חובת חברת ליסינג לבטח רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת חברת ליסינג לבטח רכב:

כללי
1. רכב שהושכר בשיטת ליסינג מימוני נגנב. לאחר הגניבה התברר שהרכב לא היה מבוטח בביטוח מקיף. עיקר המחלוקת בהליך דנן נסבה סביב השאלה על מי היתה מוטלת החובה לבטחו וכפועל יוצא, מי ישא בנזק מחמת העדר תגמולי ביטוח.

העובדות
2. במועד הרלוונטי לתובענה עסקה התובעת (להלן גם: חברת בני גלס) בזגגות רכב. הנתבעת (להלן גם: חברת הליסינג) ניהלה עסק להשכרת כלי רכב בשיטת ליסינג. התובעת החזיקה אותה עת במספר כלי רכב לצורכי עבודתה והיתה מעוניינת ברכב נוסף. על כן בעצת פקיד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, בו ניהלה התובעת את חשבונותיה, התקשרה עם הנתבעת בחוזה ליסינג מימוני, לפיו חתמו הצדדים על חוזה שכירות בו התחייבה חברת הליסינג להשכיר את הרכב לחברת בני גלס תמורת דמי שכירות חודשיים. עוד סוכם, כי בתום תקופת השכירות זכאית האחרונה לרכוש את הרכב תמורת סכום סמלי.

3. ביום 25.2.97 נכרת חוזה לפיו שכרה התובעת רכב מסחרי מסוג יונדאי שנת ייצור 1997 דגם H – 100 מספר רישוי 51-786-20 (להלן: החוזה והרכב בהתאמה). שווי הרכב לפי החוזה נקבע בסך 75,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף (23,104.85 דולר של ארה"ב כולל מע"מ). התובעת התחייבה לשלם סכום זה בששים תשלומים חודשיים. אין חולק, כי התשלומים שולמו עד תום התקופה החוזית במועדים ובשיעורים המוסכמים בחוזה באמצעות הרשאה שנתנה חברת בני גלס לבנק לחייב את חשבונה (הוראת קבע).

להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם נחתם החוזה התקשרה חברת בני גלס עם יבואן הרכב ואף שילמה מקדמה בסך 2,000 ₪. בהסכמת כל המעורבים הוסב חוזה הרכישה על שם חברת הליסינג, זו שילמה ליבואן את יתרת התמורה והחזירה לתובעת את המקדמה.

4. החזקה ברכב נמסרה לנהג מטעם התובעת, "שהגיע למוסך עם כל הניירת הדרושה לתפעול הרכב. רשיון רכב וביטוח חובה" (עמ' 5 ש' 20).

5. ביום 13.1.00 עת חנה ברחוב גיסין בפתח תקווה נגנב הרכב שעה שהיה ברשות שני עובדים של חברת בני גלס ומאז נעלמו עקבותיו. אירוע הגניבה דווח באותו יום למשטרת ישראל ולא ידוע מה עלה בגורל התלונה. לגרסת מנהל התובעת אירוע הגניבה דווח לנתבעת, טלפונית, ביום הגניבה או למחרת היום. משביקש את פרטי המבטחת התברר לו, לתדהמתו, כי בניגוד להתחייבותה החוזית נמנעה חברת הליסינג מלבטח את הרכב בביטוח מקיף אלא בטחהו בביטוח חובה בלבד.

הנתבעת מכחישה כי קבלה הודעה על הגניבה וטוענת כי רק עם הגשת התובענה, כחמש שנים לאחר האירוע הנטען, נודע לה עליו. כמו-כן, לגרסתה היתה התובעת אמורה לדאוג לביטוח הרכב והיא אמנם בטחהו בביטוח חובה באמצעות סוכני ביטוח מטעמה.

מחלוקת זו תוכרע בהמשך.

6. התובעת המשיכה לשלם כאמור, את דמי השכירות החודשיים עד תום התקופה החוזית.

7. אין חולק, כי לא היה ביטוח מטען, ובעניין זה העיד מנהל התובעת, כי לאורך כל השנים לא נגנבה תכולת כלי הרכב שהיו בחזקתה ולכן נטלה סיכון מחושב שעה שלא ביטחה את המטען.

