האם מטפלת סיעודית נחשבת לעובדת ביטוח לאומי ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד בין מטפלת בקשישים לבין ביטוח לאומי / יחסי עובד מעביד בין עובד סיעודי לביטוח לאומי: הנשיא סטיב אדלר מהו מעמדו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המשיב או המוסד) כלפי המערערת (להלן גם: הגב' דליה), אשר הועסקה במשך כעשר שנים כמטפלת בקשישים הזכאים לגמלת סיעוד? האם הסמכות הנתונה למוסד לקבוע את הזכאות לגמלת סיעוד, ולפקח על החברות הנותנות את שירותי הסיעוד יכולה לבסס טענה בדבר היותו המעסיק או המעסיק במשותף של הגב' דליה? בית הדין האזורי בתל-אביב, השיב בשלילה על השאלה האמורה. על כך הוגש הערעור שלפנינו. עובדות המקרה בתמצית [2] הגב' דליה הועסקה כ-10 שנים בחברת "מאיר מזרחי שירותים בע"מ" (להלן גם: חברת מאיר מזרחי) כמטפלת בקשישים הזכאים ל"גמלת סיעוד" מכוח פרק י' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 (להלן גם: חוק הביטוח הלאומי או החוק). יצוין, כי שירותי הסיעוד הניתנים לזכאי "גמלת סיעוד" מכוח חוק הביטוח הלאומי הופרטו בהחלטת ממשלה, וניתנים על ידי חברות העוסקות במתן שירותי טיפול וסיעוד (להלן גם: נותני השירותים), המעסיקות כ-80,000 עובדים. חברת מאיר מזרחי הינה אחת מנותני השירותים, ובינה לבין המוסד נחתם הסכם למתן שירותי סיעוד כאמור (להלן גם: ההסכם). לטענת הגב' דליה, ביום 1.8.2000 הודיעה לה חברת מאיר מזרחי, כי היא מפוטרת לאלתר. זאת, נוכח קשיים כלכליים אליה נקלעה ואשר גרמו להפסקת מתן שירותים לזכאים לגמלת סיעוד. עוד טוענת הגב' דליה, כי בעזרתו של המוסד, החלה היא לעבוד בחברת "מטב", והמשיכה לטפל באותם קשישים בהם טיפלה כעובדת חברת מאיר מזרחי. לאחר פיטוריה מחברת מאיר מזרחי הגישה הגב' דליה, ביום 18.1.2001, תביעה כספית נגד חברת מאיר מזרחי ונגד המוסד בגין אי תשלום זכויותיה. בכתב תביעתה טענה הגב' דליה, בין היתר, כי חברת מאיר מזרחי והמוסד לביטוח לאומי הינם מעבידיה במשותף ועל כן שניהם, יחד ולחוד, חייבים לשאת בתשלום זכויותיה בגין התקופה, החל מחודש מאי 1990, ועד לחודש אוגוסט 2000. ביום 15.1.2002 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד חברת מאיר מזרחי על מלוא סכום התביעה. ככל הנראה, נוכח מצבה הכלכלי, לא שילמה חברת מאיר מזרחי את הסכום שנפסק לחובתה בפסק הדין, וההליך נמשך נגד המוסד לשם בירור חבותו לתשלום זכויותיה של הגב' דליה. פסק דינו של בית הדין האזורי [3] בית הדין האזורי דחה את תביעתה של הגב' דליה נגד המוסד, תוך שציין כי "לא הובאה בפנינו כל ראיה על מעורבותו של המוסד לביטוח לאומי בקביעת זהות עובדי החברה, בגיוסם או בפיטוריהם, בפיקוח על עבודתם, בקביעה פרטנית של שעות העבודה של מי מהעובדים, כמו גם, בקביעת שכרם ו/או תנאי העסקתם". בית הדין קבע עוד כי "לא היתה כל מעורבות מצד מי מעובדי המוסד בפיקוח על עבודתה של התובעת [המערערת, ס.א.]". בפסק דינו, סקר בית הדין האזורי באריכות ולפרטים את עדותה של המערערת, לרבות בחקירתה הנגדית, וקבע כי גרסתה כפי שהובאה בתצהיר אינה עולה בקנה אחד עם עדותה במהלך חקירתה הנגדית. על כן, ולאור מכלול הראיות שהובאו בפניו, לרבות תעודות עובדי ציבור מטעם הביטוח הלאומי, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "לא נוצרה כל זיקה בין התובעת לבין המוסד לביטוח לאומי שיש בה כדי להצביע על מעורבות כלשהי של המוסד לביטוח לאומי בהעסקתה של התובעת" [ההדגשה במקור, ס.א.]. על יסוד האמור, נדחתה התביעה להכרה במוסד כמעסיק במשותף של הגב' דליה. טענות הצדדים בערעור [4] בערעור שלפנינו, שבה הגב' דליה וטענה כי יש לראות את המוסד כמעסיק במשותף שלה, ולהטיל עליו את תשלום זכויותיה מכוח תקופת עבודתה בחברת מאיר מזרחי. לטענתה, המוסד הוא שפיקח על שעות עבודתה, הוא אשר שילם בפועל את שכרה, כאשר חברת מאיר מזרחי היוותה רק צינור לתשלום השכר. בנוסף, טענה הגב' דליה כי טיב הקשר בינה לבין המוסד מעיד על היותו מעסיק במשותף, ובתוך כך: [א] הקשישים אצלם עבדה הופנו אליה על ידי המוסד; [ב] במהלך עבודתה היא הייתה בקשר עם עובדת סוציאלית האחראית על הקשישים מטעם המוסד; [ג] במהלך עבודתה היא עברה השתלמות או הכשרה לטיפול בקשישים מטעם המוסד; [ד] כל מערך הסיעוד שבו עבדה היה מערך של המוסד ולא של חברת מאיר מזרחי; [ה] המוסד הוא שהפסיק את עבודתה בחברת מאיר מזרחי. [5] מנגד, תמך המוסד במסקנת בית הדין האזורי, כי הגב' דליה לא הועסקה על ידו והוסיף והדגיש בפנינו כי לאור האמור בחוק הביטוח הלאומי, האחריות הכוללת למתן שירותי סיעוד היא שלו, אולם עצם מתן שירותי הסיעוד אינו בסמכותו של המוסד. נותן השירות הוא אשר בוחר את המטפלים אשר יספקו את השירות לזכאים, הוא אחראי להם מבחינה מקצועית ומבחינה ניהולית, בידו הכוח לפטרם והוא אשר אחראי על תשלום שכרם. על המוסד חלה חובת פיקוח על נותני השירותים, מעצם היותו גוף ציבורי המעביר כספי ציבור אליהם והמחויב להבטיח כי למבוטחים ניתן השירות לו הם זכאים כדין. על האמור הוסיף המוסד ותמך טיעוניו בהסכם ההתקשרות שנחתם בינו לבין חברת מאיר מזרחי, אשר ממנו עולה כי חברת מאיר מזרחי התחייבה לדאוג להשתלמות והדרכה מקצועית לעובדיה המועסקים כמטפלים, וכן לפקח עליהם מנהלית ומקצועית. כמו כן, טען המוסד כי אף הגב' דליה ראתה עצמה כעובדת חברת מאיר מזרחי, ומעולם לא פנתה למוסד בקשר לזכויות המגיעות לה כעובדת או ביחס לכל נושא אחר. דיון והכרעה מיהו המעסיק על פי המבחנים שנקבעו במשפט העבודה? [6] השאלה העולה בהליך שלפנינו היא האם יש לראות את המוסד כמעסיקם של העובדים הנותנים בפועל שירותי סיעוד לזכאים, יחד ובמשותף עם החברות נותנות השירותים? זאת, נוכח היותו של המוסד הגורם הקובע את הזכאות לגמלה, את הגוף נותן השירות ובשים לב להיותו מפקח על אותו גוף. המסגרת הנורמטיבית: המוסד אינו הגוף הנותן שירותי סיעוד [7] על פי חוק הביטוח הלאומי הוקם המוסד לביטוח לאומי כרשות הסטטוטורית האחראית על יישום הוראות החוק. בנושא מתן גמלת סיעוד קבע המחוקק הסדר לפיו המוסד הוא אשר קובע את הזכאות לגמלה, הוא הקובע את זהות הגוף נותן שירותי הסיעוד והוא המפקח על אותו גוף. על פי ההסדר בחוק, המוסד אינו הגוף הנותן את השירות בפועל. פרק י' לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את נושא ביטוח הסיעוד כדלקמן: [א] קביעת הזכאות למתן "גמלת סיעוד" - על פי סעיף 224(א) לחוק מבוטח זכאי לגמלת סיעוד אם כתוצאה מליקוי נהיה תלוי, במידות שונות, בעזרת הזולת, לביצוע רוב פעולות יום-יום, או הזקוק להשגחה. בסעיף 224(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי נקבע, כי את בדיקת מידת התלות בעזרת הזולת יעשה המוסד על פי הסדרים שייקבעו בין המוסד לבין שירותי הבריאות ושירותי הרווחה. [ב] מימון "גמלת הסיעוד" - ייעודה של "גמלת הסיעוד" הינו השתתפות בתשלום בעד שירותי סיעוד עבור המבוטח הזכאי, אשר לפי סעיף 225(ב) לחוק משולמת לנותן שירותי הסיעוד, כפי שקבעה ועדה מקומית מקצועית, ולא למבוטח הזכאי עצמו, המשתמש בשירותי הסיעוד. [ג] פיקוח ובקרה על נותני שירותי הסיעוד - סעיף 232 לחוק קובע כדלקמן: "(א) קבע המוסד שהמבוטח זכאי לגמלת סיעוד לפי סעיף 224, יודיע על כך לוועדה המקומית המקצועית שבאזור פעולתה מתגורר הזכאי. (ב) הועדה המקומית המקצועית תקבע את שירותי הסיעוד שיש לספק למבוטח; קבעה כאמור, תקבע את נותן השירותים ותדאג למתן אותם השירותים או תקבע שאין שירותים זמינים שניתן לספק לו..." (ההדגשות שלי. ס.א.). בדרך זו, עם בחירתו של נותן השירותים על ידי הוועדה המקצועית, כאמור בסעיף 232(ב) לחוק, חותם עימו המוסד הסכם התקשרות למתן שירותי סיעוד. מהאמור עולה כי המחוקק קבע דרך של מתן שירותי סיעוד באמצעות גופים פרטיים, ולא באמצעות המוסד. מכאן, כי ההסדר שבחוק תומך במסקנה לפיה אין יחסי עובד-מעסיק בין המוסד לבין העובדים הנותנים את שירותי הסיעוד בפועל לזכאים, באמצעות נותני השירותים המתקשרים בהסכם למתן שירותים עם המוסד. פיקוח על ביצוע השירותים ומימון השירות [8] גוף ציבורי המוציא כספים למטרה מסוימת, מחויב לפקח על דרכי הוצאת הכספים, והשימוש הנעשה בהם. עמד על כך השופט חשין בבג"ץ 7217/95 עמותת חברות הסיעוד בישראל נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא (3) 561 באומרו: "גוף ציבורי המוציא כספים, לא אך זכותו היא, חובתו היא, לפקח על דרכי הוצאת הכספים, שהרי לא את כספו-שלו הוא מוציא אלא את כספו של הציבור. וכנאמן על כספו של הציבור, חייב הוא גוף ציבורי להשגיח בשבע עיניים כי הכספים שבידו יוצאו כדין וכהלכה". המוסד לביטוח לאומי בהיותו הגוף האחראי על תחום הביטחון הסוציאלי בארץ, מחויב לפקח ולוודא כי הכספים המועברים ממנו מנוצלים למטרה הנכונה ובדרך ראויה. בפרט, עת המדובר בגוף פרטי אשר נותן שירותים שהופרטו, כמו שירותי הסיעוד. המוסד, בהיותו הגורם הבוחר את הגופים נותני שירותי סיעוד, ומעביר אליהם את הכספים לצורך מתן שירותי סיעוד - אחראי לכך, כי הנזקקים לשירותי סיעוד יקבלו אותם באופן ראוי, כמתחייב מהדין. בכל אלה אין כדי להפוך את המוסד למעסיקם של העובדים הנותנים את שירותי הסיעוד בפועל, יחד ובמשותף עם החברות נותנות השירותים. המדינה מממנת ומפקחת על פעילויות רבות מבלי שהיא נחשבת כמעסיק של עובדי נותן השירות, כגון: רשויות מקומיות, מועצות דתיות, עיריות, מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות ספורט, מוסדות תרבות ועוד (לעניין זה, ולשם השוואה ראו: דב"ע לב/44-9 יוסף קרואני - מדינת ישראל, פד"ע ה 11, בעמוד 21). על האמור נוסיף כי תשלום המוסד לחברה, נותנת שירותי הסיעוד, מכיל מרכיבים של השתתפות בשכר בעלי תפקידים בחברה, הוצאות משרד, ועוד מרכיבים נוספים. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי במימון המועבר מן המוסד אל חברות הסיעוד ובפיקוח עליהן, אין כדי לבסס טענה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין המוסד לבין עובדי החברות, המטפלים בזכאים לגמלה. המסגרת החוזית [9] שירותי הסיעוד לזכאים ניתנים באמצעות הסכם התקשרות בין גוף ציבורי - המוסד לביטוח לאומי, לבין חברה פרטית - החברה נותנת השירות. ההסכם נערך לטובת צד ג' - הזכאי לגמלת הסיעוד. העובדת המטפלת בזכאי לגמלת סיעוד אינה צד להסכם זה, ואין לה כל קשר חוזי עם המוסד לביטוח לאומי. הקשר החוזי קיים רק בינה לבין החברה הפרטית הנותנת את שירותי הסיעוד. בהסכם ההתקשרות שבין המוסד לבין החברה הפרטית נותנת השירותים מפורטים חובות החברה. עיון בהסכם מעלה, כי המדובר בהסכם למתן שירותים, אשר האחריות המלאה למתן השירותים מוטלת על נותן השירות, ובתוך כך: [א] נותן השירותים בוחר את המטפלים אשר באמצעותם מספק הוא לזכאים לגמלת סיעוד את שירותי הסיעוד; [ב] נותן השירותים מתחייב לפקח מנהלית ומקצועית על המטפלים ועל מתן השירותים על ידם (סעיף 8(ז) להסכם); [ג] בידו של נותן השירותים הכוח לפטר את המטפלים; [ד] נותן השירותים מתחייב להעסיק צוות מטפלים מאומן וכשיר לספק שירותי סיעוד לזכאים (סעיף 4(א) להסכם); [ה] נותן השירותים מתחייב לדאוג לכך שעובדיו ישתתפו בהדרכות והשתלמויות הנדרשות לשם מתן שירותים למוגבלים (סעיף 8(ב) להסכם); [ו] נותן השירותים מחויב לשלם למטפלים בעד שירותי הסיעוד שכר ראוי ואשר אינו פחות משכר המינימום (סעיף 9(א) להסכם); [ז] נותן השירותים מתחייב להבטיח את זכויותיהם הסוציאליות של המטפלים, ולדאוג לביטוחם המלא של המטפלים מפני נזקי גוף ורכוש העלולים להיגרם להם אגב ביצוע עבודתם (סעיף 9(ב) להסכם); [ח] נותן השירותים ועובדיו יעמדו בכל עת לפיקוח המוסד או מי מטעמו בכל הנוגע לביקורת איכות השירותים הניתנים לזכאים, היקף השירותים, נהלי הדיווח והבטחת זכויות הסוציאליות של העובדים (סעיף 17 להסכם). נוסף על כך, סעיף 16(א) להסכם קובע כי "למען הסר ספק, מצהירים הצדדים כי לנותן השירות, לעובדיו ו/או למנהליו לא יהיו זכויות של עובד המוסד והם לא יהיו זכאים לכל תשלומים, פיצויים או הטבות אחרות בקשר לביצוע הסכם זה או בקשר להוראה שניתנה על פיו או בקשר לביטולו, סיומו או הפסקת עבודה על פיו". אמנם, אין בכך כדי לקבוע את מעמד הגב' דליה, אולם יש בדבר כדי להצביע על כוונת הצדדים להסכם ההתקשרות. כללם של דברים, המערכת החוזית בין המוסד, החברה המספקת את שירותי הסיעוד והעובדת, מצביעה על כי הגב' דליה הינה עובדת של חברת מאיר מזרחי בלבד ולא עובדת המוסד. התנהגות הצדדים [10] זאת ועוד. לפי העולה מן התשתית העובדתית, כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי - את הוראות עבודה קיבלה הגב' דליה מחברת מאיר מזרחי, שכרה שולם על ידה, היא נשלחה להשתלמות על ידה, את בקשותיה לחופשות ודיווחים על היעדרויות הגישה לה, והיא אף זכתה לקבל פרס עובד מצטיין ממנה. מכאן עולה, כי הגב' דליה התייחסה לאורך השנים לחברת מאיר מזרחי כמעסיקתה היחידה, ולא נמצאה עדות להתייחסותה אל המוסד כאל מעסיק. אמנם, אין בהתנהגות הצדדים כדי להביא להכרה או אי הכרה ביחסי עובד ומעביד, אולם יש בה כדי להוות סממן חשוב המעיד על מעמדה של הגב' דליה כעובדת חברת מאיר מזרחי (לעניין זה, ראו: עע (ארצי) 627/05 עו"ד משה נדב - עיריית תל אביב יפו, טרם פורסם, , ניתן ביום 4.1.2007). סוף דבר [11] לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו בסיס משפטי לשנות את הנקבע בחקיקה ולהפוך כ-80,000 מטפלים המועסקים על ידי חברות הסיעוד נותני השירותים השונים לעובדי המוסד. לפיכך, הערעור נדחה, ואנו קובעים כי המוסד לביטוח לאומי לא היה מעסיק במשותף של הגב' דליה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מטפלתיחסי עובד מעבידביטוח לאומי