קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב בעלי מניות באופן אישי: היקפה של חובת הגילוי המוטלת על מי שנוטל חלק במשא-ומתן לקראת כריתתו של הסכם (אף שאינו צד להסכם), מכח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עמידה דווקנית של צד לחוזה על זכותו החוזית. אחריות אישית של אורגן בחברה לתשלום חובותיה של החברה, בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. בשאלות אלו, בעיקר, עוסק פסק דין זה. 1. רקע כללי ראשיתה של התביעה דנן באירוע טראגי, בו קופדו חייה של אשת התובע 1 ואמם של התובעים 2-3, לאחר שביום 08/09/92 עובד של חברת ימית אבטחה (1990) בע"מ בשם איתן מור, הגיע לתחנה לבריאות הנפש בקריית יובל בירושלים, כשהוא חמוש בתת מקלע עוזי ובאקדח שנמסר לו ע"י החברה, והחל יורה לכל עבר. בהתקפת טירוף זו קיפדו את חייהן ארבע נשים עובדות התחנה, ובהן רעייתו של התובע 1 ואמם של התובעים 2-3, אשר שימשה כאחות פסיכיאטרית בתחנה. בעקבות אירוע זה הגישו התובעים ביום 10/04/97 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בירושלים כנגד מדינת ישראל, חברת ימית (1990) בע"מ (להלן: "חברת ימית") ושלושת הנתבעים דנן, אשר שימשו אותה עת כבעלי מניות ו/או מנהלים בחברה (ת"א 1207/9). ביום 25/03/03, במסגרת ערעור שהגישו שני הצדדים על החלטת בית משפט השלום בתיק הנ"ל, הושג בין הצדדים הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין (ע"י בית משפט המחוזי בירושלים, כב' השופטת י' הכט), בו נקבע, כי מדינת ישראל תשלם לתובעים סך של 55,000 ₪ בצירוף 10% שכ"ט עו"ד ומע"מ, כי חברת ימית תשלם לתובעים סך של 15,000 ₪ בצירוף 10% שכ"ט ובתוספת מע"מ, בתוך 45 ימים, וכי התביעה נגד שאר הנתבעים תידחה . כן נקבע, כי "אם לא ישולמו הסכומים הנ"ל במועד- הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המקורית " (עמ' 2 לפרוטוקול בבר"ע 512/03, 522/03 צורף כנספח א' לכתב התביעה) (הדגשה, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור- י.מ.). בהתאם לפסק הדין, היה על חברת ימית לשלם לתובעים את הסכום הפסוק עד ליום 10/05/03 (45 ימים מיום מתן פסק הדין). ואולם, משחלף מועד זה והחוב לא נפרע, פנה ב"כ התובעים ביום 14/05/03 לב"כ של חברת ימית בדרישה לתשלום הסכום הפסוק (בסך של 15,000 ₪ +10% שכ"ט עו"ד ומע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המקורית (10/04/97), ובסה"כ: סכום של 26,901 ₪ (נספח ד' לכתב התביעה). במכתבו מאותו היום השיב ב"כ של חברת ימית, עוה"ד אריה תוסיה-כהן, לב"כ התובעים : "... כידוע לך הכריזה הנהלת בתי המשפט כי תקופת השביתה הינה פגרה ועל כן כל המועדים נדחים, כולל מועד התשלום. בכל מקרה, הופקד בימים האחרונים אצלי סך של 15,000 ₪ והינך מוזמן להגיע למשרדי ולאסוף את ההמחאה .... להמחאה זו תצורף המחאה נוספת על סך של 1,500 ₪ +מע"מ ותימסר לידך בתמורה לחשבונית מס". (נספח ה' לכתב התביעה) . בתגובה השיב ב"כ התובעים (עוה"ד משה נעים) במכתבו מיום 22/05/03 , כי השביתה במערכת בתי המשפט אינה דוחה מועד לביצוע פסק דין, וכי חברת ימית נדרשת לשלם לתובעים את הסך של 26,901 ₪ (נספח ו' לכתב התביעה). על כך השיב עוה"ד תוסיה-כהן: "אם כך הדבר החזרתי את הסכום של 15,000 ₪ למרשתי, והנך מוזמן לפתוח תיק הוצל"פ" (נספח ז' לכתב התביעה). בעקבות כך, פתחו התובעים ביום 26/06/03 בהליכי הוצל"פ נגד חברת ימית (תיק הוצל"פ 03-0313637), אלא שאז התברר להם, כי המדובר בחברה לא פעילה, אשר נמחקה עוד בשנת 1999, ומשכך לא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ נגדה. מכאן, אפוא, התביעה דנן, בה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים 1-3 באופן אישי לשלם להם את הסכום של 43,941 ₪, אשר מהווה את הסכום הפסוק (15,000 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המקורית נגד הנתבעים (10/04/97) ועד יום הגשת התביעה דנן, ובתוספת הוצאות ההליך בהוצאה לפועל. 2. טענות התובעים בכתב התביעה המתוקן מיום 23/08/06 טענו התובעים, כי בעת החתימה על הסכם הפשרה ביום 25/03/03 , הנתבעים- אשר היו בעלי המניות ובעלי השליטה בחברת ימית - ידעו שחברת ימית נמחקה זה מכבר, ושלא ניתן לגבות ממנה את החוב הפסוק, אך העלימו מידע מהותי זה מהתובעים ומבית המשפט, וזאת על מנת למלט עצמם מהתביעה שהוגשה נגדם באופן אישי. התובעים טוענים כי, אילו ידעו, טרם החתימה על הסכם הפשרה, שחברת ימית כלל לא קיימת יותר, הם לא היו מסכימים לדחיית התביעה (המקורית) נגד הנתבעים 1-3, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לטענת התובעים, התנהגותם זו של הנתבעים, אשר מגיעה עד כדי מרמה, מהווה חוסר תום לב במשא ומתן לקראת חתימתו של הסכם, ועל כן הנתבעים נושאים באחריות אישית לתשלום הסכום הפסוק שנפסק לחובתה של חברת ימית, כמו גם לנזקים שנגרמו לתובעים עקב אי- יכולתם לממש את פסק הדין שניתן לטובתם נגד החברה. בענין זה מבקשים התובעים להדגיש, כי הנתבעים ממשיכים לנהל את עסקי האבטחה שלהם באמצעות חברות אחרות שהקימו במשך השנים, תוך ביצוע עסקאות מלאכותיות ופעולות מטעות, שנועדו להסוות את פעילותם, כפי עולה מתדפיסי רשם החברות אשר צורפו ע"י התובעים לכתב התביעה. 3. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, במועד מתן פסק הדין ע"י בית המשפט המחוזי הם כלל לא היו בעלי מניות או בעלי השליטה בחברת ימית (ס' 2 לכתב ההגנה), ועל כן ממילא אין כל עילה אישית כלפיהם. לגופו של ענין, טוענים הנתבעים כי, מחיקתה של חברת ימית בשנת 1999 נעשתה ע"י רשם החברות באופן אוטומטי, לאחר שהחברה לא שילמה במשך כמה שנים את אגרת רשם החברות, וכי במועד החתימה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הם כלל לא ידעו שחברת ימית נמחקה. מכל מקום טוענים הנתבעים, כי לאור השביתה שפרצה במערכת בתי המשפט בתקופה הרלבנטית- פרק הזמן שהוקצב בפסק הדין לתשלום הסכום הפסוק לתובעים (45 ימים) נדחה במספר ימי השביתה, ועל כן אין לומר שחברת ימית לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע בהסכם למילוי התחייבותה. לדברי הנתבעים , הסכום הפסוק בסך של 15,000 ₪ הופקד ע"י חברת ימית בידי בא כוחם, עוה"ד א' תוסיה-כהן, סמוך למתן פסק הדין, לאחר שחברת ימית לוותה סכום זה מצד ג', אך התובעים סירבו לקחת את הסכום הנ"ל, בטענה של פיגור בתשלום. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי גם אם היה איחור בתשלום מצד חברת ימית , הרי שדובר באיחור פעוט של שלושה ימים בלבד, ועל כן התעקשותם של התובעים לקבלת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה המקורית מהווה עמידה דווקנית של התובעים על זכותם החוזית, שבנסיבות הענין אין לקבלה. 4. דיון והכרעה 4.1 טענת הגנה: דחיית מועד ביצוע התשלום עקב שביתה במערכת בתי המשפט לטענת הנתבעים, יש לנכות את תקופת השביתה שפרצה במערכת בתי המשפט מהתקופה שנקבעה לביצוע פסק הדין, בהתאם להוראת תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין ולשכות הוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981 , ועל כן לא ניתן לומר שהיה איחור בביצוע התשלום. כזכור, טענה זו הועלתה גם ע"י בא כוחם של הנתבעים במכתבו לבא כוחם של התובעים מיום 14/05/03. ראשית ייאמר, כי הנתבעים כלל לא הוכיחו טענתם, בדבר השביתה שפרצה, כביכול, במערכת בתי המשפט בתקופה הרלבנטית (למשל על ידי המצאת ההכרזה/ההודעה של הנהלת בתי המשפט על השביתה ומועדיה המדויקים ) וטענתם בנדון נותרה בגדר טענה כללית וסתמית. ואולם גם אם נניח, כי שביתה כזו אכן פרצה באותה תקופה -אזי אין בטענה זו ממש: תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין ולשכות הוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981 , קובעת: "תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט, בהחלטת הרשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל". בענייננו, המדובר במועד לתשלום סכום פיצוי, שנקבע במסגרת פסק דין. פעולת תשלום של סכום פסוק, בכל הכבוד, לא מהווה "עשיית דבר שבסדר הדין או בנוהג". זוהי פעולה המממשת זכות מהותית, אופרטיבית, של הזוכה (קרי-זכות קניינית לקבלת פיצוי כספי), ולא פעולה פרוצדוראלית או דיונית גרידא. גם התכלית החקיקתית שביסוד תקנה 5 תומכת במסקנה הנ"ל, שכן הגיונה של תקנה 5 - הקובעת שימי השביתה לא יבואו במניין הימים - נעוץ בכך, שבעת השביתה במערכת בתי המשפט נבצר מבעל דין לעמוד בלוחות הזמנים, ואין באפשרותו להגיש מסמכים שהוא נדרש להגישם לבית המשפט, לבית הדין או ללשכת ההוצאה לפועל (ראו: ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 2774/04 חבר עובד ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3) 13032 , ' 13035 (2007)). על רקע תכלית זו, כלל לא ברור, כיצד השביתה שפרצה במערכת בתי המשפט מנעה או עיכבה את תשלום החוב הפסוק ע"י הנתבעים, ומה בכלל "ענין שמיטה להר סיני" ...?! כל שצריכה היתה חברת ימית לעשות הוא להעביר המחאה ע"ס הסכום הפסוק לידי התובעים, ולשם כך ברי, שאין צורך בהגשת מסמכים לבית המשפט או בפניה כלשהי לבית המשפט או ללשכת ההוצאה לפועל. לאור האמור, טענת הגנה זו של הנתבעים - נדחית. 4.2 האם ידעו הנתבעים, בעת החתימה על הסכם הפשרה, שחברת ימית נמחקה? עיון במסמכי רשם החברות שהוגשו ע"י התובעים כראיה- מעלה, כי לאחר אירוע הרצח הטראגי ביום 08/09/92 (אשר היווה את הבסיס להגשת התביעה המקורית נגד הנתבעים ונגד חברת ימית) ביצעו הנתבעים בחברת ימית מספר שינויים: ביום 16/05/96 הוחלט ע"י הנתבעים, במסגרת "אסיפה מיוחדת של בעלי המניות", לשנות את שמה של חברת ימית לחברת "פסארללה בע"מ", ולהגיש בקשה לשינוי שם החברה כאמור לרשם החברות. ביום 08/07/96 נרשם שינוי שמה הנ"ל של החברה ברשם החברות. ביום 10/04/97 הגישו התובעים את התביעה בהליך הקודם נגד הנתבעים ונגד חברת ימית (ונגד מדינת ישראל). סמוך לאחר מכן ביצעו הנתבעים פעולות נוספות בחברת ימית/ פסארללה בע"מ: ביום 02/12/97 הודיעו הנתבעים לרשם החברות, כי הם חדלו לשמש כדירקטורים בחברת ימית/ פסארללה בע"מ. ביום 04/12/97 העבירו הנתבעים את המניות שלהם בחברת ימית/פסארללה בע"מ לשתי חברות שונות: חברת ליטארטי אבטחה בע"מ וחברת ימית, שמירה, אבטחה ושירותים בע"מ (חברה חדשה בשם דומה לשמה של חברת ימית, הנתבעת בתביעה המקורית). כתובתה של חברת ימית/פסארללה בע"מ ושל חברת ליטארטי אבטחה בע"מ- יש לציין- זהה לחלוטין (רחוב כורש 9, ירושלים). ביום 31/12/00 מינו הנתבעים את חברת INC. BECCAR (להלן: BECCAR) לבעלת מניות בלעדית ולדירקטורית של חברת ימית/פסארללה בע"מ. באותו היום העבירה גם חברת "ימית שמירה אבטחה ושירותים בע"מ " את כל מניותיה לחברת BECCAR. בינתיים, ממשיכה התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים וכנגד חברת ימית להתנהל בבית משפט השלום ולאחר מכן בבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 25/03/03 נחתם בין כל הנתבעים בתביעה הנ"ל לבין התובעים הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בשום שלב עד למתן פסק הדין הנ"ל, וגם לא לאחריו, לא טרחו הנתבעים ליידע את התובעים (או את בית המשפט) בשינויים הרבים שחלו בחברת ימית, ובעיקר בשינוי שחל בשמה ובזהות בעלי המניות שלה. לא זו אף זו: הנתבע 3 העיד בתצהיר עדותו הראשית, כי במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה הוא והנתבעים 1-2 התעקשו על כך שהסכם הפשרה ייחתם בין התובעים לבין חברת ימית בלבד, תוך דחייתה של התביעה האישית נגדם. ובלשונו של הנתבע 3 : "הן שותפיי והן אני עמדנו על כך שבכל הסדר שיהיה, ללא קשר להצהרות מי מהצדדים, לא נחוייב באופן אישי בסכום כלשהו , אלא החיוב יהיה כנגד הנתבעת 1 - החברה (חברת ימית) . האמנו בלב שלם ...