8. ביום 9.7.01 שלחה חברת הליסינג לתובעת מכתב לפיו נדרשה האחרונה להמציא פוליסת ביטוח הרכב, הכולל שעבוד לטובתה. ביום 27.12.01 נשלח מכתב נוסף בו הודיעה חברת הליסינג כי נוכח יתרת החוב הנמוכה מוותרת היא על דרישתה לשעבוד הפוליסה. לגרסת מנהל התובעת, מכתבים אלה, ככל שנשלחו, לא הובאו לידיעתו ובכל מקרה נשלחו לאחר גניבת הרכב.

9. אין חולק, כי לאחר הגניבה התקשרו בעלי הדין בחוזים נוספים מסוג ליסינג מימוני וכי כלי רכב אלה בוטחו על ידי התובעת.

הגניבה
10. לטענת הנתבעת לא הוכח כדבעי כי הרכב נגנב וממילא לא הוכח שלפני הגשת התובענה נמסרה לה הודעה על הגניבה. על עצם קרות הגניבה העיד מנהל התובעת. לפי עדותו, שלא נסתרה, נהג הרכב דיווח לו מיד עם גילוי הגניבה ולפי הוראותיו הגיש הלה תלונה למשטרה בו ביום. אישור המשטרה על הגשת תלונה הוגש אף הוא ויש בו כדי לתמוך בגרסת מנהל התובעת. גרסתו אף נתמכת במוצג ת/2, מסמך שנערך על ידי הנתבעת, בו נרשם על ידה "השבתת רכב – נגנב בתאריך 10/03/02..". מסמך זה תומך במסקנה, שבניגוד לטענתה, דווח לחברת הליסינג על אירוע הגניבה לפני הגשת התובענה.

עוד הוסיף מנהל התובעת, כי ביום הגניבה או למחרת יצר קשר טלפוני עם הנתבעת ודיווח לה על הגניבה, ובאותה שיחה התברר לו לתדהמתו, כי הרכב לא היה מבוטח. גם בעניין זה גרסתו לא נסתרה.

11. בעניין זה יש להוסיף, כי מחקירתה הנגדית של עדת ההגנה התברר, כי בנוסף לתיק הממוחשב ניהלה חברת הליסינג גם תיק ידני. מאי-גילוי קיומו של התיק הידני, שתכולתו ממילא לא נודעה, אין אלא להסיק כי לו גולה, היה בתוכנו כדי לתמוך בגרסת התובעת.

אני קובעת אפוא כי הוכח כדבעי אירוע הגניבה וכן כי הנתבעת ידעה אודותיה טרם הגשת התובענה.

טענות הצדדים בסוגיה שבמחלוקת
12. טענת חברת בני גלס הנה בתמצית, כי חברת הליסינג התחייבה בחוזה לבטח את הרכב, ומשלא עשתה כן הפרה את החוזה עמה ואף התרשלה כלפיה. כתוצאה מהפרתה את החוזה ומרשלנותה נגרם לה נזק בכך שנאלצה לשלם דמי השכירות עד תום תקופת השכירות אף כי הרכב נגנב. לו קיימה הנתבעת את חיובה החוזי היו מתקבלים תגמולי ביטוח שהיו מכסים את יתרת התמורה.

אין חולק כי לאחר הגניבה שילמה חברת בני גלס יתרת דמי שכירות בסך 41,997 ₪ (ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התובענה מסתכם בסך 53,800 ₪) וסכום זה על חברת הליסינג להשיב לה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

התובעת גם הוסיפה, כי החוזה מכיל תניות מקפחות שיש לבטלן.

13. לעניין החובה לבטח את הרכב העלתה חברת הליסינג בכתב ההגנה טענה לפיה נאותה לבקשת חברת בני גלס כי זו תבטח את כלי הרכב ששכרה, ובין היתר גם הרכב הנדון. אם לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה ועליה לשאת במלוא הנזק שנגרם בעטיה של הגניבה.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי גם אם היה מחובתה לבטח את הרכב הרי שבמקרה של העדר ביטוח פטורה מחבות בהתאם לתניה החוזית בסעיף 33 לחוזה ("הביטוח ותנאיו, העדר ביטוח, פגמים בביטוח או בעיות בחברה המבטחת לא יפטרו את השוכרים מאחריות והתחייבויותיהם לפי הסכם זה, ולא יהוו פתח לטענות כלשהן נגד המשכיר").

