להלן: חגי חרמון, שחף ומנורה/הנתבעים) בטענה כי סיפקו בזמנים הרלבנטיים שירות לביצוע עבודות תשתית שהוזמנה ע"י תבל זאת בהתאם לחוזה שנחתם ביניהם ואילו מנורה הייתה המבטחת שלהם בזמנים הרלבנטיים לאירוע.

ואחרונה נתבעת 5 (להלן:סבח יעקב ובניו בע"מ/הנתבעת 5) בטענה כי זו נשכרה על ידי חגי חרמון ושחף לצורך ביצוע עבודות קידוחים.

ההודעה לצדדים השלישיים
חגי חרמון ושחף באמצעות מנורה הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד תבל וכנגד אליהו לוין בטענה כי הם היו הגורם המזמין ו/או הגורם המבצע וכי היתה עליהם החובה לקבל את כל ההיתרים ו/או התיאומים ו/או התוכניות ו/או האישורים מכל הגורמים השונים הנוגעים בדבר.
וכנגד סבח יעקב ובניו בע"מ [להלן: צד ג' 2] בטענה כי הינם קבלן הקידוחים שעבד במקום, ועל כן הקידוחים האופקיים היו באחריותו המלאה מראשיתם ועד סופם לרבות השגת כל ההיתרים והאישורים וביצוע כל התיאומים והזמנת ההשגחה והפיקוח מצד הגורמים הנדרשים.

וכנגד עיריית ראשון לציון והמבטחת שלה כלל חברה לביטוח בע"מ [להלן: צד ג' 3 ו-4] בטענה כי בהיותה הרשות המוניצפלית שבתחומה קרה האירוע, הייתה חובה עליה לציין בהיתר שהוצא מתחת לידיה את כל התשתיות והצנרת הקיימת והעוברת במקום המיועד לקידוח לרבות מיקומם ועומקם המדויק ואמצעי הזהירות שיש לנקוט על מנת להימנע מפגיעה בתשתית.

וכנגד איילון חברה לביטוח בע"מ – נמחקה.

ובנוסף כנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [להלן: צד ג' 6]: בטענה כי הייתה בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה, המבטחת של תבל .

סבח יעקב ובניו בע"מ הגישה הודעה לצדדים שלישיים כנגד : חגי חרמון וכנגד שחף.

ההודעה לצדדים רביעיים
הפניקס חברה לביטוח יחד עם אליהו לוין הגישו הודעה לצדדים רביעיים כנגד - מנורה חברה לביטוח בע"מ .

טענות התביעה
למקום האירוע נשלח שמאי מטעם התובעת ובהתאם להערכת הנזק שבחוות הדעת (מוצג ת/2). התובעת שילמה למבוטח תגמולים בגין הנזק ותביעתה דנן מוגשת להשבת כל הסכומים בהם נשאה בעקבות האירוע.

לטענת התובעת יש להטיל את האחריות הישירה והעיקרית לקרות האירוע על הנתבעים בשל היותם מזמיני העבודה. וכי הנתבעת הינה אך ורק בבחינת "שלוח" ו/או "ידם הארוכה" של הנתבעים.

עוד לשיטתה גם כאשר באופן פורמלי היו האישורים לחפירה יוצאים על שם הנתבעת ומי שפועל ביצע החפירה האופקית היתה הנתבעת הרי שכלפי תבל האחריות הכוללת והישירה לוודא קיומו של סימון מדויק של קו החפירה לרבות המכשולים בדרך זו ובענייננו -צינור הביוב, וכן החובה לדאוג להימצאו של מפקח במקום מוטלת כולה על הנתבעים.

לסיום טוענת התובעת הגם שבית המשפט יקבע את אחריותה של העירייה באשר לתגובה האיטית שבסגירת המגוף כל אלו בכל הכבוד "אינם מעניינה" של התובעת ואין בהם כדי להסיר את אחריותם של הנתבעים ו/או להפחית מחובת הפיצוי המוטלת עליהם .

טענות ההגנה
הנתבעים (חגי חרמון, שחף מיחזור אספלט ופיתוח בע"מ ומנורה בע"מ ) טענו בסיכומים: כחלק מהעבודה שהוטלה על הנתבעים היה צורך בעבודת קידוח אופקי ליצירת תוואי להעברת כבלי התקשורת מתחת לכביש באזור האירוע. מאחר ואין לנתבעים הציוד, המומחיות והידע לביצוע עבודות הקידוח, שכרו את שירותיה של הנתבעת המומחית בביצוע עבודות קידוחים ואשר היא ורק היא הייתה יכולה לדעת אם קיימים מכשולים שצריך להיזהר מהם באזור האירוע .

עם השגת כל האישורים הנדרשים ולאחר שהנתבעים מילאו אחר כל מחויבויותיהם החלה הנתבעת לבצע את העבודה של הקידוח האופקי, תוך שימוש בידע ובכלים שלה הבלעדיות עליהם ותוך כדי עבודת הצוות מטעמה, פגעו בצינור ביוב שהיה ממוקם מתחת לכביש באתר בו בוצעה העבודה .

את עיקר יהבם הם תולים על עדותו של מנהל הנתבעת שממנה ניתן ללמוד לשיטתם, כי הוא זה שנתן את ההוראות היכן וכיצד לבצע את הקידוח כך, ההוראה היתה הוראה שלו, הכלים כליו והידע לעבודה הנדרשת היתה שלו, ושל מי שביצע את העבודה מטעמו.

עוד לשיטתם, מנהל הנתבעת טען כי, הוא נתן את ההוראות בדבר ביצוע עבודת הקידוח (כיצד והיכן) למנהל התפעול מטעמו מר עופר פרנקל אותו בחרה הנתבעת שלא להעיד ללמדך על החזקה שיש להחיל בדבר אי העדת עד רלבנטי כפי שהשתרשה בפסיקה. חזקה זו פועלת ביתר שאת מקום שהמדובר בעדות כה חשובה להבנת המאורע והנותנת תשובה לשאלה האם המנהל התפעולי של הנתבעת קיבל את כל התוכניות בטרם ביצוע העבודות מהנתבעת 1 והאם ידע או מה היה היקף הידע שלו באשר לקיומם של תשתיות ביוב במקום האירוע .

עוד לטענתם, הנתבעת 5 היא זו שקיבלה את התוכניות מהנתבעת 1, והיא זו שתכננה וביצעה את עבודות הקידוח, שכן לנתבעים לא הייתה היכולת לדעת מה העומק הנדרש ולא היה להם הציוד הדרוש לבחינת הסיכונים הקיימים באזור העבודה.

כל האחריות שנטלו הנתבעים הינה אחריות לעבודות שיבצעו בעצמם בלבד, ועל כך אף ביטחו את עצמם בפוליסת ביטוח המכסה כל נזק, שנגרם כתוצאה מעבודתם שנעשתה על ידם ובאחריותם. ואפילו לו היו מחמת הזהירות מבטחים את עצמם במקום הידע המקצועי והיכולת לביצוע העבודה נתונה לגוף אחר – לא יכולה להיות מוטלת אחריות בנזיקין על הנתבעים . שכן מקום שבו הנזק נגרם על ידי מי שמבצע את העבודות בפועל ומי שהכלים והידע הינם בידיו ולו הידע והיכולת לדעת את מקורות הנזק ולו היכולת למנוע את הנזק אזי האחריות רובצת לפתחו ואין הוא יכול להעלות טענות שפותרות אותו מאחריות.

עוד טוענים הנתבעים כי טענותיה של התובעת כנגד הנתבעים הינן טענות שבאו לעולם רק בגלל העובדה שהנתבעת 1 והנתבעת הינן חברות לא סולבנטיות והתובעת מחפשת את הכיס העמוק ממנו יהיה ניתן להיפרע .

בעדותו של מר חרמון שלא נסתרה, הוא מסר כי לא היה כל הסכם בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים ועל כן, לא הוכח לבית המשפט שהאחרונים לקחו על עצמם את האחריות בגין כל נזק שיגרם באתר ביצוע העבודות, אלא הם הוציאו פוליסת ביטוח עצמית לעבודות שעליהם מוטלת האחריות ובכל העבודות הללו לא נגרם כל נזק ועל כן אין להטיל עליהם את האחריות. מה גם, שאף אחד מבעלי הדין לא השכיל להביא את ההסכם בין הנתבעת 1 (תבל) עם הנתבעים לשם ביסוס הטענה בדבר אחריותם של האחרונים .

עוד לשיטתם הגם אם הנתבעים התחייבו בחוזה בינם לבין נתבעת 1 לבטח כל נזק שיגרם בגין העבודות בשטח וודאי כי התחייבות זו קמה במקום שהנזק נגרם על ידי מעשים של הנתבעים עצמם בלבד.

בפי הנתבעים טענה נוספת לפיה העירייה התרשלה בכך שלא דאגה לסגירת המגופים לאחר שנודע לה מקרה התאונה על כן האחריות רובצת לפתחה של העירייה, שכן הוכח כי במידה והמגופים היו נסגרים בזמן והזרימה היתה מופסקת הנזק לא היה נגרם. מסקנה זו לשיטת ב"כ הנתבעים עולה, מחקירתו של נציג העירייה – מר יצחק שגב, בה הודה האחרון כי אף אחד מהגורמים שעבדו בשטח לא יכול היה לדעת שקיים מקור מים נוסף ואילו הם אלו שהיו צריכים לדעת על כל מקורות המים שהיו קיימים באותו אזור.

לסיום נטען אף מהפן המשפטי, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין האחריות בשל עוולת הרשלנות מוטלת על מי שעשה את הפעולה בפועל והתרשל בפעולתו ובמקרה שלנו הנתבעת שהיא זו שהידע והיכולת לבצע את העבודה מצוי בידה והיא זו שהתרשלה בפעולותיה, ועל כן האחריות על פי דין הינה שלה .

הנתבעת טענה בסיכומיה (חברת סבח יעקב ובניו) : כפי שנטען בכתב ההגנה לנתבעת נמסר על ידי הנתבעים שהם הקבלן הראשי, התוואי המדויק כולל מקום כניסה – מקום יציאה וגובה שבו על עובדיה של הנתבעת לקדוח את הקידוח האופקי, ולפיכך אין הנתבעת אחראית לאירוע נשוא כתב התביעה, וזו מוטלת אך ורק על הנתבעים.

הנתבעת טוענת כי הינה חברה שעיסוקה במתן שירות קידוחי קרקע ולצורך כך היתה והינה הבעלים והמפעיל של משאית מסוג DAF עליה מותקנת מכונת קידוח לקידוחי קרקע אופקיים מדגם P8., הנתבעת עוסקת במתן שירותי קידוחי קרקע כקבלן ראשי ובנוסף, מוזמנת לבצע עבור קבלני עבודות קידוח אחרים ביצוע קידוחי קרקע אופקיים באמצעות מכונת הקידוח כקבלן משנה .

בישראל על כל עוסק הנותן שירות של קידוחי קרקע כקבלן ראשי, לקבל היתר לביצוע עבודות הקידוח באתר המיועד לבצוע עבודות הקידוח. ההיתר כרוך בקבלת אישורים מתאימים מכל הרשויות הנוגעות בדבר לרבות הרשות המקומית, מע"צ, חברת החשמל, חברת בזק, חברת מקורות ורשות העתיקות – בהתאם . לאישורים ולהיתרים הללו מצורפות תוכניות ומפות בהן מצוינים מיקומם של כל ההתקנים והמתקנים של מתקני וקווי חשמל, מתקני וקווי תקשורת, מתקני וקווי מים, מתקני וקווי ביוב וכדו', הטמונים בקרקע שבאתר, וכן תוואי עבודות הקידוח המאושר, והכל כדי למנוע פגיעה אפשרית בתשתיות הנ"ל ובמתקני התשתיות כנ"ל בעת ביצוע עבודות קידוחי הקרקע באתר.

