חישוב מענק נכות לעצמאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב מענק נכות מעבודה לעצמאי: השופטת רונית רוזנפלד 1. המערער, המבוטח כעצמאי במוסד לביטוח לאומי הגיש בחודש נובמבר 1999 את תביעתו למוסד לביטוח לאומי להכרה בליקוי שמיעה ממנו הוא סובל "כפגיעה בעבודה". ביום 26.2.01 הכיר המוסד לביטוח לאומי עקרונית בתביעה, וביום 19.10.01 קבעה ועדה רפואית למערער 10% נכות בתחולה מיום 15.1.95. משנקבעו למערער 10% נכות הוא זכאי היה למענק. על החלטת המוסד לביטוח לאומי לחשב את מענק הנכות על פי שכרו הנסמך על מקדמות ששילם לפני 15.1.95, ובהסתמך על השומה לשנת 1993, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי בחיפה. בית הדין האזורי (הנשיא רם כהן; בל 4207/06) , דחה את התביעה בהסתמכו על הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד-1984, והפסיקה כפי שפירשה אותו. על כך הערעור שלפנינו. 2. על התשתית העובדתית הרלוונטית כפי שפורטה לעיל נוסיף עוד ונציין כי את השומה הסופית לשנת 1994 הגיש המערער ביום 29.5.95. כמו כן אין חולק כי המקדמות שעל בסיסן חושב המענק נמוכות משמעותית מן השומה הסופית של המערער לשנת 1994. המסגרת הנורמטיבית 3. בסעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1994 (להלן- החוק) נקבע כי הכנסתו של עובד עצמאי בשנה השוטפת, תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה "לפני כל פטור ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה". בסעיף 345(ב)(3) לחוק הוסמך השר לקבוע "נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2) כהכנסה לפי שומה סופית". בהתאם לאמור נקבע בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד -1984 (להלן- תקנה 11) כי: "א. אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית והוראות תקנה 4 ו-10 לא יחולו על שנה זו... ב. על אף האמור בתקנת משנה (א) אם הפגיעה בעבודה ארעה בשני החודשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה. " וכבר נקבע, כי שעה שמדובר בתאונה שהיא תוצאה ממיקרוטראומה, ולא נקבעה בגינה תקופת אי כושר המזכה לדמי פגיעה, יחשב יום הפגיעה כיום שממנו הוכרה הנכות מעבודה על ידי ועדה רפואית (עב"ל 297/97 מיכאל הרלב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 161). 4. הוראת תקנה 11 עמדה לבחינה בשורה של פסקי דין בהם נדרש בית דין זה לשאלת סבירות הוראתה, תחולתה ותכליתה. דברי סיכום של ההלכה בעניין תחולת התקנה נמצא בפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר בעב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי , ובאלו המילים: "ככלל, גימלה לנפגע בעבודה מכח חוק הביטוח הלאומי מחושבת למבוטח על בסיס הכנסתו האמיתית, עובר לתאונה. החוק מבקש לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח עובר לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגימלה בשל החשש כי הכנסת העובד תפגע עקב התאונה. הכנסתו האמיתית של מבוטח עצמאי, המאופיינת פעמים רבות בתנודתיות, תבוא לידי ביטויה רק בשומה הסופית ולא בשיעור המקדמות ששילם. כלל זה מותנה בדיווחי אמת של המבוטחים. מה הדין כאשר המבוטח העצמאי אינו מדווח נכון? למצב זה מיועדת תקנה 11. על תכליתה של תקנה 11 עמד בית דין זה לא מכבר בפסק דין יעקב סדיק. תכלית תקנה 11, היא לחסום דיווח בלתי נכון מצד מבוטחים בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על מנת להגדיל את שיעור הגימלה שתשולם להם. תקנה 11 פועלת לעיתים לטובת המבוטח ולעיתים לרעתו. לאור תכלית זו, נפסק לא אחת כי תקנה 11 עומדת באמות מידה של סבירות ויש ליתן תוקף להוראותיה. יצוין, כי המבוטח יכול לצאת נשכר מהוראות תקנה 11 כל עוד הכנסתו תפחת לאחר התאונה וההכנסות המדווחות גבוהות מאלה שנקבעו בשומה הסופית" (עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי , ההדגשה שלי - ר.ר.). וכן נפסק מפי חברי השופט רבינוביץ בפסק הדין בעניין יעקב סדיק: א. תכלית תשלום הגימלה לנפגע בעבודה היא, לשמור על הכנסתו של הנפגע בתאונה בעבודה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור הכנסתו עקב התאונה. הגשמת תכלית זו מחייבת תשלום גימלה, המחושבת על בסיס ההכנסה האמיתית של הנפגע ערב התאונה. ב. בשל כך קיימת הקבלה (קורלציה) בין הכנסת מבוטח, המשמשת כבסיס לקביעת שיעור דמי הביטוח שהוא חב למוסד, ובין ההכנסה, המשמשת בסיס לקביעת שיעור גימלתו, עקב הפגיעה בעבודה. ג. אין ספק, שלגבי מבוטח עובד עצמאי, השומה הסופית היא זו המשקפת את הכנסתו האמיתית והיא זו שצריכה, כאמור, לשמש כמדד הנכון הן לקביעת גובה דמי הביטוח שהוא חב למוסד והן לקביעת שיעור הגימלה שתשולם לו, כפי שעולה מסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ובעיקר מסעיפים קטנים 345(ב)(1) ו-345(ג)(2) לסעיף זה. ד. תקנה 11 היא, אכן, חריג לכלל הנ"ל, אך אין לנו צורך לפסול אותה כבלתי סבירה, כדי להגיע לתוצאה צודקת. התקנת התקנה נעשתה מכוח ההסמכה המצויה בסעיף 345(3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף קטן זה הוא אכן חריג למגמה הקיימת בשאר סעיפי המשנה לסעיף זה. ה. כפי שציינה באת-כוח המוסד, תכלית התקנה היא כפולה: (1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. (2) לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל גובה גמלתם... ו. תכלית זו בהחלט סבירה, ואכן מקום שיתברר, כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גימלתו תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה. ז. מאידך, אם יסתבר שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח [עב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי (18.2.02 לא פורסם ), להלן - ענין סדיק, ההדגשה שלי ר.ר. וכן ראו דב"ע נה 68-0 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כ"ח 412, להלן - עניין סנונו; בג"צ 9182/04 בשיר - בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי (13.3.05 לא פורסם) ]. 5. בהתאמה לכל האמור נקבע, כי "דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11 אינה מונעת סטייה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא כל קשר אליה למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה אלא אותה הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני" (עבל 51013/98 גאדה הנו ואח' - המוסד לביטוח לאומי (10.2.02 לא פורסם ), להלן - עניין גאדה הנו; וכן ראו בעניין סנונו). ומן הכלל אל הפרט 6. בנסיבות העניין שלפנינו, הוכרה עקרונית הפגיעה בשמיעתו של המערער בחודש פברואר 2001, וביום 19.10.2001 נקבעו למערער 10% נכות רטרואקטיבית ליום 15.1.95. דהיינו, נכותו של המערער נקבעה על ידי הוועדה רטרואקטיבית, למועד שהוא מוקדם בכ-6 שנים למועד הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. בקשר למועד שבו הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי ציין המערער במסגרת דיון קדם ערעור שהתקיים בבית הדין, כדלקמן: "כשהגשתי את התביעה למוסד לביטוח לאומי בשנת 1999 לא ידעתי שיקבעו לי את מועד תחולת הנכות לשנת 1995. ב-1977 נפלתי ואיבדתי את השמיעה באוזן ימין. היו לי בעיות באוזניים ולא ידעתי שזה מחשיפה לרעש. באתי לבדוק אם מגיע לי משהו על אוזן ימין ואמרו לי להגיש על ליקוי שמיעה מעבודה ולכן הגשתי רק ב-1999. לא הגשתי בקשות לתיקון שומה מאז שאני עצמאי החל בשנת 1975..." 7. בבואנו ליתן דעתנו לשאלה, אם יש מקום בנסיבות המיוחדות של העניין כפי שפורטו לעיל, להחלת תקנה 11, ולאור התכלית העומדת ביסוד הוראתה של התקנה, סבורים אנו כי נכון במקרה זה ללמוד ולהקיש מן העקרונות כפי שהותוו בפסק הדין בעניין סדיק, ובפסקי הדין שבאו בעקבותיו, ובשינויים המחויבים. כאמור, על פי ההלכה כפי שנקבעה בעניין סדיק "אם יסתבר שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח " בנסיבות כפי שהתבררו לפנינו, אמנם היה זה המערער שהגיש את השומה הסופית בחודש מאי 1995. אלא שלמערער לא הייתה כל אפשרות לדעת באותה עת כי למעלה משש שנים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2001, ועדה רפואית תקבע את נכותו בשל ליקוי שמיעה ממנו הוא סובל, החל מינואר 1995. השומה הסופית הוגשה על ידי המערער במועד כפי שהוגשה, בלא שניתן למצוא אבק של זיקה בינה לבין הפגיעה בשמיעה, שהוכרה כעבור זמן כה רב כפגיעה בעבודה. 8. ויוזכר, בנסיבות העניין אין מדובר באירוע תאונתי שארע למערער במועד מוגדר ומסוים, כי אם בליקוי שחש בשמיעתו לטענתו עוד משנת 1977, ובהכרה שהכירה הוועדה בפגיעה בשנת 2001 רטרואקטיבית לינואר 1995. לפי העולה מפרוטוקול הוועדה הרפואית, המערער הגיש לוועדה בדיקות שמיעה מ-15.1.95, 11.6.98, 12.6.00 והתלונן על "רעש באוזניים מזה כ-12 שנים". הוועדה התייחסה לליקוי הקשה ממנו הוא סובל באוזן ימין עוד משנת 1977 וקבעה כי זה נבע מהתרחשות פתאומית ולא מחשיפה לרעש. הוועדה קבעה למערער 10% נכות באוזנו השמאלית מינואר 95 בקובעה כי הנזק באוזן שמאל הוא האופייני לחשיפה לרעש. 9. לטעמנו, צירוף הנסיבות, הכולל את סוג הפגיעה, שאיננו בגדר "אירוע תאונתי" הברור ומוגדר בזמן ובמקום; ההכרה בליקוי השמיעה רטרואקטיבית לתקופה בת שש שנים, מבלי שלמערער הייתה כל השפעה על קביעת המועד, במשולב עם פער הזמנים הגדול כל כך בין מועד הגשת השומה הסופית לשנת 94 (מאי 95) שאף לא הוגשה על דרך של "תיקון", לבין מועד הגשת התביעה להכרה בליקוי בתאונה בעבודה - כל אלה מצביעים על העדר כל קשר סיבתי אפשרי בין מועד עריכתה של השומה הסופית, לבין כוונה אפשרית להעלות את ההכנסה על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם למערער. אנו סבורים כי בהחלת תקנה 11 בנסיבות העניין שלפנינו אין כדי לקיים כלל ועיקר את תכלית החקיקה, שהיא לחסום דיווח בלתי נכון של מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה [ראו לצורך השוואה גם את חוות דעתו של חברי השופט עמירם רבינוביץ בעב"ל 316/03 שמעון בשירי - המוסד לביטוח לאומי (6.6.04, לא פורסם ) וכן ראו בל(י-ם) 12336/03 הירשפלד גיא - המוסד לביטוח לאומי (5.9.05, לא פורסם) ]. . 10. אשר על כן, מסקנת הדברים לענייננו היא, כי בנסיבות העניין אין תחולה להוראת תקנה 11 שהיא בבחינת חריג להוראתו הכללית של ס' 345(ב) לחוק. הנכון הוא כי הכנסתו של המערער לעניין חישוב המענק שלו הוא זכאי תחושב לפי הוראתו הכללית של ס' 345(ב)לחוק, בהתאם לשומה הסופית כפי שנקבעה למערער לשנת 1994. למען הסר ספק- נוכח החלטתנו, ממילא רשאי המוסד לביטוח לאומי לערוך חישוב מחדש של דמי הביטוח שהיה על המערער לשלם לפי שומת 94 לעומת דמי הביטוח ששילם בפועל. 11. סוף דבר - הערעור מתקבל בהתאם לאמור לעיל. אין צו להוצאות.מענק נכותמענקעצמאיםנכות