קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על טופס תיווך: התובע מר מאיר בן יעיש (להלן: התובע) הגיש תביעה כספית על סך 400,000 ₪ נגד מר מישל סדגסי (להלן: הנתבע או סדגסי), מר שבת עופר (להלן: עופר שבת) ונגד חברת ע.מ. עמית יזום ובניה בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה). דא עקא, שאת התביעה נגד מר עופר שבת, שלא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון, אני מוחקת ללא צו להוצאות, נוכח עמדת התובע בפרוטוקול הדיון ובסיכומים. הרקע התובע מתווך מקרקעין מוסמך הגיש תביעה שעניינה דמי תיווך בגין עסקה בה רכשה הנתבעת מקרקעין בחדרה בתיווכו, דמי תיווך בעסקאות בהן נמכרו דירות שנבנו ע"י הנתבעת במקרקעין האמורים בתיווכו (להלן: הפרוייקט) וכן תשלום חודשי מוסכם בשיעור 2,500 ₪ בתוספת מע"מ לאורך תקופת ההתקשרות עם הנתבעת. התובע עותר לחיוב החברה וחיוב הנתבע מישל סדגסי באופן אישי משום התחייבותו האישית, כטענתו. הנתבעים עותרים לדחיית התביעה. לגרסתם, המקרקעין נרכשו שלא באמצעות מתווך, אלא באמצעות כונס נכסים שמונה למקרקעין. לטענתם, אין לתובע הסכם תיווך לגבי הדירות שנמכרו בפרוייקט, וככל שהיה הסדר מוסכם של תשלום דמי תיווך עפ"י הסכמה בע"פ, אין התובע זכאי לאכיפת ההסדר משום שלא נערך בכתב ומשום שהופר על ידו ברגל גסה עת גבה דמי תיווך וכספים נוספים מהרוכשים השונים בניגוד למוסכם ובמרמה. אשר לתשלום החודשי, האמור, מודים הנתבעים כי היה הסכם לתשלום שכר חודשי עבור עבודתו של התובע בפרוייקט אך בעלמא טוענים בין היתר כי ההסכם היה מותנה בכך שהתובע בעצמו ישהה במשרדי הפרוייקט ולא אחרים מבני משפחתו, כפי שארע בפועל. מעבר לאמור, מכחיש הנתבע סדגסי מישל חיובו האישי לחיובי החברה הנתבעת. גדר המחלוקת התובע עותר לחיוב הנתבעים עפ"י ארבע ראשים שיפורטו להלן, תחילה אדון בהם מנקודת מבטה של החברה (הנתבעת) ולאחר מכן תבחן סוגית חיובו האישי של הנתבע, מר סדגסי מישל. א. דמי תיווך עבור רכישת המקרקעין; בשנת 1999 ביקשה הנתבעת להקים בנייני מגורים בעיר חדרה ולשם כך פנתה אל התובע במטרה כי ימצא עבורה מקרקעין מתאימים לרכישה, עליהן יבנו על ידה מספר יחידות דיור למגורים (להלן: הפרוייקט). ביום 12.11.99 וסמוך לו, נפגשו הנתבעים 1 ו- 2 עם התובע, אז הוצגו לנתבעים מקרקעין הידועים כגוש 10403 חלקות 12 ו- 13 (מגרשים מס' 10004 - 10001) (להלן: המקרקעין), שבאותה עת היו בבעלות חברת סביוני חדרה נועם אושרי ושות', עפ"י הנטען. הנתבעים או מי מהם, כפי שיפורט להלן, חתמו על מסמך הנושא כותרת "הצהרה והתחייבות" (להלן: נספח א' לתצהיר התובע ת/1) אשר אינו מסגיר את זהות המתקשרים על פיו, שכן בכותרת נרשם "מישל סדגסי/בשותפות עופר ייזום והשקעות", בפועל המסמך נחתם ע"י מר מישל סדגסי ללא כל חותמת. הצדדים לא מצאו ללבן את הקושי האמור, כשהם מניחים כי מדובר בחתימת החברה - הנתבעת באמצעות הנתבע סדגסי מישל (ראה סעיפים 3 ו- 5 לתצהיר