קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייצוג שני צדדים רשלנות מקצועית עורך דין / חובת הנאמנות של עורך דין בעסקה שהוא מייצג את שני הצדדים: בפניי תביעה כספית שהוגשה נגד הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") בגין רשלנות מקצועית וגם נגד מבטחתו בביטוח אחריות מקצועית, שהינה הנתבעת מס' 2.   רקע כללי: התובעת מס' 1 הינה חברה בע"מ. בעל המניות של חברה זו הינו מר יעקב אבידר (להלן: "יעקב"). גם הנתבעת מס' 2 הינה חברה ומניותיה הן בבעלותו של מר דוד קורן, שהינו אף התובע מס' 4 (להלן: "דוד"). התובעות 1 ו-2 מחזיקות בכל מניותיה של הנתבעת 3, שהינה גם חברה המאוגדת כדין (להלן: "שתיל"). הנתבעת מס' 5, הינה חברה שבשליטת דוד ויעקב. דוד ויעקב היו לקוחותיו של הנתבע למשך תקופה של כ- 10 שנים. בסוף שנת 2005, הנתבע הכיר בין דוד ויעקב ללקוח אחר של הנתבע, ששמו דורון בן שושן (להלן: "דורון"). דוד ויעקב התמחו בהשמת כוח אדם, והכירו, כאמור, את דורון באמצעות הנתבע. היכרות זו הניבה מו"מ, מצד אחד בין יעקב ודוד לבין דורון , שעסק קודם להיכרות זו, בגביית חובות. הצדדים נפגשו והעלו רעיונות לייסד חברה שתעסוק בגבייה. עם הזמן המו"מ הבשיל והצדדים הסמיכו את הנתבע לנסח הסכם שמשקף את מערכת היחסים והסכמות הצדדים לרבות היקף השקעתם, זכויותיהם וחובותיהם בחברה המשותפת, שבמסגרתה יוצא אל הפועל שיתוף פעולה זה, שהינה חברה שתיל. חשוב לציין, עוד בתחילתה של ההיכרות, דוד ויעקב ניאותו להלוות לדורון, באמצעות התובעת מס' 5, סכום של כ-40,000 ₪. בגין הלוואה זו נחתם הסכם , שנוסח ע"י הנתבע, ביום 13.09.05 (להלן: הסכם ההלואה). הסכם זה התייחס, בין היתר, לכך שכספי ההלוואה יובטחו ע"י משכון כספי פיקדון המוחזקים בנאמנות ע"י הנתבע, כפי שצוין בסעיף 5 להסכם : "נמסר על ידי דורון כי כספי הפיקדון שייכים לו אך הם נשוא להליכים משפטיים בינו לבין רעייתו בנפרד הגב' דנה בן שושן לוי, וכי לא ניתן כעת לדעת מה תהא הכרעת הערכאות השיפוטיות בעניין ומועדה". בד בבד עם החתימה על הסכם ההלוואה, הנתבע הכין הודעת משכון עליה חתמו הצדדים, בהתאם לסע' 4 להסכם, כאשר דורון דאג לבצוע רישומו של המשכון . המגעים בין הצדדים התקדמו עד אשר הגיעו להבנות להקמתה של חברה משותפת וביקשו מהנתבע להעלות על הכתב את הסכמותיהם ולערוך הסכם שיבטא את יסודה של חברת שתיל. הנתבע שקד על הכנת הסכם המייסדים, שלח טיוטת ההסכם מספר פעמים לצדדים, הטיוטה תוקנה ולבסוף ביום 21.12.05, הצדדים חתמו על הסכם שותפות והקמה של חברת שתיל ( להלן: הסכם המייסדים). בהסכם זה, הצדדים העלו על הכתב את ההבנות שהתגבשו ביניהם, לרבות שיעור אחזקותיו של שותף, כאשר דורון מחזיק 440 מניות, התובעת מס' 1 " גיאקו " 210 מניות, ואילו התובעת מס' 2 "קורן", 310 מניות. לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של דורון באותה תקופה נבצר הימנו מלהזרים לקופת חברת שתיל את חלקו בהשקעה, תחת זאת הצדדים הסכימו בסעיף 8 להסכם כדלקמן: "8.6 דורון מתחייב כי לא יאוחר ממועד שחרור הפיקדון כהגדרתו להלן, ישקיע בחברה בדרך של הלוואת בעלים סך של 500,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית שנתית בשיעור 4% עד למועד תשלומה של לחשבון החברה (להלן: "השקעת דורון") לגבי השקעת דורון מוסכם כדלקמן: 8.6.1 להבטחת השקעת דורון ישעבד דורון לטובת החברה את מלוא זכויותיו בפיקדון המוחזק בנאמנות מיום 17.5.2005 בידי עורך הדין X (להלן: "הפיקדון") וכן ישעבד לטובת המשקיע את מניותיו בחברה. למען הסר ספק, שיעבוד מניותיו של דורון בחברה אין בו כדי לפגוע בזכויותיו של דורון כבעל מניות בחברה, לרבות זכות ההצבעה וכל כיוצא באלה. 8.6.2 למרות האמור מוסכם, כי אם סכום הפיקדון שיועבר לידי דורון יהא נמוך מסכום השקעת דורון כהגדרתה לעיל, אזי ההפרש בין סכום הפיקדון שיועבר לידי דורון ויושקע בחברה לבין סכום השקעת דורון, ישולם על ידי דורון לחברה כהלוואת בעלים בתוך 24 חודשים מיום שחרור הפיקדון לידי דורון. 