במידה שקבלן הקידוחים מעסיק קבלן משנה לצורך ביצוע עבודות קידוח באתר קבלן הקידוחים הוא אשר מתווה לקבלן המשנה כנ"ל את התוואי שבו עליו לקדוח – וזאת בהתאם לתוואי הקידוח המאושר כנ"ל כפי שהוא מסומן בתוכניות ובמפות המצורפות לאישורים .

במקרה הנדון קבלן הקידוחים במועד נושא כתב התביעה המתוקן היה נתבע 2 ו/או נתבעת 3 ובידיהם היו למיטב ידיעת הנתבעת האישורים לענין האתר הספציפי, לרבות תוואי עבודות הקידוח המאושר לענין האתר הספציפי .

לשיטתה, במועד קרות האירוע היא עבדה באתר, כקבלן משנה. ועל כן, נתבעים 2 ו- 3 בהיותם קבלן ראשי כאמור, רק הם החזיקו בידם תוכניות ומפות בהן נקבע תוואי עבודות הקידוח המאושר, ועליהם ורק עליהם, היה להתוות לנתבעת 3 כקבלן משנה, את התוואי המדויק בו היה על נתבעת 5 לקדוח את הקידוח האופקי .

ביום האירוע, עובדי הקבלן הראשי חפרו (באמצעות מחפרון) מצד אחד של הכביש בור כניסה ומצדו השני של הכביש חפרו עובדי הקבלן הראשי בור יציאה, ואותו מנהל עבודה מטעם נתבעים 2 ו- 3 התווה גם את עומק מקום הקידוח האופקי ועובדי נתבעת 5 קדחו בדיוק בהתאם לתוואי שהורה להם נציג הנתבעים 2 ו- 3.

מכאן נתבעת 5 גורסת, כי המסקנה המשפטית המתחייבת היא כי האחריות לאירוע ולנזקי האירוע היא אחריותם הבלעדית של הנתבעים 2 ו- 3, שהרי נתבעת 5 סיפקה את מכונת הקידוח בלבד, וכל היתר דהיינו , המקום שבו השתמשו בכלי נקבע בלעדית ע"י הנתבעים 2 ו- 3 .

טענות ההגנה של הצדדים השלישיים
הצדדים השלישיים 3 ו- 4 (עיריית ראשל"צ וכלל חברה לביטוח בע"מ) טענו בסיכומים : באשר לטענת המודיעים ולפיה ההיתרים שנתנה העירייה לא ציינו את המיקום המדויק של צינור הביוב שעבר במקום ולכן נפגע צינור הביוב, ראשית טענה זו נזנחה בסיכומי המודיעים ומכאן שאין להידרש לה, ולמעלה מזאת, לא נפל בהיתר כל פגם והגם בהנחה שנפל פגם כלשהו בהיתר שנתנה העירייה לא היה בכך דבר, שכן כל העדים עד האחרון בהם, העידו כי לא ראו את התוכניות אלא לאחר שנפגע הצינור, ובמקרה כזה אין כל קשר סיבתי בין התוכניות, גם לו היה בהם פגם כלשהו, לבין הפגיעה בצינור.

ואילו באשר לטענה השנייה של המודיעים בדבר האיחור בסגירת צינור הביוב, טענה זאת מבוססת כל כולה על חוות הדעת של המהנדס כץ. ואולם, הנתבע 2 (חרמון שחף) מנוע מלהסתמך על חוות הדעת של המהנדס כץ בכל הכרוך במערכת היחסים שלו עם העירייה, וזאת בהסתמך על הצהרת פרקליטו ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 1.6.2005 ולפיה: "קבלת המסמכים (הכוונה לחוות הדעת של המהנדס כץ – ההוספה בסיכומים) נעשית רק במחלוקת שבין הנתבעים 2 עד 4 ובין התובעת ".

לשיטתם אפשר להסכים כי קיים קשר כלשהו בין התמוטטות קיר הגדר לבין זרימת המים מצינור הביוב ובהנחה כי אין כל צורך במומחיות מיוחדת כדי לקשור בין הדברים עולה השאלה האם ניתן היה למנוע את התמוטטות הקיר ואם כן, מהו המועד האחרון שבו ניתן היה לסגור את צינור הביוב מבלי שיגרם נזק לקיר ואלה שאלות שדורשות מענה שבמומחיות בתחומים הרלבנטיים – הידראוליקה והידרוסטטיקה, וחוות הדעת של המהנדס מר כץ אינה מספקת את התשובות לשאלות מאחר וחוות הדעת ניתנה כפי שציין המומחה לעניין הנזק מההיבט ההנדסי.

עוד לשיטתם לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של המהנדס כץ, מאחר והתיזה שהוצגה בחוות הדעת ולפיה "התמשכות זרימת המים גרמה לזירוז קריסת הקיר" היא תיזה שמבוססת על הנחות מהנחות שונות כולן חסרות בסיס ולא הוכחו. ואולם, על מנת לבסס טענה להתרשלות אין די בהסתברות סתם אלא יש להוכיח קשר סיבתי ברור. המילים "ייתכן" ו "סביר" שבחוות הדעת אינם מקיימים את הדרישה לקשר סיבתי, הם מקיימים אפשרות כללית, אפשרות שאולי התרחשה אך באותה מידה אולי גם שלא.

לגופן של הקביעות שבחוות הדעת הצדדים השלישיים טענו כי, המהנדס ערך את חוות הדעת על בסיס מסמכים ספציפיים שהובאו בפניו כפי שציין ברשימה בפתח חוות הדעת, ועל בסיס ביקור שערך במקום ארבע שנים לאחר קרות האירוע, לאחר שהקיר נבנה מחדש ולא נותרה כל עדות בשטח להעיד על מה שהתרחש.

המהנדס, ציין בחקירתו הנגדית כי אינו יודע איזה כמויות מים זרמו מצינור הביוב, מה היה פיזור המים לאורך הקיר, איזה עומסים יצרו המים על הקיר, ואיזה לחצים הופעלו על הקיר בנקודות זמן שונות.

עוד נטען כי המומחה ביסס את הקביעה שלו למניעת התמוטטות הקיר לשני תנאים הכרחיים, הראשון שהעירייה הייתה סוגרת "מייד" את שני הברזים והשני שלא היה מופעל על הקיר "לחץ אופקי", אלא שבחקירתו הנגדית השיב המומחה כי על פי פרשנותו של המהנדס המונח "מיד" הוא פרק זמן של כשלושים דקות ובהתקיים התנאי השני יכול להיות שהקיר היה נותר על תילו.

מכאן טוענים הצדדים השלישיים, כי סקירה מדוקדקת של הראיות מגלה כי המדובר בהנחה שאין לה בסיס. נכון הוא שהמים זרמו כשעתיים לאחר הפגיעה אך להבדיל אין כל עדות שהקיר קרס לאחר 30 דקות ממועד הפגיעה בצינור, ואת השעה המדויקת שבה קרס הקיר צריך היה חרמון להוכיח.

עוד נטען כי, מהקביעה של המהנדס עולה כי לאחר הפגיעה בצינור עמדו לרשות הצדדים 30 דקות כדי לסגור את הצינור אחרת לא תהיה כל משמעות ללוחות הזמנים התיאורטיים והשרירותיים שקבע המהנדס שבהם היה על העירייה לסגור את הצינור. ובעניין זה הצדדים השלישיים טענו כי העדים היחידים שהעידו על שעת הפגיעה בצינור היו השמאי יעקב שני שהצהיר שהפגיעה הייתה בשעה 14:00 ומר חגי חרמון שהצהיר שהפגיע הייתה בשעה 14:00 לערך. אלא ששני העדים העידו מפי השמועה, השמאי נקרא למקום על ידי אחרים וחרמון הגיע לאחר שקיבל שיחת טלפון מעובד אחר באתר, יוצא כי שעת הפגיעה לא הוכחה שלא מפי השמועה ולפיכך ממילא לא ניתן לקבוע את המועד שממנו מתחילה הספירה של 30 הדקות.

מה גם שבחקירתו הנגדית של העד מר חגי חרמון התברר כי בתדפיס השיחות מופיעה שיחה אחת לעירייה, השיחה הייתה למוקד 106 של העירייה והיא נערכה בשעה 14:42:52 זאת אומרת שההודעה התקבלה באיחור של 10 דקות בהנחה שהפגיעה הייתה בשעה 14:00 .

ובאשר לתנאי השני שקבע המהנדס, הצדדים השלישיים טענו כי הצינור שנפגע היה בקוטר 24 צול ולחץ הזרימה בו היה 2.5 אטמוספרות. המים שפרצו ממנו, פרצו בלחץ אדיר, לכן לא הייתה כל אפשרות שמים שפרצו מהצינור לא ייצרו עליו לחץ אופקי, משמעות הדברים היא שבכל מקרה נוצר לחץ אופקי על הקיר, והמסקנה המתבקשת מכך היא שבתנאים שנוצרו במועד האירוע, לא ניתן היה לקיים את שני התנאים המצטברים שהציע המהנדס, ולפיכך גם לשיטתו היה הקיר קורס בכל מקרה .

ובשולי חוות הדעת העירו הצדדים השלישיים כי, התיאוריה של המהנדס נשללה מכל וכל גם על ידי השמאי שגוב מטעם התובעת שהעיד כי משך זרימת המים אינו משנה וכי הנזק נגרם מיד בתחילת האירוע ושאיריות המים שזרמו לא הוסיפו לנזק .

לסיכום נטען כי גם בהנחה שהיינו מקבלים את הטענה שהעירייה העצימה את הנזק לא היה בכך כדי לחייבה בפיצוי מאחר והאחריות בדיני הנזיקין היא אחריות אישית. וככל שהייתה לה אחריות כלשהי, היה זה רק לאותו חלק בנזק שהיא אחראית לו, הנטל לזהות את הנזק ולכמת אותו מוטל על חרמון והאחרון לא הרים את נטל ההוכחה והראה את שיעור הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתנהגותה של העירייה .

טענות ההגנה של הצדדים השלישיים 6 ו- 7 (אלי לוין והפניקס חברה לביטוח בע"מ):
הצדדים השלישיים 6 ו-7 טענו בסיכומים: משנמחקה הנתבעת 1 על בית המשפט לדון אך ורק בטענות שולחי ההודעה כנגד אלי לוין והפניקס .

לטענתם דין ההודעה כנגד אלי לוין להידחות שכן, האחרון היה עובד שכיר בנתבעת 1 וגם אם התרשל דבר שלא הוכח הרי שאין לו כל אחריות אישית וכי אין מקום לתבוע עובד שכיר בחברה.

ובאשר להודעה כנגד הפניקס דינה להידחות גם כן, שכן הפניקס היתה המבטחת של הנתבעת 1 , אך, חברת מנורה הוציאה אישור קיום ביטוחים (נ/ 8) לפיו קיים לנתבעת ביטוח ראשוני אצלה.

עוד נטען כי, משהעבירה הנתבעת 1 את ביצוע העבודה לידי הנתבעים על האחרונים לשאת בכל אחריות, וכי היריבות בין הנתבעים לנתבעת 5 אינה נוגעת ו/או מטילה אחריות על הנתבעת1.

הנתבעת 1 הינה חברה למתן שרותי טלוויזיה בכבלים, וזאת בניגוד לנתבעים והנתבעת, שהינן חברות לביצוע עבודות חפירה ותשתיות כפי שהעידו אנשיהם. ואם ארע האירוע עקב טעות בחפירה אין לנתבעת 1 כל אחריות.

וכי עצם העובדה שיש בנתבעת 1 פונקציה של מנהל פרויקט, אשר משמש כאיש הקשר בין קבלני המשנה לנתבעת 1, אינה כשלעצמה מטילה חובת פיקוח, ובוודאי לא בעת עבודה של קבלן משנה.

הנתבעת 1 טוענת כי הויכוח בין הנתבעים והנתבעת כיצד חילקו ביניהם את העבודה, ומי היה אחראי לקבוע את עומק החפירה לא מעניינה, ובוודאי שלא מקים אחריות מצידה.

