חתימה על ערבות לחובות חברה בכרטיס אשראי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על ערבות לחובות חברה בכרטיס אשראי: א. מבוא לפניי תביעה כספית בסך 198,412 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבעות בהליך של סדר דין מקוצר. בקשה למתן רשות להתגונן הוגשה רק מטעם הנתבעת 2 , וביום 8.3.09, לאחר שנחקרה היא על תצהירה, ניתנה לה הרשות להתגונן כנגד התביעה (בש"א 204294/09). לפיכך פסק דין זה מתייחס לנתבעת 2 בלבד. עניינה של התביעה בחיובים אשר בוצעו באמצעות כרטיס אשראי עסקים אשר הונפק על ידי התובעת בעבור הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), כאשר הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), הינה המורשית מטעם החברה להחזיק בכרטיס ולעשות בו שימוש. בקשה לקבלת כרטיס חיוב ותנאים כלליים צורפו כנספח ב' לכתב התביעה (להלן: "ההסכם"). התביעה הוגשה לאחר שבקשת התובעת לחיוב חשבון הבנק שנמסר ע"י הנתבעות לא כובדה. בשל הפסקת פעילותה של החברה, העמידה התובעת את כלל החוב, כולל החיוביים העתידיים לפירעון מיידי, בהתאם להוראות ההסכם. כפי הנטען בכתב התביעה, החברה אחראית לחוב הנתבע מכח חתימתה על ההסכם, בעוד שהנתבעת הינה מחזיקת הכרטיס ואחראית באופן אישי לחיובים, הן כחייבת עצמאית והן מכח ערבותה לחיובי החברה, בהתאם להוראות ההסכם. במסגרת סיכומיו, הבהיר ב"כ התובעת כי עילת התביעה כנגד הנתבעת הינה מכח ערבותה בלבד. לפיכך אינני נדרש להתייחס לטענות שהועלו על ידי הצדדים בקשר עם התחייבותה העצמאית של הנתבעת לחוב הנתבע. ב. העובדות שהוכחו במסגרת הבאת הראיות הגישה הנתבעת תצהיר מטעמה. התובעת מצידה הגישה תצהירו של מר אלדד בארי, המשמש כנציג מסחר אצל התובעת, והיה זה שהחתים את הנתבעת על ההסכם, וכן סיפק לה שירותים מטעמה של התובעת. בדיון מיום 5.5.09, שמעתי עדותם של עדי הצדדים. טענת הגנתה העיקרית של הנתבעת, כפי שנטענה על ידה עוד בתצהיר שהוגש מטעמה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, הינה כי במעמד החתימה על ההסכם לא נאמר לה דבר על היותה ערבה לחובות החברה מכח כרטיס האשראי. כפי טענתה נאמר לה כי היא נדרשת לחתום על ההסכם מאחר והינה מבקשת להחזיק ולהשתמש בכרטיס האשראי של החברה מכח היותה מנהלת ובעלים של החברה. במהלך חקירתה על תצהירה אישרה הנתבעת כי לא קראה את ההסכם עובר לחתימה, מאחר ולטענתה: "המילים היו קטנות זה יכול לקחת 3 או 4 שעות עד שאני אקרא". (עמ' 3 לפרוט' מיום 8.3.09, שורות 10, 14-15). במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה, שבה הנתבעת וטענה כי הוסבר לה כי היא נדרשת לחתום על ההסכם כ "מבקשת", בצירוף לחותמת החברה , מאחר וכרטיס האשראי יהיה בחזקתה, מכח היותה אורגן מוסמך של החברה. לטענתה ,לא עשתה בכרטיס כל שימוש לצרכיה האישיים. כן שבה המבקשת וטענה כי מעולם לא נדרשה על ידי התובעת לחתום על כתב ערבות או התחייבות אישית לחיובי החברה בכרטיס האשראי. במהלך עדותה שבה הנתבעת ואישרה כי חתמה על ההסכם פעמיים, כמנהלת החברה המחזיקה בכרטיס האשראי. כן אישרה כי לא קראה את ההסכם הכתוב באותיות קטנות; "רק רפרפתי" (עמ' 6 שורה 14, עמ' 8 שורה 15). הנתבעת עמדה על גרסתה כי במעמד הזמנת כרטיס האשראי לא הסביר לה נציג התובעת כי יש לה אחריות אישית על חיובי החברה בכרטיס. לדבריה כל הסבריו נגעו להטבות להן היא זכאית באמצעות הכרטיס (עמ' 7 לפרוט' שורות 6, 23-22). במסגרת תצהירו טען נציג התובעת (להלן: אלדד"), כי לנוכח הזמן שחלף מאז החתמתה של הנתבעת על ההסכם (לפני כשנתיים), הוא אינו יכול לזכור בוודאות את פרטי השיחה שהתנהלה ביניהם במעמד החתימה, אולם לטענתו הוא נוהג כדבר שבשגרה, ליתן הסבר מפורט לכל מצטרף לכרטיס עסקים, לרבות הסבר בדבר האחריות האישית של המחזיק בכרטיס. כן לטענתו כרטיס האשראי שהונפק לנתבעת כלל, בנוסף לרכישות שניתן לבצע באמצעותו, גם הענקת הלוואות למחזיק הכרטיס, ולפיכך אין בליבו ספק כי העמיד את הנתבעת על אחריותה האישית לשימושים שיבוצעו בכרטיס. כן לטענתו, ניהל שיחות עם הנתבעת כמעט מידי יום ביומו, כשזו התעניינה בקשר עם קבלת הלוואות והגדלת מסגרת האשראי. כפי טענתו, במהלך כל שיחה , שב והעמיד את הנתבעת על אחריותה האישית לחיובים שיבוצעו בכרטיס. כן הוסיף וטען כי הנתבעת היתה מעורה בפרטי ההסכם ומודעת לכלל תנאיו. במסגרת עדותו, התברר כי גרסתו של אלדד אינה עומדת איתנה אחר הטענות כפי שהועלו על ידו בתצהירו. כך העיד אלדד בפתח עדותו כי אינו זוכר את פרטי השיחה שניהל עם הנתבעת ערב החתמתה על ההסכם, וביקש לטעון כי במעמד החתימה על ההסכם הוא נוהג לעבור על כל הוראות ההסכם על כל משמעויותיו ומציין במפורש כי האחריות על פי הכרטיס הינה אישית.( עמ' 9 לפרוטו' שורות 15-8). ואולם בהמשך, בניגוד לגרסתו זו, כשעומת אלדד על ידי ב"כ הנתבעת, עם הוראות ההסכם וביקש ליתן הסבר לתוכן הוראותיו, לרבות סעיפי החיקוק המופיעים בו, השיב העד כי אינו יודע לומר מהו תוכן סעיפי החוק המופיעים בהסכם (ראה עמ' 9 לפרוטו' שורות 16 ואילך). בהמשך אף אישר כי הסבר על גובה מסגרת האשראי "זה לב העניין", לדבריו : "אני לא מכיר את החוק אני מציין רק את הנושאים העיקריים" (עמ' 10 לפרוטו' שורות 3-14). בהזדמנות אחרת טען העד, כי אם היה נדרש על ידי לקוח לעבור על כל אחת ואחת מהוראות ההסכם היה עושה כן ומסביר לו הכל: "יש לי ידע של 7 שנים לא אחת נדרשתי לעשות זאת ואף עשיתי זאת". (עמ' 11 לפרוטו' שורות 1-2). בהתאם לתשובתו נתבקש העד לפרט את האבחנה במקרה בו נעשה שימוש לרעה בכרטיס לפני שניתנה הודעה למנפיק על ידי בעל הכרטיס לבין שימוש שנעשה לאחר שניתנה הודעה, והשיב: "אין הבדל מבחינתי. איני מכיר את הוראות החוק לעניין זה".(עמ' 12 לפרוטו' שורה 19).זאת כאמור חרף כך שסעיפי החוק מוזכרים לא אחת בין הוראות ההסכם. העד אישר בנוסף כי אינו יודע מהם העונשים המושתים על פי דין על לקוח העושה שימוש בכרטיס בניגוד להוראות הדין, כן אישר כי אינו נותן הסבר ללקוח בדבר שימושים אסורים. (עמ' 15 לפרוטו' שורה 10-5). בהמשך עדותו שב וציין אלדד כי כאשר הוא נותן ללקוח הלוואה דרך הכרטיס, כפי שגם ניתנה לנתבעת, הוא שם דגש מיוחד על הסבר ללקוח בדבר האחריות האישית של המחזיק בכרטיס. אלא שלעניין הנתבעת אישר: "אני לא זוכר ספציפית את השיחה בקשר להלוואה לפרטי פרטים. אבל אני זוכר שאמרתי בעניין האחריות האישית".(עמ' 13 לפרוטו' שורות 12-3). בהמשך כבר טען: "אני לא זוכר את השיחה לגבי אותה הלוואה בה העמדתי את הנתבעת על האחריות האישית אבל אני נוהג עם כל לקוח להעמיד אותו על אחריותו האישית כשהוא מבקש הלוואה". (עמ' 15 לפרוטו' שורות 24-22), והוסיף: "לסיכום אני לא זוכר אף שיחה ספציפית עם הנתבעת בה העמדתי אותה על האחריות האישית שלה". (עמ' 16 לפרוטו' שורות 2-1). בתשובה לשאלות בית המשפט שוב מצא העד לשנות מגרסתו וכך טען: "היו איתה הרבה בעיות לא אישרו לה הרבה פעמים עסקאות, כאשר דיברנו על הכרטיס והמסגרת וההלוואות שביקשה הנתבעת הזכרתי לה את האחריות האישית שלה".(עמ' 16 לפרוטו' שורות 9-7). כנשאל העד מכח מה הסביר לנתבעת כי היא חבה באחריות אישית, השיב: "כי ככה ביקשו מאיתנו לציין בחברה. לא אמרתי לה למה היא אחראית. אני לא יודע למה הנתבעת אחראית באופן אישי". (עמ' 17 שורות 4-3). העד הוסיף והעיד כי על פי הבנתו הלקוח הינה החברה שמולו מתנהלת התובעת, ולדבריו: "אני לא יודע למה בבקשה יש צורך בשתי חתימות".(עמ' 16 לפרוטו' שורות 21-20). ג. דיון והכרעה לאחר ששמעתי העדויות שהובאו לפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות, כפי שיפורט להלן. בעדותו, הציג עד התובעת אלדד, גרסה בלתי עקבית, באשר לטענתו כי הביא לידיעתה של הנתבעת במועד כזה או אחר, את העובדה כי על פי הוראות ההסכם הינה נושאת באחריות אישית לחיובי החברה שיבוצעו באמצעות כרטיס האשראי. העד אישר כאמור, כי אינו זוכר שיחה ספציפית בה העמיד את הנתבעת על כך שהינה נושאת באחריות אישית לחיובי החברה על פי הכרטיס. על פי התרשמותי, וכפי שעלה מעדותו, עד התובעת בעצמו, אינו מצוי בפרטי הוראות ההסכם, והעובדה שהוא עצמו אינו יודע לומר מכח מה אחראית הנתבעת לחובות החברה מעוררת ספק רב במהימנות הגרסה שהועלתה על ידו בתצהירו, לפיה הביא לידיעתה של הנתבעת את דבר אחריותה האישית על פי ההסכם. לכך יש להוסיף נדבך נוסף והוא העובדה שעל פי מיטב הבנתו של העד עצמו, כפי עדותו, החברה הינה הלקוח והוא כלל אינו יודע מדוע יש צורך בחתימתה של הנתבעת, על גבי ההסכם. לאור עדותו הבלתי משכנעת של עד התביעה יש לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נאמר לנתבעת והוסבר לה כי בחתימתה על המסמכים היא מתחייבת באופן אישי לתשלום חובות החברה בתור ערבה. לעדותו הבלתי סדורה של עד התובעת יש להוסיף את העובדה שהוראות ההסכם אינן כוללות בחובן את המילה "ערבות" והסעיף, מכוחו מבססת התובעת תביעתה כנגד הנתבעת מכח עילת הערבות, מנוסח באופן הבא: "2.ב. במקרה שהלקוח הינו תאגיד ניתן הכרטיס לשימושו של מי שהוסמך על ידי הלקוח לחייבו לצורך ההסדר (להלן: "המורשה") ואשר שמו צוין בבקשה זו. במקרה זה יחתום המורשה על הכרטיס. בלי לגרוע מהתחייבות הלקוח, יחולו החובות על פי תנאים אלה גם על המורשים". התובעת מבקשת לבסס טענתה לערבותה של הנתבעת, מכח סעיף 2.ב', הנבלע בין הוראות ההסכם, אינו מובלט או מודגש בדרך כזו או אחרת, לא מופיע בו כלל המונח "ערבות", ומבלי שהנתבעת נדרשה לחתום על טופס ערבות נפרד או למצער במקום אשר יוחד בהסכם לחתימתו של הערב. הנני ער לטענתה של הנתבעת כי כלל לא קראה את הוראות ההסכם , אולם הנני סבור כי, מהאופן בו נוסח הסעיף, ספק רב בליבי, שגם אם היתה הנתבעת טורחת לקרוא בעיון את ההסכם ,היתה בהכרח מבינה כי מדובר בערבותה לחיובי החברה. הנני מודע להלכה, אליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, לפיה לא תישמע טענה כי אדם החתום על מסמך אינו יודע את תוכנו ובלשונו של ביהמ"ש העליון "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".  (ראה ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113). ההלכה אינה ישימה בנסיבות תיק זה, כאשר עילת הערבות הובלעה במסמך הארוך ומשום ניסוחו הלא חד משמעי של הסעיף האמור להטיל חיוב של ערבות. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר", שהיא למעשה טענת הנתבעת כאן,  כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ולמעשה ניתן לסתור אותה בראיות פוזיטיביות במהלך המשפט שגרסתו הינה אפשרות קרובה. (ראה דברי כב' השופטת דורנר, בע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (2), עמ' 570, פיסקה 10 לפס"ד, ראה עוד: ; ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד"י יט (2) 113; ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פד"י לז(3) 60; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פד"י מד(1) 497, ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נ"ד(3) 592, 594). כפי שהוסבר לעיל, הנני סבור כי הנתבעת עמדה בנטל האמור, באשר בחקירתו של אלדד, נסתרה גרסת התובעת, כפי שהובאה מלכתחילה בתצהירו. בנוסף, הנני מוצא להפנות לפסיקה הרלבנטית לענייננו, שם נקבע כי כאשר מחתימים אדם על ערבות לחיובו של ערב, יש להפנות תשומת ליבו לכך, במיוחד כאשר המילים, ההופכות אותו לערב לערבויותיו של החייב, חבויות ב"אותיות הקטנות" של מסמך. (ראה את שנפסק ב: ת.א.(מחוזי ת"א) 1541/89 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שמואל מורגן, פ"מ תשנ"ה(1) 45, (להלן: "עניין מורגן"). חרף כך שהדברים שנאמרו בפסק הדין כוונו לבנק שהינו התובע, מוסיף בית המשפט ומציין כי: "כך הייתי אומר בכל מקרה" (ראה בעמ' 55 לפס"ד). בהקשר לדברים שנאמרו בפס"ד בעניין מורגן, אוסיף ואציין כי הנני סבור כי הנתבעת במהותה אינה שונה מתאגיד בנקאי ולפיכך יהא זה אך טבעי להחיל עליה את אותן החובות שהטילה הפסיקה על תאגיד בנקאי, ולפיהן אין די בכך שיחתימו ערב על מסמך תוך הנחה שהוא יקרא אותו וידע שמדובר בכתב ערבות, אלא יש לחייב את התאגיד המחתים לפעול באופן אקטיבי כלפי הערב, להסביר לו על מה הוא חותם ולגלות לו את כל הפרטים הרלבנטיים בקשר עם ערבותו.(לעניין זה ראה: ע"א 7451/96 אביבה אברהם וענת צעירי נ' בנק מסד בע"מ ואח', פ"ד נ"ג(2) 337, וכן ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ סניף בורסת היהלומים ואח', (אתר נבו). בנוסף, בפסק הדין שניתן בת.א. (מחוזי -ירושלים) 4097/02 בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ נ' היימליך (אתר נבו), נדון מקרה בו הגיש בנק תביעה כנגד בעל ואישה בטענה כי משכנו את דירתם במשכנתא שניה להבטחת הלוואה שנטלו אחיו של הבעל ואשתו. הנתבעים טענו כי חתמו על הסכם ההלוואה כערבים בלבד, כי ההלוואה לא יועדה עבורם וכי לא הסכימו מעולם לשעבד את הדירה להבטחת החזר ההלוואה השניה. בית המשפט קיבל את טענתם וקבע כי העסקה שאותה נועדה ליצור ההתחייבות הגלומה במסמך עליו הסתמך הבנק שונה באופן יסודי מן העסקה שבני הזוג התחייבו בה, ומשכך יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין ויש לראותו כבטל, על פי העיקרון של Non Est Factum , ועל פי דיני הטעות. (לפסקי דין נוספים בהם נתקבלה טענת "לא נעשה דבר" של ערבים ראה בספרו של ד"ר רוי בר-קהן, "ערבות", תשס"ו - 2006, בעמ' 298-296). בהתאם לכל האמור לעיל, ולאחר שמצאתי כי התובעת לא הרימה הנטל ובנוסף נסתרה גרסתה, לפיה הוסבר לנתבעת כי הינה ערבה לחיובי החברה שיבוצעו באמצעות כרטיס האשראי, וכן בהתאם להלכות שאוזכרו לעיל, לרבות לעניין אופן ציון דבר הערבות על גבי ההסכם, הנני קובע כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות. ד. לסיכום אשר על כן, ובהתאם לאמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעת נדחית בזאת. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. מסמכיםאשראיכרטיס חיוב (אשראי)חובות חברהחובערבות