כי לא היתה כל רשלנות מטעמנו או מצידנו כדי להצדיק הרמת מסך של החברה, ולפיכך חשבנו כי לא יהיה זה נכון שאנו נחוייב באופן אישי, ובסופו של דבר כך הסכימו כל הצדדים בתיק זה ... אנו הסכמנו כי החברה, ימית אבטחה (1990)" בע"מ תשלם לתובעים את הסך שח 15,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ..." (ס' 9-10 לתצהירו). "החברה הפסיקה את פעילותה מספר שנים קודם לכן והעבירה את פעילותה לחברה אחרת. גם מניותיה של החברה הועברו לצד ג' , חברה זרה בשם BECCAR ... הנחנו , אנו מניחים היום, כי בא כח התובעים היה מודע לעובדות אלו ... מבחינתנו לא היתה כל בעיה בענין זה, שכן ידענו כי לחברה אין כסף לשלם את פסק הדין וכי כסף זה יועבר לחברה מצד שלישי לצורך תשלום פסק הדין.." (ס' 11-12 לתצהירו). צא וראה: הנתבעים עמדו על כך, שכל פיצוי שייפסק לטובת התובעים יוטל על כתפיה של חברת ימית בלבד, על אף שבמועד זה ידעו כי החברה כבר לא פעילה. יותר מכך: מעדותו הנ"ל של הנתבע 3 עולה, כי הנתבעים ידעו, באותו שלב, שחברת ימית חדלת פרעון ושאין לה כסף לשלם את הסכום הפסוק, אך לא רק שלא טרחו ליידע בכך את התובעים ("בהניחם", כביכול, כי בא-כוחם של התובעים מודע לעובדה זו), אלא אף התעקשו שפסק הדין יינתן כנגד חברת ימית בלבד. אכן, כל המהלכים והפעולות שביצעו הנתבעים בחברת ימית במהלך השנים בהם התנהלה התביעה נגדם מעידים על נסיונם להתחמק מהטלת אחריות אישית על כתפיהם במסגרת אותה תביעה (ואולי אף מחובות אחרים שרבצו לפתחם), זאת באמצעות הקמת חברות חדשות והחלפת שמותיהן, החלפת דירקטורים ובעלי מניות, העברת מניות פיקטיבית וביצוע עסקאות סיבוביות, שנועדו להסוות, ככל הנראה, את פעילותם במסגרת חברת ימית. אין לי ספק, כי לאור הפעולות הרבות שביצעו הנתבעים בחברה, אשר כללו גם דיווח לרשם החברות- הנתבעים ידעו גם ידעו שחברת ימית/פסראללה בע"מ נמחקה מפנקס החברות ביום 11/10/99, והסתרתם את השינויים הרבים שחלו בחברה (ובכלל זה בשם החברה ובזהות בעלי המניות והדירקטורים) - תומכת במסקנה זו. בכל הכבוד, אין זה סביר, שדבר מחיקת החברה נעלם מידיעתם של הנתבעים משך כשלוש שנים תמימות, בייחוד לא כאשר הנתבעים המשיכו וביצעו, במהלך השנים הללו, פעולות רבות בחברת ימית, שהיו כרוכות גם בהגשת הודעות ובקשות לרשם החברות . מה גם, שמחיקת חברה, ולו מסיבה טכנית של אי תשלום אגרה לרשם החברות, נעשית לאחר קבלת הודעה/התראה מרשם החברות, והנתבעים לא טענו, ומשכך ממילא לא הוכיחו, שלא קיבלו הודעה כזאת מרשם החברות. זאת ועוד: בתצהיר עדותו הראשית, טען, כאמור, הנתבע 3, כי במועד ניהול המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה הנתבעים ידעו שחברת ימית חדלת פרעון, ושהסכום הפסוק יינתן לה כהלוואה מאת חברה שלישית ("מבחינתנו לא היתה כל בעיה בענין זה, שכן ידענו כי לחברה אין כסף לשלם את פסק הדין וכי כסף זה יועבר לחברה מצד שלישי..."). סבורני, כי די בכך שהנתבעים ידעו כי חברת ימית חדלת פרעון והעלימו מידע זה מהתובעים, כדי ללמד על חוסר תום הלב שלהם (של הנתבעים) בניהול המשא ומתן. ודוק: בניגוד לטענת הנתבעים, לפיה הם מעולם לא שימשו כבעלי מניות ו/או בעלי שליטה בחברת ימית- הרי שמסמכי החברה מוכיחים את ההיפך: ב"פרוטוקול אסיפה כללית מיוחדת" של חברת ימית שנערכה ביום 25/10/93 נכתב, שחור על גבי לבן: "נוכחים : שמואל אפוטה , אלי קדם ואליעזר קסטרו שהינם כל בעלי המניות של החברה", וכך גם צוין ב"פרוטוקול אסיפה מיוחדת של בעלי המניות" שנערכה ביום 16/05/96, בנוגע לשינוי שמה של חברת ימית לחברת פסארללה בע"מ. בדומה, במסמכי "הודעה על העברת מניות" מיום 04/12/97 נאמר, כי שמואל אפוטה , אלי קדם ואליעזר קסטרו, המחזיקים במניות רגילות ובמניות ניהול של חברת פסארללה בע"מ (בשמה המקורי חברת ימית) , מעבירים את כל המניות שלהם לחברת ליטארטי אבטחה בע"מ. ליד חתימתו של כל אחד מהנתבעים על גבי ההודעה צוין גם, כי הוא משמש כמנהל בחברה. המסקנה העולה מן האמור היא, שבמועד החתימה על הסכם הפשרה, הנתבעים ידעו גם ידעו שחברת ימית לא פעילה (מחוקה), או לכל הפחות ידעו שחברת ימית חדלת פרעון, אך הסתירו מידע מהותי זה מהתובעים, תוך שהם מכוונים לכך שהסכם הפשרה ייחתם בין התובעים לבין חברת ימית בלבד . תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא דווקא בעדותם של הנתבעים, או יותר נכון של הנתבע 3 - שהיה העד היחיד אשר העיד בבית המשפט מטעם הנתבעים (הנתבע 2 כלל לא הגיש תצהיר עדות ראשית, ואילו הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית, אך בחר שלא להתייצב לחקירה עליו בבית המשפט). עדותו של הנתבע 3 היתה עדות לאקונית, סתמית ומתחמקת, ולמעשה רק חיזקה את הרושם העולה ממסמכי רשם החברות- רושם של העברת מניות פיקטיביות, של שימוש מלאכותי במסך ההתאגדות של החברות השונות , ומעל הכל- של ידיעה מצד הנתבעים על מחיקתה של חברת ימית בשנת 1999. כמעט על כל השאלות שנשאל הנתבע 3 בחקירתו הנגדית, בנוגע לחברות השונות ולפעולות שבוצעו בהן במהלך השנים, השיב הנתבע 3: "אני לא זוכר", "לא ידוע לי", "לא זכור לי", "אם זה מה שרשום ברשם החברות אז כן", "עברו כמעט 10 שנים. אני לא מכיר את זה". כך, על פני חמישה עמודי פרוטוקול שלמים חזר הנתבע 3, שוב ושוב, במעין מנטרה, על מטבעות הלשון הנ"ל, כשהוא נזהר שלא לנדב כל מידע בקשר לפעילותו העסקית בחברות השונות. אי-זכרון "פתאומי" זה עומד בניגוד מוחלט לפירוט שבתצהיר עדותו הראשית. בניגוד לתצהירו, בו חזר הנתבע 3 בפירוט רב על כל הטענות שנטענו בכתב ההגנה - בבית המשפט לא זכר הנתבע 3 כמסתבר מאומה: לא את שמות החברות בהן שימש כבעל מניות ומנהל, לא את מועד הקמתה של כל חברה וחברה , לא את שמות בעלי המניות שמחזיקים בחברת BECCAR , ואפילו לא את כתובתה של חברת ימית, הנתבעת בתביעה המקורית. ה"מידע" היחיד שהסכים הנתבע 3 לאשר במהלך חקירתו הנגדית, היה שעסקי האבטחה שלו ושל הנתבעים 1-2 מנוהלים כיום באמצעות חברת "ימית אבטחה 1998 בע"מ", חברה שהוקמה על ידם בשנת 1998. אלא, שלאור הדמיון הרב בין שמה של חברה זו לשמה של חברת ימית המקורית (נגדה ניתן פסק הדין בהליך הקודם) - נראה, שמידע זה רק תומך במסקנה, בדבר ידיעתם של הנתבעים על מחיקתה של חברת ימית. המסקנה היא, אם כן, שבמועד ניהול המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי, הנתבעים ידעו שחברת ימית מחוקה ו/או לא פעילה ואף מצויה בקשיים כלכליים חמורים, אך הסתירו מידע זה מהתובעים. האם הפרו הנתבעים את חובת תום הלב במשא ומתן המעוגנת בסעף 12 לחוק החוזים? אין ספק, כי מצבה המשפטי של חברת ימית, כמו גם יכולת הפרעון שלה - הינו מידע שהיה חיוני לתובעים לצורך החלטתם אם להתקשר בהסכם הפשרה עם חברת ימית בלבד (תוך דחיית התביעה נגד הנתבעים) אם לאו. ברי, שאילו ידעו התובעים כי חברת ימית כבר אינה קיימת, או שהיא חדלת פרעון- היו מכלכלים את צעדיהם אחרת, ודואגים להשאיר לעצמם "רשת ביטחון", למשל- על ידי השארת הנתבעים כבעלי דין בתביעה המקורית וחיובם בסכום הפסוק, ביחד ולחוד עם חברת ימית. אין חולק גם, שהנתבעים השתתפו במשא ומתן לחתימת הסכם הפשרה, וכידוע החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים, חלה על כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן - גם אם לא הפך לאחר מכן צד להסכם שנכרת (ראו: כב' הנשיא מ' שמגר ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות, פיתוח ובנין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לז(4)673, 682 (1983), להלן: "פרשת פנידר") . ואמנם הלכה מושרשת היא, כי "מכך משתמעת תחולתו של סעיף 12 על שלוח ועל מנהל הפועל מטעם תאגיד " ( ג' שלו, דיני חוזים- חלק כללי (התשנ"ה-1995) עמ' 46) . אשר לתוכנה של החובה לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב" - נפסק, כי "הדרישה היא להתנהגות, שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין אלו המנהלים את המשא ומתן" (כב' השופט א' ברק בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה (1) 828, 834 (1980)), כאשר המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, לאמור: צורת התנהגות הנקבעת לפי אמות מידה כלליות על פיהן מסיקים, מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות מצד מי שמנהל משא ומתן. לכן, גם פעולה ברשלנות יכולה להיעשות בחוסר תום לב. עם זאת, שאלת תום הלב נבחנת בהתחשב במהותו ובאופיו של המשא ומתן ובנסיבות הענין, ועל כן זכה מבחן תום הלב בפסיקה לכינוי "המבחן המעורב" (שם, 834, ראו גם פרשת פנידר, עמ' 684). בענייננו, חוסר תום הלב המיוחס לנתבעים מתבטא בשתיקתם של הנתבעים, כלומר - בכך שלא טרחו לגלות אוזנם של התובעים, בדבר מצבה המשפטי והכלכלי של חברת ימית. השאלה היא,אם כן, האם היתה מוטלת על הנתבעים, מכח עקרון תום הלב, החובה לגלות מידע זה לתובעים טרם החתימה על הסכם הפשרה ? "הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה... כאשר על-פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות - כי אז יתכן והשתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על-ידי שתיקה יוצרת מצג-שווא". (כב' השופט מ' בייסקי ע"א 494/74 חברת בית חשמונאים מס' 96-97 בע"מ ואח' נ' דוד אהרוני ואח', פ"ד ל(2)141, 144 (1976)). "כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד, אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק" (ד' קרצ'מר, "פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעייה", קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה (הפקולטה למשפטים - הנהלת בתי המשפט, ש' שטרית עורך, תשל"ו) 107, 113). "יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי, ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה..." (כב' הנשיא מ' שמגר, פרשת פנידר, עמ' 689). הנה כי כן: אי-גילוי, מקום בו על פי הנסיבות מתבקש גילוי - מהווה הפרה של חובת תום הלב. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי הם לא היו חייבים לגלות לתובעים מידע זה, אשר מצוי במרשם רשם החברות וגלוי לעין כל, וכי ככל שקיימת טענה מצד התובעים בנוגע לשינוי מצבה של החברה הרי שעליהם להפנות טענה זו לבא כוחם, אשר לא בדק את מעמדה של חברת ימית טרם נתן הסכמת התובעים להסכם הפשרה. במילים אחרות, טענת הנתבעים היא שהתובעים יכולים היו להשיג את המידע בכוחות עצמם, ועל כן אין מקום להטיל את חובת הגילוי על כתפיהם. השאלה, האם חובת הגילוי במהלך משא ומתן לקראת חתימת חוזה מסחרי כוללת גם גילוי מידע שהצד השני יכול היה להשיגו בכוחות עצמו, עלתה בפני ביהמ"ש העליון כבר בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, אלא שהדעות בענין זה חלוקות : בפרשת פנידר נ' קסטרו תמך כב' הנשיא מ' שמגר בחובת גילוי רחבה, החלה גם על מידע חיוני שהצד השני יכול היה להשיגו בעצמו. בגישה דומה אחזו גם כב' השופט אשר וכב' השופט י' כהן בפרשת ספקטור נ' צרפתי, בקובעם כי המוכר באותו מקרה חייב היה לגלות לקונה את הגבלת הבניה שחלה על המגרש, למרות שהקונה יכול היה להשיג מידע זה בכוחות עצמו (ע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי, פ"ד לב(1)231 (1977)). כב' המשנה לנשיא מ' לנדוי, לעומת זאת, הביע דעתו, באותו ענין, כי "חובת הגילוי חלה רק על פרטים מהותיים שהצד שכנגד לא יכול היה להשיגם בעצמו" (שם, עמ' 241). גישה מסוייגת להיקפה של חובת הגילוי הובעה גם ע"י המלומדת ג' שלו , במאמרה בנושא תום הלב: "דרישת גילוי מוגזם, ולו גם באיצטלה של תום לב עלולה לחתור תחת אשיות הכלכלה החפשית ולסכל יוזמה פרטית. גם בתחום המקרים בהם מתפרש תום לב כגילוי לב יש לבור את שביל הזהב שבין האגואיזם המורה על אי-גילוי, ניכור מוחלט והסתרת מידע במהלך משא ומתן, ובין האלטרואיזם המצווה על גילוי של קלפי המיקוח, גם אם יהא בכך כדי לפגוע באינטרס של המגלה עצמו. דרישת תום הלב מאזנת בין השניים: את האגואיזם נטשה, על-ידי קביעת חובת הגילוי באורח כללי, אך אל האלטרואיזם טרם הגיעה מחמת הסייגים שהוטלו בחובת הגילוי ושיפורטו בסמוך. חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע, מסמכים) מהותיים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להיכנס לחוזה ובאלו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו. אין החובה צומחת אלא כאשר יודע הצד עליו מוטלת חובת הגילוי, כי המתקשר השני אינו יכול להשיג את הפרטים החיוניים להכרעתו בכוחות עצמו" (ד"ר ג' שלו, "סעיף 12 לחוק החוזים: תום לב במשא ומתן", משפטים ז, 118, 138). בפרשת ספקטור נ' צרפתי הנ"ל ציטט כב' השופט ש' אשר את דבריה אלו של המלומדת ג' שלו, ונתן להם פרשנות מצמצמת: "אם מסוגל הקונה - כך אפשר להבין את דבריה של המחברת המלומדת - להשיג מידע כלשהו בכוחות עצמו, אין המוכר חייב לגלות מידע זה בשעת המשא-ומתן אפילו ברור לו שהקונה לא ערך את המחקר הדרוש ואינו יודע את הפרטים שהם חשובים ואף חיוניים לצורך החלטתו בדבר התקשרות בחוזה. לי נראה שד"ר שלו לא התכוונה בדבריה לתוצאה קיצונית זו.... במילים אחרות: לדעת המחברת המלומדת כשברור למוכר שלקונה אין ידיעה על קיומן של עובדות חשובות להחלטתו עליו לגלותן לו, אפילו יכול היה הקונה להשיג את האינפורמציה בכוחות עצמו לפני סיום המשא-ומתן" [פרשת ספקטור, שם, 239]. למעשה, גם כב' המשנה לנשיא מ' לנדוי סייג את דבריו, בדבר אי-הטלת חובת גילוי, מקום בו הצד השני יכול היה להשיג את המידע בעצמו, באומרו : "דברים אלה אינם יכולים לחול על מקרה של הטעיה זדונית. רמאי אינו יכול להתנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש, כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן" [פרשת ספקטור, שם, 241). מכאן, כי גם לפי הגישה התומכת בהטלת חובת גילוי צרה- במקרה של הטעיה מכוונת חלה חובת גילוי, גם כאשר הצד השני כול להשיג את המידע בכוחות עצמו. ומהתם להכא: בענייננו, על אף שבאופן תיאורטי יכולים היו התובעים (או בא כוחם) לברר את מצבה המשפטי ו/או הכלכלי של חברת ימית טרם חתמו על הסכם הפשרה עמה - דומני, כי בנסיבות הענין, המסקנה ההכרחית, הן לפי הגישה המרחיבה והן לפי הגישה המצמצמת, היא שהנתבעים חייבים היו לגלות לתובעים שחברת ימית נמחקה, או לפחות שהיא נתונה בקשיים כלכליים ומרוקנת מנכסים. יש לזכור, כי הקשר הראשוני בין התובעים לבין הנתבעים בענייננו לא נוצר במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה, אלא במסגרת התביעה שהגישו התובעים כנגד חברת ימית וכנגד הנתבעים באופן אישי, שש שנים קודם לכן. כלומר: אין המדובר במשא ומתן לקראת חתימה על הסכם מסחרי רגיל, אלא במשא ומתן לקראת סיומו של הליך משפטי, אשר התנהל מספר שנים בבתי המשפט. במועד הגשת התביעה המקורית - חברת ימית היתה רשומה ברשם החברות כחברה פעילה, ושמה היה ימית אבטחה (1990) בע"מ, כפי שצוין בכתב התביעה. כאמור, השינויים שנעשו בחברה , לרבות מחיקתה והעברת מניותיהם של הנתבעים בה לחברה אחרת - נעשו כולם לאחר הגשת התביעה, ובמהלך שש השנים בהם היתה התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט. לאור זאת, נראה לי, כי בצדק טען ב"כ התובעים בסיכומיו, כי: "ב"כ התובע לא צריך לבדוק כל יום, אם החברה שינתה צורה או הפסיקה פעילותה. הוא איננו צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שהנתבעים יציגו מצב מטעה בבית המשפט. על הנתבעים החובה לדווח לביהמ"ש ולב"כ התובעים על כל שינוי בחברה " (ס' 10 לסיכומיו). אף אני סבור, כי אין זה סביר והגיוני, שבעל דין בתביעה התלויה ועומדת בעניינו- יהא חייב לבדוק, בכל יום ויום במהלך ההתדיינות בתביעה ועד לסיומה, האם חל שינוי כלשהו במעמדו של הצד שכנגד. כפי שנהוג להודיע לביהמ"ש ולצד שכנגד על פטירתו של בעל דין, על בעל-דין שותף שהתחלף או על בעל דין שננקטו נגדו הליכי כינוס או פש"ר - כך מן הראוי להודיע גם על מחיקתה של חברה בעלת-דין או על שינויים שחלו במעמדה המשפטי, בייחוד בנסיבות של חתימה על הסכם פשרה עם אותה חברה לבדה. אין לי ספק, שהתובעים לא ידעו על השינוי שחל במצבה המשפטי והכלכלי של חברת ימית, ואף לא חשדו בכך,שהרי אף אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם עם חברה כושלת או חברה שאינה קיימת, תוך ויתור על תביעה אישית כנגד בעלי מניותיה, ואיני נותן אמון בטענת הנתבעים לפיה הם "הניחו" שהתובעים מודעים למצב החברה (מכל מקום, מדובר בהנחה/בהשערה של הנתבעין שכאמור אין די בה כדי לפטור מחובת הגילוי). הנתבעים לא גילו לתובעים שהם חדלו מלשמש כבעלי מניות בחברת ימית, ושחברת ימית כבר לא פעילה, אלא המשיכו ליטול חלק במשא ומתן לקראת סיום התביעה בדרך של פשרה, כשהם "דוחפים" לכוון של דחיית התביעה נגדם והטלת מלוא האחריות על כתפיה של חברת ימית. בכך הציגו הנתבעים בפני התובעים מצג מטעה ומכשיל, לפיו מאומה לא השתנה במעמדם או במעמדה של החברה. בנסיבות אלו, לא היה לתובעים (או לבא כוחם) כל יסוד לחשוד שמעמדה של החברה ו/או של הנתבעים השתנה מיום הגשת התביעה נגדה, ועל כן , דומני כי לאור הפסיקה הנ"ל , גם לפי הגישה המצמצמת יש מקום להטיל חובת גילוי על הנתבעים. ומן הראוי להביא בהקשר זה דברים שנאמרו ע"י כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת פנידר- אשר יפים להפליא גם לענייננו: "... נוצרה מערכת נסיבות, בה יכול היה המשיב להתרשם, כי הנושא, עליו מתנהל המשא ומתן, אינו כרוך מבחינת הצד השני בבעיות או בתקלות נסתרות, וכי לצד השני שליטה נאותה במקרקעין, שלגביהם הוא מנהל משא ומתן. כאשר קונה מנהל משא ומתן עם מי שמציג עצמו כמוכר, הוא רשאי להניח, כי המוכר הוא בעל הסמכות להקנות בעלות בנכס, וכי יאיר עיניו, אם יש סייג כלשהו בשליטתו המלאה בנכס. אם כי נוצרה, כאמור, תמונה. בה צריך היה הקונה להתרשם, כי העותרים מנהלים משא ומתן על מכירת רכושם, לא גילו המערערים את אוזנו של המשיב לאמת. יש יסוד להניח, שלו היו מוסרים למשיב את העובדות לאשורן. לא היה הלה מזדרז בתשלום על-פי החוזה אלא כנגד ביטחונות, וייתכן אף שהיה דורש הסדרים אחרים" (כב' הנשיא מ' שמגר, פרשת פנידר, שם, 689-690). סופם של דברים: בהימנעותם מלגלות לתובעים את המידע המהותי, בדבר מחיקתה של החברה ו/או חדלות פרעונה הפרו הנתבעים את חובת תום הלב במשא ומתן, המוטלת עליהם מכח הוראת סעיף 12(ב) לחוק החוזים. נפקות אי הגילוי: הטלת אחריות אישית על הנתבעים העובדה שהנתבעים היו במועד הרלבנטי בעלי מניות ו/או מנהלים בחברת ימית, כלומר בעלי אישיות משפטית נפרדת מזו של החברה - אינה מעלה ואינה מורידה לענין חובתם של הנתבעים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת כלפי התובעים, במהלך המשא ומתן שנרקם ביניהם לקראת חתימת הסכם הפשרה. עוד בפרשת פנידר הידועה - נקבע, כי סעיף 12(ב) לחוק החוזים חל גם על מנהל הפועל מטעם תאגיד, אשר הפר את חובת היושר וההגינות . באותה פרשה, דובר בקבלן בנין אשר ביקש למכור למשיב חלקת קרקע. הסכם המכר נערך בין הקבלן לבין חברה פרטית, שהקבלן ואשתו היו בעלי מניותיה. בסופו של דבר נכשלה העסקה, משום שהחלקה כלל לא היתה שייכת לחברה, אך הקבלן המוכר לא גילה זאת למשיב. ביהמ"ש קבע, כי המוכר מחויב לפצות את המשיב באופן אישי, מכח הפרת חובת תום הלב במשא ומתן, המעוגנת בסעיף 12(ב) לחוק החוזים. בהתייחסו לקשר שבין סעיף 12 לחוק החוזים לבין דיני החברות ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת - ציין כב' נשיא בית המשפט העליון : ".... משפשטה החברה את הרגל, יכול ורשאי המשיב לראות בבן-שיחו למשא ומתן את איש ריבו. אין צידוק וסיבה למנוע ממנו סעד זה, רק משום שאיתרע מזלו ונקשר לבסוף חוזה עם אותה חברה. כפי שיכול היה לתבוע את המנהל על נזק, שגרם לו במשא ומתן טרם כריתת החוזה, כך רשאי הוא לפנות אליו, משנכרת החוזה. "....אין ללמוד מדיני החברות, כי אלו פוטרים את המנהל בדרך כלל מן האחריות לעבירה או לעוולה, אשר בגינה מוטלת בדרך כלל אחריות אישית על מבצעיה. הווה אומר, משרת המנהל אין בה כדי לשמש איצטלה להענקת פטור מאחריות, שהייתה חלה על מבצע המעשה בנסיבות רגילות" "הן בקשר לתחום הפלילי והן בקשר לתחום דיני הנזיקין נאמר כבר, כי ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית" . "סיכומם של דברים, כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כלשהי" "הטלת חובת תום הלב על מנהלי חברה, המנהלים משא ומתן בשם חברה עם צד שלישי, היא ביטוי נוסף לתפיסות הנוהגות עתה בדבר חובת האמון והזהירות המוטלת על המנהלים גם כלפי צדדים מחוץ לחברה, כפי שמתחייב מן ההתפתחויות בחיי החברה והמשק. לעניין זה משתלב סעיף 12(א), ככל שהוא מתייחס למנהל הפועל מטעם החברה במשא ומתן עם צד שלישי. עם ההוראות של פקודת החברות, המתייחסות לאחריותו של מנהל" (כב' הנשיא מ' שמגר, פרשת פנידר, שם, 682-689. וראו גם דברי כב' השופט מ' שמגר בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה (4) 253 , 259(1981)(. טענת הגנה : עמידה דווקנית על זכות הנתבעים טוענים, כי התעקשותם של התובעים לקבל הפרשי הצמדה וריבית על הסכום הפסוק מיום הגשת התביעה המקורית , עקב איחור זניח של ארבעה ימים בלבד בתשלום - מהווה עמידה דווקנית על זכות חוזית, אשר עולה כדי חוסר תום לב, בגינו יש לשלול מהם את זכותם לקבלת הפרשי הצמדה וריבית לפי ההסכם. את יהבם בענין זה סומכים הנתבעים על מספר פסקי דין אליהם הפנו בסיכומיהם, בהם שלל, כביכול, ביהמ"ש את הזכות החוזית של צד לחוזה, מטעמים של אי-צדק וחוסר תום לב כלפי הצד השני. ואולם, דומני כי הנתבעים לא דקו פורתא בפסקי הדין הנ"ל. בפרשת ייתח נ' מפעל הפיס, דובר באדם אשר זכה בפרס הראשון בהגרלת מפעל הפיס בה השתתף, אך מאחר וכרטיס ההשתתפות שהיה ברשותו הושמד על ידו בטעות, סירב מפעל הפיס להעביר לו את כספי הזכיה, בהסתמכו על תניה חוזית בתקנון ההגרלה, לפיה מפעל הפיס לא יכבד זכייתו של משתתף אשר כרטיסו אבד או הושחת. בית המשפט העליון קבע, כי הסתמכותו של מפעל הפיס על התניה הנ"ל מהווה עמידה דווקנית על זכות חוזית אשר עולה כדי חוסר תום לב, וחייב את מפעל הפיס להעביר את כספי הזכיה לתובע, מכח הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (ע"א 467/04 חיים ייתח נ' מפעל הפיס, , פס' 12-13, 15). ואולם, בפסק דינו הבהיר בית המשפט העליון והדגיש, כי תוצאת פסק הדין מושתתת על נסיבותיו הייחודיות והחריגות של אותו מקרה, קרי- על העובדה שבידי הזוכה היה כרטיס נוסף, זהה לחלוטין לכרטיס ההשתתפות שהשמיד בטעות ובעל אותו מספר סידורי (שכן, מאחר ודובר ב"הגרלת היובל" של מפעל הפיס, ההגרלה נערכה באמצעות שני טפסים : "טופס משחק" ו"כרטיס ההשתתפות"), על העובדה שהתניה החוזית עליה סמך מפעל הפיס היתה תניה חוזית ב"חוזה אחיד ", ועל העובדה שמפעל הפיס הוא למעשה גוף "דו מהותי" הכפוף גם לדיני המנהל הציבורי, ועל כן משמש כנאמן הציבור לענין הכספים שנותרים ברשותו מההגרלות. כל העובדות הללו בהצטרפן יחד, הדגיש בית המשפט- הן שהובילו למסקנה, כי עמידתו של מפעל הפיס על זכותו החוזית אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. לא זו אף זו, בית המשפט העליון אף חזר וציטט את ההלכה הרווחת, לפיה התערבותם של בתי המשפט בעמידה של צד לחוזה על זכות חוזית מפורשת היא התערבות משפטית מצומצמת, שנעשית במקרים חריגים בלבד, בהם העמידה על הזכות החוזית היתה מלווה במעשה עורמה, הכשלה או תחבולה: "אכן, לא בנקל יתערב בית המשפט בבחירת צד לחוזה לעמוד על זכותו החוזית. החוזה הנו מכשיר משפטי המאפשר לצדדים לחלק ביניהם סיכונים כלכליים, וזאת על בסיס רצונם החופשי. התערבותו של בית המשפט במערכת הזכויות הקבועות בחוזה עומדת, במידת מה, בניגוד לעיקרון חופש החוזים ועלולה לכרסם בוודאות המשפטית עליה מסתמכים הצדדים לאור סעיפי החוזה שכמוהו כיצירת מערכת דינים "פרטית". אשר על כן, ראוי כי בית המשפט יידרש לשימוש בעיקרון תום הלב בכלל, ובפן הרלוונטי לעניין הנדון בפרט, במשורה ובריסון. השימוש בכלי משפטי רב עוצמה זה ראוי לו שיישמר לפתרון מצבים קשים... " .... בעבר הובעה העמדה, שביטוי לה ניתן למצוא גם בפסק דינו של בית המשפט בפרשת מנחם שלום, כי עמידתו של צד לחוזה על זכות המוקנית לו מכוח הדין אינה מהווה הפרה של עיקרון תום הלב אם לא נילווה לה דבר מה נוסף, בדמות הכשלתו של הצד השני לחוזה באמצעות תחבולה או נקיטה בדרך עורמה " (כב' השופטת ע' ארבל, שם, פס' 13). לא זו אף זו, בית המשפט ציין, ללא כחל ושרק, כי - עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב" (ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812). בית משפט זה חזר על אמת מידה זו, אותה יש המכנים "הכלל האקטיבי" היות ולפיה על הטוען להפרתה של חובת תום הלב להצביע על מעשה אקטיבי פסול בו נקט הצד השני לחוזה כלשונו של פרופ' מ' דויטש ". ייחודיותו של המקרה שבפנינו מפחיתה באופן משמעותי את החשש מפני פריצת הסכרים...." (שם, פס' 15). בענייננו, לא ניתן לומר שהתובעים נקטו בתחבולה בהכשלה או בתמרון לא הוגן כלפי הנתבעים. נהפוך הוא: אף אחד מטעם החייבת (חברת ימית) לא טרח לפנות לתובעים, במהלך 45 הימים שהוקצו לה לתשלום החוב הפסוק, ולנסות לתאם עמם מועד לביצוע התשלום. אף אחד מטעם החייבת גם לא הודיע לתובעים, כי המחאה לפקודתם, ע"ס הסכום הפסוק, ממתינה להם אצל עוה"ד תוסיה-כהן (למרות שלטענת הנתבעים המחאה כזו הועברה לעוה"ד תוסיה מיד לאחר מתן פסק הדין). התובעים מצדם המתינו בסבלנות, ופנו לעוה"ד תוסיה רק בחלוף ארבעה ימים נוספים, לאחר שראו כי המועד פקע, והסכום לא שולם. במועד זה, היתה זו זכותם המלאה של התובעים לדרוש מהנתבעים גם הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המקורית, כפי שנקבע לטובתם, מפורשות, בפסק הדין. אלא שדרישתם זו של התובעים נדחתה ע"י הנתבעים, בטענה (לא נכונה) שתקופת השביתה משהה את מועד התשלום. בפניה נוספת של בא כוח התובעים חזרו האחרונים ודרשו מהנתבעים את המגיע להם על פי דין, בהבהירם כי השביתה במערכת בתי המשפט אינה מעלה ואינה מורידה. דא עקא, שבמקום להעביר לתובעים, לכל הפחות את הסכום שאינו שנוי במחלוקת (15,000 ₪ + 1500 ₪ שכ"ט עו"ד) או להפקידו בחשבון נאמנות לטובת התובעים, מיהר ב"כ הנתבעים להודיע לתובעים, שהוא מחזיר את ההמחאה שכביכול נמסרה לו, ושהתובעים רשאים לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד חברת ימית. אם נוסיף על כך את העובדה, שחברת ימית כלל לא היתה פעילה במועד זה - ניווכח, שדווקא התנהגותם של חברת ימית ושל הנתבעים נציגיה היתה נגועה בחוסר תום לב מוחלט, ושטענת הנתבעים בדבר התנהגות חסרת תום הלב של התובעים- היא בבחינת "הפוסל אחרים במומו פוסל". אכן, למרות נסיונותיהם של הנתבעים להציג את התובעים כאנשים תאבי בצע שניסו להכשילם- לא מצאתי כל מְתוֹם בהתנהגותם של התובעים, וודאי שלא משום תחבולה או נסיון להכשיל ולתמרן את חברת ימית ו/או הנתבעים. התובעים עמדו על הפעלת זכות חוזית מפורשת וברורה שנקבעה לטובתם בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה נוסח על ידי בית משפט המחוזי (כב' השופטת י' הכט ) בשעה ששני הצדדים היו מיוצגים ע"י עורך דין, לשונו ברורה ונהירה, ועל כן אין המדובר, בכל הכבוד, בהפעלת תניה מעורפלת ושולית, תוך התחכמות מילולית או פרשנות מלאכותית. גם פסק הדין הנוסף עליו סומכים הנתבעים, בענין ג'רבי נ' בן-דוד תומך, למעשה, בעמדתם של התובעים: באותו מקרה דובר בהסכם פשרה שהושג בבית המשפט המחוזי וקיבל תוקף של פסק דין, בו נקבע, כי המערער ישלם למשיב סך של 2,500 ₪ עד ליום 01/12/87, וכי אם לא ישולם הסכום הנ"ל בתוך המועד האמור, ישלם המערער למשיב את מלוא הסכום שנקבע ע"י בית משפט השלום. ביום 01/12/87 הופיע המערער במשרדו של ב"כ המשיב - אחרי שקבע עמו את השעה יום קודם לכן - על מנת לסלק את חובו המוסכם. ואולם ב"כ המשיב לא נכח במשרד, ומזכירתו היא שערכה את החשבון עם המערער, אשר סבר בטעות כי הסכום שעליו לשלם למשיב הוא 2,000 ₪ (במקום 2,500 ₪). משהעמיד אותו ב"כ המשיב על טעותו, למחרת היום, מיהר המערער להציע למשיב את היתרה בסך 500 ₪, אולם ב"כ המשיב סירב לקבלו, ופתח בהליכי הוצל"פ כנגד המערער, כשהוא מעמיד לפרעון את מלוא הסכום שנפסק למשיב בבית משפט השלום (5,500 ₪) . בית המשפט קבע, כי בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, בהן המערער טעה בתום לב בסכום שעליו לשלם, והיה מוכן לשלם מיד וללא עוררין את החלק שנשתכח מלבו, לאור העובדה שב"כ המשיב נעדר ממשרדו למרות שידע כי המערער צריך לבוא לפרוע חובו והשאיר הטיפול בכך למזכירתו, בהתחשב בכך שהחלק אשר המערער לא פרע בזמן היה קטן מאוד וגם הוא הוצע לתשלום באיחור זניח של יום אחד בלבד - בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש, כי עמידתו של המשיב על זכותו לקבלת מלוא החוב הפסוק היתה חסרת תום לב. גם כאן הדגיש בית המשפט, כי מדובר במקרה חריג של אי-צדק מקומם, עקב עמידתו של צד לחוזה "על קוצו של יוד", וכי ההלכה העקרונית היא ש- "בעל דין אינו חייב לספוג פגיעה כספית או להסכים לנסיון שלא לקיים חיוב חוזי. ... התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל. זאת ועוד, הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע . אולם, שונה המצב אם מתבצע על ידי מי שזכאי לקבלת התשלום, תימרון כדי להכביד על קיום התחייבות או כאשר יש באורח ההתנהגות של הנפגע משום היתפסות לפגם פורמלי שולי או התחמקות מקבלת תשלום גרידא. ... יש לראות התנהגותו של צד לחוזה בפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל התחלקות או מעידה פורמליים קלי ערך וחסרי משמעות, כדי שיוכל להתנער מהתחייבותו.... התנהגות כגון זו כונתה על ידי השופט אלון כהתנהגות של "נבל ברשות החוק" (ע"א 148/77 רוט נ. ישופה, פד"י ל"ג(636 ,617 ,(1)" (כב' הנשיא מ' שמגר רע"א 1233/91 אהרון ג'רבי נ' הרצל בן דוד, פ"ד מה(5), 661 , 667-668 (1991)). הסמכות הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בחוזה מסחרי - הדגיש כב' הנשיא מ' שמגר- "מטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן" , וכי "יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים שאינם פתוחים לשום התחשבות בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן, משום תרתי דסתרי. בקביעת המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי קיום התחייבויות. בכגון דא יש להיזהר תכלית הזהירות" (שם, 668 ). אכן, הנסיבות העובדתיות בפרשת ג'רבי שונות תכלית השינוי מהנסיבות העובדתיות שבמקרה דנן: בפרשת ג'רבי, חלק הארי של החוב הפסוק שולם ע"י החייב במועד, ואותו חלק קטן וזניח שנשתכח מלבו היה מוכן לתשלום על ידו עם היוודע לו דבר טעותו למחרת היום, וללא כל מחאה או הסתייגות מצדו. המשיב הזוכה הוא שסירב שם לקבל את היתרה, והעמיד מלוא הסכום לפירעון בהוצל"פ (בהתעלמו מהחלק ששולם לו) תוך שהוא גורם לחייב לשאת בתשלומים נוספים של כ-11,000 ₪ . בענייננו, לעומת זאת, הנתבעים לא טרחו לשלם לתובעים מאומה, גם לא את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת, ניסו להיתלות בטענת שווא של שביתה במערכת המשפט, והפנו את התובעים לנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד חברה שכבר לא קיימת, ביודעם כי מדובר בהליכי סרק. הנתבעים, כבעלי המניות ובעלי השליטה בחברת ימית - לא גילו קורטוב של אהדה והתחשבות בתובעים, אשר נסיבות כה טרגיות יצרו את הקשר הלא רצוני בינם לבין הנתבעים, ובמקום לשלם להם את הסכום הפסוק מיד עם מתן פסק הדין כנגד חברת ימית , נקטו בדרך של סחבת, התחמקות והסתתרות מאחורי חברות שונות ומשונות. התנהגותם זו אינה עולה בקנה אחד עם נורמת ההתנהגות וההגינות המצופה מצד מי שמנהל משא ומתן לקראת חתימה על הסכם: " אדם לאדם - לא זאב , ולא מלאך; אדם לאדם אדם "(כב' השופט ברק בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה (1) 828, 834 (1980)). וזוהי תמצית עקרון תום הלב. 5. סוף דבר 5.1 התביעה מתקבלת . מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-3 (יחדיו) סך של 43,941 ₪ בצירוף יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה דנן (28/06/06) ועד לפרעון. בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לסכום התביעה והתביעה שכנגד, לתוצאה, ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-3 , כדלקמן: 726 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (28/06/06) ועד לפרעון. 555 ₪ אגרת משפט (מחצית שניה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (31/12/07) ועד לפרעון . 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק.דיני חברותבעלי מניותמניות