הנתבע 2 - חגי חרמון הודה בעדותו בחובה של מי שמבצע את העבודה לבדוק את התשתיות לפני ביצוע הקידוח, משאין בהיתרים שהוצאו על ידי הנתבעת מידע בעניין .

לסיום נטען, על בית המשפט לדחות את עדותו של חגי חרמון ולקבוע כי הנתבעת 1 הזמינה את העבודה מהנתבעים, אשר שימשו קבלן הביצוע, שלקחו את הנתבעת כקבלן משנה לביצוע הקידוחים האופקיים. הנתבעים הם מבצעי העבודה אשר התחייבו כלפי הנתבעת 1, ומתוקף התחייבותם ותפקידם, היה עליהם לפקח על ביצוע העבודה .

נטען עוד לקיומו של הסכם בין הנתבעת 1 לנתבעים שאומנם לא הוצג ההסכם הספציפי החתום על ידי הצדדים אך חגי חרמון התייחס לקיומו של הסכם בין הצדדים ומכאן ועד לסיום הסיכומים מטעם צדדי ג' 6 ו – 7 הובאו פרקים אשר מבססים את אחריותם של הנתבעים.

דיון והכרעה
מוסכמות


אין מחלוקת לקרות מקרה הביטוח שאירע ביום 19.6.2001 ואשר נגרם בשל הצפת העסק המבוטח.
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עיסוק כל אחד מהנתבעים.
מוסכם כי ההצפה נגרמה בשל פגיעה בצינור ביוב שנפרץ, במהלך ביצוע עבודת קידוח אופקי שבוצעה על ידי הנתבעת 5 .


השאלות שדורשות הכרעה באירוע הנטען :
כפי שניתן להתרשם, במישור היחסים שבין הנתבעים לבין התובעת, שאלת האחריות אינה מעוררת קושי מיוחד, פשיטא מכוח זכות הסובריגציה ועל פי הקבוע בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התובעת הגישה תביעה לשיפוי התגמולים אותם שילמה כנגד מי שלטענתה גרמו לנזק לעסק המבוטח.

ואילו במישור היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם ובינם לבין הצדדים השלישיים, שאלת האחריות מעוררת קושי, הנובע ממחלוקת שניטשה בין הצדדים באשר למעמדו של כל אחד מהנתבעים ואחריותו לאירוע הביטוחי, וכפי שניתן לראות בסיכומי באי כוח הצדדים איש איש ניסו "להצניע" את מעמדו בביצוע העבודה שגרמה לאירוע הביטוחי.

אלא כפי שיידון להלן מן הראוי להקדים ולציין כי נסיבות קרות האירוע מלמדות כי עסקינן בריבוי מעוולים שכל מעוול תרם בדרך אחרת לאירוע הביטוחי.

בטרם תידון שאלת אחריותו וחלקו של כל צד באירוע, מן הראוי לעמוד ולו בקצירת האומר על סוגיית ריבוי מעוולים.

מעוולים בצוותא
הספרות המשפטית קובעת כי, דוקטרינת המעוולים במשותף דנה בסיטואציה שבה שני מזיקים או יותר גורמים במעשה אחד נזק אחד לניזוק תוך הפרת חובה משותפת. יש לציין כי הדוקטרינה נקלטה במשפט הישראלי מהמשפט המקובל האנגלי, אשר הכיר באחריותם המשותפת של מספר מזיקים לנזק. ראו גד טדסקי "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית" מהדורה שנייה, 1977 בעמוד 479. בסוגיה יש להבחין בין שני מקרים:


מעוולים הגורמים לנזק אחד בלתי ניתן לחלוקה: שני מזיקים או יותר גורמים באמצעות שתי עוולות נפרדות ושני מעשי נזיקין נפרדים, לנזק שאינו ניתן לחלוקה במובן זה שלא ניתן לפצל ולייחס לכל אחד מהם חלק מהנזק. ה- Damnum ( הנזק) הוא אחד, אבל ה- Injuria ( העוולה) של כל מזיק שונה משל האחר.
מעוולים במשותף (Joint Tortfeasors), שני מעוולים או יותר המבצעים עוולה אחת הגורמת לנזק אחד לניזוק, קרי ה- Damnum הוא אחד, וה- Injuria היא אחת.


לא למיותר לציין כי, ישנם מקרים עובדתיים נוספים בהן ישנם מספר מזיקים שאינם נמנים בתיבה של ריבו מעוולים. מקרים שבהם המעוולים גורמים לנזקים נפרדים על ידי עוולות נפרדות והנזק אם כן ניתן לחלוקה על ידי זיהוי חלקו בנזק של כל מזיק בנפרד. משמע, ה- damnum וה- injuria שונים, והנטל להוכיח זאת מוטל על שכמו של הנתבע. ראו ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 541 (1991). ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, פס' 7 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1990).

בתי המשפט מיישמים את הדוקטרינה של מעוולים בצוותא בדיוק כפי שנעשה במשפט המקובל, לפי המקרים הטיפוסיים המקובלים, ולא ערכו בדוקטרינה שינויים. כשמתעורר מקרה שבו עובדתית קיימים יותר משני מעוולים, בית המשפט דן בסיווג השונה הקיים ( מעוולים במשותף, נזק אחד, או מעוולים בנפרד) ומכריע מבחינה עובדתית האם קיים נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה או נזקים נפרדים, וכן האם קיימת עוולה אחת או עוולות נפרדות, כדי לדעת אם להחיל בנסיבות המקרה את הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין [להלן: הפקודה) ולהטיל אחריות סולידרית על המזיקים או אחריות נפרדת. אחד מפסקי הדין הראשונים שתיאר את הסיווגים השונים וחשיבות האבחנה היה פסק הדין בפרשת "עזיזיאן" ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"מ ל(1) 701, 708-707 (1976). ובית המשפט ציין כי למעשה לא קיימים מבחנים מוגדרים לצורך ההכרעה אלא רק בחינת הסיטואציה העובדתית.

יוצא שהמצב המשפטי בנדון דידן הוא שחלוקת האחריות בין המעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין ומתרשם מן העדים וחומר הראיות, וקביעת החלוקה בין המעוולים תינתן לפי מידת האשמה של כל מזיק בהתאם לשיקול דעתו. ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר פ"ד יג 1250, 1253 (1959). ע"א 746/76 עזבון דוד עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539, 541-542 (1978). ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424 (1988). ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 218-219 (1994). ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001). ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003).

בעניינו חרף ניסיונות הצדדים כל אחד "לגלגל" את האחריות לפתחו של האחר, אלא שלטעמי דומה שאין לניסיון זה כל סיכוי שהרי עובדות המקרה טופחות על פני הצגת הדברים בצורה זו. הגם שכל אחד מהנתבעים מנסה להעטות על המקרה אדרת בעלת אופי כללי, ולמעשה זה מסביר את אי הצגת חוזי התקשרות ביניהם, אך חרף זאת יש לקבוע כי המדובר במעוולים בצוותא שתרומתו של כל אחד מהם תקבע בהמשך הדיון.

דיון במחלוקות בין הצדדים
לצורך תיחום גדר המחלוקת בין בעלי הדין, אפנה אפוא לסקירת העובדות שלמעשה אין מחלוקת לגביהן, ומכל מקום אלה העובדות אותן אני קובע:
נתבעת 1 - תבל בע"מ (בפירוק) שעסקה בזמנים הרלבנטיים לאירוע במתן שירותי טלוויזיה בכבלים התקשרה עם הנתבעים חגי חרמון ושחף מחזור אספלט ופיתוח בע"מ בחוזה לצורך ביצוע עבודות תשתית להעברת כבלים בסמוך לאזור העסק המבוטח .

הנתבעת - חברת סבח יעקב ובניו בע"מ נשכרה על ידי הנתבעים לצורך ביצוע קידוח אופקי מתחת לכביש הראשי שנדרשו לצורך ביצוע עבודות התשתית.

ביום 19.6.2001 ובמהלך ביצוע עבודות הקידוח האופקי מתחת לכביש הנמצא בסמוך לעסק המבוטח שבוצעו על ידי הנתבעת נפגע צינור ביוב עירוני ראשי, השייך לעיריית ראשל"צ וכתוצאה מכך נפרץ צינור וכמויות ביוב אדירות פרצו ממנו בלחץ רב ולמשך זמן ממושך. הביוב שזרם מתחת לפני האדמה גרם ללחץ על הגדר המקיפה את העסק המבוטח כאשר לפתע הגדר קרסה ומי הביוב ובהם חול ואבנים, החלו מציפים את חצר העסק המבוטח, תוך שהם פוגעים בציוד רב ובמבנה העסק המבוטח .

אחריות מזמין העבודה :
ביסוד ההכרעה במחלוקת בין הצדדים נציב בפנינו כמורה דרך את הנחת הבסיס בדיני הנזיקין ולפיה: המזיק חב באחריות בשל מעשים שהוא עצמו ביצע וגרמו לנזק, וחבות זו מוטלת מקום שנפל דופי במעשיו של המזיק. לכן, כשאדם מעסיק קבלן עצמאי, ולא מתקיימים יחסי שליחות או יחסי עובד מעביד, עקרונית לא יחוב המעסיק באחריות על נזק שגרם הקבלן העצמאי. לכלל זה כפי שיפורט בהמשך, ישנם מספר חריגים המנויים בסעיף 15 לפקודה. שעיקרם במעורבות או רשלנות המעסיק .

ודוק! מישור היחסים בין מזמין עבודה וקבלן עצמאי הינו מישור יחסים 'הדומה' לכאורה ליחסי עובד-מעביד, אך שונה ממנו בתכלית. כך בניגוד לעובד, הפועל מטעם מעבידו ומהווה למעשה "ידו הארוכה" של המעביד, מתאפיינת פעולתו של הקבלן בעצמאות רבה יותר. הקבלן אינו שלוח, אלא ספק שירות, הנשכר לצורך ביצוע עבודה או מתן שירות מסוים- ותו לא. באופן עקרוני חבים מעביד/שולח באחריות שילוחית, אך סעיף 15 לפקודה יוצר סייגים, הגבלות לסעיפים 13 ו-14, ומסביר שבשונה מיחסי עובד ושולח, בין עוסק למעסיק כבר לא תהיה אחריות שילוחית. במצב כזה שבו העובד הוא קבלן עצמאי (להבדיל מעובד) לא מתקיימת אחריות שילוחית.

וכך קובע סעיף 15 לפקודה - את מערכת היחסים בין מזמין עבודה לקבלן עצמאי :
חבותו של בעל חוזה
לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:
(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;
(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;
(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;
(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;
(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין.

הנה, ניתן לקבוע כי היקפה של חובת הזהירות שחב מזמין כלפי מבצע עבודה, נגזרת משאלת מעמדו המשפטי של המבצע כקבלן עצמאי או כעובד. חובת הזהירות המוגברת הנדרשת ממעביד למעשי או מחדלי עובדו אינה חלה על המזמין כלפי הקבלן העצמאי. יחד עם זאת, חב המזמין, לנקוט זהירות כלפי קבלן עצמאי כחלק מהחובה הכללית המוטלת עליו להבטיח את שלומו ואת ביטחונו של כל אדם שהוא צופה או צריך לצפות שיהא מושפע מן המתרחש בשטח.

לא זאת בלבד, אף האחריות השילוחית שמטילה הפקודה על מעביד לעוולות עובדו, או על שולח לעוולות שלוחו- רק בשל העובדה שבין השניים מתקיימים יחסי עובד/מעבדי, או שולח/שלוח, והעוולה בוצעה במהלך ביצוע העבודה או השליחות, אינה מתקיימת, במקום שהמועסק הוא קבלן עצמאי. עם זאת, אין בקביעה כי פלוני חייב באחריות שילוחית כדי למנוע את חבותו הישירה למעשיו שלו- מעביד עשוי להימצא חב כאחראי ישיר, בגין מעשים שביצע קבלן עצמאי, מקום שהפר את חובותיו שלו כלפי הניזוק, באחד משני מצבים: הוא אישר מראש או בדיעבד את מעשי המעוול, ואז חב עמו כמעוול בצוותא, או שהוא חב בגין הפרת חובתו הישירה לדאוג כי הפועלים מטעמו ינקטו זהירות סבירה.

בבסיס האמור עומד הרציונאל כי בידי המזמין חסרים הידע והאפשרות לכוון את פעולתו של הקבלן העצמאי, ולפיכך יכולתו למנוע את הנזק שיגרום הקבלן- מועטה. בעוד הקבלן הנו בעל המומחיות, חסר המזמין מידע על היקף הסיכון הכרוך בעבודת הקבלן, ועל כן אינו יכול לשקול את הנזק, ואף לא לפזר אותו כראוי. מטעם זה, אין זה ראוי לחייב את המזמין לשאת באחריות לנזק שגרם.



הסייגים בסעיף 15 לפקודה :
בבסיס הסייגים המנויים בסעיף 15 עומד העיקרון כי חובתו של בעל החוזה כלפי המתקשר עמו שאינו שלוחו או עובדו, תקום אך במקרים בהם מבצע הראשון עוולה באמצעות האחרון, או מפר חובתו כלפי הניזוק. מכך ניתן לסכם ולומר, כי נוכח פערי הידע הקיימים דרך כלל, בין המזמין לקבלן העצמאי, חסר המעביד-המזמין את אותה שליטה על פעולות הקבלן, כזו המאפיינת יחסיו עם עובדים מן המניין, ולמעשה המבחן להבחנה בין קבלן עצמאי לעובד הינו מבחן השליטה הגמורה. ( ראה ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פ"ד לה (4) 748) .
על מנת להחיל את הסייגים הקבועים בהוראת סעיף 15 לפקודה, יש לבדוק תחילה האם בנסיבות המקרה מתקיימים יחסי עובד – מעביד, או שמא המדובר במעסיק – קבלן עצמאי.

כאן המקום לציין כי הגדרת המונחים – 'מעביד' ו -'עובד' על פי סעיף ההגדרות בפקודת הנזיקין, שונה מהגדרתם על פי דיני העבודה .

בהתאם לסעיף 13 לפקודה, כדי לחייב מעסיק כ"מעביד", מבלי שיוכל לחסות תחת סעיף 15 כאמור, נדרש בין היתר שיתקיימו יחסי עובד – מעביד. סעיף ההגדרות בפקודה מגדיר מעביד : מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה.

מבחן השליטה הגמורה, שמקורו בדין האנגלי, הוא המבחן הדומיננטי להבדלה בין יחסי עובד-מעביד לבין יחסי מעסיק-קבלן עצמאי. אין די בקביעת תוכן פעולת העובד בידי המעביד, אלא המעביד צריך לשלוט מעשית על ביצוע העבודה. מבחן זה שלט בכיפה במשפט האנגלי עד לשנות השישים לערך, וגם כיום, למרות הכרסום במעמדו והשינויים שחלו בו, הוא עדיין המבחן הרווח ביותר במשפט האנגלו - אמריקני. מבחן זה נקלט בארץ בשל קביעתו המפורשת באחדות מהפקודות המנדטוריות, ובעיקר בשל הזיקה שהייתה בין המשפט הישראלי למשפט האנגלי.

מבחן השליטה הגמורה התאים למצב הסוציאלי והתעסוקתי של המאות הקודמות, כשהתעסוקה הושתתה בעיקר על כוח אדם חסר מומחיות ספציפית. אולם, במהלך השנים קטנה בהדרגתיות יכולת המעביד לשלוט מעשית על עבודת העובדים ובשנים האחרונות כמעט ולא קיימת משרה המתאפיינת במרות מלאה ומוחלטת, עקב המומחיות הספציפית של העובדים, שעלתה עשרות מונים על זו של המעביד. לפיכך, ביהמ"ש באנגליה הציעו מבחנים חלופיים כגון מבחן "ההשתלבות הארגונית", לפיו כשמדובר בחוזה לרכישת שירות מידי ספק, כאשר ביצוע השירות נעשה לאו דווקא על-ידו אישית, יש לראות במערכת היחסים בין המזמין לספק יחסי מעביד- קבלן עצמאי. לפי מבחן זה, עובד הוא מי שמועסק כחלק אינטגראלי של הפירמה המעסיקה, בעיקר מהבחינה הארגונית והמנהלית. לשם קביעת יחסי עובד-מעביד בתוך מבחן זה מסתייעת הפסיקה באלמנטים הנותנים אינדיקציות האם קיימת השתלבות ארגונית- האם העובד משולב במערך של המעביד- כמו שימוש בידע, מכשור של המעביד ועוד. בעוד שקבלן, גם כאשר הוא מבצע מלאכה כלשהי עבור המעסיק, עושה זאת כגורם חיצוני, ולא כחלק מהמערך הארגוני הרגיל של המעסיק. גם מבחן זה עשוי להיות בעייתי, כשקיימים יחסי עבודה אך אין "מפעל" להשתלב בו, למשל- הורה המעסיק מטפלת לטיפול בילדו. אף כאשר קבלן מבצע פרויקט בסיועם של קבלני-משנה, ייתכן שקבלן-משנה יהיה משולב במידה זו או אחרת במערך הארגוני של הקבלן הראשי, ובכל-זאת לא ייחשב כעובדו. ביחסי עובד-מעביד, המעביד זכאי לקבוע לא רק מה יעשה העובד, אלא גם את האופן שבו תבוצע המלאכה. לעומת זאת, קבלן נדרש לבצע את המשימה שנטל על עצמו, אך אין הוא נתון לפיקוח המזמין לגבי אופן הביצוע. למעסיק קבלן אין שליטה על אופן ביצוע העבודה.

בפסיקה הישראלית מבחן השליטה הגמורה רוכך באמצעות פרשנות שיפוטית אשר קבעה כי אין מדובר במיטת סדום, אלא במבחן גמיש שיופעל לפי שיקול דעת שיפוטי ובהתחשב בשיקולים חברתיים ובשיקולי צדק כלליים על כל מקרה ומקרה לפי הנסיבות. בהתאם למבחן השליטה הגמורה, הוכרה חובת זהירות מושגית בין מזמין עבודה לבין מבצעה שהינו קבלן ואינו נחשב "עובד" כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין . הפסיקה קבעה כי קבלן ראשי וקבלן משנה חייבים בחובה כללית להבטחת שלומו וביטחונו של כל אדם שהם צופים ו/או צריכים לצפות שהוא עשוי להיות מושפע מהמתרחש בשטח. עוד נקבע כי קבלן ראשי חייב לפקח על העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים. הקבלן הראשי חב בחובת זהירות מכוח החוזה שנקשר בו עם קבלן המשנה לביצוע העבודה. חובת מזמין העבודה, תוסר מעליו עם מינוי קבלן ראשי, שכן המזמין מאבד את השליטה על הנעשה . הוראות סעיף 15 תחול גם לגבי יחסי קבלן ראשי- קבלן משנה, אם אכן יתקיים מבחן השליטה הגמורה- כלומר, כשלקבלן הראשי אין שליטה מעשית על אופן ביצוע העבודה. ניתן גם לבחון האם הם מקיימים קשר עסקי והאם קיים חוזה לרכישת שירות שלאו דווקא יתבצע על ידי קבלן המשנה עצמו. אולם, יש לציין שעל הקבלן הראשי מוטלת מרות דומה לגבי אותה עבודה, כך שלא ייראה כמעסיק. הגדרה נוספת נמצאת בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, המגדיר "מעביד" כמי ש"חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעף 13 לפקודה זו". לעומת זאת, מעסיק אינו חייב בתשלום דמי הביטוח של הקבלן, הרי הוא אינו שלוח של המעביד אלא ספק שירות, הנשכר לצורך ביצוע עבודה ותו לא.

סעיף 15 לפקודה מסיר את אחריות המעסיק לעוולה שבוצעה על ידי קבלן עצמאי תוך כדי עבודה שהטיל עליו המעסיק. לעקרון כללי זה הוכרו 5 סייגים. קיימים שני פירושים לסייגים אלו: הפירוש הראשון הוא שבכל אחד מהמקרים האלו מוטלת על המעסיק אחריות, כלומר האחריות היא לעוולות המבוצעות על ידי הזולת. הפירוש השני הוא שבכל אחד מהמקרים לא יחול עקרון אי הטלת האחריות על המעסיק. אולם, הסייג לא ישמש כמקור לאחריות, אלא נדרש שיתקיימו בין הקבלן למעסיק יחסי משדל- משודל, או שמעשי הקבלן יפרו חובה של המעסיק כלפי הניזוק . בפסיקה התקבל הפירוש הראשון בפס"ד ע"א 131/55 פרידמן נ' לוי ואח' פ"ד כרך י"א (1) 145 אולם נראה כי הפירוש השני תואם יותר את לשון הסייג ואת עקרונות המשפט האנגלי, מהם נלקחו עקרונות אחריות המעסיק בנזיקין. במשפט האנגלי עצם מסירת עבודה אסורה לקבלן לא מטילה אחריות על המעסיק בשל עוולה שנגרמה בעקבותיה, אלא נדרש שהעבודה האסורה תהווה גם עוולה ואז המעסיק יהיה כאחראי בשידול. ניתן גם להוכיח כי העוולה שמבצע הקבלן העצמאי היא הפרת חובה של המעסיק כלפי הניזוק. לכן אחריות המעסיק למעשי הקבלן העצמאי אינה לעוולת הזולת, אלא אחריות בגין הוראה לביצוע עוולה או בגין הפרת חובת המעסיק כלפי הניזוק. נראה כי בכל המקרים בהם נמצא המעסיק אחראי למעשי הקבלן העצמאי, אחריותו היא אישית. הכלל וחריגיו משקפים עקרון משפטי, לפיו אחראי המעסיק רק למעשיו ומחדליו הוא.

חריגים לחסינות המעסיק
סעיף 15 לפקודה קובע מספר חריגים ל"חסינות" המעסיק מפני הטלת אחריות עליו :
חריג ראשון : המעסיק התרשל בבחירת הקבלן העצמאי - מעסיק המוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לקבלן עצמאי, בידעו שהוא- הקבלן – רשלן, או מתוך שהיה צריך לדעת שהוא רשלן, ועקב רשלנות הקבלן נגרם נזק, מפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי הניזוק. אחריות המעסיק היא אישית- הן על בחירת קבלן רשלן ואי השגחה על מעשיו- והן על הנזק הכולל שנגרם. נדרש כאן שהנזק קשור בהתרשלות המעסיק. אם הקבלן גרם לנזק שאינו קשור לבחירה הרשלנית, המעסיק לא ישא באחריות.

חריג שני: המעסיק התערב בעבודת הקבלן העצמאי - יסוד האחריות של המעסיק היא שהתערבותו גרמה לנזק, ולכן האחריות היא אישית. יש להראות כי עקב ההתערבות התקיימו אצל המעסיק יסודות של עוולה בנזיקין. כך תוטל אחריות על המעסיק גם כשנגרם נזק עקב אי התערבותו במקום בו היה חייב להתערב.
חריג שלישי : המעסיק הרשה או אשרר עוולה של הקבלן העצמאי - אם מתוקף חוזה העבודה מביא הקבלן העצמאי פעולות מסוימות לאישור/להסכמת מעסיקו, המעסיק ישא באחריות כמשדל לעוולה שביצע המשודל- הקבלן העצמאי- משום שהקבלן משמש למעשה כידו הארוכה של המעסיק. ואולם, נדרשת ידיעה של המעסיק שהקבלן העצמאי מבצע עוולה.

חריג רביעי : המטרה שלשמה נעשה החוזה הייתה פסולה- חסינות המעסיק לא תחול אם העבודה שנמסרה לקבלן היא בלתי חוקית. חריג זה למעשה מיותר, כיוון שהוא חופף לחריג השלישי או החמישי: הרי אם המעסיק מסר לקבלן עבודה שבגלל אי חוקיותה נגרם נזק, למעשה השתתף בכך בעוולה של הקבלן- ואשרר אותה כאמור לעיל. המשמעות הצרה, שמאיינת את הסעיף, היא להגיד שהמעסיק יחוב כשהנזק שנובע הוא שלא כדין- כשהוא שכר אדם לעשות משהו פסול, וזה למעשה מרוקן את הסעיף מתוכן. אם זה מה שהסעיף אומר- למעשה אין לכך משמעות, שהרי מדובר במעשה עונשי באחריות אישית. אולם, זה לא מה שהסעיף אומר- הוא אומר יותר מכך: אם נגרם נזק מחוזה פסול, שאינו כדין, גם אם אין קשר בין אי החוקיות לנזק- המעסיק יחוב (לא רק כששכרו לצורך גרימת הנזק גופה). גם אם אין שום קשר בין העסקה הלא-חוקית שעשינו לבין הנזק שנגרם בעקבותיה. משמע: אדם שמבצע עסקאות לא חוקיות עליו לדעת שגם אם לעוולה הנזיקית אין קשר להעסקה- יחוב בנזיקין כחלק מעונשו.

ואחרון חריג חמישי : המעסיק אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן העצמאי - המעסיק ישא באחריות כשמעשי הקבלן מפירים חובה המוטלת על המעסיק כלפי הניזוק מכוח חיקוק. ישנם שלושה סוגי חובות המוטלות על המעסיק: חובות על בסיס רשלנות, חובות מוגברות וחובות מוחלטות.

סיכום ביניים
עקרונית המזיק חב באחריות בשל מעשי עוולה שהוא עצמו ביצע; במערכת היחסים בין מזמין עבודה וקבלן עצמאי – פעולתו של הקבלן מתאפיינת בעצמאות רבה יותר ולפיכך הוא אינו שלוח של מזמין העבודה אלא ספק שירות ובשל כך לא מתקיימת בין מזמיני העבודה לקבלנים עצמאיים אחריות שילוחית.

עוד ראינו לעיל, כי חובת הזהירות הנדרשת מהמעביד כלפי עובדו אינה חלה על מזמין כלפי הקבלן העצמאי, יחד עם זאת המזמין חייב לנקוט זהירות כלפי הקבלן במסגרת החובה הכללית.

וכי בהתאם למבחן השליטה הגמורה, הוכרה חובת זהירות מושגית בין מזמין עבודה לבין מבצעה שהינו קבלן ואינו נחשב "עובד" כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין. הקבלן הראשי והקבלן המשנה חייבים בחובה כללית להבטחת שלומו וביטחונו של כל אדם שהם צופים ו/או צריכים לצפות שהוא עשוי להיות מושפע מהמתרחש בשטח.

משכל הנחות היסוד צוינו לעיל, אפנה להלן לבדוק את נסיבות המקרה שבפני:
האם הנתבעת 1 תבל אחראית לקרות מקרה הביטוח ?
במישור היחסים שבין הנתבעת 1 תבל לבין הנתבעים, פעלה תבל בכובע של מזמינת עבודה ואילו חגי חרמון וחברת שחף פעלו כקבלן מבצע העבודה .

אמור מעתה כי מעמדה של הנתבעת 1 כחברה לא סולבנטית אינה מייתרת את הצורך לדון ולקבוע את אחריותה ככל שתוכח והסטטוס הנוכחי שלה אינו מהווה יתרון הפוטר אותה מאחריות וזאת במיוחד כאשר בנמצא חברת ביטוח אשר הוציאה פוליסה על שמה.

בהחלת מבחן השליטה הגמורה, יוצאים למדים כי עם מינוי הקבלן המבצע - שחף מחזור אספלט ופיתוח בע"מ, מזמינת העבודה איבדה את השליטה על עבודתו של הקבלן המשנה (במערכת היחסים בין הנתבעים לבין הנתבעת 5). אולם בוודאי שזה לא ממעיט ו/או מאיין כהוא זה את אחריותה של מזמינת העבודה לדאוג לשלומם ורכושם של צדדים שלישיים .

כך אין ללמוד כי בכל מקרה עם מינוי קבלן עצמאי, מזמינת העבודה פטורה מאחריות. הכלל שיש לאמץ בנדון הוא כי "החל מראשית צמיחת אחריות המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי, מקובל העיקרון כי אחריות המעסיק מבוססת על האופי המסוכן של העבודה הנמסרת לקבלן עצמאי. לפי עקרון זה, בכל מקרה בו המעסיק מוסר לקבלן עצמאי ביצוע עבודה שתגרום נזק אם לא ינקטו באמצעי זהירות סבירים הוא חב חובה מוגברת כלפי הניזוק, ואין הוא משתחרר ממנה ע"י העסקת קבלן עצמאי. נוסחה זו מנסה להסביר את אחריות המעסיק לנזק הנגרם על ידי קבלן עצמאי למשתמש בדרך הרבים, לנזק ממטרד היחיד, לנזק מאש ולפגיעה בזכות המשען. אם המטרה היא להטיל אחריות על המעסיק במקום שהוא מוסר ביצוע עבודה לקבלן עצמאי אשר התוצאה הטבעית והמסתברת מביצועה יהיה נזק לזולת, כי אז ברור שהמעסיק יהיה אחראי, שכן הוא הורה לבצע עוולה. לשם כך צריך להתקיים התנאי, שאין אפשרות לבצע את העבודה באופן שלא יגרום נזק, או שבנסיבות המקרה אין המעסיק רשאי לצפות לכך שהקבלן העצמאי יבצע את העבודה באופן שלא יגרום נזק. אין מקום להפעלת העיקרון של אחריות להוראה אסורה במקום שהמעסיק רשאי לצפות לכך שהקבלן העצמאי ינקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים" . ראו ת"א (תל-אביב-יפו) 16559/93 -הדר נ' עמותה לשיקום תעסוקתי.

במקרה הנדון, מוטלת על חברת תבל כמזמינת העבודה, חובה למסור לידי הקבלן מבצע העבודה את כל ההיתרים, התיאומים, התוכניות והאישורים מכל הגורמים השונים הרלבנטיים והנוגעים לביצוע העבודה.

אומנם, טענו המודיעים בהודעה לצדדים השלישיים, כי תבל יחד עם אלי לוין התרשלו בכך כי לא השיגו את ההיתרים והתיאומים הנדרשים ו/או לא השיגו אותם במועד הדרוש. אלא התברר כי טענה זו כפי שציין בא כוח הצדדים השלישיים 3 ו- 4 נזנחה בסיכומי הנתבעים (המודיעים) מכאן, שבית המשפט אינו נדרש לדון בטענה. לעניין זה מקובלת עלי ההפניה לע"א 447/92 - הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן. פ"ד מט(2), 102 ,עמ' 108-109 ושם נקבע כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה, או במכוון- כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה" ראו גם ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (311 (1).

נוסף לכך עלי לדחות את ניסיונות הצדדים לבסס את אחריותם של הנתבעים 2-4 בהסתמך על חוזה ההתקשרות בין תבל לבין הנתבעים. ייאמר כי החוזה לא הוגש לבית המשפט ובעניין שוכנעתי מטענת בא כוח הנתבעים, ולפיה אין להסתמך על החוזה לדוגמא שצורף כנספח לתצהיר מטעם אלי לוין. מכל מקום ככל שהמדובר בטענות המופנות כנגד הנתבעים בהתבסס על התחייבותם לכאורה של הנתבעים כלפי תבל בהסכם , דין טענות אלה להידחות.

האם מוטלת על הנתבעת 1 החובה לפקח על העבודות שבוצעו ?
כזכור טענו הצדדים השלישיים 6 ו-7 כי עיון בתצהירים מטעם אוסמה ובאסם אבו עביד (העובדים מטעם סבח) ואשר כזכור תצהיריהם הוגשו ללא חקירתם, מלמד כי מי שפיקח או אמור לפקח על עבודתם היה מנהל העבודה מטעם שחף.

אין בידי לקבל טענה זו, וכפי שציינתי בפתח הדיון, מינוי מבצע עבודה כשלעצמו, אינו פוטר את מזמין העבודה מחובת הפיקוח על ביצוע העבודה אותה הוא הזמין. העדר פיקוח כזה יכול ויביא לשחיקת תבניות שביסודן שמירה על גופם, רכושם וביטחונם של צדדים שלישיים תמימים עד כדי ביצוע עוולה כלפיהם תוצאה שאינה מידתית ויש לעקור אותה משורש. בקביעה זו, אין לקבל את התנערותה של מזמינת העבודה (מקבלת השירות) מדאגה לפקח על העבודה המבוצעת עבורה ולבקשתה.

ועתה נשאל האם נכח מפקח מטעם מזמינת העבודה בזמן ביצוע העבודה?
תשובה לשאלה בנמצא בתצהירו של אליהו לוין שם העיד: "במועדים הרלוונטיים לתביעה שימשתי כאחראי ביצוע תשתיות בחברת תבל .. לאחר ששחף קיבלה על עצמה את העבודה ניתנו לה כל ההנחיות הדרושות. הסיורים בשטח עם הגורמים השונים אמורים להיערך ישירות על ידי שחף ללא נוכחות תבל. רק בסיור המקדים עם העירייה נכחתי גם אני לפי דרישת העירייה, ובאותו סיור גם נכח גם חגי חרמון משחף. לאחר הסיור החלה שחף בביצוע העבודה שכללה תוואי של כ- 400 מטרים ...תבל או מי מטעמה לא נדרש להיות נוכח בשטח צמוד בכל זמן ביצוע העבודה, מזמן לזמן נערך על ידי ביקור בשטח לצורך בדיקת התקדמות העבודה וביצועה על פי התחייבויותיה של שחף. שחף יידעה אותי על ביצוע הקידוח האופקי בבוקרו של אותו יום, אך לא נכחתי וכאמור לא נדרשתי להיות בשטח. מעבר לכך היה על שחף להודיע 24 שעות מראש לכל הגורמים על מועד עריכת הקידוח, מה שלמיטב ידיעתי לא נעשה " .

אם כן, כעולה מעדותו של העד, בזמן ביצוע העבודה לא נכח מטעם תבל מפקח, שאמור לפקח על העבודה שהוזמנה על ידה. ויש בכך לטעמי כדי לבסס את אחריותה של תבל אם כי את שיעור תרומתה לקרות האירוע במחדלה זה אקבע בהמשך.

וכאמור לעיל בהיות צד ג' 6: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ המבטחת של הנתבעת 1 היא תישא בשיעור תרומת הנתבעת 1 לקרות האירוע כפי שייקבע בהמשך.

דיון בטענה כי לחברת תבל קיים ביטוח אצל חברת מנורה :
חברת הפניקס המבטחת של תבל, טענה לקיומה של פוליסת ביטוח אצל מנורה וזאת בהסתמך על אישור קיום ביטוחים שהוגש כמוצג (נ/8).

בכותרת של המוצג (נ/8 ) אישור קיום ביטוחים צוין :
הנדון : אישור על קיום ביטוחים לגבי ביצוע עבודות התקנה ועבודות תשתית עבור תבל בקשר עם מערכת טלוויזיה בכבלים (טל"כ )("העבודות") על שם שחף מיחזור אספלט ופיתוח בע"מ .

בסעיף 2 לאישור צוין :
כל הביטוחים יערכה (צ.ל יערכו ) לתקופה מתאריך צוין בכתב יד 1.1.2001 עד ........31.12 ( כתב היד לא ברור ) .... !!

בסעיף 4 לאישור צוין :
אנו מאשרים כי בכל הביטוחים הנזכרים :


" המבוטח" בפוליסות יהיה הקבלן ו/או קבלני משנה ו/או תבל.


בכתב ההגנה להודעה לצדדים רביעיים חברת מנורה טענה :
"מנורה תטען כי האישור שצורף להודעה והמוכחש כשלעצמו, הוא נעדר תוקף ו/או אינו מחייב ו/או שגוי ו/או פג תוקף וכי היא אינה חבה מכוחו ו/או מכוח כל טענה אחרת, בפיצוי או בשיפוי מי מהצדדים בתביעה זו לרבות המודיעה ".

עוד נטען : " לחילופין ומבלי לפגוע בכל טענה אחרת, תטען מנורה שמדובר בנסיבות של כפל ביטוח בהן בוטח הסיכון אצל יותר ממבטח אחד ועל כן חבה המודיעה בפיצוי התובעת בסכום הביטוח החופף, בהתאם ליחס שבין סכומי הביטוח " .

בסיכומים נטען : הגם אם התחייבו הנתבעים בחוזה בינם לבין תבל לבטח כל נזק שיגרם בגין העבודות בשטח, וודאי כי התחייבות זו קמה במקום שהנזק נגרם על ידי מעשים של הנתבעים עצמם, אך מקום בו הנזק נגרם בגלל רשלנות של הנתבעת 5 או כל גורם אחר שהוא לא הנתבעים 2-3 אין להטיל על הנתבעים אחריות בגין הנזקים הנטענים.

ייאמר כי על סמך אישור הביטוחים שוכנעתי כי מנורה ביטחה בזמנים הרלבנטיים לאירוע את תבל, אך מאחר ושתי הפוליסות (מטעם חברת הפניקס ושל חברת מנורה) לא הוצגו לבית המשפט אין מנוס מלקבוע כי המדובר בכפל ביטוח שאין דרך לקבוע את שיעור ההשתתפות של כל מבטחת ועל כן אני מחייב את שתיהן בחלקים שווים. מכאן הסכום שבו תחויב תבל ישולם מחציתו על ידי הפניקס חברה לביטוח ומחציתו על ידי מנורה חברה לביטוח.

אחריות הנתבעת מבצעת עבודת הקידוחים
במישור היחסים בין הנתבעים והנתבעת – פעלו הנתבעים בכובע של מזמין עבודה והנתבעת פעלה כקבלן מבצע מטעם הנתבעים. לפיכך יש לבדוק מה החובות המוטלות על הנתבעים במישור יחסים זה והאם הנתבעים הפרו את חובתם כדי הקביעה כי יש לחייבם באחריות לקרות האירוע.

כפי שעלה מהעדויות שהושמעו בפני, בין הנתבעים לבין הנתבעת לא נחתם חוזה בכתב והדברים סוכמו בין הצדדים, בעל – פה, ומשכך גם כאן בקביעת החובות המוטלות על הצדדים 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.

אפנה אפוא לבדוק את שאלת תחולתו של סעיף 15 לפקודה על המקרה שבפנינו :
ניתן להבין שנסיבות המקרה, כפי שהוכחו לא מלמדות אודות תחולת הסייגים שבסעיף 15 לפקודה – בעניין ובניגוד לעמדת הנתבעת מבצעת עבודת הקידוחים, לא מצאתי כל רבותא בטענה כי הנתבעים מסרו את התוואי המדויק כולל מקום כניסה – מקום יציאה וגובה שעל עובדיה של הנתבעת לקדוח את הקידוח האופקי ובכך הוכחה אחריותם של הנתבעים. אומר, הגם אם העובדים מטעם הנתבעים ביצעו את החפירות לצורך ביצוע הקידוח, הדבר אינו ממעט מאחריותה של מבצעת העבודה בפועל, למה הדבר דומה ? הדבר דומה ללקוח פלוני שפונה לעו"ד אלמוני ושוכר את ייצוגו ומבקשו להגיש בשמו תביעה מסוימת בבית משפט מסוים, היתכן מצב שעו"ד ירשה לעצמו להגיש את התביעה בערכאה שאינה הפורם המתאים וזאת רק משום שהלקוח ביקש? בוודאי שלא, וכך אין לפטור את הנתבעת מאחריותה לערוך את כל הבדיקות הנדרשות בטרם ביצוע הקידוח.

אומר כי, הסייג שבפקודה קובע שעל מנת שמזמין עבודה ישא באחריות יש להוכיח כי הוא "התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק" ובנסיבות המקרה עבודתו של בעל חוזהו הייתה קידוחים , ואם בוצעו עבודות חפירות הרי שעבודות החפירות לא גרמו לפגיעה בצינור.

לא ניתן לקבל את טענת מבצעת העבודה בפועל להעדר אחריות מצידה שעה שאף אם ניתן לקבוע את אחריותם של יתר הנתבעים בוודאי ובוודאי אחריותה היא רבה לאין שיעור בהיותה מבצעת בפועל של העבודה .

הנתבעת כמבצעת עבודה, יש לדרוש ממנה מידה רבה של אחריות וזהירות בעת שניגשה לבצע את העבודה, ורשלנותה בנסיבות העניין הוכחה מקום שלא שוכנעתי חרף טענות המצהירים מטעמה כי ערכה את כל הבדיקות והבירורים לצורך ביצוע העבודה, בדיקות הכוללות בדיקת כל התוכניות והאישורים, בדיקה פיזית של תנאי השטח וכמי שמגששת באפלה התחילה את ביצוע הקידוח. ואפילו ייאמר כי על הנתבעת1 והנתבעים מוטל אשם להתרחשות האירוע גם אז אין זה יותר מאשר אשם פורמלי גרידא ודומה כי האחרונים היו למעשה "מחוץ לתמונה" .

הנתבעת היא זו שהייתה מומחית לעבודת הקידוח ושומה עליה כמבצעת העבודה בפועל לדאוג לכל הבדיקות הצריכות לביצוע העבודות, עוד לציין כי עליה כמפעילת כלי הקידוח לברר ולוודא לפני תחילת העבודה כי ברשות המזמין נמצא היתר ביצוע הקידוחים (חב' חשמל,חב' תקשורת, אספקת מים ותשתיות נוספות) והן עריכת בדיקה פיזית בשטח.

יתירה מכך, בעמוד 77 לפרוטוקול הדיון מיום 16.5.2007 מנהל הנתבעת מר אילן סבח העיד בחקירתו כי:
ש. ... ביום האירוע היית במקום?
ת. לאחר הפיצוץ הגעתי למקום. כן.
ש. מה שרלוונטי לנו זה לפני שהתחילו לקדוח, לפני שהתחילו לקדוח לא היית במקום?
ת. יש לי מנהל תפעול,
..
ש. לא. אתה היית ?
ת. אני היית יום לפני כן ראיתי את מקום העבודה והראיתי למנהל התפעול שלי איפה לעשות את הקידוח. והוא ממשיך עם, אני לא יכול להיות בכל מקום בכל מצב בעשר מקומות.

כנטען על ידי בא כוח הנתבעים, מנהל התפעול לא זומן לעדות ואף לא הוגש תצהיר מטעמו, מקום שעדותו יכלה לשפוך אור ולתרום להבנת נסיבות האירוע.

כמובן שזה לא גורע מחובתם של הנתבעים כמזמיני עבודה וכקבלן ראשי לדאוג להוציא את כל האישורים הרלבנטיים והנחוצים לצורך ביצוע העבודה, אישורים שמלווים בתכניות אשר מפרטות ומציינות מיקום מדויק של אותן תשתיות וכן לפקח על עבודת הנתבעת. אולם לא הוכח בפני כי הנתבעים לא הציגו בפני הנתבעת האישורים - וגם אם לא אזי הנתבעת התרשלה בכך שהחלה לבצע את העבודה בטרם דרשה עיון באישורים.

אף הגיונם של דברים, מביא לחיובה של הנתבעת 5 בחלק הארי באחריות לקרות האירוע, שכן הגם אם הנתבעים כשלו בחובתם, מפעיל כלי הקידוח המבצע עבודה שכזו אינו יכול לפטור את עצמו מלבדוק את השטח בו מבוצעת העבודה, ועם כל הכבוד טענתו של המצהיר מטעם הנתבעת (מוצג נ/5) כי למען הזהירות בדק את השטח בטרם ביצוע העבודה, אינה יכולה להועיל לנתבעת מקום שבו בסופו של יום הצינור נפגע .


אחריות הנתבעים
בטרם אדון באחריותם של הנתבעים, מן הראוי להקדים ולציין כי בהיות הנתבע 2 מר חגי חרמון עובד שכיר בחברת שחף לא היה מקום להגיש את התביעה כנגדו באופן אישי ומכל מקום הגם שתיקבע אחריותם של הנתבעים, דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות.

הנתבע 2 חגי חרמון העיד בתצהיר כי בזמנים הרלבנטיים שימש כמנהל עבודה בחברת שחף כעובד שכיר של שחף ולא התקשר באופן אישי עם אף גורם. עוד מסר בתצהירו כי ביום 14.6.01 ארבעה ימים לפני הקידוח המתוכנן, שוחח בטלפון עם עופר מסבח אשר הבטיח לשלוח מהנדס של החברה לשטח על מנת שייעשה תיאומים ובדיקות לקראת הקידוחים. ובאותו יום נפגש באתר העבודות המתוכנן עם המהנדס מטעם סבח והסביר לו שיש לבצע שלושה קידוחים מתחת לכביש העובר במקום וכי הראה לו את המיקום המדויק של שלושת הקידוחים על גבי הכביש ואף סימן לו קוים על הכביש בעזרת ספריי צבע .

עוד תיאר כי, הוא הראה למהנדס של סבח רק את המיקום הרצוי על פני הקרקע, בעוד שכל עניין הקידוח הוא באחריות סבח בלבד, הן הקידוח עצמו והן קביעת עומק החפירה . וכי ביום האירוע, הוא לא נכח בזירת האירוע אלא שבשעה 14:00 בערך התקשר אליו מפעיל מכונת הקידוח של סבח, עובד בשם אוסמה והודיע לו שפגע בצינור הביוב .

שוכנעתי מטענת בא כוח הנתבעים ולפיה פעולות הקידוחים בהתאם לבקשת הנתבעים בוצעו כגורם חיצוני ולא כחלק מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבעים, וכי ביצוע העבודה האמורה אמורים להיות בידיעת הנתבעת ובידיעתה בלבד, ברם שאין בטיעון זה כדי לאיין את חובת הפיקוח כאמור של מזמין העבודה בזמן אמת של ביצוע העבודה.

כפי שקבעתי לעיל, מינוי קבלן מבצע אינו פוטר את מזמין העבודה מחובת הפיקוח על עבודת הקבלן המבצע ומכל מקום, אני קובע כי בהעדר פיקוח מטעם הנתבעים לביצוע העבודה אני קובע את אחריותם של הנתבעים בשיעור שייקבע בהמשך.

סיכום ביניים
ראינו, אם כן, כי המדובר במעוולים בצוותא שכל אחד מצידו תרם במחדליו לקרות האירוע – הנתבעת1 והנתבעים 2-4 שלא פיקחו בפועל על ביצוע העבודה. והנתבעת 5 כמבצע עבודה שביצעה ברשלנות את העבודה מבלי שמצאה לנכון לערוך את כל הבדיקות והבירורים לצורך ביצוע העבודה בבטחה בלי שייגרם נזק למאן דהוא.

אך לצורך השלמת התמונה ובטרם ייקבע אחוז תרומתו של כל מעוול לתוצאה הכוללת יש ולדון בטענות שהועלו כנגד העירייה ולקבוע האם העירייה תרמה בצורה כלשהי לקרות האירוע ?


אחריותה של העירייה :
האם חלה על העירייה חובה לפקח על העבודה שבוצעה ?
נבדוק האם העירייה חבה בחובת זהירות במקרה הנדון, לענין זה נזכור כי הסמכות הסטטוטורית והכח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה, בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים - על השאלה אם בעל הסמכות צריך היה לצפות כי התרשלות מצידו תגרום נזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות לענין זה ראו ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757: "אכן, הסמכות הסטטוטורית והכח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה, בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים - על השאלה אם בעל הסמכות צריך היה לצפות כי התרשלות מצידו תגרום נזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות מציאות עובדתית של תיפקוד, הסתמכות, וציפיות, אשר משפיעה על הכרעה בשאלה המשפטית, אם מוטלת חובת זהירות אם לאו.... קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות".

קיומה של חובת זהירות מושגית :
"קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליהן נבנית חובת הזהירות המושגית " ( ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1),113 בעמוד 134.
תחימתה של חובת הזהירות המושגית צריכה להיעשות, ככלל וכך אף בענייננו, תוך התחשבות בצורך להגן על צדדים שלישיים אל מול הצורך להבטיח את חופש העיסוק וחופש פעולתם של גורמים עסקיים, כאשר המצפן בנדון דידן הינה הקביעה האם הייתה העירייה יכולה בנסיבות הענין לפקח אם לאו.

אינני מתעלם מכך, שמטבע הדברים פעולותיה של העירייה מבוססת על שיקולים ואיזונים תקציביים, ושיקולים אלה עשויים להיות לגיטימיים לצורך קביעת האחריות (א. פורת " רשלנות ואינטרסים" עיוני משפט , כ"ד (תשס"א ) 275 ) יחד עם זאת ברבות השנים, חוזקו של טיעון זה הלך והצטמצם וכדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) השופט א. ברק בע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757: "מובן, שיש להתחשב בשיקול, אם הגוף השלטוני יוכל לעמוד בנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מכוח נימוק זה הצדיקו בעבר מתן חסינות למדינה. כיום אין שיקול זה מכריע... המגמה המודרנית היא בכיוון הפוך, דהיינו, לא רק צמצום בחסינות אלא הרחבת האחריות... אכן, נסיון החיים מוכיח, כי הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע, ואין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטוניים, בשל שימוש רשלני או בשל חוסר שימוש רשלני בסמכות שלטונית שעניינה בטיחות, תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפתם של בתי-המשפט בתביעות נזיקין..."(שם, בעמוד 767 –766, ההדגשות שלי – ע.ג).

ככלל, נקודת המוצא היא זו המטילה חובת זהירות (הלכת גורדון האמורה). אמנם נשמעו ביקורות על כך (י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב' (תשנ"ה) 339, עמ' 393-392; י. גלעד "על "הנחות עבודה", אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כ"ו ב' (תשנ"ו) 295, עמ' 304-308 ובעמ' 314-315).

בענייננו, לא התרשמתי כי יש ובהטלת חובת הפיקוח של העירייה משום מעמסה והטלת חובה כלכלית הפוגעת בשורשי היסוד של העירייה ולא משום הטלת חובה הסותרת מדיניות כזו או אחרת. אדרבא ! לנוכח הסיכון העלול להיווצר בביצוע הפעולות בשטחה המוניציפלי של העירייה אף אם היא לא הזמינה את העבודה בעצמה, מן הראוי לקבוע כי על העירייה מוטלת חובת זהירות מושגית בנסיבות הענין.

האם בנסיבות המקרה שבפנינו נושאת העירייה בחובת זהירות קונקרטית?
לצורך מענה על השאלה, יש לדון תחילה בשאלה מקדמית והיא האם יכלה העירייה לצפות בנסיבות הענין את האירוע שאירע והנזק שנגרם, והאם היתה צריכה כענין שבמדיניות שיפוטית לצפות נזקים אלה.

אבהיר: אין כוונתי לומר שקיימת חובת זהירות קונקרטית אשר מחייבת את העירייה כענין נורמטיבי, לפקח על העבודות המבוצעות על ידי גופים חיצוניים שלא לבקשת העירייה, ואף ההוראה הכללית אליה מפנה בא כוח הנתבעים 2-4 לענין חובתה של העירייה למנוע תאונות בשטחה אינו יכול להוות מקור נורמטיבי שכזה, משום שהוא תוחם על ידי המחוקק מלכתחילה לביצוע עבודות בנייה או תיקון של רחובות, ביבים או תעלות. (סעיף 235 (5) לפקודת העיריות). יחד עם זאת, לבד מחובתה הסטטוטורית של העירייה להמציא אישורים והוצאת היתרים מלפני ידה, חובתה מתגבשת לטעמי באורח טבעי מתוך החובה הכללית לשמור על הסדר על ידי פיקוח בכל השטח המוניציפלי בתחום שיפוטה.

ניתן להניח כי, העירייה היא "אב הבית" בשטחה המוניציפלי ומתוקף מעמד זה, עליה לדאוג לבקר את העבודות המבוצעות בשטח שהוא בשליטתה הבלעדי.

מעיון בתצהיר מטעם אליהו לוין ניתן ללמוד כי העירייה במקרה הנדון ערכה סיור מקדים שבו אף נכח אליהו לוין לבקשת העירייה ולאחר הסיור החלה מלאכת ביצוע העבודות.

אין לראות בסיור המקדים שנערך על ידי העירייה כמספיק וממלא אחר חובתה לפקח על ביצוע העבודות המבוצעות בשטחה.
נדרש מהעירייה פיקוח מנהלי ולא הנדסי לעבודות המבוצעות בשטחה המוניציפלי. ובמקרה הנדון הוכח כי העירייה לבד מהוצאת ההיתרים והאישורים לא ביצעה מעקב ובקרה בפועל בזמן ביצוע העבודה .

לכל עירייה מוגדר תחום שיפוט עירוני, שזהו השטח הנמצא תחת אחריותה על כל המשתמע מכך, והיא אמונה בין היתר לפקח על ביצוע העבודות והתאמתן להיתרים שהוציאה מלפני ידה. בהיותה הבעלים על המקרקעין בהם מבוצעת העבודה אין לשחררה מחובתה זו. אומנם היא לא הזמינה את העבודה אך מאידך גיסא אין לקבל מצב שלפיו תפקידה של העירייה מסתכם בחתימה על היתרים ואישורים על מנת לתת לעבודה תוקף חוקי בלי פיקוח בפועל על העבודות המבוצעות בשטחה. מכאן במקרה הנדון העירייה לא הייתה צריכה להסתמך על גורמי חוץ שימלאו את חובותיה שבדין ובקביעה זו יש להטיל אחריות על העירייה.

לעירייה יש סמכות סטטוטורית וחובה עליה לקבוע ולהגדיר את מהות העבודות תוך מתן דגש לתקנים המחייבים אותה ולדרישות הבטיחות בכל עבודה המבוצעת בשטחה המוניציפלי .

הקביעה לעיל בדבר חובת הפיקוח מטעם הנתבעים אינה פוטרת את העירייה ממינוי גוף בקרה לביצוע העבודה מצידה של העייריה הגם אם התוצאה בסופו של דבר הינה בקרה כפולה .
על כן, בהעדר פיקוח נאות מצד העירייה היה עליה לצפות את הפגיעה בצינור הביוב והיא נושאת באחריות ולא פחות מהנתבעים 1 ו- 2-4 .

האם העירייה אחראית להחמרת הנזק ?
מטעם העירייה העיד מר יצחק שגב בתצהיר כי במועדים הרלבנטיים לאירוע הוא שימש כמנהל אחזקה של מכוני הביוב בעיר ראשל"צ .

הוא מתאר כי הצינור שנפגע באירוע מזרים מי ביוב מהחלק המזרחי של העיר לעבר אגני החימצון הנמצאים בצד המערבי של העיר. וכי הפגיעה בצינור הייתה על הגבול שבין שני חלקי העיר בנקודה טופוגרפית גבוהה שבשל מיקומה מוזרמים המים באמצעות משאבות סניקה .
עוד תיאר העד כי הצינור שנפגע בקטע שבו מוזרם הביוב באמצעות משאבות הסניקה הוא כקילומטר וכי קוטר הצינור הוא 24 צול ( אינץ), ולחץ הזרימה של מי הביוב בצינור הוא 2.5 אטמוספרות.

במקרה של פגיעה בקו הביוב בקטע הסניקה מתפרצים המים מהצינור בנקודת הפגיעה בלחץ אדיר, לאחר סגירת קו הביוב, ממשיכים המים המצויים בו לזרום ממנו במשך כחצי שעה עד שהקו מתרוקן.

קו הביוב שנפגע במקרה הנוכחי מסתיים בקטע הסניקה שלו בבריכת חימצון. בריכת חימצון זו קולטת אליה גם את הביוב הזורם אליה מקו ביוב אחר, וקו ביוב זה גם הוא פועל עד לבריכת החימצון באמצעות משאבות סניקה מלחץ של 3.5 אטמוספרות בנקודת היציאה. מבריכת החימצון זורמים מי הביוב של שני הצינורות בצורה גרביטציונית ( מכוח הכבידה) .

לסיום העד מסר כי במקרה הנוכחי לאחר שסגרו את קו הביוב שנפגע על ידי הקבלן במהלך העבודות המשיך הביוב לזרום בצינור ( מעבר לפרק הזמן שבו אמור היה הצינור להתרוקן) .

בהתחלה לא היה ברור לנו מדוע ממשיכה הזרימה בצינור הביוב ולכן התחלנו לברר את הסיבה לכך. בסופו של דבר הסתבר לנו שמי הביוב בצינור השני זורמים לבריכת החימצון ובמקום להמשיך הלאה חוזרים לצינור שנפגע (בתנועה גרביטציונית). החזרה של מי הביוב מהצינור השני לצינור שנפגע נגרמה בגלל ריקונו של הצינור והתוואי הגרביטציוני שלו בכיוון ההפוך שמהבריכה לכיוון הנקודה שבה הצינור נפגע. מיד לאחר שהדבר התחוור לנו, פעלנו לסגור גם את צינור הביוב השני כדי למנוע את המשך הזרימה אל קו הביוב שנפגע .

ציין העד, פעולות אלה ארכו פרק זמן לא מבוטל וגם אחריהן המשיכה הזרימה באופן חלקי אל קו הצינור שנפגע עד שהצינור השני התרוקן .

בחקירתו הנגדית של העד הוא נשאל :
ש. מי הודיע לך על הפיצוץ ?
ת. לי הודיע הבוס שלי. הודיע לי לנתק את המכונים, כי מכון 3 הצינור שלו התפוצץ .
ש. זאת אומרת אתה לא עשית החלטות, אלא מי שעשה את ההחלטות זה הבוס שלך?
ת. הוא לא עשה החלטות, הוא הודיע לי לנתק.
ש. אתה קיבלת הודעה, איך קוראים לבוס שלך?
ת. אלי בשארי.
ש. עכשיו אלי בשארי צלצל אליך ואמר לך אדון שגב אוצה חושה סגור את שיבר פלוני .
ת. נכון.
ש. הוא לא נתן לך את השיקול הדעת מה לסגור.
ת. לא. הוא אמר לי מכון שלוש שזה הקו של מכון שלוש.
ש. אבל הוא לא נתן לך חומר למחשבה, הוא נתן לך הוראה מסוימת לעשות .
ת. כן . זה נכון .
ש. זאת אומרת שאם אנחנו רוצים לדעת למה סגרו את זה ולא סגרו את זה היינו צריכים לדבר עם אלי בשארי זה שנתן לך את ההוראה .
ת. לא. אני בקיא בחומר מספיק הוא פשוט היה, הוא קיבל את ההודעה, הוא בתור מנהל כל מחלקת הביוב הוא קיבל את ההודעה והוא העביר לי את זה.
...
ש. זה אומר שלפני שגילית את הסיבה לא ידעת שאותו צינור מוזן בשני כיוונים .
ת. בריכה, לא צינור.
ש. אותו חור, אותו מקום שממנו יוצאים מים מוזן משני מקורות.
ת. נכון.
ש. לא ידעת את זה .
ת. נכון .
ש. אתה לא מצפה שסבאח ידע מזה . נכון ? או שהקבלן שעבד בשטח, או שתבל ידעו מזה . אתה לא ציפית שהם ידעו שאותו צינור מוזן משני מקורות.
ת. נכון .
ש. האיש, אתה יכול להצביע על האיש שהיה צריך לדעת את זה?
ת. הבוס שלי היה צריך לדעת את התכניות .

במקבץ התשובות של העד לעיל יצאנו למדים, שחרף הצגת העד כמי שמתיימר להיות בקיא "בחומר" אלא שבמקרה הספציפי הזה פעל העד בהתאם להוראות הבוס שלו מר אלי בשארי אותה דמות שלא זומנה על ידי הצדדים השלישיים לעדות.

לטעמי חיוניותה של עדות זאת פועלת ביתר שאת מקום שהעד טוען בעצמו כי למעשה פעל לסגירת השיבר בהתאם להוראות הממונה עליו, וכי היה על הממונה לדעת את התוכניות.

זאת ועוד העד השיב בחקירתו הנגדית : כי המדובר במכוון חדש וכי לא היו אמורים לזכור בדיוק את התוואי המדויק שלו. קשה להבין הכיצד יכול העד לטעון כי המדובר במכון חדש ובאותה נשימה לטעון כי הם לא אמורים לזכור בדיוק את התוואי המדויק שלו.

כללם של דברים, עדותו זו של העד לא תרמה לטענותיה של העירייה בדבר מחדלה לסגור את השיבר בזמן.

למען הדיוק, אינני נדרש להכריע לצורך זה במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם בא כוח הנתבעים 2-4 יכול להסתמך על חוות הדעת של המהנדס כץ, כנטען בסיכומי הצדדים השלישיים שכן, אף בהעדר חוות דעת שכזו ההתרשמות מהתמונה הכוללת נוטה לקבל את הטענה שהעירייה איחרה בסגירת השיבר, שכן באותה עת הממונים בעירייה לא פעלו בשקידה ראויה כדי לדעת כדברי העד : "לא . זה מקרה ספציפי מיוחד, בד"כ כשיש פיצוץ אנחנו מנתקים את המשאבה הספציפית, במקרה הזה מיוחד שהיה מפגש של שתיהם, ובנוסף לזה המכון 7 שהצינור השני שניתקתי אותו הוא היה מכון חדש ולא היינו אמורים לזכור בדיוק את התוואי המדויק שלו".

אחריות צד ג' 6 מר אלי לוין :
כנטען בסיכומי הצד השלישי 6 בהיותו עובד שכיר בנתבעת 1, אין מקום לחייבו אישית באחריות לקרות האירוע ועל כן דין ההודעה כנגדו להידחות.

מכאן אעבור לקביעת שיעור תרומתו של כל אחד מהמעוולים שצוינו לעיל :

בקיבוץ כל האמור לעיל, ומשהגעתי לכלל מסקנה שכל צד תרם מצידו לקרות הנזק שוכנעתי כי יש להטיל על כל אחד מהם את האחריות בחלקים שלהלן:


הנתבעת 1 תבל בע"מ באמצעות המבטחת שלה חברת הפניקס בע"מ שיעור של 20 % (כאמור לעיל מחצית הסכום ישולם על ידי מנורה)
הנתבעים 2-3 באמצעות המבטחת שלהם חברת מנורה בע"מ שיעור של 10 % .
הנתבעת 5 – חברת סבח יעקב ובניו שיעור של 50% .
הצדדים השלישיים 3-4 שיעור של 20 % .


דיון בשאלת הנזק
למעט חוות הדעת של השמאי מטעם התובעת שבה העריך השמאי את הנזק הכולל לעסק המבוטח בסך כולל של 307,091 ₪ איש מבעלי הדין האחרים לא הגיש מטעם ההגנה חוות דעת נגדית.

כמו כן, למעט בא כוח הנתבעים יתר בעלי הדין לא התייחסו לשאלת הנזק בסיכומיהם. ואילו בא כוח הצדדים השלישיים 6 ו- 7 סבר כי לאור הטענות כפי שהובאו בסיכומים לא נראה כי נדרשת התייחסות לסוגיית הנזק, אך למען הזהירות הצטרף לנטען בסיכומי הנתבעים .

לגופו של עניין, לא השתכנעתי מטענת בא כוח הנתבעים כי הקיר החיצוני של תחנת הכיבוי, אינו חוסה תחת הכיסוי הביטוחי וכי כל הסכומים ששילמה התובעת בעבור בניית הקיר היו בהתנדבות. אומנם, הפוליסה מפרטת בסעיף 6 את החלקים המכוסים אך לטעמי יש לראות את הקיר החיצוני של העסק כחלק אינטגרלי מהמבנה ובהיותו כזה הוא מכוסה בפוליסה שהוציאה התובעת.

ואילו לגופן של קביעות השמאי מטעם התובעת, הנני תמים דעים עם בא כוח הנתבעים וקובע כי בחוות הדעת חסרה ההתייחסות לרכיבים העלולים להפחית מערך הקיר שניזוק בעקבות האירוע כפי שאף ניתן להתרשם מתשובותיו של המומחה בחקירתו הנגדית מיום 4.5.2005 (בעמ' 11-12) שם השיב המומחה :
" ש. אם אומר לך שגילה של הגדר הוא כ- 15 שנים . האם תסכים איתי כי יש פחת מסויים, מבחינה שמאית?
ת. כן.
ש. הפחת הוא בערך 2% לשנה?
ת. כן.
ש. בחוות דעתך אין התייחסות לפחת כלשהו?
ת. נכון. אין התייחסות " .
עוד לעניין הזה, מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעים ולפיה הקיר שניזוק הנו קיר "דבש" שערכו פחות בהרבה מערך הקיר החדש שנבנה, דבר שאינו מכוסה בפוליסה ומכל מקום אין המזיק אחראי אלא לנזק שגרם, ובקשר לקיר שהתמוטט לשוויו של הקיר טרם האירוע ,ולכל היותר היתה התובעת צריכה לשלם את שווי הקיר שהיה קיים בשטח ולא את שווי הקיר החדש שהוקם, זו אכן ההנחה של השבת המצב לקדמותו הטבועה בשורש דיני הנזיקין והפיצויים.

השמאי מטעם התובעת קובע בחוות דעתו כי בעקבות האירוע, נגרמו הנזקים כדלקמן :


קיר אבן קרס לכל אורך חצר התחנה ועוותו מסגרות הברזל שמעליו.
החצר שבין מבני התחנה כוסתה בסחף של חול, חצץ, מי ביוב בעובי ממוצע של כ- 30 ס"מ.
מדשאה ומערכת ההשקיה במקום נהרסו.
קווי ניקוז, שוחות קליטה נתמלאו בסחף החול ונסתמו .
נוצר סדק אופקי בגובה של כ- 80 ס"מ בחזית מערבית של חדר ההרצאות .
נותק זרם החשמל הראשי למבנה וקווי ההזנה למחסן ולבריכה .
ניזוק ריצוף ומצע החול בחדרי ההרצאות והמנוחה.
נסתם תא ביקורת חשמל המוביל לשער הראשי.
ניזוקו מזגני אויר בקיר מערבי של חדר ההרצאות .
ניזוקו משאבות המים של בריכת החרום למי שתיה המותקנת בתחנה.


את היקף הנזק העריך השמאי בהתאם למפרט הטכני לתיקון הנזקים שהכין מר דני שגוב והנזקים הוערכו על ידי השמאי .
בחקירתו הנגדית נשאל המומחה :
ש. חוות דעתך מתבססת על מפרט טרני (צ.ל טכני) שהכין מהנדס בשם דני סגוב?
ת. כן.
ש. מי הזמין אותו ?
ת. משרד השמאים קייזר בתיאום עם חברת הביטוח.
ש. העתקה של כל מה שכתב אותו מהנדס ואתה אישרת מה שאותו מהנדס כתב?
ת. אינ (צ.ל אני ) לא אישרתי. בתיק הזה הוא עבד מטעמינו הוא היה חלק מהמשרד הזה.
ש. אתה לקחת את מה שאותו מהנדס כתב ואימצת את דבריו.
ת. כן.
...
ש. בחוות דעתך כתבת, שאותה חברה שביצעה את עבודות נתנה הנחה של 10000 ₪ בגין תשלום מזומן, האם אתה זוכר?
ת. החברה שהפעלנו?
ש. החברה שהפעלתם כדי לבצע את העבודות בשטח נתנה לכם את ההנחה הנ"ל?
ת. כן. [עמ' 5 לחוות הדעת].
ש. חברת הביטוח שילמה מלא ולא הורידה את סכום ההנחה?
ת. אין לי מה לומר על כך.
...
ש. הגדר בנוייה (צ.ל בנויה) היום בצורה הרבה יותר טובה מאשר לפני האירוע?
ת. כן. אני מניח.
אם כן, שוכנעתי כי בחוות הדעת חסרה התייחסות לרכיבים העלולים להפחית מערך הקיר שניזוקה. כמו כן ערכה של הקיר שנבנתה כפי שאף אישר השמאי בעצמו גבוהה יותר מזו שניזוקה. ולענין זה נזכיר את הנחת היסוד שבדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו !

מכאן שבמקרה דנן קיים קושי אובייקטיבי להעריך את גובה הנזק. קושי הנובע מהעדר התייחסותו של השמאי לגורמים שמפחיתים את שווי הקיר שנבנתה, וכן הסתמכות השמאי על מפרט טכני שהוא לא ביצע בעצמו, אך לדעתי ניתן להתגבר על קושי זה על דרך ההיקש בחוות הדעת הרפואיות ושם כשם שמומחה בתחום פלוני יכול ויסתמך על פענוח בדיקות הדמיה שהוא עצמו לא ביצע גם כאן לטעמי המקרה דומה.

לסיכום אציין כי בהעדר נתונים לקבוע מה היה ערך הקיר שניזוקה מהאירוע, ובהתחשב בעובדה כי נותרו סימני שאלה בחלק מתשובותיו של המומחה, שוכנעתי כי זהו המקרה בו על בית המשפט להעריך את הנזק על דרך האומדנא. ועל דרך זו, אני מעריך את גובה הנזק על כל מרכיביו בסך 250,000 ₪.



סוף דבר


הנתבעים וצדדי ג' ישלמו לתובעת את הסך 250,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ כדין .( הסכום ישולם על פי שיעורי האחריות שצוינו בעמוד 29 לפסק – הדין) .



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת הזהירות של רופא

  2. חובת זהירות של בנק כלפי לקוח

  3. חובת הזהירות של עורך דין

  4. חובת הזהירות של המעביד כלפי עובד

  5. הפרת חובת הזהירות של הבנק

  6. חובת הזהירות של מנהל חברה

  7. חובות זהירות הבנק כלפי לקוח

  8. חובת הזהירות של מרכול (סופר)

  9. חוסר זהירות בנהיגה על אופנוע

  10. נהיגה בחוסר זהירות של נהג מונית

  11. חובת זהירות של עורך דין כלפי לקוח

  12. חובת זהירות מוגברת של מזמין עבודה

  13. חובת זהירות של סוכן ביטוח כלפי קבלן

  14. פסיקה בנושא חובת הזהירות של המעסיק

  15. חובת הזהירות לפני פתיחת הליכים משפטיים

  16. חובת הזהירות של עורך דין בעסקת מקרקעין

  17. חובת הזהירות של עורך דין כלפי צד שלישי

  18. חובת הזהירות הקונקרטית - חובת הזהירות המושגית

  19. חובת הזהירות בהליכי פינוי מדירה בהוצאה לפועל

  20. על הנוהג ברכב הרתום לנגרר חלה חובת זהירות מוגברת

  21. נזקי רכוש לרכב אזרחי בשל חוסר זהירות ונהיגה רשלנית

  22. מה ההבדל בין נהיגה ב"חוסר זהירות" ל"נהיגה ברשלנות" ?

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון