חתימה על ערבות לפני תיקון חוק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על ערבות לפני תיקון חוק: מבוא בפני תביעה כספית, שהגיש בנק מסד בע"מ (להלן: "הבנק" או "התובע") כנגד תומאס דויטש (להלן: "הנתבע"). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והיא מבוססת על חתימתו כערב על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה מיום 19.10.97" (להלן: "כתב ההתחייבות"). מדובר בהלוואה בסך 40,000 ₪ שנטלה הגב' ורדה גולן (להלן: "החייבת"). אליבא דכתב התביעה, החייבת לא עמדה בפרעון חובה ובגין ההלוואה נוצרו פיגורים בביצוע התשלומים. הבנק הגיש לבית משפט השלום ברמלה ביום 6.5.04 תביעה כספית (ת.א 2454/04) נגד החייבת ובעלה מר משה גולן (להלן: "מר משה"). מעיון בכתב התביעה, שהוגש כנגד החייבת ומר משה, עולה, כי התביעה הוגשה הן בגין יתרת חובם בחשבון העו"ש אצל התובע והן בגין יתרת חובם בגין החזר ההלוואה. החייבת ומר משה לא הגישו בקשת רשות להגן. ביום 28.2.05 ניתן פסק דין בת.א 2454/04 הנ"ל כנגד החייבת (ת/ד) וביום 26.9.05 ניתן פסק דין באותו תיק כנגד מר משה לתשלום אותו חוב (ת/ד3). חובה של החייבת לא שולם. לאחר שביום 7.1.07 קבע ראש ההוצל"פ, כי מוצו ההליכים נגד החייבת, הגיש הבנק ביום 18.1.07 תביעה נגד הנתבע בגין ערבותו להלוואה שקיבלה החייבת. תביעה זו הינה נשוא פסק דין זה. דיון והכרעה אין מחלוקת בין הצדדים: המבקש חתם על כתב ההתחייבות באוקטובר 1997, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 ולפני כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק (להלן: "חוק הערבות התשכ"ז, "תיקון תשנ"ב לחוק הערבות" ו"תיקון תשנ"ח לחוק הערבות"). על המקרה חלות הוראות תיקון תשנ"ב לחוק הערבות. בהתאם לתיקון תשנ"ב לחוק הערבות מסווג הנתבע כ"ערב יחיד". להלן יתייחס בית המשפט לטענות ההגנה שהועלו. הטענה שבשל נסיבות החתמתו של הנתבע על כתב הערבות, בשל המצג שהוצג בפניו ובשל מחדלים נוספים של הבנק במעמד החתמת הערב (שיפורטו להלן) יש לקבוע שהנתבע פטור מערבותו. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע, כי מר משה, בעלה דאז של החייבת, אשר גדל בילדותו בבית אביו של הנתבע, שכן משפחת הנתבע שימשה למר משה משפחה אומנת, ביקש ממנו לחתום על כתב ההתחייבות כערב להבטחת הלוואה, שמר משה ביקש לקבל מהבנק. חתימתו של הנתבע על ההתחייבות היתה מתוך הנחה, שהוא ערב למר משה. רק בדיעבד התברר לנתבע, שמר משה, כעובד הבנק, לא היה רשאי ליטול הלוואה מהבנק ולכן רשם את אשתו דאז (החייבת) כלווה, מבלי שהנתבע ידע על כך. לדברי הנתבע, נסיבות החתימה היו כדלקמן: הנתבע המתין ברכבו בסמוך לסניף הבנק, בו עבד מר משה, ומר משה הוציא את כתב ההתחייבות מסניף הבנק, הביאו לתוך רכבו של הנתבע והנחה את הנתבע באילו מקומות לחתום. לגרסתו, במועד חתימתו של הנתבע כערב היו בכתב ההתחייבות שדות שנותרו ריקים ובכללם שם הלווה, אולם לטענתו, למרות זאת, חתם על כתב ההתחייבות מאחר וסמך על מר משה. הנתבע הוסיף וטען, כי לא מר משה ולא אף אחד אחר מטעם הבנק הקריא לו את כתב ההתחייבות. הוא לא קרא את האותיות הקטנות. כנגד עדותו של הנתבע, לעניין נסיבות החתימה על כתב הערבות, הובאה עדותה של הגב' מרסל נחום (להלן: "גב' נחום"), שלדבריה עבדה כפקידה בבנק התובע מאז 1984 ואישרה בחתימתה את כתב ההתחייבות בזו הלשון: "הנני מאשר כי ערב מס' 1 חתם בפני לאחר שזיהיתיו, והצהיר על אמיתות ונכונות הפרטים דלעיל שנמסרו על ידו". גב' נחום העידה, כי היא זו אשר מילאה את כתב ההתחייבות. לדבריה, כתב ההתחייבות כולו מולא ביום ה- 19/10/97 בנוכחות הלווה. הנתבע התייצב בפניה ביום 20/10/97 וחתם בפניה כערב על גבי כתב ההתחייבות, שהיה שלם ומוכן לחתימתו כערב. איני מקבלת את טענת הנתבע, כי חתם על כתב ההתחייבות כאשר שדות מסוימים, ובכללם שם החייבת כלווה, היו ריקים, וכי הוא לא ידע שהוא חותם כערב לחייבת. ואלו נימוקיי: בהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113) "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". וראה גם רע"א 11519/04 יפה לבקוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ, ; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו זהבה פ"ד נד (2) 559; ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור פ"ד לד (4) 29, 38; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מ"ד (1) 497 וכן ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מ"ט (2) 77). גם אם נאמץ את גרסת הנתבע, לפיה חתם על המסמך מבלי לטרוח לקרוא על מה הוא חותם, כיוון שחתם על כתב הערבות ברכב, וכי לא קרא את האותיות הקטנות ("בתנאי ישיבתי ברכבי גם לא היה טעם רב שאקרא את האותיות הקטנות"), לא יהא בכך כדי לפטור את הנתבע מערבותו, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, כל אדם אשר חותם על מסמך, מוחזק כמי שיודע את תוכנו, אלא אם כן הוכח ההפך. המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח בראיות פוזיטיביות שגרסתו הינה אפשרות קרובה (ראו:ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נ"ד(3) 592, 594). בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ הנתבע וחייב את התובע להציג את מקורו של כתב ההתחייבות. המקור הוצג הוגש סומן ת/א והוא נחזה להיות כתוב בכתב אחד ובחטיבה אחת, מה שתומך בעדותה של גב' נחום, שהיא מלאה את כתב ההתחייבות בשלמותו ב- 19/10/97, וכי הנתבע חתם על המסמך ב- 20/10/97 כשהוא מלא. לא מצאתי סיבה שלא להאמין לעדותה של גב' נחום בנושא זה. הנתבע, אדם מן היישוב, ובוודאי היה מודע לכך, שחתימתו על כתב ההתחייבות, כאשר שדות מסוימים ריקים, תחייב אותו במה שימולא בטופס מאוחר יותר. במהלך חקירתו הנגדית, כאשר התבקש הנתבע ע"י ב"כ התובע, עו"ד סודקביץ, לחתום על כתב ערבות לכל חיוביו כלפי בנק מסד לישראל בע"מ, סירב הנתבע לחתום ואף השיב: "למה שאני אתחייב עבורך? למה שאתחייב על כל דבר כשאני לא יודע על מה?" כמו כן, אישר הנתבע, כי הוא אדם זהיר ולא חותם על כל מה שמבקשים ממנו, וכי הוא בודק את מהות המסמך לפני שהוא חותם עליו (פרוטוקול עמ' 3 שו' 12-15). מדוע לקבל את גרסתו, שחתם על כתב ההתחייבות שיש בו חלקים ריקים שיש להשלימם מאוחר יותר לאחר חתימתו? כאמור, הנתבע העיד, כי מר משה, בעלה דאז של ההחייבת, היה ילד יתום, שהורי הנתבע גידלו אותו בביתם ביחד עימו והוא עבורו כמו אח. עוד ובנוסף, הנתבע העיד, כי היה בקשר עם מר משה עד למועד בו נודע לו על ההליכים המתנהלים בגין ההלוואה דנן. בנסיבות העניין, נוטה אני להאמין, כי הנתבע, שרצה לעזור ולסייע למר משה, כנראה גם ידע, שמר משה אינו יכול ליטול הלוואה בהיותו עובד הבנק ושההלוואה תכנס לחשבון משותף של משה ושל אשתו של משה, החייבת, והסכים לבקשת משה לערוב לחייבת. הנתבע נימנע מלהזמין לעדות את מר משה על מנת להעידו לגבי נסיבות החתמתו. אי הזמנת מר משה לעדות מקימה חזקה, כי אילו היה מזמנו לא היה בעדותו של משה כדי לתמוך בגרסת הנתבע. על יסוד הטעמים שפורטו לעיל הגעתי למסקנה, שהנתבע לא סתר את החזקה, שחתם על המסמך כשהוא מלא ובידיעה שהוא חותם כערב לחובה של החייבת לבנק. אני דוחה את טענת ההגנה של הנתבע המבוססת על נסיבות החתמתו של הנתבע על כתב הערבות. טענות הנתבע באשר לאי קיום חובות הבנק כלפי הנתבע שהינו "ערב יחיד" הן בתצהיר שצורף לבר"ל והן בסיכומי טענותיו, העלה ב"כ הנתבע כנגד הבנק טענות המעוגנות בהוראות סעיפים בתיקון תשנ"ח לחוק הערבות. כך למשל טען הנתבע באשר לאי קיום הוראות סעיף 22(ב)(1), סע' 22 (ב)(2), סע' 24(א) וסעיף 26(א) לתיקון תשנ"ח. ב"כ הנתבע מציין בסיכומיו, כי הוא ער לכך, שהנתבע חתם על כתב ההתחייבות כערב עוד בטרם נכנס תיקון תשנ"ח לתוקף, אך לטענתו, קודם לכן המצב המשפטי היה זהה ועוגן בפסיקה. למרות טיעון זה, למעט התייחסות לדרישות סע' 26(א) לתיקון תשנ"ח, לא הפנה לפסיקה המתייחסת לדרישות הסעיפים שהוזכרו ע"י ב"כ הנתבע בתיקון תשנ"ח. ב"כ הנתבע לא הצליח להביא נימוק משכנע, מדוע, בהעדר הוראה חוקית תקפה למועד החתימה על כתב ההתחייבות ובהעדר פסיקה מתאימה, יש לאמץ את הוראות תיקון תשנ"ח כאילו היו תקפות בעת חתימת הנתבע כערב על כתב ההתחייבות. לפיכך, איני מתייחסת לטיעוני ב"כ הנתבע המבוססים על הפרות סעיפים בתיקון תשנ"ח, למעט לעניין דרישות סע' 26(א), כפי שיפורט להלן. אי מתן הודעה לערב בעוד שיש לדחות את מרבית הטיעונים של הנתבע המבוססים על הפרת חובות הבנק כלפי ערב יחיד המפורטות בתיקון תשנ"ח, לא כך המצב לגבי הטענה בדבר אי מתן הודעה במועד לנתבע, שהחייבת לא עמדה בפירעון ההלוואה במועד. אמנם סעיף 26(א) לתיקון תשנ"ח אינו חל על המקרה, שכן הערבות נחתמה בטרם נכנס לתוקף תיקון תשנ"ח, אך במקרה דנן קיימת פסיקה, שהתייחסה לערבות שנחתמה טרם כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח והטילה על הבנק חובה ליידע את הערב במועד, על כך שהחייב העיקרי אינו פורע חובו במועד המקורי שנקבע, תוך קביעה שחובה זו מעוגנת בעקרון תום הלב [ראה לעניין זה פסק דינו של כב' הנשיא ברק רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נ"ג (4) 804, עמ' 814,815 (להלן: "פרשת ליברמן") ]. בפרשת ליברמן נמנע הבנק מלידע את הערב באשר לאורכה שניתנה לחייב העיקרי. בבית המשפט העליון נטענה הטענה, שלא רק שאין תחולה להוראת סעיף 26(א) לתיקון תשנ"ח לחוק הערבות, שכן הערבות נחתמה קודם לכניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח, אלא שתיקון תשנ"ח, הכולל בתוכו את הוראות סעיף 26(א), מהווה הוכחה שעל פי הדין הקודם לא ניתן היה לעתור לסעד שבסעיף הנ"ל. קביעת בית המשפט העליון הייתה (שם בעמ' 816): "גישה זו אינה נראית לי. מקביעת התיקון לחוק הערבות אין ללמוד דבר על הדין הקודם. עם זאת, תיקון החוק מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה, ויש בכך כדי לחזק המסקנה המכירה בכוחה של מדיניות זו גם לעניין הדין הקודם". לגופו של עניין קבע בית המשפט באותו פסק דין, כי מכוח עקרון תום הלב, יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם, כאשר בנסיבות העניין שם, משמעות הדבר הייתה שחרור מלא של הערבים מחבותם. יצוין, שכב' הנשיא ברק חיווה דעתו בפסק דינו הנ"ל, כי לדעתו ניתן להטיל על הבנק הנושה גם אחריות ברשלנות, אך בסופו של דבר הותיר שאלה זו בצריך עיון בכתבו, שאין הכרח ליתן החלטה בנושא זה, שכן חובת ההודעה לערב במועד מעוגנת היטב בעיקרון תום הלב. מכאן לעובדות שהוכחו לענייננו. כפי שלמדים מכתב ההתחייבות ת/א, קרן ההלוואה בסך 40,000 ₪ היתה אמורה להיפרע ב- 60 תשלומים רצופים החל מיום 8.12.97 והוא הדין בריבית. כלומר, ב- 8.12.02 היתה החייבת אמורה לסיים את ביצוע התשלומים הן בגין הקרן והן בגין הריבית. הוכח, שהחייבת לא פרעה כסדרם את התשלומים, שהיה עליה לפרוע (עמ' 12 לפרוטוקול למעלה). בסוף שנת 2002 הקרן לא סולקה (עמ' 11 לפרוטוקול למטה). למדנו מ- נ/3, כי ב- 18.6.04 נותר חוב בגין אי החזרת קרן בסך 24,078.18 ₪ וריבית פיגורים בסך 14,062,18 ₪. מחויב המציאות היה, שהבנק ישלח הודעה לנתבע הערב כאשר החלה החייבת לפגר בביצוע התשלומים. הבנק חדל ולא עשה כן במשך זמן רב. לגרסת הנתבע, הפעם הראשונה, בה נודע לו על כך שהחוב לו ערב לא נפרע, היתה ביוני 2005 כאשר קיבל את המכתב נ/ב. כנגד גרסת הנתבע הובאה גרסת הבנק, לפיה, קודם למשלוח המכתב נ/ב (שכאמור נשלח ביוני 2005) שלח הבנק לנתבע מכתב ב- 6.5.04 (ת/ב) ובו הודיע על פיגורים של החייבת בביצוע התשלומים. הבנק לא הצליח לשכנע אותי, שהמכתב ת/ב אכן נשלח בפועל. כאמור, הנתבע התכחש לקבלת המכתב ת/ב, אך הבנק לא הביא ראיות משכנעות על מנת שאקבע שמכתב זה נשלח בפועל. העדה מטעם הבנק, גב' מרסל נחום, העידה, שהיא אינה מטפלת במשלוח מכתבים לחייב ולערב וכי יש פקידים מיוחדים העוסקים בכך. אותם פקידים העוסקים בכך לא הובאו להעיד. העדה מרסל נחום העידה, כי עדותה באשר למשלוח מכתב ההתראה ב-2004 מבוססת על כך שמצאה עותק של המכתב בבנק, אך הסתבכה בעדותה כאשר נתבקשה להסביר לגבי המיקום המדויק בבנק שבו מצאה מכתב זה. העדה הודתה, שכיוון שהמכתב נשלח בדואר רשום, היה אמור להימצא אישור באשר למשלוח בדואר רשום אך אישור כזה לא נמצא. לדבריה, גם פנתה וביקשה מדואר ישראל להמציא לה האישור המתאים, אך אינה זוכרת, אם קיבלה אישור כזה, מכל מקום העידה, גב' מרסל נחום, שלא צרפה לתצהיר עדותה אישור כזה. כאמור הנתבע העיד, שלראשונה קיבל הודעה מהבנק על אי פרעון החוב כסדרו ביוני 2005, ומיד שיתף פעולה עם הבנק לצורך פירעון החוב מהחייבת. לדבריו, אם היה מקבל הודעה קודם לכן היה פועל בנושא קודם לכן. גרסה זו מקבלת חיזוק בסעיף 16 לתצהיר עדותה של העדה מרסל נחום, שם הצהירה, שביוני 2005 מסר עורך דינו של הנתבע לב"כ הנתבע את כתובת מגוריו של מר משה. המסקנה אליה הגעתי מכל האמור לעיל, שאין לקבל את גרסת הבנק באשר למשלוח הודעה לנתבע קודם למכתב מיוני 2005. בהערת אגב אציין, כי גם לו הייתי משתכנעת שהנתבע קיבל הודעה ב- 2004, כטענת הבנק, הייתי קובעת, כי ההודעה נשלחה באיחור רב, שכן בהתאם לתנאי כתב ההתחייבות, ההלוואה במלואה (קרן + ריבית) היתה אמורה להיפרע עד סוף שנת 2002. העובדה, שמתוך חוב קרן של הלוואה בסך 40,000 ₪, שאמורה היתה להיפרע ב- 60 תשלומים (כלומר הקרן של כל תשלום 666 ₪) נותר ביום 18.6.04 (שנה וחצי לאחר המועד שהיה אמור להיות מועד פירעון כלל ההלוואה) חוב קרן בסך 24,078.18 ₪, מלמדת, שהחייבת פיגרה בפירעון ההלוואה בצורה משמעותית עוד בשנת 2001 וכי את ההודעה לערב היה על הבנק לשלוח כבר ב-2001. אם לאמור לעיל נוספת העובדה שהוכחה, שהבנק נמנע מלנקוט בהליכים לגביית החוב כל עוד משה עבד כפקיד בבנק (וזאת עד שנת 2004), הרי ברור שמדובר בהתנהלות שלא בתום לב מטעם הבנק. בית המשפט קובע, כי בהסתמך על קביעות בפסיקה, ביחס להתנהלות דומה של בנק כלפי ערב, כאשר הערבות נחתמה לפני כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח, על הבנק לפצות הנתבע כדי הנזק שהוכיח שנגרם לו. 10. הנזק שנגרם לנתבע: בהתאם לעדות הנתבע, אילו היה מקבל הודעה בדבר פיגור בפירעון ההלוואה בזמן אמת, היה באפשרותו לדאוג לכך, שיימצאו כספים מהם ניתן היה לפרוע את חובה של החייבת. בהתאם לעדותו, שלא הופרכה ואשר מקבלת סיוע מוצגים נ/ה ו- נ/ו, אביו ז"ל של הנתבע הוריש למר משה חלק בדירה שהיתה בבעלותו. דירה זו נמכרה בשנת 2001 ובסוף אוגוסט 2001 קיבל מר משה סך של 65,500 ₪ בתור חלקו. הנתבע העיד, כי אילו היה יודע באותה עת על כך שהחוב לו ערב אינו נפרע, היה מעכב את העברת הכספים הנ"ל למשה ודואג שיוטל על כספים אלה עיקול. אומנם משאירה אני בצריך עיון את ההחלטה אם לנתבע עצמו היתה זכות מעוגנת בדין לפנות לבית המשפט ולבקש הטלת עיקול על כספי משה, אולם משוכנעת אני, כי לנוכח העובדה, שהוכח שיתוף פעולה מיידי של הנתבע עם הבנק ביוני 2005, כאשר מסר לבנק את כתובתו של משה, שאילו היה הנתבע יודע בזמן אמת על כך שהחוב אינו נפרע כסדרו, היה כבר אז משתף פעולה עם הבנק ומודיע לבנק על הכספים המגיעים למר משה מהעיזבון, פותח בהליכים מתאימים נגד משה ומעכב את מסירתם של הכספים למר משה, כדי לאפשר לבנק באמצעות עיכוב הכספים הנ"ל לגרום לפירעון החוב. מהנתונים שהוכחו באמצעות נ/ד, שהחוב נכון ליום 18.6.04 עמד על סך 24,078 ₪ יתרת קרן ו- 14,062 ₪ ריבית למדים, שבאוגוסט 2001 (כאשר הועברו כספי העיזבון למר משה) החוב היה קטן הרבה יותר. ניתן היה באמצעות חלק מהכספים, שקיבל משה מהעיזבון באוגוסט 2001, לכסות את מלוא חוב ההלוואה ולפטור את הנתבע מחבותו, אילו היה הבנק מיידע את הנתבע בזמן אמת על העיכוב בפירעון ההלוואה. המסקנה: הנזק שנגרם לנתבע הינו בשיעור מלוא החוב, ומכאן שדינה של התביעה נגדו להידחות. 11. פסיקתא: אני דוחה התביעה ומחייבת התובע בתשלום הוצאות שהוציא הנתבע בפועל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל ממועד הוצאתם וכן בהשתתפות בשכ"ט עו"ד הנתבע בסך 15,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. מסמכיםערבות