14. הנתבעת גם טוענת, כי נוכח השיהוי הרב מצד התובעת, שלא דיווחה על מקרה הגניבה, שממילא מוטל לטענתה בספק, ולאחר מכן השתהתה בהגשת התובענה (זו הוגשה כחמש שנים לאחר המקרה) נגרם לה נזק ראייתי, שכן נבצר ממנה לאתר רישומים רלוונטיים אודות מערכת היחסים החוזית בין הצדדים.

כן טענה כי מכל סכום שייפסק יש להפחית את דמי הביטוח בסך כ-3,500 ₪ מידי שנה שהיה על התובעת לשאת בהם ממילא, כמו גם אשם תורם שיש לייחס לה שעה שנמנעה מלבדוק קיומו של הכיסוי הביטוחי.

נטל ההוכחה
15. הוכחת עצם קרות הגניבה כמו גם על מי היה לדאוג לביטוח הרכב מוטלת על התובעת. נקבע לעיל, כי הוכח אירוע הגניבה. כפי שיפורט בהמשך, התובעת הניחה תשתית עובדתית לפיה היה על חברת הליסינג לדאוג לביטוח הרכב. על כן, על האחרונה הנטל להוכיח כי העבירה חובה זו לתובעת.

16. התובעת גם טענה כי החוזה הנו חוזה אחיד המכיל תנאים מקפחים. הנטל להוכיח כי חוזה מסוים הנו בגדר חוזה אחיד שיש בו תנאים מקפחים מוטל על מי שטוען זאת (קרי, הלקוח, התובעת במקרה דנן). רק אם הרים נטל זה, עובר לכתפי הספק, מנסחו של החוזה (הנתבעת במקרה דנן) הנטל להוכיח כי תנאי החוזה סבירים והוגנים בנסיבות העניין.

ראה בסוגיה ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נג(2) 577 [1999].

במקרה דנן לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה. לכן אין צורך להרחיב ולדון בטענותיה בעניין זה.

שיהוי
17. לטענת הנתבעת השיהוי הרב שהיה בהגשת התובענה גרם לה נזק ראייתי ודי בטענה זו כדי להביא לדחיית התובענה. בעניין זה הסתפקה בטענה סתמית לפיה עקב השיהוי נבצר ממנה להתגונן כראוי. טענה זו נסתרה מיניה וביה על ידי ראיותיה שלה, שכן הסתבר כי לפני הכנת כתב ההגנה כמו גם תצהיר עדות ראשית מטעמה היו בידי הנתבעת תיק ממוחשב ותיק ידני שנוהלו בקשר לרכב, כך שלא היה בשיהוי כדי לפגוע בהגנתה.

טענת השיהוי נדחית אפוא בזאת.

החובה לבטח את הרכב
18. סעיף 33 לחוזה, תחת הכותרת "ביטוח ע"י המשכיר" קובע לאמור:
"המשכיר יבטח הציוד בשמו ובשם השוכרים אצל חברת ביטוח, כפי שהמשכיר ימצא לנכון, בסכומים ובגבולות אחריות, שייקבעו ע"י המשכיר, לפי שיקול דעתו. הביטוח יכסה כל נזק שעשוי להגרם לציוד, וכל נזק שעשוי להגרם לגוף ולרכוש, לעובדי השוכרים ולצד שלישי בכל הנוגע לציוד, לפי שקול דעתו של המשכיר, בהתחשב בטיב הציוד, במקום עסקם ובדרך פעולתם של השוכרים.

השוכרים יהיו רשאים לבדוק את הביטוח ותנאיו, כשהוא נעשה ע"י המשכירה, ולהרחיב על חשבונם את סכומי הביטוח וגבולות האחריות.

הביטוח ותנאיו, העדר ביטוח, פגמים בביטוח או בעיות בחברה המבטחת לא יפטרו את השוכרים מאחריות והתחייבויותיהם לפי הסכם זה, ולא יהוו פתח לטענות כלשהן נגד המשכיר".

סעיף 34 לחוזה, תחת הכותרת "ביטוח ע"י השוכרים" קובע כדלקמן:
"בחר המשכיר, שלא לבטח הציוד, יודיע על כך לשוכרים תוך 30 יום מיום חתימת ההסכם ע"י שני הצדדים, והשוכרים מתחייבים בזה לבטח הציוד בשמו ובשם המשכיר, תוך 7 ימים מיום קבלת הודעת המשכיר, ולהחזיק את הציוד מבוטח במשך כל תקופת השכירות, אצל חברת ביטוח שתאושר ע"י המשכיר, בגין כל נזק שעשוי להגרם כאמור לעיל בסכומים ובגבולות אחריות שיאושרו ע"י המשכיר".

