קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בבית הדין הרבני: בפניי בקשה לסילוק על הסף של תביעה שכנגד. 1. התביעה שכנגד הוגשה בגידרו של ת.א. 5327/09 (להלן - התיק העיקרי). התובע שכנגד הוא ד"ר אליהו שני, עו"ד. הנתבעים שכנגד הם עו"ד שלום כהן ובנק המזרחי טפחות בע"מ. 2. (א) בכתב התביעה שכנגד נטען, כי ביום 12.5.08 הגיש התובע שכנגד כתב תביעה לבית הדין הרבני ירושלים. בהמשך לכך, שלח הבנק באמצעות הנתבע שכנגד מכתב לבית הדין הרבני. במכתב נטען כי הבנק אינו נוהג להתדיין בפניי בית דין רבני נוכח הנחייה מפורשת של בנק ישראל. בהמשך לכך, על פי הנטען בכתב התביעה שכנגד, התקבלה תשובה של המפקח על הבנקים בבנק ישראל לפיה אין ממש בטענת הבנק בדבר איסור כאמור על בנק להתדיין בפניי בית הדין הרבני. בתשובה האמורה צויין כי הבנק נתבקש לשלוח הודעה מתקנת לבית הדין. (ב) עניינה של התביעה שכנגד בתוכנה של ההודעה המתקנת. לטענת התובע שכנגד, ההודעה מכילה דברים אשר יש בהם משום לשון הרע לגביו. הוא מפנה בהקשר זה לטענה שבהודעה המתקנת לפיה התובע שכנגד הוא "סוס קרבות ותיק בהיכלי המשפט של מדינת ישראל". כן מפנה התובע שכנגד לטענה שם כי "באתר האינטרנט ... תוכלו למצוא תחת שמו של איש 'רב פעלים' זה רשימה ארוכה של תיקים בהם הוא הופיע אישית, כתובע או כנתבע". עוד נאמר שם עליו כי "אכן איש ריב ומדון מנוסה הוא וכל ניסיונו ועברו שקועים עד צוואר בבתי המשפט של המדינה, ושם בלבד". נאמר גם, כי "עסקינן אפוא עם מי שמצטייר מתוך טענותיו על רקע עברו 'כמי שטובל ושרץ בידו' ואידך זיל גמור". כן נאמר עליו "כניסיון המשול למי שאומר חצאי אמיתות". 3. הנתבעים שכנגד עותרים לסילוק התביעה שכנגד על הסף. דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל. אבהיר את שיקולי. 4. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). הוראה זו קובעת כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ...... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" הוראה זו התפרשה בפסיקה כקובעת הגנה מוחלטת, מקום בו מתקיימים תנאי הסעיף (ראו רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (2009)). השאלה היא, האם תנאים אלה מתקיימים במקרה שבפניי. 5. הפרסום נשוא התביעה שכנגד נעשה במסגרת הליך שיזם התובע שכנגד בבית הדין הרבני. השאלה האם נתונה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בכגון דא לא הוכרעה באופן ממצה בפסיקת בית המשפט העליון (ראו בג"צ 816/98 אמינוף נ' אלטלף, פ"ד נב(2) 769 (1998)). מפסיקה זו עולה, כי בכל מקרה, לשם ניהול בוררות בפניי בית הדין, יש צורך בהסכמת שני הצדדים, הסכמה אשר אין חולק כי לא ניתנה במקרה זה (השוו בג"צ 2174/94 קהתי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נ(2) 214 (1994)). 6. בכך לא מסתיים הדיון. בית הדין הרבני הינו גוף שיפוטי שהוקם על פי דין. זאת ועוד, בפועל בית הדין פעל בעניינו של התובע כגוף שיפוטי או מעין שיפוטי לכל דבר ועניין. הוא הוציא לנתבע שכנגד הזמנה לדיון על יסוד כתב התביעה שהוגש על ידי התובע שכנגד. הוא הזמין את הנתבע שכנגד לדיון ראשון וחתימה על שטר בוררות. הוא הוציא החלטה. הוא ניהל פרוטוקול. 7. במצב זה, הודעות הנתבע שכנגד לבית הדין היו בבחינת כתבי בי דין, שהוגשו במסגרת ההליך האמור, אשר היה, לכל הפחות, חלק מהליך מקדים להליך מעין שיפוטי. בין אם הטענות שהועלו בהודעות היו צריכות לעניין, ובין אם לאו, אין הדבר משנה לעניין קיומה של הגנת סעיף 13(5), נוכח ההלכה הברורה שנפסקה בעניין חיר הנ"ל. 8. זו אף זו. בנסיבות העניין שבפניי התובע שכנגד מושתק מהעלות טענה נגד היותו של בית הדין הרבני גוף מעין שיפוטי בנסיבות העניין. יש להזכיר. התובע שכנגד הוא שפנה בתביעה לבית הדין, וכך כתב מפורשות בכתב התביעה שכנגד. במצב זה, מנוע התובע שכנגד, לרבות על פי עקרון תום הלב, מכפור בקיומו, למצער, של הליך מעין שיפוטי בפניי בית הדין (השוו רע"א 10406/08 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (2009)). 9. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שהתובע שכנגד עצמו טוען, בכתב התביעה שכנגד, כי נזקיו מתבטאים, בין היתר, בכך שבשל הפרסום האמור, החליט בית הדין הרבני שלא לכפות על הבנק להתדיין בפניו (פיסקה 17 לכתב התביעה שכנגד). מכך עולה, כי לשיטת התובע שכנגד, היתה נתונה לבית הדין הרבני הסמכות לכפות התדיינות כאמור על הבנק. אף על רקע זה, מנוע התובע שכנגד מהעלות טענה כי בפניי בית הדין הרבני לא התנהל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי. 10. המסקנה בדבר תחולת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע על העניין נובעת גם מגישת הפסיקה ביחס להיקף תחולתה של הוראת סעיף 13(5). בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (1974) פסק בית המשפט העליון, כי ניתן היה לפרש הוראה זו "על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין." בית המשפט דחה פירוש אפשרי זה. נקבע, כי ".... פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" בהתאם לגישה זו, קבע בית המשפט באותה פרשה כי "... גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי." יוצא, כי אפילו פרסום שנעשה מחוץ לבית המשפט, ואף לא במסגרת הפורמלית של הדיון המשפטי, ייכנס לגדר ההגנה. ביסוד גישה מרחיבה זו נעוץ הרציונל "לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות" (קרמניצר, גנאים, שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (2005) בעמוד 336). על הרציונל של הגנה זו נאמר, כי "מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות." (שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 197). 11. גישה זו יושמה על ידי כב' השופט סולברג בת.א. (שלום י-ם) 5118/01 זריפי נ' כהן . באותו עניין עמד בית המשפט על כך, ש"ההגנה חלה גם על כתבי טענות, מסמכים ותצהירים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבית המשפט, כלומר בהיותם פרסום מחוץ לפורום השיפוטי". בית המשפט הוסיף כי אומץ מבחן מרחיב ביחס להוראת סעיף 13(5). בהתאם לכך נקבע באותה פרשה, כי הגנה זו חלה על מכתב שנשלח לנשיא בית המשפט ביחס להליך משפטי שנפתח באותו בית משפט. בהקשר זה צויין בפסק הדין בעניין זריפי, כי "הפרשנות המרחיבה של סעיף 13(5) פורשת כנפיה גם על אותה פנייה שעשה הנתבע אל נשיא בית המשפט. מכתב זה - בין אם כל האמור בו אמת, ובין אם לאו - לא יכול, אפוא, לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". 12. ויודגש. ההגנה ניתנה באותה פרשה, אף כי היה מדובר במכתב שלא היה חלק מתיק בית המשפט, ואף לא היה עתיד להיות חלק מתיק זה. זו אף זו, המדובר במכתב שלא נשלח בין בעלי הדין ובין עצמם, כי אם לגורם חיצוני, הוא נשיא בית המשפט בו התנהל התיק. לא למותר לציין, כי פסק דין זה אושר בערעור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לכך אף בבית המשפט העליון (ראו רע"א 3015/05 זריפי נ' כהן (2005) בה אושרה התוצאה לגופה). 13. ההחלטות בעניין זיידמן וזריפי לא עסקו במקרה זהה לזה שבפניי. עם זאת, רוח הדברים העולה מהחלטות אלה מקרינה במישרין על מקרה זה. היא מלמדת על גישה תכליתית ומרחיבה להוראת סעיף 13(5). יישומה של גישה זו למקרה שבפניי, בשים לב לטענותיו של התובע שכנגד עצמו, תומכת במסקנה כי בפניי בית הדין הרבני התנהל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי. אני קובע, לנוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי, כי עומדת לנתבעים שכנגד, בנסיבות אלה, הגנת סעיף 13(5). 14. אשר לעוולה של שקר מפגיע שמעלה התובע בכתב תביעתו, הרי שההגנה לפי סעיף 13(5) חלה, על פי הגיונה ותכליתה, גם ביחס לעוולה האמורה (ראו בספרו הנ"ל של שנהר, בעמוד 170). מסקנה זו מתבקשת, נוכח הדמיון הרב באינטרסים המוגנים על פי עוולה זו, ועל פי חוק איסור לשון הרע. היא עולה גם נוכח לשון חוק איסור לשון הרע, השוללת קיומה של עילה אזרחית מקום בו מדובר בפרסום הנופל לגדר סעיף 13(5). בשולי הדברים יצויין, כי לשיטת התובע שכנגד עצמו ספק אם מתקיים בפרסום היסוד בעוולת השקר המפגיע, אשר עניינו פרסום בנוגע לעסקו של אדם, למשלח-ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות-קנין שלו. 15. אשר לעוולת הרשלנות הנטענת על ידי התובע שכנגד, הרי שלא ניתן, בדרך זו, לעקוף את האיזונים העדינים שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, ואשר מצאו ביטויים, בין היתר, בהגנות הקבועות בחוק זה. אין בהעלאת עוולה זו כדי לשנות, אפוא, מן המסקנה אליה הגעתי. 16. התוצאה היא, כי התביעה שכנגד נדחית על הסף. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. 17. הצדדים מתבקשים להתייחס, בהמשך לכך, לאפשרות לקבוע את התיק לפגישת מהו'ת (פרק ז'1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). התייחסות הצדדים תוגש תוך 10 ימים. עיון ביום 27.12.09. לשון הרע / הוצאת דיבהבית דין רבני