8.6.3 מוסכם כי אם דורון לא יעביר את מלוא סכום השקעת דורון במועדים כאמור, תדולל אחזקת מניותיו של דורון בחברה בהתאם ועל פי המתכונת המפורטת בסעיף 11.7 להלן". הפיקדון, בהתאם לסעיף 8 להסכם המייסדים אמור להבטיח את חלקו של דורון בהשקעה. פקדון זה הופקד בידי הנתבע בגין מכירת דירת מגוריהם של דורון ורעייתו, שהופקדו בחשבון נאמנות בשליטת הנתבע, ועל שמה של גב' דינה בן שושן. המשכון על כספי הפיקדון לא נרשם. לימים, לערך באמצע שנת 2006 , יחסי התובעים עם דורון עלו על שרטון, משלטענתם, גילו כי דורון נהג בדרכי רמייה להוציא כספים מחשבונותיה של שתיל ללא כל קשר לפעילותה השוטפת או לצרכיה. התובעים, או מי מהם, פנו מייד לנתבע לברר אודות השעבוד, או-אז נמסר להם כי לא בוצע שעבוד וכי כיום דורון מביע התנגדות נחרצת לחתימה על מסמכים כלשהם לרישומו של שעבוד כנ"ל. התובעים פנו לייעוץ של עורכי דין אחרים משהבינו, לשיטתם, כי נעקצו ורומו ע"י דורון וכי הנתבע לא פעל להבטחת חלקו של דורון בהשקעה בהקמת שתיל. תוך כך, ביום 05.10.06 דורון פתח בהליכים נגד חלק מהתובעים, בהמרצת פתיחה שהגיש לביהמ"ש שלום בת"א ובמסגרתה עתר לסעד הצהרתי לפיו יוצהר כי דורון רכש את כל מניותיה של שתיל וכי הינו הבעלים הבלעדיים של מניות אלו. במהלכו של ההליך הנ"ל, התקיים דיון בבימ"ש השלום בת"א, וזאת ביום 07.06.07. בדיון זה התובעים כאן, למעט התובעת מס' 5 (חברת פוקוס), היו נתבעים והגיעו לידי הסכם פשרה עם דורון שקיבל תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה מניותיה של שתיל כולן, ללא יוצא מן הכלל, תועברנה על שמם ולבעלותם של מי מהמשיבים שם, וכי: "לא תהיינה לאף אחד מן הצדדים, לרבות החברות המעורבות, לרבות מנהלי החברות ו/או שלוחיהם בגין הסכם המייסדים, בגין תביעה זו, או בגין כל פרשה הנוגעת לחברה ו/או להסכם המייסדים, כל תביעה או טענה או דרישה הדדית. כל רכוש ו/או ציוד ו/או זכויות שנלקחו על ידי מי מן הצדדים יישארו בבעלותו ולאף אחד מן הצדדים לא תהיה טענה בגין כך. הצדדים יחזרו בהם מן התלונות שהגישו למשטרת ישראל ויפעלו לביטולן." לעיל הצגתי את תמציתה של ההשתלשלות שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. הצדדים חלוקים בשאלות עובדתיות וגם משפטיות. תחילה אציג את טענות הצדדים כפי שקיבלו ביטוי בסיכומיהם, לאחר מכן אדון ואכריע במחלוקות העובדתיות שנטושו בין הצדדים. לכשתתבהר התמונה העובדתית, אביא את מסקנותיי.   טענות התובעים: התובעים טוענים, כי הנתבע שימש כגורם מקשר עם דורון ואף דחף לכינון ההתקשרות בין הצדדים, זאת תוך הפרת חובת הנאמנות והגילוי כלפי התובעים. הנתבע, כך טוענים התובעים, לא טרח ליידעם אודות עברו הפיננסי של דורון ואופיו הבעייתי שהתגלה בעסקיו הקודמים עם שותפיו. גם נמנע מלפרוש לעיניהם את כל העובדות הרלבנטיות חרף היכרותו רבת השנים עם דורון. התובעים הוסיפי וטענו, שמעייניו של הנתבע היו נשואות אך לאינטרסים האישיים והצרים שלו, תוך התעלמות מוחלטת מטובתם של התובעים, והראיה שהנתבע דרש קבלת עמלה או דמי תיווך נוסף לשכ"ט בגין עריכת הסכם המייסדים. התובעים סבורים, שבשל מחדליו אלה של הנתבע הם ניאותו להתקשר עם דורון, התקשרות שבסופו של יום המיטה עליהם אסון וגרמה להם להפסדים כספיים ניכרים. התובעים הוסיפו וטענו, כי בהתאם לחוזה שנכרם עם דורון, היה על הנתבע לדאוג לרישומו של השעבוד על כספי הפיקדון או למצער להכין את טופסי המשכון, כפי שנהג בעבר, וכן לוודא כי הרישום בוצע בפועל. אולם תחת זאת, הנתבע לא השלים את מלאכתו והפקיר את התובעים וטובתם, שעליה הוא אמון מתוקף תפקידו. לסיום, התובעים גם טוענים שהתנהגותו הרשלנית של הנתבע אף מתגלה בעובדה, כי לא גילה להם עובדות הידועות לו, בין היתר, כי הפיקדון הלכה למעשה רשום על שמה של גרושתו של דורון. מעשיו ומחדליו אלה של הנתבע, לשיטת התובעים, הם אלה שגרמו לתובעים הפסדים ניכרים ובין היתר, אובדן הבטוחה הנקובה בחוזה והמוסכמת בין הצדדים, וכן הביאה את התובעים לוותר על תביעותיהם כלפי בן שושן לנוכח אובדן סיכויי הגבייה.   טענות הנתבע: הנתבע פותח את סיכומיו בהצגת העובדות ומערכת היחסים המשולשת בינו לבין דורון והתובעים. הוא גורס, שחובתו כעו"ד שמייצג את שני הצדדים התמצתה בעריכת ההסכם ותו לא, וכי מעולם לא הוסכם שהנתבע ירשום או יוודא רישום המשכון. נוסף לכך, הנתבע מדגיש, כי חשף לאוזני התובעים את עברו של דורון ואת הקשיים הכספיים בהם שרוי האחרון. אולם, חרף זאת היו אלה התובעים שבחרו ללא כל לחץ או התערבות מצידו להתקשר עם דורון, והראיה שהנתבע יזם ההיכרות בין הצדדים לשם השמתו של דורון ותו לאו. באשר לפיקדון, הנתבע מחדד, שגם אם הפיקדון היה רשום, הלכה למעשה, על שם גרושתו של דורון, אם כי הוא העריך שבהליך המשפטי שהתנהל בין דורון לגרושתו, ידו של דורון תהיה על העליונה והוא יזכה לקבל פיקדון זה, הערכה שהסתברה כנכונה. והעיקר, הנתבע סבור, כי ברגע שהתובעים ויתרו כלפי דורון על כל תביעותיהם, בפועל נותק הקשר הסיבתי בין מחדליו הנטענים ע"י התובעים, לבין אובדן הבטוחה או נזקים אחרים. ועוד מוסיף, כי בעניין יתר הנזקים הנטענים התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, לא הוכיחו קיומם של נזקים כלשהם, לא תמכו טענה כללית זו בחוו"ד, חסכו בהבאת עדים רלבנטיים, כך שטענתם לקיומם של נזקים כלשהם ,עקב התקשרותם עם דורון, נותרה בגדר טענה חסרת כל בסיס עובדתי וראייתי. סיכומי תשובה: בסיכומי התשובה שהגישו התובעים, הם חזרו והדגישו את טיעוניהם, והסבירו כי ויתורם כלפי דורון בדיון שהתקיים בבימ"ש השלום בת"א נבע מאובדנה של הבטוחה, ומידיעתם כי מיצוי ההתדיינות נגד דורון תגביר את נזקיהם, ביודעם כי על כספי הפיקדון הוטלו עיקולים אחרים ורבים וכי מצבו הכלכלי של דורון אינו שפיר כלל ועיקר. מכאן, ובעצת ב"כ, הסכימו לאמץ את הסדר הפשרה, להציל את אשר נותר מהשקעתם בחברה וכן להימנע מהשקעת משאבים בהליך משפטי, שיהיו תוצאותיו טובות ככל שיהיו, לא יניב לתובעים כל פיצוי ולו חלקי. באשר להוכחת הנזקים, התובעים דווקא סבורים שטענותיהם הוכחו במסמכים שצורפו לתצהירו של העד דוד קורן. דיון והכרעה: חלק הארי של המסכת העובדתית שהצגתי לעיל אינה במחלוקת ואף הינה מגובה במסמכים. בין הצדדים, בפועל, התגלעו מחלוקות במישור העובדתי במספר מצוצם של פלוגתאות ואשר הן: א. המטרה מאחורי המפגש שיזם הנתבע בין דוד ויעקב לדורון. ב. היקף המידע שהועבר לדוד ויעקב ע"י הנתבע בכל הנוגע לעברו הפיננסי והסתבכויותיו של דורון. ג. האם הנתבע גילה לדוד ויעקב כי הפקדון הופקד בידיו הנאמנות בשמה של גב' בן שושן וכי על זכויותיה בפקדון הוטל עיקול. ד. והמחלוקת האחרונה סבה סביב השאלה האם היה מתפקידו של הנתבע לוודא רישומו של השעבוד על הפקדון. אלה המחלוקות שנטושו בין הצדדים במישור העובדתי, ואליהן אדרש להלן ובהתאם לסדר הבאתן לעיל. דוד ויעקב והן דורון היו, עובר להתקשרות בה עסקינן, לקוחותיו של הנתבע, להם יעץ ואותם ייצג בעניינים רבים ולמשך כעשור. דורון נקלע לקשיים כספיים, עסקיו קרסו והיחסים עם שותפיו עלו על שרטון. הנתבע, כטענתו, מתוך מגמה לעזור לדורון במציאת עבודה כשכיר, יצר קשר עם יעקב ודוד שבעסקיהם התמחו, בין היתר, בהשמת עובדים. כל מטרתו הייתה, כטענתו, מציאת מסגרת תעסוקתית לדורון כשכיר, עד שהאחרון ייחלץ מהסבך אליו נקלע. גרסתו זו הנתבע ציין בסעיף 8.7 לתצהירו, ואף חזר והדגיש זאת בעדותו בפניי. בניגוד לטענת הנתבע, דוד בתצהירו והן בעדותו בפניי, הציג תמונה עובדתית שונה. לטענת דוד, מטרת הפגישה שנקבעה ושבה השתתף הנתבע הייתה בחינת האפשרות לשיתוף פעולה עסקי עם דורון וזאת בהמלצת הנתבע. כזכור, באותה ישיבה נטל חלק הנתבע עצמו, וכטענתו, לבקשת דוד ויעקב ומתוך מטרה ליצירת אווירה נוחה וידידותית (עמ' 33 שורה 5), אם כי הוא מוסיף שעל אף נוכחותו, הוא לא גילה התערבות פעילה וערה בתוכן השיחה. במחלוקת זו שהתגלעה בין הצדדים, סבורני שהנתבע לא דייק בדבריו, גרסתו של דוד נראית הגיונית ואף משתלבת עם מסכת העובדות שנפרשה בפניי, ובה גם טמון ההסבר לדרישתו של הנתבע לקבלת דמי תיווך או עמלה בסך 5,000$ מאת דוד ויעקב. הנתבע הודה במהלך עדותו כי ביקש עמלה עבור ההיכרות ויצירת הקשר בין הצדדים, ואף לעניות דעתו, נושא זה סוכם בינו לבין דוד ויעקב שהתחייבו לשלם עמלה זו (עמ' 36 שורה 18). באם יוזמתו של הנתבע נבעה, כטענתו, אך מפאת כוונתו לעזור לדורון ולמצוא מסגרת תעסוקתית לאחרון, הרי טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם דרישתו שהתקבלה , כטענתו, ע"י דוד ויעקב לקבלת דמי תיווך. כזכור, הנתבע טרח ליצור קשר עם יעקב ודוד, השתתף בפגישה שנקבעה ואף דרש לקבל דמי תיווך. המאמצים שהשקיע הנתבע ביצירת הקשר ודרישתו לקבלת דמי תיווך, משהמפגש אותו יזם נשא פרי, דווקא מחזקים את גרסת התובעים. בעניין זה, אני מקבל את גרסתו של דוד הדגיש בעדותו בפניי כי נושא מציאת עבודה לדורון לא עלה כלל באותה פגישה, ואף הוסיף: "בן שושן מיום היוולדו לא עבד כשכיר, הוא לא רצה למצוא עבודה, כי מי שרוצה למצוא עבודה לא בא עם עו"ד שלו". הנתבע ניסה להצניע ממעורבותו בעסקה שהתגבשה, אם כי וכפי שהתרשמתי מעורבותו ביצירת הקשר, בייחוד בשלבים שלאחר הפגישה, הייתה ערה מכפי שהעיד בפניי. מעורבותו הונחתה בשאיפתו לקבלת אותה עמלה לה ייחל. למסקנתי זו הגעתי בהיותי ער לעובדה שיעקב שהשתתף בפגישה לא העיד, אך למסקנה זו חיזוק בהתנהלות הצדדים, בהשתתפות הנתבע באותה ישיבה ובדרישתו לעמלה. הנתבע טען כי פרש בפני דוד ויעקב את כל העובדות הידועות לו אודות ההיסטוריה העסקית של דורון, וגם לא חסך בתיאור הסתבכויותיו העסקיות של האחרון (ראו תצהיר הנתבע סעיף 8.9.2),. הנתבע גם הוסיף והעיד בפניי: "כאשר הוא [דוד, א.ב.] רצה לעשות את העסק אמרתי לו שבן שושן בעייתי, שכל השותפים שלו אמרו שהוא רמאי. אמרו לי התובעים מה יכולה להיות הבעיה? כי לנו תהיה זכות החתימה, אמרתי לו שלאיש הזה יש יכולת לשכנע אותך כשותף שלו שכדאי לך להוציא סכום על פעולה מסוימת ואתה תשתכנע שזה כדאי, ואחרי שתעשה את הפעולה ותגלה את דבר הכסף הוא כבר יהיה אצלו" (עמ' 35, שורות 4-7). הנתבע, כטענתו, הסביר וגילה אך יחד עם זאת: "לא הבעתי בפניהם עמדה, אני לא אמור לייעץ להם עסקית", וזאת חרף העובדה: "בפנים הרגשתי שהם מסתכנים ואני לא הייתי עושה את זה" (עמ' 35, שורות 14-15). התובעים מנגד, טענו לאורך כל הדרך כי הנתבע הסתיר ולא גילה כראוי את המידע שבידיעתו אודות הסתבכויותיו של דורון, ואף העד דוד הדגיש, "אם הנתבע היה מסביר לנו את כל העבר ה'נקי' של בן שושן, אז כל זה לא היה נעשה ובעקבות כך שלא עשה זאת, נעשתה העסקה" (עמ' 19, שורות 12-13). זאת הייתה גרסת התובעים בתחילת הדרך, אותה פרש וחידד העד דוד גם בחקירתו בפניי. אף על פי כן, לקראת סוף חקירתו חל מפנה בעמדתו והוא ראה להודות בזו הלשון: "אמר לנו שמצבו הכלכלי בכי רע, כי החברה שהייתה בבעלותו הפסיקה את הפעילות שלה כי הוא חייב כספים רבים לאנשים שמחפשים אותו. את זה ידענו. זה נאמר לנו עוד בתחילת הדרך" (עמ' 18 שורות 15-16). יוצא אפוא, שהנתבע כן דאג עוד בתחילת הדרך, כדברי דוד, היינו לפני ההתקשרות מושא התובענה להתריע ולשטוח בפני התובעים את מסכת הסתבכויותיו הכלכלית של דורון. לאחר הודאה זו, דוד ממשיך והפעם נתלה בטענה אחרת: "אני פוחד מאנשים פליליים והיו הרבה נגדו הרבה תיקים" (עמ' 28 שורות 18-19). כאן המקום לציין, שמלבד הטענה לקיומו של עבר פלילי או הסתבכויות עם גורמים פליליים, לא הונחה כל תשתית ראייתית שתגבה טענה זו. טענתו של דוד בעניין זה נותרה בגדר טענה בעלמא, שלא זכתה לכל חיזוק. יתרה מכך, דוד מסר שבידיו מסמכים שמאשרים ומאוששים טענתו זו, ברם, הוא לא ראה להציג בדל ראייה שעשויה לתמוך בטענה גורפת זו אותה כבש, וראה להעלות בהפתעה גמורה במהלך הדיון ללא שזכתה לכל זכר בתצהירו, הגם שטענה זו עומדת בסתירה חזיתית עם גרסתו אותה שטח בתצהירו וגם בתחילת עדותו בפניי. (עמ' 28 שורה 20). ניתן לסכם עד כה, כי הנתבע הכיר בין הצדדים, השתתף בפגישתם הראשונה. בשלב כלשהוא בטרם החתימה על הסכם המייסדים, הנתבע דאג להציג בפני דוד ויעקב את עברו הפיננסי ומצבו הכלכלי הקשה של דורון. עם זאת, הנתבע לא הביע עמדה ולא ייעץ אף שחש כי התובעים נוטלים על עצמם סיכון עסקי, וכי לאור היכרותו רבת השנים עם דורון הוא, הנתבע, היה נמנע מיצירת כל קשר עסקי עם דורון. בהתאם להתרשמותי ולאחר שבחנתי את עדויות וראיות הצדדים, ניתן לקבוע שהנתבע יזם את המפגש בין הצדדים ואף יחל להצלחתו מתוך שאיפה לזכות בעמלה אותה דרש ואשר כטענתו, תשלומה הובטח לו. הוא גם גילה מעורבות מסויימת בגיבוש הסכמות הצדדים, אך בצד זאת לא חסך מהתובעים ושטח באוזניהם את עברו של דורון. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבע לא גילה שהפיקדון מוחזק בידיו הנאמנות על שם גרושתו של דורון (דנה בן שושן) וגם לא גילה שבאותה תקופה רבץ על כספי הפיקדון עיקול בסך 1.4 מיליון ₪ בגין חובותיה של גב' דנה בן שושן. בעניין זה סבורני שהתובעים לא דייקו בטענתם . עוד בהסכם ההלוואה מיום 13.09.05, שנערך, כאמור, בין הנתבעת מס' 5 לבין דורון, צוין בסע'5 להסכם באופן מפורש בזו הלשון: "פוקוס מצהירה כי נמסר לה על ידי דורון כי כספי הפיקדון שייכים לו, אך הם נשוא להליכים משפטיים בינו לבין רעייתו בנפרד, הגב' דנה בן שושן-לוי, וכי לא ניתן כעת לדעת מה תהא הכרעת הערכאות השיפוטיות בעניין ומועדה." לתובעים היה ידוע חודשים לפני ההתקשרות כי קיימת מחלוקת סביב הזכויות בפיקדון. עובדת רישום חשבון הנאמנות על שם גב' בן שושן ואי גילויה, בהנחה שלא גולתה, אין בה כדי לתרום מאומה לתובעים, וגם איני סבור שהיתה עשויה להשפיע, באופן כלשהו, על החלטתם להתקשר עם דורון. התובעים ידעו, כאמור, בשלבים מוקדמים, כי הפיקדון היה מושא להתדיינות משפטית בין דורון לגרושתו ,שגורלו לוטה בערפל וכי לא ניתן לדעת אשר יוחלט בהליך זה. חרף זאת, התובעים הביעו הסכמה מפורשת לשעבד את הפקדון אף בקיומו של סיכון כי בסופו של יום יקבע שהפקדון אינו מנת חלקו של דורון. גם אם צודקים התובעים בטענתם שהנתבע לא גילה למי מהם כי על זכויותיה של גב' בן שושן בפקדון הוטל עיקול, עדיין אין בעובדה זו כדי להטות את הכף לחובת הנתבע . לו הנתבע גילה ,בהנחה שלא עשה זאת, והתובעים היו משלבים שיקול זה בין כלל השיקולים והעובדות שנשקלו על ידם בטרם התקשרו עם דורון, עובדה ושיקול אלו לא היו משנים מאומה וגם הינם, באותה נקודת זמן, נעדרי כל השלכה על החלטתם הסופית. ודוק, העיקול הוטל על זכויות גב' בן שושן וניתן לממשו במידה ובהליך שהתנהל בינה לבין דודון ידה תהיה על העליונה, שאז וגם בהיעדר עיקול השיעבוד, שלו נרשם לטובת התובעים, לא היה מצמיח לתובעים תועלת כלשהיא. ואילו במקרה ודורון יזכה באותו הליך, כפי שהתרחש בפועל, הרי עיקול זה נעדר כל נפקות ויוסר ללא כל קושי הואיל ואינו רובץ על כספי וזכויות דורון אלא אחר. כך או כך גילוי זה , ובהנחה שלא נעשה, לא היה מוסיף מאומה לתובעים או מי מהם. אי לכך ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי אין הוא טומן בחובו כל נזק ,שכנטען, נגרם לתובעים . הצדדים, אם כך, ניהלו ביניהם מו"מ, והנתבע שקד על הכנת הסכם התקשרות. תוך כך, יעקב ודוד ניאותו באמצעות התובע מס' 5 אף להלוות לדורון כספים בסך של 40,000 ₪. הלוואה זו קיבלה ביטוי בהסכם ההלוואה שנחתם בין דורון לתובעת מס' 5. להבטחת ההלוואה הוסכם בין הצדדים כי דורון ישעבד את זכויותיו בפיקדון שבידי הנתבע. בד בבד עם עריכת ההסכם, הנתבע גם ערך והכין טפסים לרישומו של השעבוד ואף, כדבריו, אמר לתובעים: "אמרתי שהם צריכים לעשות את המשכון לפני שיעבירו לי את הכסף" (עמ' 35 שורה 6). לא זו אף זו, מסתבר כדברי הנתבע: "יכול להיות שווידאתי שהם באו והראו לי את המסמכים" (עמ' 35 שורה 8). הנתבע, אם כך, ערך בקשה לרישום השעבוד אותה שיגר לצדדים, ואף יתכן כי לאחר רישומו דאג לוודא כי שעבוד נרשם, זאת לאחר שהסביר כי ללא רישומו אין להעביר כספים לדורון. בשלב מאוחר יותר, ביום 21.12.05, נחתם הסכם המייסדים להקמת החברה שהתייחס לחלקו של כל צד במניותיה של שתיל וכן להשקעותיהם. לחתימת ההסכם קדמה פנייה באמצעות המייל, של דוד לנתבע, בה העביר לנתבע את הנוסח הסופי של ההסכם, ואף ביקש מהנתבע: "הינך מתבקש להכין את כל הטפסים הנלווים וכן את כל המסמכים להקמת החברה..." (נספח יא' לתצהיר דוד). הצדדים התקשרו ביום 21.12.05 בנוכחות הנתבע, וההסכם נחתם. ברם, לא הוכנו ולא נחתמו טפסים או בקשות כלשהן לרישומו של השעבוד על הפיקדון שאמור להבטיח את השקעתו של דורון בחברה. לימים, ובחלוף חצי שנה לערך הצדדים הסתכסכו ,בנקודת השבר, התובעים פנו לנתבע לברר אודות רישומו של השעבוד, ונמסר להם כי לא בוצע כל רישום. על רקע העובדות שהצגתי ואשר לגביהם הצדדים תמימי דעים, התובעים טוענים שהוסכם עם הנתבע כי האחרון יכין את הבקשה לרישום השעבוד ועליו לוודא כי השעבוד נרשם בפועל. הנתבע מכחיש טענה זו מכל וכל ומדגיש כי מלאכתו הוגבלה אך לעריכת ההסכם כך שלא נטל על עצמו את החובה לרישומו של השיעבוד. גם במחלוקת עובדתית זו התובעים כשלו בהרמת נטל הראיה. הם נמנעו מהעדת יעקב שהיה שותף להתקשרות ומעורה לפני ולפנים בקשר שנוצר עם הנתבע. יתרה מכך, עניין חובה זו לא קיבלה ביטוי ברור בהסכם וגם לא עלה בהתכתבות העניפה שהנתבע והתובעים החליפו באמצעות הדוא האלקטרטני. גם הבקשה הכללית להכנת טפסים לרישום החברה ,שהועלתה ע"י יעקב במייל ששלח לנתבע ערב החתימה על הסכם המייסדים, תוכנה נותר עמום , כוונת יעקב במכתבו זה לא התבהרה ולא באה לגביה התייחסות מפורטת מטעם יעקב עצמו. יחד עם זאת , אני עדיין סבור שאף בהעדרה של הסכמה מפורשת המטילה מלאכה זו באופן ברור על הנתבע היה מחובתו,כפי שנהג בעבר, לדאוג לרישום המישכון, ובעניין זה ארחיב בפרק האחריות. האחריות והנזק: במקרה בו עסקינן, אין מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עו"ד-לקוח, והדרישה לתשלום שכ"ט שהופנתה לחלק מהתובעים היא הראיה לכך. (ראו: ע"א 2779/91 מרים היינוביץ נ' ישי גלעדי עו"ד [פורסם במאגרים]) נקבע רבות כי חובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו נשענת על מספר אדנים, הראשון: עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין המטילה על עו"ד לפעול בזהירות, השני: כללי ההתנהגות של עו"ד שמוצאים ביטוים בחוק לשכת עורכי הדין ותקנותיו , והאחרון: חובתו של שלוח בהתאם לקבוע בחוק השליחות. אף שברגיל אחריות של עו"ד נבחנת בהתאם לדברי החקיקה שמניתי לעיל, אך מקובלת הגישה כי "על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן, נאמן וזהיר, אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה" (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית [פורסם במאגרים]). הדברים נכונים גם, כאשר עו"ד פועל עבור שני צדדים לעסקה שלעתים הם בעלי אינטרסים מנוגדים. אין הדבר פוטר עורך הדין או מפחית מעוצמת אחריותו כלפי כל אחד מלקוחותיו הדוגלים בעמדות קוטביות או באינטרסים מנוגדים, אלא: "עליו למלא את תפקידו נאמנה ואם לאו עליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם". (על"ע 2/80 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד לד (4) 707). בתי המשפט חזרו והדגישו רבות כי חובתו של עורך דין כלפי לקוחו הינה רחבת היקף זאת לנוכח האמון הבלתי מסויג שהלקוח, ככלל, נותן בעורך הדין, אמון והסתמכות אלו מציבים בפני עורך הדין סטנדרט התנהגות גבוה. עניין זה סוכם מקדמת דנא ע"י כב' השופט חשין בזו הלשון: "היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מיצרים, הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו... נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, הסוד עליו הוא בנוי, טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י/ 1720, כן ראו: ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' זאב אבן נו (5) 379). גם הפסיקה המאוחרת חזרה והדגישה כי מיחסי הנאמנות השוררים בין עו"ד ללקוחו נגזרת רמת הזהירות המוטלת על עו"ד שעליו: "להיות ערני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. על עורך הדין לשוות עיקרים וערכים אלה נגד עיניו, שכן אז יבין, אל נכון, גודל האחריות המוטלת עליו ורמת חבותו כלפי הלקוח". (ע"א 5837/86 מ. לוי ואח' נ' י. שרמן ואח', מד(4) 446). בחזרה לענייננו, הנתבע טען לאורך כל הדרך כי הפעולה שהוטלה עליו על ידי הצדדים לחוזה הייתה פעולה מוגבלת שהתמצתה בעריכת ההסכם, עם זאת איני סבור כי טענה זו עשויה לשחרר את הנתבע מאחריות לרישומו של השעבוד. לא ברור וגם לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת ע"י הנתבע, מדוע בהסכם ההלוואה כן ערך בקשה לרישום משכון ואף טרח מאוחר יותר לוודא רישומו, ואילו בהסכם המייסדים ראה להסתפק בהחתמת הצדדים מבלי שערך וכן מבלי שוידא דבר רישומו של השעבוד. יתרה מזאת, נפסק לא אחת :"גם במקרה של פעולה מוגבלת על עורך הדין להעמיד את הלקוח על אותן הבעיות העיקריות האפשריות, היכולות להיות כרוכות בסוג העסקה אשר בה מדובר" (ע"א 751/89 ברכה מוסהפור נ' אדוארד שוחט [פורסם במאגרים]),. סבורני, גם אם עניין חובת הנתבע לוודא קיומו של השעבוד לא קבלה ביטוי בהסכם, בכך הנתבע לא יצא ידי חובתו. היה על הנתבע לנהוג בזהירות כפי שנהג בעריכת הסכם ההלוואה, לערוך את מסמכי הרישום ואף לדאוג לעקוב ולוודא כי השעבוד נרשם הלכה למעשה. הנתבע לא יכול להתנער מאחריות זו אך מפאת הטענה כי עבודתו הוגבלה לעריכת ההסכם . הגבלה זו אינה מצמצמת את אחריותו ואין בה כדי לשמוט את הקרקע תחת חובת הנאמנות המציבה סטנדרד התנהגות גבוה והסתמכותם של לקוחותיו כי ינהג כפי שנהג בעבר, שמטילות עליו לפעול במקצועיות ובזהירות כאשר בראש מעייניו נמצאת טובתם של הצדדים להסכם, לרבות התובעים. בישיבתו של הנתבע במקרה זה בחיבוק ידיים הוא גילה חוסר אחריות תוך הפקרת התובעים לגורלם. על אף האמור לעיל, אף שהיה מחובתו של הנתבע לוודא רישומו של המשכון, וגם אם היה ראוי כי ייטול יוזמה, יתריע ויזהיר ואף יסביר כי התובעים נוטלים בהתקשרות זו סיכונים עסקיים בלתי סבירים נוסף על גילוי עברו הפיננסי של דורון, ברם התובעים כשלו בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבע לבין הנזק הנטען. ועוד ,לעניות דעתי, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם במישור הנזק ולא הוכיחו קיומו של נזק כלשהו שהתרחש עקב אותה התנהלות של הנתבע. אין מי שיחלוק על כך שמטרתו של השעבוד הבטחת השקעותיו של דורון בחברת שתיל, ברם משהתובעים מחלו וויתרו לדורון על קיום חובתו זו אזי השעבוד, בהנחה שהיה נרשם, הוא פוקע והופך למשולל כל נפקות ותוקף. השעבוד לא מתקיים בחלל וריק ואין הוא מחייב כל עוד החוב שביסודו סולק או שהנושה ויתר על חוב זה. כך ארע במקרה בו עסקינן, התובעים, לרבות חברת שתיל, שהשעבוד יועד מלכתחילה להבטחת הזרמת חלקו של דורון לחשבונותיה ויתרו כלפי דורון, כאשר ויתור זה לא סויג אלא הוא מהווה ויתור גורף הכולל כל התחייבויותיו של דורון לרבות אלה שנקבעו בהסכם ושהשיעבוד יונק את תוקפו הימנם. יוצא אפוא, שגם לו נרשם השעבוד כמוסכם בין הצדדים, ושעבוד זה רבץ על כספי הפיקדון שבסופו של יום התברר שהינו מנת חלקו של דורון, עדיין לא היה בשעבוד זה כדי להועיל למי מהתובעים אשר ראו בהתדיינות שהתקיימה בבהמ"ש השלום בת"א לוותר על כל טענותיהם כלפי דורון הנ"ל. כך באשר לשעבוד, והדבר גם נכון בנוגע להפסדיהם הנטענים של התובעים עקב מעשיו של דורון. לא רק שקיים ויתור גורף על חובות אלו אלא יתרה מכך, טענה זו לא נתמכה בכל ראיה אובייקטיבית. היקפו של הנזק לא הורם, לא צורפה חוו"ד ואף, משום מה, התובעים בחרו שלא להעיד את יעקב שהיה מעורה לפני ולפנים בהתנהלותו של דורון, החל מהמו"מ שהתקיים בין הצדדים וכלה בהתדיינות בבהמ"ש בת"א. חשוב להדגיש, שאין בדוחות הכספיים שצורפו כדי ללמד כי דורון מעל בכספי שתיל כמו שאין בהם להוכיח את היקפה של מעילה זו, אם בכלל. ועוד, התובעים עצמם הודו שלא קיימת כל קביעה משפטית מחייבת לפיה דורון נהג שלא כדין או שמא שלח יד בכספי החברה (עמ' 16, ש' 18). התובעים שטענו באמצעות העד דוד כי הם מחזיקים מסמכים המוכיחים כי דורון גנב מכספי שתיל לא ראו להציג בדל של ראיה בעניין זה, אלא הסתפקו בדברי דוד שהעיד בזו הלשון: "גנב הרבה כספים, אם תרצה אני אביא לך את המסמכים" (עמ' 30, ש' 8). ואם לא די בכך, הרי הסברם והסבר ב"כ בהתדיינות שהתקיימה בת"א, עו"ד אשל, כי הויתור נבע ממצבו הכלכלי הקשה של דורון באותם זמנים, כך שהתובעים העדיפו להימנע מכל התדיינות הכרוכה בהוצאות כדי לצמצם את נזקיהם, אינה מניחה את הדעת ואינה משכנעת. ראשית , התובעים לא השכילו להוכיח כי דורון משולל כל כושר פירעון (עמ' 18, ש' 5-6), לא זו אף זו, דוד במסגרת עדותו מוסר כי לא ידוע לו ולתובעים אחרים מצבו הפיננסי של דורון. שנית , תמורת ויתורם על טענותיהם כלפי דורון, הם זכו לקבל את חלקו במניות החברה ואין לדעת, לו הוכיחו זכותם לקבלת פיצוי בגין אי רישום השעבוד או הפסדיהם, את שיעורה של טובת הנאה זו שצמחה להם באותה התדיינות ושאותה ראוי לקזז מהפסדיהם הנטענים. ועוד בעניין זה אוסיף, התובעים לא הזמינו את דורון לעדות, מכאן לא ניתן לשלול את האפשרות כי ויתורו של דורון על טענותיו אותן העלה כלפי התובעים באותו הליך שהוא יזם בבהמ"ש בת"א נבע מההבנה שויתור זה מתקזז עם כל טענותיהם של התובעים, לרבות עם העובדה שלא השקיע את חלקו בחברת שתיל. טענתם לנזקים נותרה איפוא אפופת ערפל, לא התבהרה דיה ולא ניתן על סמך טענות בעלמא ועוד שבצידן ויתור מוחלט כלפי החייב, לחייב את הנתבע לפצות התובעים בגין נזקים שהינם מגדר השערות ותו לא. התובעים הוסיפו וטענו כי לכל הפחות הם זכאים לפיצויים בגין אובדן סיכויי הגביה וזאת בדומה לאובדן סיכויי החלמה, אולם גם טענה זו אין בה כדי להושיע את התובעים. ועוד, אין זה נכון לגרוס- בהנחה שההיקש שהתובעים מבקשים לעשות מההלכה בעניין אובדן סיכויי החלמה ישים בענייננו- כי כל אימת שתובעים לא עוברים את המשוכה ומרימים את הנטל המוטל עליהם, מתחייבת באופן אוטומטי התרופה של פיצוי בשל אותה עמימות. על הנתלה בטענה זו, כדרישת סף, להוכיח מה היו אותם סיכויים ושיעורם המדויק כן להניח תשתית ראיתית באשר להיקף הנזק שהימנו גוזרים את שיעור הפיצוי, דבר שלא נעשה בענייננו. אבדן סיכויי הגביה בפני עצמו לא מוכיח קיומו של נזק משהחוב שסיכויי גבייתו אינו מוכח. אובדן סיכויי גביה חייבים להיות על רקע חוב מוכח, והחוב בענייננו לא הוכח, וביתר שאת משבא לגביו ויתור טוטאלי ומוחלט. יתרה מכך, גם אם מחובת הנתבע לגלות מעורבות יתר ולהתריע , כן אם היה מחובתו לדאוג לרישום המשכון, הנזקים הנטענים לא הורמו, והקשר הסיבתי בין נזקים אלו, גם אם היו, נותק לחלוטין בויתורם של התובעים על כל זכויותיהם כלפי דורון. לסיום, אוסף עניין נוסף שמשום מה נשכח ע"י שני הצדדים. כזכור, נרשם משכון על אותו פיקדון בגין ההלוואה בסך 4,0000 ₪. בגין משכון זה נפתח תיק הוצל"פ, אולם כדברי עו"ד אשל הוחלט לוותר על תיק זה לאחר שדורון הגיש התנגדות. עו"ד אשל מסביר: "אמרנו להם שבנסיבות אלה לממש את המשכון הוא מאוד נמוך והמלצנו להם לא להמשיך כי זה יעלה להם הרבה מאוד כסף" (עמ' 14, ש' 5-9). מסתבר שגם על המשכון הרשום התובעים החליטו לוותר משלא ראו כי קיימים סיכויי זכיה להבדיל מסיכויי גביה בהיות חוב זה מובטח, ועל אחת כמה וכמה כשעסקינן בסכום העולה שבעתיים על סכום ההלוואה, גם אז יש להניח היו נתקלים בחומה וסיכוייהם לזכות היו דלים אם לא אפסיים לאור ויתורם. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין איני רואה לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים. רשלנות מקצועיתייצוגרשלנותעורך דין