19. סעיף 33 לחוזה מטיל אפוא על חברת הליסינג את החובה לבטח את הרכב וסעיף 34 מאפשר לה העברת החיוב לידי השוכר אלא שאז עליה להודיע לו תוך המועד הנקוב כי בחרה בחלופה זו.

20. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה, שנזנחה על ידה לאחר מכן, לפיה הסכימה לבקשת התובעת לפיה תדאג זו בעצמה לביטוח הרכב. לפי גרסתה המאוחרת של הנתבעת, המופיעה בתצהיר עדות ראשית של העדה מטעמה, ידעה חברת בני גלס כי עליה לדאוג לביטוח הרכב, בפועל הזמינה ביטוח חובה, ואם לא דאגה גם לביטוח מקיף, אין לה להלין אלא על עצמה.

21. חוסר העקביות מפחיתה ממשקל גרסת הנתבעת. לא זו אף זו, הגרסה בה דבקה כיום לא הוכחה כדבעי, שהרי העובדות הועלו בצורה סתמית למדיי ומפי מי שממילא אין לה ידיעה אישית אודותיהן כי לא היתה מעורבת בכריתת החוזה. עדותה התייחסה באופן כללי לנוהלי חברת הליסינג ובאופן ספציפי לנתונים שנודעו לה מעיון במסמכי העסקה בתיק הממוחשב ובתיק הנייר שברשות הנתבעת.

גם הטענה לפיה התובעת דאגה לביטוח חובה של הרכב וכן של כלי רכב אחרים ששכרה ממנה באמצעות סוכני ביטוח שעבדו עמה אינה אלא מסקנה של העדה. מסקנה זו אינה מתבקשת בנסיבות, שהרי אין ראיה שסוכני ביטוח אלה עבדו באופן בלעדי עם חברת בני גלס, ולא מן הנמנע שגם הנתבעת נהגה לבטח את נכסיה באמצעותם. למותר לציין כי מנהל התובעת הכחיש נמרצות את הטענה שזו דאגה לביטוח חובה של הרכב.

22. המסקנה הנה אפוא כי חברת בני גלס הוכיחה קיומה של תניה חוזית המטילה קודם כל על חברת הליסינג את חובת ביטוח הרכב. רק אם זו הודיעה לשוכר (במקרה דנן לחברת בני גלס) כי עליו לעשות כן עוברת חובה זו אל האחרון. הנתבעת מצדה לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי קיימה את חיובה לפי סעיף 34 לחוזה והודיעה לתובעת שעליה לבטח את הרכב. כמו-כן, לא הוכיחה טעם אחר בעטיו הועברה חובת הביטוח על כתפי התובעת.

23. משלא דאגה חברת הליסינג לבטח את הרכב הרי הפרה את החוזה. כידוע "האחריות החוזית במשפטנו היא אחריות מוחלטת: כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר...מבחן ההפרה הוא אובייקטיבי ונייטרלי: מעמידים זה מול זה את החוזה ואת הקיום בפועל, וסטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה" (ג' שלו, "דיני חוזים", מהדורה שנייה, עמ' 465).

24. התנהגות הנתבעת אף מלמדת על רשלנות מצדה בכך שלא דאגה לבטח את הרכב או למצער, להודיע לתובעת על חובתה לעשות כן. למותר לציין כי לפי שתי החלופות לא נדרשה להשקיע משאבים או טרחה מיוחדים.

25. לדעת חברת הליסינג גם אם צודקת התובעת והיה מחובתה (של חברת הליסינג) לדאוג לביטוח הרכב הרי היא פטורה מחיובה זו נוכח התניה בפסקה השלישית של סעיף 33 לחוזה, הקובעת לאמור:
"הביטוח ותנאיו, העדר ביטוח, פגמים בביטוח או בעיות בחברה המבטחת לא יפטרו את השוכרים מאחריות והתחייבויותיהם לפי הסכם זה, ולא יהוו פתח לטענות כלשהן נגד המשכיר".

26. לטענת התובעת המדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד ועל כן יש לבטלו. לא הוכח כי המדובר בחוזה אחיד, ולכן, כאמור, אין צורך להרחיב בסוגיה.