התובע, ת/1). העסקה עם חברת סביוני חדרה ועם נועם אושרי, שניהל מטעמה את המו"מ, לא צלחה וככל העולה מהראיות, משום שחברת סביוני חדרה נקלעה לקשיים. בחודש מאי 2000 מונה לנכס כונס נכסים, עו"ד יוסף ברינט, כעולה מנסח רישום המקרקעין. לימים, כעדות הנתבע, פרסם כונס הנכסים את המקרקעין למכירה והנתבעת אשר המשיכה להתעניין ברכישת מקרקעין בעיר חדרה, לרבות נכסים המצויים בהליכי כינוס, ראתה את המודעה ויצרה קשר עם כונס הנכסים, קשר שהתגבש לחוזה בתאריך 21.1.01, לאחר התמחרות שניהל הכונס עם מציעים נוספים. החוזה האמור נקשר בין הנתבעת מצד אחד לבין הכונס והבנק, בעל המשכנתא ראשונה על המקרקעין, מצד שני. על רקע האמור, טוען התובע מחד כי הוא זכאי לדמי תיווך וטוענים הנתבעים מאידך לדחיית התביעה. דיון והכרעה הפסיקה קבעה מספר מבחנים לשאלת זכאותו של המתווך לדמי תיווך אשר בוחנים את היותו הגורם היעיל, שהביא להתקשרות הצדדים לעסקה. ר' ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' אסתר ביר כמנהלת עזבון המנוח טוביה ביר ז"ל, וערעור שכנגד, פ"ד מח (3) 116; "דרישת ההלכה הפסוקה היא, כאמור, כי פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל... ... יש להבחין בין גורם מתערב אשר מסייע להתגבר על קשיי המשא ומתן מול גורם אשר יוזם מחדש את המשא ומתן, לאחר שכבר דעך וגווע. במקרה הראשון אין הדבר שולל את זכאות המתווך המקורי; מה הדין במקרה השני? ניתן לציין - בקווים כלליים - מספר גורמים המצביעים על מידת "היעילות" בנסיבתיות: (א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון - נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה המקורית עד סיום העיסקה (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך - היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך. מובן כי רשימת הנסיבות איננה סגורה". יישום המבחנים למקרה דנן מביא אותי למסקנה כי התובע אינו זכאי לדמי תיווך שכן לא היה הגורם היעיל אשר הביא להתקשרות בין הצדדים לעסקה. ודוק, התובע, בשנת 1999, כשעניין את הנתבעים 1-2 במקרקעין האמורים לא יכול היה לסיים את המלאכה וכך דעך וגווע הקשר, עד ליוזמה החדשה של כונס הנכסים שפרסם את המקרקעין למכירה במסגרת הליכי הכינוס, מספר חודשים לאחר שיוזמת התובע עלתה על שרטון. מדובר בתקופה שבין המועד בו נחתם נספח א' (ביום 12.11.99) לבין תאריך בו נחתם החוזה שנקשר עם הכונס והבנק הנושה (ביום 21.1.01). כונס הנכסים אינו גורם מתערב אשר סייע להתגבר על קשיים במו"מ עם חברת סביוני חדרה ש"יצאה מן התמונה", שכן התנאים עליהם דובר בעסקה בתיווך התובע, ככל שסוכמו ושהתגבשו, אינם דומים לתנאים שעליהם דובר בעסקה בין כונס הנכסים לבין הנתבעת; מקום שתנאי ההתקשרות השתנו לבלי הכר. ודוק, אין חולק כי בשנת 1999 העסקה שנדונה בין המוכר (חברת סביוני חדרה) לבין הנתבעת היתה עסקת מזומן, כלשון הצדדים, ואילו העסקה שהתגבשה בין הכונס לבין הנתבעים בשנת 2001, היתה עסקת קומבינציה בפיקוחו של הכונס, שתמורתה מותנית במספר הדירות הנמכרות. מידת הדמיון בין ההצעה המקורית, בתיווך התובע, לבין הגיבוש הסופי של החוזה שנקשר הלכה ולמעשה רחוקה, ולא בכדי אין התובע משמיע במסגרת ראיותיו את התמורה עליה דברו הנתבעים עם חברת סביוני חדרה בהשוואה לתמורה שניתן לחשב עפ"י הסכם הקומבינציה שנקשר עם כונס הנכסים. דומה כי לא יכולה להיות כל קירבה או דמיון בין תנאי התשלום ושיעורו בהצעה המקורית, שלא הובאה כאמור לעיוני, פרט לאמירה כללית לפיה מדובר בעסקת "מזומן" לבין ההצעה החדשה בה תנאי התשלום הינם פועל יוצא ממכירת הדירות בפרוייקט ומועד התשלום נפרס על פני המועדים של כל עסקה ועסקה. לכל אלה, מצטרפים נימוקים נוספים שעניינם פרק הזמן שחלף בין ההצעה המקורית לבין כריתת החוזה בין הנתבע לבין כונס הנכסים והבנק הנושה; העדר מעורבות של המתווך מאז שההצעה המקורית גוועה; אי נקיטת כל צעד של סיוע בגיבוש העסקה המתהווה וכן העדר זהות בין המתקשרים בשים לב למסמך ההתקשרות מיום 12.11.99, על הקשיים שהוא מעורר כמפורט לעיל, והסכם שנחתם בין הנתבעת לבין הכונס והבנק הנושה. למעלה מן הנדרש, אעיר כי התובע במסגרת ראיותיו טען כי נטל חלק משמעותי באיסוף מידע רלוונטי עבור הנתבעים, עת ניהלו מו"מ לרכישת המקרקעין עם חברת סביוני חדרה, מידע שהיה בסיס להמשך הקשר וגיבושו של חוזה עם כונס הנכסים והבנק הנושה, ועל כן זכאי הוא לדמי תיווך, אך דומה כי התובע כשל בהוכחת טענותיו. התובע לא הציג ולו מסמך אחד להוכחת טענותיו אשר נטענו בעלמא, ובכך שמט את הבסיס לכל דרישה. בסעיף 7 לתצהיר עדותו (ת/1) מדווח התובע בעלמא על חלופת מכתבים ענפה במהלך המו"מ עם חברת סביוני חדרה, על המצאת תוכניות של שני הבניינים הראשונים ומסמכים כספיים ועל טיוטת הסכם, אך מדוע כל אלה אינם מצורפים לראיותיו, לתובע פתרונים. על רקע האמור לעיל, אין להתפלא כי במסגרת התביעה ובמכתבי הדרישה שקדמו לתביעה, באופן מוצנע, עמום ובאיחור רב, עולה הדרישה לדמי תיווך בעסקת רכישת המקרקעין; הגם שמדובר בעתירה לפיצוי בסך 793,500 ₪ שהועמדה לצורך התביעה על סך 486,883 ₪. הדברים האמורים נכונים גם לאחר תיקון הטעות החשבונאית בעתירת התובע, אשר התכוון לעתור לחיוב בסך 129,424 ₪ ולא כפי שדרש בתביעה ובתצהיר, שמא גם טעות זו, אף היא מלמדת על חולשת הדרישה לדמי תיווך. זאת ועוד, מכתבי הדרישה של התובע ששוגרו לנתבעים (נספחים ד' לתצהיר ת/1), פעם אחר פעם "שותקים" בכל הנוגע לדרישת דמי תיווך בעסקת המקרקעין ; פרט למסמך מיום 1.5.05, כ- 4 שנים לאחר כריתת החוזה, שם נאמר "להזכירכם בפעם ה...... שעדיין לא שילמתם לי את עמלת תיווך בגין עסקת המגרש" הנקודות בגוף הציטוט מופיעות במקור, ולא בכדי, שכן אין מועד קודם לדרישה, שיש לגביה תיעוד. גם דרישת התובע המופנית לנתבעים באמצעות ב"כ מיום 6.10.06, שם מבקש התובע סכום מוגדר לסילוק כל דרישותיו מאת הנתבעים, אין בה כל אזכור לדמי תיווך עבור עסקת מכר המקרקעין, והדבר אומר דרשני. אשר על כן, אני דוחה את התביעה לתשלום דמי תיווך בגין עסקת מכר המקרקעין. ב. דמי תיווך בגין מכירת מספר דירות בפרוייקט; התובע עותר לתשלום דמי תיווך עבור מספר דירות בפרוייקט שאין חולק כי נמכרו בתיווכו לאחר יוני 2005, אך תשלום דמי התיווך לא שולמו לתובע, חרף דרישותיו, כדלקמן; דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת פיינברג בסך 10,835 ₪ דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת יוסיפוב בסך 10,718 ₪ דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת ברקוביץ' בסך 10,835 ₪ דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת פריד בסך 11,417 ₪ דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת דדון בסך 9,320 ₪ דמי תיווך עבור הדירה שנמכרה למשפחת פירד בסך 11,700 ₪ סה"כ 64,825 ₪ דא עקא, כי העתירה אינה עולה בקנה אחד עם דרישות החוק, ועל כן דינה להדחות. ר' סעיף 9 (א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996, קובע כהאי לישנא: "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". ככל שהתובע שם יהבו על נספח א' שנחתם בתאריך 12.11.99 כעוגן לתביעתו, הרי שאין במסמך כדי להועיל לו משום שמדובר במסמך המעלה על הכתב הצהרת כוונות, שתתכן כי שתתגבש בעתיד לכלל הסכם ולא הסכם מוגמר, וככל שהדגש הוא על הסכמה בע"פ מאוחרת מיוני 2005, הרי היא, כעולה מהראיות, שנויה במחלוקת. אמור מעתה, דמי התיווך עבור מכירת הדירות בפרויקט לא הוסכם ולא גובש בהסכם תיווך בכתב, עת רשמו הצדדים בכתב יד בנספח א' הצהרה, שאין אחרי התחייבות מסויימת ומוגמרת, כלשונם; "שיווק הפרויקט בבלעדיות - תנאי השיווק יסוכמו לאחר או לפני חתימת חוזה. הסכם זה מבטל הסכם ישן למשה חי". אם עותר התובע לקבלת דמי תיווך עפ"י ההסכם החדש מיוני 2005, אף הוא נערך בע"פ, ששינה את ההסכם שהיה, כיצד מתגבר התובע על מחלוקת שקיימת עם הנתבעת לגבי תוכנו. דומה כי גם בנסיבות בהן ניתן לדלות הסכמה בע"פ של הנתבעים לתשלום דמי תיווך עבור מכירת דירות בפרויקט בתיווך התובע קודם ליוני 2005, אין להכיר בהסכמה "המעודכנת" שהיא בסיס לתביעת דמי תיווך בגין מס' דירות המפורטות לעיל, כהסכמה ברורה, מובנת וקוהרנטית. ואפרט; התובע טוען כי סוכם בע"פ בתחילת הדרך שהנתבעים ישלמו לו דמי תיווך בשיעור 2% בתוספת מע"מ, כאשר במהלך יוני 2006 שונה ההסכם לפיו ניתנה לתובע הרשות לגבות בנוסף לדמי התיווך מהנתבעת גם דמי תיווך מאת הרוכשים השונים, כפי שגבה התובע הלכה ולמעשה בחלק מהמקרים מושא התביעה. הטעם לשינוי בהסכמות היה נעוץ, לדברי התובע, בקושי של הנתבעים לעמוד בחיובם והסיבה מדוע הדברים לא הועלו על הכתב, גם בזאת הפעם, מפורטת בסעיף 26 לתצהירו של התובע ת/1, וכלשונו; "כעבור חודש ימים קיבלתי טלפון ממישל על כך שהוא מעוניין להפגש עימי בפרויקט - ואכן הגעתי למחרת (היתה במקום סוכנת מכירות) קיבלתי 4 שיקים על מכירות שהגיעו לי (כל השיקים חזרו לאחר מכן ללא כיסוי) ובמעמד זה הציע לי מישל לחזור ולשווק את הפרויקט. ביקשתי מספר ימים למחשבה - וכעבור שלושה ימים קיבלתי טלפון נוסף ממר סדגסי לפגישה - הגעתי לפגישה עם מסמך שערכתי לפיו אני זכאי לקבל דמי תיווך גם מהקונים - מר סדגסי סירב לחתום ואף "נעלב" מכך שהרי אין ביננו אף מסמך חתום ואנו עובדים על אמונה - ואישר לי לגבות דמי תיווך". הנתבעים דוחים את גרסת התובע וטוענים כי סוכם בע"פ בראשית הדרך על תשלום דמי תיווך בשיעור 2% ומע"מ או דמי תיווך בשיעור 1.5% ובתוספת שכר חודשי של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. אשר לשינוי הנטען, הנתבעים לא רק מכחישים את השינוי בהסכם, אלא טוענים כי מאותו שלב שהתובע החל לגבות דמי תיווך מהרוכשים בניגוד להסכם בע"פ, הפר את הוראות ההסכם באופן בוטה ובמרמה. לחילופין, טוענים הנתבעים לקיזוז הסכומים שקיבל התובע מהרוכשים, שכן מדובר בהסדרים שנעשו מאחורי גבם כחלק בהליך של הוזלה במחיר הדירה באופן מלאכותי, והכל על מנת לאפשר לתובע לקבל דמי תיווך וכספים אחרים מאת הרוכשים השונים, שיעודם לקופת כונס הנכסים ולנתבעים, ולא לכיסו של התובע. חיזוק לאמור ניתן למצוא בעדות אחד הרוכשים, מר פיינברג ולדימיר (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). עיינתי בראיות ומצאתי לדחות עתירת התובע לקבלת דמי תיווך עבור הדירות שנמכרו בתיווכו, בעיקר משום העדר חוזה תיווך בכתב, כהוראת החוק. לא בכדי נקבעה הוראה לפיה חוזה תיווך יש לערוך בכתב וזאת כדי לסלול את הדרך לתביעתו של המתווך; בשונה מהמקרה דנן. התובע כשל בראשית הדרך עת החל לשווק את הדירות בפרויקט ללא הסכם תיווך, שמפרט את תנאי ההתקשרות כדבר הדבור על אופניו, לרבות שיעור דמי התיווך ופרטי זיהוי של המתקשרים בו. אך בכך לא די, שכן גם אם נלך עקב בצד אגודל לפי גרסת התובע, הרי לשיטתו הסכם התיווך השתנה בחודש יוני 2005, בעקבות קשיים כספיים שהתגלו אצל הנתבעת, או אז הוחלט לגרסת התובע, המוכחשת ע"י הנתבעים, כי התובע יהיה רשאי מכאן ולהבא לגבות דמי תיווך גם מהרוכשים. דא עקא, שגם השינוי האמור לא הועלה על הכתב, וחמור הדבר שבעתיים כשברי כי מדובר בתקופה בה הנתבעת היתה בקשיים כלכליים ולא עמדה במילוי התחייבויותיה, עת תשלומים רבים עוכבו או כלל לא נפרעו, כטענת התובע. בנסיבות אלה, התנהלות התובע שלא דאג לחוזה תיווך מראשית הקשר ולא דאג לחוזה תיווך מעודכן גם כשהשתנו תנאי ההתקשרות, כטענתו, גורמת לכך שבמו ידיו הכשיל תביעתו, וכך אני קובעת. ר' בר"ע (י-ם) 4244/02 יהודה כץ נ' אלי כהן והאסמכתאות הנזכרות שם. דומה כי המקרה דנן מייצג את המקרים שחוק המתווכים נועד למנוע קרי אי בהירות בהסכם התיווך בין המתווך המבקש דמי תיווך לבין הלקוח-המזמין, ובמקרה זה הנתבעת, אשר לטענתה סבורה כי אם המתווך חורג מהסכמה בע"פ, מפר אמון וגובה דמי תיווך מרוכשי דירותיה, גודע את הענף עליו הוא יושב; כל זאת מעבר להגיון הכלכלי לפיו גבית דמי תיווך מרוכש הדירה הינה שוות ערך לגביית דמי תיווך מהנתבעת, וככל שהסכים התובע לגבות את דמי התיווך מהרוכשים, מה לו כי יפנה לגבייתם מהנתבעת, שבוודאי בעקבות קשיים כלכליים לא תבחר לשפר את חלקו של התובע בעסקה ותקטין את חלקה ורווחיה. אשר על כן, אני דוחה העתירה לתשלום דמי תיווך בעסקאות המאוחרות שמועדן לאחר 6/05, כפי שפורטו בכתב התביעה. שכר חודשי עבור נוכחות התובע במשרדי הפרויקט לצורכי שיווק הדירות בפרויקט; התובע טוען כי בינו לבין הנתבעת סוכם כי לאורך כל תקופת הפרויקט ידאג לאייש את משרדי הפרויקט, על מנת שיהא זמין בשיווק הדירות שבבניה, וזאת כנגד תמורה חודשית של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, בנוסף לכל תמורה אחרת לה יהא זכאי. לטענתו, בחלק גדול מהתקופה נכח באופן אישי במשרדי הפרויקט ובחלק מהתקופה שלח מתווך אחר ממשרדו. הנתבעת באמצעות הנתבע אינה מכחישה את החיוב החודשי האמור, אך מעלה טענות בעלמא על נוכחותם של גורמים שלא היו מקובלים עליה במשרדי הפרויקט. דא עקא, שהטענות אינן מעוגנות במסמכים, לרבות פירוט התקופות הנטענות ומי הנציג שנכח בפרויקט, בניגוד להסכמה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח מסמכים שצורפו ע"י התובע לתצהירו (ת/1), אשר הופקו ע"י הנתבעת כנספחים לשיקים שנמסרו לתובע, בהם קיים פירוט לתשלומים ששילמה הנתבעת עבור שכר בסיסי חודשי של 2,500 ₪ + מע"מ, ללא כל מחאה או הסתייגות. ויודגש, התשלום החודשי עבור איוש המשרד ע"י התובע או מטעמו סוכם, כעולה מהראיות, בע"פ ברם, ולהבדיל מהדרישה לדמי תיווך, אין מניעה כי יסוכם בע"פ; ובלבד שיוכח, כפי שהוכח בפני. הלכה ולמעשה, עותר התובע לתשלום השכר הבסיסי לתקופה שמסוף 2003 תחילת 2004 ועד ליום 6/06 עת עזב את הפרויקט (עמ' 20 לפרוטוקול). עיינתי בעתירה ובהעדר נתונים סותרים מטעם הנתבעים, מצאתי לאשר את התקופה שמתחילה בראשית 2004 ועד כ- 3 חודשים לאחר החוזה האחרון שנקשר בסיוע התובע בין הכונס לבין משפחת פיינברג, קרי יוני 2006, כעולה מכתב התביעה; ר' עדות הנתבע בעמ' 20 לפרוטוקול; "ש. התובע מכר דירות עבורכם עד שנת 2006? ת. אני לא זוכר תאריכים אבל מה שהוא חתום הוא עשה, אי אפשר להתכחש לזה". למעלה מן הנדרש, אציין כי בתצהיר הנתבע שסומן נ/5, אין כל הכחשה לתשלום החודשי בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ ובתצהיר הנוסף נ/6 (סעיף 4), יש אף ראשית הודאה. אשר על כן, אני קובעת כי התובע הוכיח תביעתו וכי הינו זכאי לתשלום חודשי לתקופה שמינואר 2004 ועד יוני 2006, כדלקמן: 2,500 + מע"מ X 29 חודשים = 83,737 ₪. בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה בסך 109,679 ₪. הוצאות שונות; התובע טוען כי הוציא מכיסו סכום של 1,500 ₪ עבור פרסום בעיתון ותשלום חוב מים לעירייה הקשור בפרויקט. הנתבעת באמצעות הנתבע מס' 1 לא הכחישה הטענה ועל כן אני קובעת כי התובע הוכיח עתירתו וזכאי להשבת הסך 1,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין בסך 1,736 ₪. חיוב הנתבעים הנתבעים אינם מכחישים כי החיוב שיפסק, ככל שיפסק, מוטל על הנתבעת (ר' תצהיר הנתבע נ/5, סעיף 4) ועל כן ולאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת בפיצוי התובע. אשר לחיוב הנתבע; ככלל, אין מניעה לחייב מנהל או בעל חברה בחיוב אישי, ככל שמוכח כי נטל חיוב אישי או שערב לחיובי החברה, ר' ע"א 407/89 צוק האור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661. דא עקא, כי התובע לא הוכיח חיובו האישי של הנתבע, אשר התנהל באמצעות הנתבעת, חברה בע"מ. התובע אומנם בתצהירו ת/1 טוען בעלמא כי הנתבעים מר סדגסי ומר שבת עופר, בעלי הנתבעת ומנהליה, "בכל מעשיהם כלפי הציגו מצג כאילו הם עומדים מאחורי וערבים להתחייבות החברה" (סעיף 3 לתצהיר ת/1) וכי "בשיחות ביננו, בייחוד בתקופה בה שיווקתי את הדירות בפרויקט- אמרו לו מפורשות שאין לי מה לדאוג, וכי הם אישית ידאגו כי אקבל את כל מה שמגיע לי" (סעיף 4) אך דומה כי אין לתובע כל מסמך לתמוך את גרסתו היחידה, גרסת בעל דין. ואם לא די בכל האמור, באה עדותו של התובע המפורטת מטה וטורפת את כל הקלפים, שהרי אם היתה מקדמת דנן התחייבות אישית של הנתבעים 1 ו- 2 לחיובי הנתבעת לאורך כל תקופת ההתקשרות עם התובע, מדוע במשבר שארע בחודש 6/05, לערך, עת לשיטתו של התובע חזרו השיקים שנמשכו ע"י הנתבעת, דרש כי תינתן לו התחייבות אישית של הנתבע, אלא אם כן לא היתה כזו, כלל ועיקר. ר' עמ' 5 לפרוטוקול מתוך עדות התובע לגבי התקופה שמחודש יולי 2005; "ת. קודם כל היה תנאי לגבי התשלומים אני אקבל שיקים של מישל באופן אישי ולא של החברה. למיטב ידיעתי החברה באותה תקופה היה עיקול על חשבון החברה ואי אפשר היה להוציא שיקים. כמו כן סיכמנו לגבי השכר שישולם בגין המכירות שהוא ישלם לי באופן אישי, הכוונה לאחוזים. ועוד ביקשתי ממנו מכיוון שהם עושים לי בעיות בתשלומים אני רוצה לגבות עמלת תיווך מהקונים. ש. אז הם הסכימו לתנאים? ת. מישל הסכים. רק מישל היה בפרויקט אז". ואם ניתנה התחייבות אישית, כטענתו, בחודש 7/05, מדוע אין היא מפורטת בתצהיר התובע ת/1 "ברחל בתך הקטנה", ומדוע לא ניתן לה תוקף מעשי ע"י הנתבע בדרך של מסירת שיקים אישיים של הנתבע, כהתחייבותו. האומנם סוכם? סבורני שאין אלה פני הדברים, כמבואר לעיל. בנסיבות אלה, ובהעדר הוכחה לפיה נטל הנתבע התחייבות אישית לחובות החברה, דין התביעה נגד הנתבע להדחות. לסיכום אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת מס' 3 לשלם לתובע סך של 111,415 ₪ נכון ליום פסק הדין, בתוספת הוצאותיו וכן לשאת בשכר טרחת ב"כ בסך 20,000 ₪ + מע"מ. התביעה נגד הנתבע מס' 2 נמחקת ללא צו להוצאות, כבקשת התובע. התביעה נגד הנתבע מס' 1 נדחית, אך מאחר שהנתבע מס' 1 והנתבעת היו מיוצגים ע"י אותו משרד עו"ד, ולאור מסכת הראיות שפורטה לעיל, מצאתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבע מס' 1. מסמכיםתיווך