אין בכך כדי להועיל לחברת הליסינג. ראשית, גם אם לא הוכח כי החוזה אחיד, הרי שאין חולק כי נוסח על ידה. חל אפוא הכלל הפרשני לפיו במקרה של חוסר בהירות יפורש החוזה לרעת מנסחו. שנית, התניה החוזית עליה מסתמכת הנתבעת מהווה חלק מתניה שעניינה ביטוח הרכב, ולכן יש לפרשה בהקשרה הנכון.

נקודת המוצא הנה, כי לשני הצדדים לחוזה היה עניין בביטוח הרכב וכי מוסכם היה עליהם כי כך ייעשה. מתוכן התניות החוזיות הרלוונטיות ברי כי חלופת העדר ביטוח לא עמדה על הפרק. כך עולה בבירור מעיון בסעיפים 33 – 35 לחוזה. לחברת הליסינג אף היה עניין מובהק בביטוח הרכב שהרי היא זו שמימנה את רכישתו, ולכן הותירה בידיה את הברירה אם לבטחו בעצמה או להעביר את הנטל לשוכר על ידי מתן הודעה תוך מועד נקוב.

ואולם, היות שעניינה היה לבטח את סיכונה שלה ולא את סיכונו של השוכר הותירה גם בידיה את ההחלטה בדבר היקף הביטוח. וכאן באה התניה בסעיף 33 פסקה שלישית להבהיר, כי אם בחר השוכר, מטעמיו הוא, שלא לבדוק את הפוליסה וכך הרחיב את הכיסוי הביטוחי מעבר לביטוח הבסיסי, לא תשמע טענתו כי סיכון מסוים לא היה מבוטח (קרי, מצב של העדר ביטוח) וכי על חברת הליסינג לפצותו. אין בין מצב זה לבין מצב בו בחרה הנתבעת שלא לבטח כלל את הרכב מבלי להודיע על כך לשוכר ולא כלום.

27. התובעת זכאית אפוא לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה בעטיה של הפרת החוזה על ידי הנתבעת ובגין רשלנותה. יש לבחון האם ראוי להפחית מהסכום הנתבע את גובה דמי הביטוח שלפי החוזה חלו על התובעת ו/או גם בגין אשם תורם.

ניכוי דמי ביטוח
28. אין חולק כי לפי החוזה הוטל על התובעת לשלם את דמי הביטוח, ולעניין זה אין נפקא מינה מי דאג לביטוח הרכב (ראה סעיף 35 לחוזה). עקרונית, זכאית אפוא הנתבעת לנכות מהפיצוי סכום שווה ערך לדמי הביטוח שהיה על חברת בני גלס לשלם. ואולם, הנתבעת, שהעלתה בכתב הגנתה טענה לפיה מסתכמים דמי הביטוח השנתיים בסך כ- 3,500 ₪, לא הביאה ראיות להוכחתה.

29. משלא הונחה כלל תשתית עובדתית המאפשרת הערכת גובהם לא ניתן להורות על ניכוי סכום כלשהו בגין דמי ביטוח.

אשם תורם
30. הנתבעת העלתה גם טענה לפיה יש לנכות אשם תורם, שכן התובעת בחרה שלא לבדוק את החיובים החודשיים שהושתו עליה ואף לא בקשה לעיין בפוליסת הביטוח. לו עשתה כן היתה מגלה על נקלה כי לא נעשה ביטוח מקיף לרכב.
31. מנהל התובעת העיד כאמור, כי ידע שהביטוח אינו מכסה את התכולה וחרף זאת בחר, מטעמיו הוא ותוך נטילת סיכון מחושב, שלא לבטחה, ובכך אין פסול. עם זאת, התנהגות התובעת, שלא טרחה לבדוק האם קיימת פוליסת ביטוח ומהם הסיכונים המבוטחים במסגרתה, מעידה על התרשלות מצדה. לו בדקה אם קיים ביטוח ומה היקפו היתה מגלה על נקלה כי הרכב לא מבוטח והיתה דואגת לעשות כן, כפי שעשתה מיד לאחר שהתברר לה שגם לכלי רכב אחרים ששכרה אין ביטוח. התרשלות זו גרמה, יחד עם התרשלות הנתבעת, לנזק.

על כן יש לייחס לה אשם תורם בשיעור 50%.

סוף דבר
32. אני מחיבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 26,900 ₪, לאחר ניכוי אשם תורם.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 (להלן: החוק) החל מיום 6.9.05 (יום הגשת כתב התביעה) ועד ליום מתן פסק הדין.

כן מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין וכן תשיב לה את אגרת התביעה. פרט לכך, כל צד ישא בהוצאותיו.



סכומים אלה ישולמו תוך שלושים יום מהיום שאם לא כן ישאו הסכום שאיחרו בתשלומו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין חברות

  2. שם חברה מטעה

  3. אישור שם חברה

  4. חתימה בשם חברה

  5. חוב לחברת ניהול

  6. מורשה של חברה זרה

  7. קיפוח המיעוט בחברה

  8. חריגה מהרשאה בחברה

  9. עורך דין הקמת חברה

  10. סעיף 191 לחוק החברות

  11. עורך דין פתיחת חברה

  12. חוב לחברת השכרת רכב

  13. תביעה נגד חברה משכנת

  14. חתימה פגומה בשם החברה

  15. הגדרת ''עובד'' בחברה

  16. חובות של חברה לעירייה

  17. תביעה נגד חברת ווב סק

  18. סעיף 232 לפקודת החברות

  19. שימוש בשם של חברה אחרת

  20. סעיף 353א לחוק החברות

  21. חובות חברה שקרסה כלכלית

  22. תביעות נגד חברות שמירה

  23. סעיף 267 לפקודת החברות

  24. מינוי הכנ''ר כמפרק חברה

  25. חיוב מנהל בחובות החברה

  26. חשבון חח''ד חוב של חברה

  27. חיוב אישי בחובות החברה

  28. חובת האמון של מנהל חברה

  29. תביעה נגזרת חברה לא פעילה

  30. חוקיות אסיפה כללית בחברה

  31. חובת חברת ליסינג לבטח רכב

  32. שינוי תקנון חברה מנדטורית

  33. העברת פעילות מחברה לחברה

  34. החלפת מעבידים בחברת שמירה

  35. העברת שליטה בחברה ציבורית

  36. מינוי מפרק זמני לחברה זרה

  37. השתת חבות על אורגנים של חברה

  38. ביטול חברות במועצה מקומית

  39. בקשה להפסקת שימוש בשם חברה

  40. דמי טיפול ארגוני חברת שמירה

  41. תביעה נגד חברת אחסון אתרים

  42. זימון לחקירה ע''י מפרק חברה

  43. הפחתת הון חברה לצורך חלוקה

  44. הגשת דוח כוזב של חברה פרטית

  45. תביעה נגד חברת הובלות על חוב

  46. תביעה נגד חברה לייצור ממתקים

  47. רישום חברת נדל''ן כעוסק מורשה

  48. התחייבות אישית על חוב של חברה

  49. חובת דיווח על חילופי משרה בחברה

  50. הון עצמי מינימלי של חברה בבורסה

  51. חברה בייסוד (טרם נרשמה) כבעל דין

  52. האם אפשר לחייב להשקיע כספים בחברה

  53. הטלת חבות אישית על אורגן של חברה

  54. "מבחן הרווח" סעיף 302 לחוק החברות

  55. חברות העירייה במרכז השלטון המקומי

  56. העברת שליטה בחברה ציבורית מיד ליד

  57. רישוי חברות לאספקת שירותי אמבולנס

  58. תביעה נגד חברת מבחני התאמה לעבודה

  59. תביעה נגד בעלים של חברה חדלת פרעון

  60. משיכת כספים מחברה ע''י אחד הבעלים

  61. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית

  62. תביעה נגד בעלים של חברה לתשלום חוב

  63. האם חברת ניהול יכולה להיות ועד בית ?

  64. החלפת חברות כדי להתחמק מתשלום לעובדים

  65. עסק ניהול ופיתוח חברות או חברת אחזקות

  66. רישום חברה לאחזקות נדל''ן כעוסק מורשה

  67. מחיקת תביעה של חברה עקב חדלות פירעון

  68. בקשה לאישור חלוקה לפי ס' 303 לחוק החברות

  69. תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב

  70. ביצוע עסקאות סמוך לפני הפסקת פעילות חברה

  71. תביעה נגד חברה מחו''ל שאינה פועלת בישראל

  72. אישור בית משפט לרכישת חברה: תמורה בלתי הולמת

  73. האם ב"חריגה מהרשאה" אין לפעולה תוקף כלפי החברה ?

  74. עדיפות ל"אינטרס הכלל" על פני "אינטרס הפרט" בדיני חברות

  75. אישור חלוקה שלא עומדת במבחן הרווח הקבוע בסעיף 303 בחוק החברות

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון