קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בזמן בחירות: 1. בפניי תביעה בגין פרסום לשון הרע, לתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. התובע כיהן עד ליום 28.2.2007 בתפקיד מ"מ יו"ר הסתדרות העובדים הלאומית (להלן: "ה.ע.ל."). ה.ע.ל היא ארגון עובדים כללי, ובין השאר, היא ארגון העובדים של עובדי קופת חולים לאומית. הנתבע כיהן כיו"ר הועד הארצי של עובדי קופת חולים לאומית, והחל מיום 22.2.2007 הוא מכהן בתפקיד יו"ר ה.ע.ל. 3. התביעה הוגשה בגין שני פרסומים שפירסם הנתבע. פרסום אחד הוא מכתב ששלח הנתבע יחד עם אנשים נוספים, אל עובדי קופת חולים לאומית, ביום 25.10.2006 (להלן: "הפרסום הראשון") וכותרתו "את מי משרתת הסתדרות העובדים הוירטואלית הלאומית (ה.ע.ל)?". בפרסום הראשון (שסומן ת/1) נכתב, בין השאר: "בימים אלה מופץ בין עובדי קופ"ח לאומית חוזר מטעמו של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות עובדים לאומית. שמו וחתימתו של בעל התפקיד האנונימי באגף לאיגוד מקצועי לא מופיעים חלילה על גבי חוזר זה. כך מנסה ארגון העובדים הוירטואלי בו אנו חברים לתקוע טריז בין וועד העובדים שנבחר כחוק לבין ציבור עובדי קופת חולים והנהלתה. בנוסף, ניסו קברניטי ה.ע.ל להדיח מתפקידו את יו"ר הועד המכהן, מהלך שלא צלח בידם. ... ניתן היה לצפות כי גם בנושאים שבתחום יחסי העבודה יעמוד האיגוד המקצועי לימיננו בתמיכה ארגונית ומשפטית. בפועל, את המאבקים השונים אנו מנהלים באופן עצמאי ללא סיוע של האגף לאיגוד מקצועי שהפך כבר מזמן לגוף הנשלט על ידי מנכ"ל ה.ע.ל- על פיו יישק דבר. לפי קטעי העיתונות המצ"ב, משתמשת הנהלת ארגון העובדים הוירטואלי בכספי העובדים לצורך: העסקת בני משפחה, קבלת כספים באופן לא חוקי, מסע פרסום יקר ומיותר, פיטורי ועד מנהל ועוד. לכך לא ניתן יד, לא נסכים שעסקנים ינהלו את הסתדרות העובדים הלאומית!". (ההדגשות בקו אינן במקור) לדברי התובע, המשפטים המסומנים בקו מהווים לשון הרע כלפיו. 4. לפרסום זה קדם פרסום אחר, במסגרת מכתב שאינו נושא תאריך (מוצג ת/4), אשר נשלח על ידי הנתבע לעובדי מוסדות ה.ע.ל ואף פורסם באתר האינטרה- נטל של קופת חולים לאומית (להלן: "הפרסום השני"). כותרתו של הפרסום השני היא "מה קורה בהסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל)?", ותוכנו יובא בהמשך הדברים. 5. הנתבע טוען להגנתו כי מדובר בתביעה קנטרנית תוך נסיון להשתמש בהליכי משפט לצורך קידום אינטרסים פוליטיים של התובע. כל תכליתה היתה להקשות על הנתבע בעת שזה התמודד על ראשות ה.ע.ל מול המחנה שהתובע נמנה עליו, התמודדות שהסתיימה לבסוף בנצחונו של הנתבע שנבחר לכהונת יו"ר ה.ע.ל.. הא ראיה, התביעה המקורית הוגשה גם על ידי יצחק רוסו, שכיהן בשעתו בתפקיד מנכ"ל ה.ע.ל, ולאחר שהפסיד בבחירות, הוא משך ידו מן התביעה. לגופו של ענין, הנתבע טוען כי תוכנם של הפרסומים כלל אינו מהווה לשון הרע, אלא מדובר באמת לאמיתה, שהיה ענין ציבורי בפרסומה. הנתבע מוסיף וטוען כי חלה עליו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפרסם את הפרסום הראשון וכי אין מדובר בהכפשה של התובע אלא בדרישה לגיטימית של ועד עובדים, המבקש לקבל דין וחשבון בדבר התנהלות הכספים הנגבים מהעובדים. האם הפרסום הראשון מהווה לשון הרע נגד התובע 6. השאלה הראשונה המצריכה הכרעה היא האם הפרסום הראשון מהווה לשון הרע נגד התובע. ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;" במקרה דנן שמו של התובע כלל אינו נזכר בפרסום הראשון, לא בשמו וגם לא בתיאור משרתו - מ"מ יו"ר ה.ע.ל.. אמנם, בפרסום הראשון מדובר על "קברניטי ה.ע.ל.", וכן על "הנהלת ארגון העובדים", אך עדיין, בולטת לעין העובדה ששמו של התובע ותיאור משרתו כלל אינם נזכרים בפרסום זה. באותה מידה ממש, הפרסום עשוי היה להיות מכוון כלפי חברים אחרים בהנהגת ה.ע.ל., שכן התובע לא היה מנהיג יחיד של הארגון. כך למשל, הפרסום הראשון מתייחס לאגף לאיגוד מקצועי, עליו נמתחת ביקורת בפרסום, ואשר התובע לא עמד כלל בראשו. בנוסף, הפרסום הראשון מתייחס גם למנכ"ל ה.ע.ל, שאמנם אינו נזכר בשמו, אלא רק בתפקידו, אך אין חולק כי מדובר ביצחק רוסו, שכיהן אותה שעה בתפקיד מנכ"ל ה.ע.ל. אכן, הנתבע הודה כי התכוון בפרסום הראשון גם לתובע (ע' 33 לפרוטוקול), אך המבחן אינו כוונתו של המפרסם, אלא כיצד היה מבין אותו האדם הסביר: "משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ...". (ההדגשה אינה במקור). רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, . כפי שמציין המחבר א' שנהר, בספרו דיני לשון הרע, בע' 122: "גם בעניין זה, כמו בעניין פרשנות הפרסום, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר. בחירה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על "זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו". לפיכך אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע." הואיל והאדם הסביר אינו אמור להבין שהפרסום הראשון מתייחס לתובע, די בכך כדי לדחות את התביעה בגין הפרסום הראשון, מבלי שיהיה כלל צורך לבחון האם עומדות לנתבע הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, או הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק. 7. למעלה מהצורך אציין כי לא דומים דברי ביקורת וגינוי המכוונים כלפי איש ציבור, כהרי דברי ביקורת וגינוי המכוונים כלפי אדם פרטי: כאשר מדובר בנושא משרה ציבורית, כמו זו שמילא התובע בשעתו, לא כל ביקורת על אופן תיפקודו מהווה בהכרח לשון הרע נגדו, גם אם הדברים נאמרים בלשון חריפה. כאשר מדובר בביקורת על איש ציבור, הנטייה היא ליתן משקל מוגבר לעקרון חופש הביטוי, לעומת העקרון לפיו כל אדם זכאי להגנה על שמו הטוב: "קיימת תועלת ציבורית מובהקת בפרסומו של מידע אודות פעילותו הציבורית של מי שנושא בעמדה שיש בה כדי להשפיע על הציבור הרחב. זאת, בין היתר, מתוך ראיית הציבור כזכאי למידע מלא שיאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (שנהר, 234 - 235). ואכן, בפסיקה ניכרת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעות לשון הרע של אישי ציבור יינתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע (עניין מורדוב, פסקה 10; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 267 - 268; עניין רינת, עמ' 88 - 89)." ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (2006) - . ראה גם ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא (1989) - שם נקבע כי: "... גופים ואנשים, הנושאים במשרת ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי." על כן, עוד בטרם יש מקום לבחון האם מדובר בפרסום מוגן לפי החוק, יש לבחון האם הביקורת על אותו איש ציבור מסויים אכן חצתה את הרף של פרסום לגיטימי שאינו מהווה לשון הרע, שהוא כאמור רף גבוה יותר מזה שיש להחיל לגבי פרסום אודות אדם פרטי. גם כאן, כמו בפרסום לגבי אדם פרטי, המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר, קרי, האם הפרסום המסויים היה נתפס בעיני האדם הסביר כפרסום של לשון הרע. הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר מדובר בהתבטאויות המהוות חלק ממערכת בחירות, כאשר מטבע הדברים, המתמודדים לתפקיד הנהגה של ארגון ציבורי, נוהגים לעתים להטיח דברי ביקורת חריפים זה בזה, ובעיקר, בחברי ההנהגה הקיימת שהם שואפים להחליפה. האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב להאשמות המועלות במסגרת מערכת בחירות, מתוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד ממערכה פוליטית בין מתמודדים על ההנהגה. על כן, לא כל פרסום שעלול להחשב כלשון הרע בימי שיגרה, ייחשב ככזה בזמן ניהולה של מערכת בחירות סוערת. משל למה הדבר דומה- לדברי סאטירה, שאף הם אינם נחשבים דרך כלל כלשון הרע, מתוך ההנחה כי האדם הסביר מבין שמדובר בהקצנה מכוונת של מעשים או התנהגות מסוימת, ואינו מייחס לה חשיבות יתירה. ראה לענין זה את ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 , 567-568 (2004), שם נפסק כי: "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי ... מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות ... החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי." (ההדגשה אינה במקור) ראה גם ת.א. (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' שלומי בוצ'צ'ו , בעמ' 14 - . במקרה דנן, הפרסומים נעשו בסמוך לפני ההתמודדות על הנהגת ה.ע.ל., בין מחנהו של הנתבע לבין מחנהו של המנכ"ל היוצא, יצחק רוסו, שהתובע נמנה עליו. על כן, אמת המידה שיש לנקוט לגביהם צריכה ליתן משקל גבוה יותר לעקרון חופש הביטוי. 8. אני סבור כי המשפט "בנוסף, ניסו קברניטי ה.ע.ל להדיח מתפקידו את יו"ר הועד המכהן, מהלך שלא צלח בידם.", כלל אינו מהווה לשון הרע בעיני האדם הסביר. אינני רואה כיצד בעיני האדם הסביר ביטוי כזה עלול להשפיל נושא משרה ציבורית כמו התובע, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. בין אם מדובר בפרסום אמת ובין אם לאו, אין מדובר בפרסום כה חמור עד שיש בו כדי לחצות את הרף של פרסום המהווה לשון הרע. על פי אמת מידה אובייקטיבית, גם אמירה שאיננה אמת, לא בהכרח משפילה ומבזה את מי שנפגע ממנה. ממילא, גם מטעם זה, אין צורך לדון בשאלה האם עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, או הגנת תום הלב לפי ס' 15(2) לחוק. למעלה מהצורך אציין כי הוכחה אמיתותו של עיקר הפרסום, שכן התובע הודה כי הנהלת ה.ע.ל. ניסתה למנוע מהנתבע להשתמש בתואר "יו"ר ועד עובדים ארצי" (ע' 10 לפרוטוקול), בנימוק שהחל ממועד מסויים הנתבע חדל לשמש בתפקיד זה ונותר בתפקיד המצומצם יותר של יו"ר ועד עובדי קופת חולים לאומית. מהלך זה של הנהלת ה.ע.ל. יכול היה להחשב כנסיון הדחה, שכן הנתבע נבחר לתפקיד זה ביום 11.1.2005 ובית הדין העליון של ה.ע.ל. אסר ביום 4.10.2006, שלושה שבועות לפני הפרסום הראשון, בצו מניעה זמני על פיזור ועד העובדים שהנתבע עמד בראשו. 9. הוא הדין במשפט "... משתמשת הנהלת ארגון העובדים הוירטואלי בכספי העובדים לצורך: ... מסע פרסום יקר ומיותר, פיטורי ועד מנהל ועוד". גם כאן, אינני רואה כיצד ביקורת על נושא משרה ציבורית בנוגע לבזבוז כספים, חוצה את הרף שמעבר אליו ניתן לקבוע כי מדובר בפרסום לשון הרע. ושוב, למעלה מהצורך יוער כי הוכחה אמיתותו של הפרסום, שכן הנהלת ה.ע.ל החליטה לערוך מסע פרסום בעלות של כ- 300,000 ₪, בסמוך לפני הבחירות שנערכו בה.ע.ל (ע' 21 לפרוטוקול). מסע הפרסום נועד להציג את ה.ע.ל. כארגון שיש בו 300,000 חברים, מתוך מה שנראה כנסיון להאדיר את הנהלת ה.ע.ל ואת המנכ"ל רוסו, שתמונתו פורסמה ברבים במסגרת אותו מסע פרסום. כל זאת, כאשר הלכה למעשה מספר החברים האמיתי של ה.ע.ל היה נמוך בהרבה. בנוסף, השאלה אם מסע פרסום מסויים הוא יקר או מיותר היא ענין של דעה, ובאה גם בגדרו של ס' 15(4) לחוק. גם בנושא פיטורי הוועד המנהל הוכחה אמיתותו של הפרסום, מפיו של התובע עצמו. הוא אישר כי 11 מתוך 13 חברי הנהלת ה.ע.ל. הוחלפו, וכי הוא היה זה שיזם את כינוס המועצה שהחליטה על החלפת חברי הוועד המנהל (ע' 13 לפרוטוקול. ראה גם ס' 122 לסיכומיו, שם מסביר התובע מדוע נאלץ להחליף 11 חברים של הוועד המנהל). 10. גם המשפט "לא נסכים שעסקנים ינהלו את הסתדרות העובדים הלאומית!" איננו מהווה לשון הרע. הביטוי "עסקן", הגם שאיננו מחמיא, אינו חמור עד כדי כך שניתן יהיה לומר שמדובר בלשון הרע, במיוחד כשהוא מכוון כלפי נושא משרה ציבורית כמו מ"מ יו"ר ה.ע.ל. 11. יחד עם זאת, המשפט לפיו "משתמשת הנהלת ארגון העובדים הוירטואלי בכספי העובדים לצורך: העסקת בני משפחה, קבלת כספים באופן לא חוקי...", חוצה את הרף של לשון הרע, שכן האשמת אדם בשחיתות אישית מהווה פרסום לשון הרע גם אם מדובר בנושא משרה ציבורית וגם כאשר מדובר בתקופת בחירות. על כן, אלמלא העובדה ששמו ומשרתו של התובע כלל אינם נזכרים בפרסום הראשון ולכן אין הוא מהווה פרסום לשון הרע נגד התובע, היה מקום לבחון ביחס למשפט זה האם עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב. האם עומדת לנתבע הגנה ביחס לפרסום הראשון 12. על מנת שלא תימצא מלאכתנו חלקית בלבד, נדון כעת בשאלה האם עומדת לנתבע הגנה ביחס למשפט לפיו "משתמשת הנהלת ארגון העובדים הוירטואלי בכספי העובדים לצורך: העסקת בני משפחה, קבלת כספים באופן לא חוקי...". אני סבור כי התשובה לכך היא בחיוב, וכי עומדת לנתבע הגנה הן לפי ס' 14 לחוק, הן לפי ס' 15(2) לחוק והן לפי ס' 15(4) לחוק. מעדותו של התובע עצמו עלה בברור כי בני משפחה של חברי ההנהלה אכן הועסקו על ידי ה.ע.ל בתפקידים שונים. כך למשל, התובע הודה כי גב' זהבה רוסו, רעייתו של המנכ"ל דאז יצחק רוסו, הועסקה בעמותת נילי וקיבלה משכורת עתק של כ- 500,000 ₪ לשנה. בתקופת כהונתו של התובע כמ"מ יו"ר ה.ע.ל., היא אף קודמה בתפקידה (ע' 6- 7 לפרוטוקול); התובע הודה כי גם בתו של המנכ"ל יצחק רוסו, גב' פנינית רוסו, הועסקה באחת העמותות הקשורות לה.ע.ל וכך גם בנו של יצחק רוסו, דודו (ע' 8 לפרוטוקול); בני פרץ, קרוב משפחה אחר של רוסו, הועסק בתור איש אחזקה (ע' 9 לפרוטוקול); נכדתו של התובע, יפית, הועסקה באחת העמותות (ע' 9 לפרוטוקול). ברור איפוא כי בענין זה, הדבר שפורסם היה אמת. ודוק: אין כל חשיבות לעובדה שהתובע עצמו העסיק רק קרובת משפחה אחת (נכדתו). הפרסום הראשון לא התייחס באופן ספציפי לתובע דווקא, אלא להנהלת ה.ע.ל., וכמפורט לעיל, אכן הועסקו קרובי משפחה של המנכ"ל רוסו, שהוא אחד מחברי הנהלת ה.ע.ל. על מנת שהנתבע יוכל לחסות בצילה של הגנת אמת בפרסום, לא די בכך שהדבר שפורסם היה אמת, אלא עליו להוכיח בנוסף כי היה ענין ציבורי בפרסום, כנדרש לפי ס' 14 לחוק. הכלל הוא שענין ציבורי בפרסום משמעו אינטרס ציבורי בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, ע' 225). מקובל ליישם בעניין זה את המבחן המכונה "מבחן התועלת": "השאלה באיזו מידה קיים אינטרס חברתי בחשיפת המידע הנכון אודות הפרט מוכרעת על פי "מבחן התועלת" שהציע פרופ' זאב סגל ואומץ על ידי הפסיקה. המבחן קובע, כי "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". (שם, ע' 228). ראה גם רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, : "[יסוד הענין הציבורי] עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת "הארץ" בערעור, עמ' 299). השאלה היא אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בענין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא ענין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה ... ההכרעה ביחס לקיומו של ענין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה ..." כאשר מדובר בפרסום המתייחס לדמות ציבורית, תגבר הנטייה להכיר בקיומו של אינטרס ציבורי בפרסום: "תועלת חברתית קיימת גם בנוגע לקבלת מידע על אנשים המצויים בעמדה חברתית המאפשרת להם להשפיע על כלל הציבור, שכן בחברה דמוקרטית ופתוחה זקוק ומעוניין הציבור במידע מלא, שיאפשר לו לגבש דעה על האנשים המשפיעים על חייו. זאת ועוד: בהחלטת אדם ליטול על עצמו מעמד חברתי מסוים, ניתן לראות במקרים מסוימים הסכמה מכללא מצידו לוויתור מסוים על פרטיותו. שיקולים אלה מצדיקים את התרת פרסומם של פרטים הנוגעים ל"דמויות ציבוריות", אשר אילו היו נוגעים לאנשים פרטיים לא היה מקום לפרסמם." (שם, ע' 235. ראה גם ת.א. (ת"א) 21107/05 דוד בן דיין נ' ידיעות אחרונות בע"מ , בעמ' 14 - ). במקרה דנן, אין ספק שהיה ענין ציבורי בפרסום, לנוכח חומרת המעשים שיוחסו להנהגת ה.ע.ל., הממלאת תפקיד ציבורי רב חשיבות ובעל השלכה על ציבור רחב של אנשים. ממילא נהנה הנתבע מהגנת אמת בפרסום. 13. בענין קבלת כספים באופן בלתי חוקי, מדובר בהתייחסות של הנתבע לעובדה שהמנכ"ל הקודם של ה.ע.ל., יצחק רוסו, התפטר מתפקידו בחודש ינואר 2006, קיבל פיצויי פיטורין נכבדים ופדיון ימי מחלה, אך בפועל המשיך לשמש בתפקיד המנכ"ל עד לתחילת שנת 2007. ידיעה על כך פורסמה בעיתונים (ראה נספח ב- 1 לכתב ההגנה), והנתבע מצא לנכון לדווח על כך לעובדי קופת חולים לאומית במסגרת הפרסום הראשון. דיווח כזה חוסה בצל הגנתו של ס' 15(2) לחוק, הקובע כי פרסום בתום לב הוא מוגן אם היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. אין ספק כי היתה מוטלת על הנתבע, בתוקף תפקידו כיו"ר ועד העובדים, חובה מוסרית וחברתית להתריע בפני ציבור העובדים על החשד שהתעורר בדבר בזבוז כספי הציבור. התובע תירץ את המשך העסקתו של רוסו כמנכ"ל בכך שלאחר אותה התפטרות, מי שמימן את שכרו של רוסו היתה חברת סלע הקשורה לה.ע.ל. (ע' 16 לפרוטוקול), אך דומה כי בנסיבות כאלה לא היתה הצדקה לשלם לרוסו פיצויי פיטורין כל זמן שהלכה למעשה, המשיך לכהן כמנכ"ל ה.ע.ל.. בנוסף, עומדת לנתבע הגנת ס' 15(4) לחוק, שכן מדובר בהבעת דעה על התנהלות הנהגת ה.ע.ל. במסגרת תפקידה הציבורי. מדובר בפרסום שלא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ולכן נהנה הנתבע מחזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק. בנוסף, עומדת לנתבע בהקשר זה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. גם אם אניח לטובתו של התובע כי אין המדובר בתשלום בלתי חוקי, בוודאי שמדובר בהתנהלות מפוקפקת למדיי מצידו של התובע, שנתן ידו למהלך שכזה, ולכן שאלת חוקיותו של התשלום מבחינה טכנית צרה, היא פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש, כמשמעות מונח זה בס' 14 לחוק. 14. סיכומו של דבר, הפרסום הראשון איננו מהווה לשון הרע כנגד התובע, בין משום שהדברים הנאמרים בו אינם חמורים דיים ובין משום ששמו ותיאור משרתו של התובע כלל אינם נזכרים בו. מכל מקום, גם אם היה מדובר בלשון הרע, עומדות לנתבע הגנת ס' 14, 15(2) ו- 15(4) לחוק. האם הפרסום השני מהווה לשון הרע? 15. הפרסום השני נעשה במסגרת מכתב שאינו נושא תאריך (מוצג ת/4), אשר נשלח על ידי הנתבע לעובדי מוסדות ה.ע.ל ואף פורסם באתר האינטרה- נטל של קופת חולים לאומית. כותרתו של הפרסום השני היא "מה קורה בהסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל)?", ונכתב בו, בין השאר: "לא בכל יום מתחולל מסע רדיפה של הנהלת ההסתדרות כלפי עובדיה. מדוע מ"מ יו"ר ההסתדרות מר אנשל אשכנזי החליט לבצע שורה של הדחות במוסדות ההסתדרות? מה הוא מסתיר? על מי הוא מגן? מה קרה? להלן מספר עובדות לשיפוטכם: 1. פרשת עומרי- מכירות שב"ן ... 3 ימים לאחר שהודיעו לעמרי על ההחלטה התקשר מר אשכנזי מ"מ יו"ר ההסתדרות למר ניסים אלון והודיע לו כי אם לא יחזור בו מההחלטה הוא יכנס את הוועד המנהל ע"מ להדיח את יו"ר הדירקטוריון של הקופה מתפקידו ולאחר מכן את מנכ"ל הקופה. ... 5. יועץ משפטי- עו"ד גידי קורן היועץ המשפטי של ההסתדרות עו"ד גידי קורן נתן חוו"ד למר אשכנזי שלא לבצע מהלכים בלתי הפיכים שיפגעו בחברי הוועד המנהל. מספר ימים לאחר מכן קיבל הודעה שהוא סיים את עבודתו בהסתדרות ... עובדים יקרים, אל תחששו מפני מר אנשל אשכנזי ויצחק רוסו. כל מי שנפגע מהם בעבר יכול לפנות אלינו ואנו נסייע לו." (ההדגשות בקו אינן במקור) לדברי התובע, המשפטים המסומנים בקו מהווים לשון הרע כלפיו. 16. אני סבור כי חלק מן הפרסום השני מהווה אכן לשון הרע ביחס לתובע. הכוונה היא למשפטים הבאים: "מדוע מ"מ יו"ר ההסתדרות מר אנשל אשכנזי החליט לבצע שורה של הדחות במוסדות ההסתדרות? מה הוא מסתיר? על מי הוא מגן? מה קרה?" משפטים אלה, הגם שהם מנוסחים על דרך השאלה, יש בהם משום הנחה סמויה לפיה התובע מנסה להסתיר דבר מה או להגן על מישהו. בדברים אלה יש משום קונוטציה שלילית ביחס לתובע, תוך הטלת דופי מוסרי בהתנהלותו וביושרו. 17. לעומת זאת, אינני סבור כי המשפט: "3 ימים לאחר שהודיעו לעמרי על ההחלטה התקשר מר אשכנזי מ"מ יו"ר ההסתדרות למר ניסים אלון והודיע לו כי אם לא יחזור בו מההחלטה הוא יכנס את הוועד המנהל ע"מ להדיח את יו"ר הדירקטוריון של הקופה מתפקידו ולאחר מכן את מנכ"ל הקופה.", מהווה אכן לשון הרע. אינני רואה כיצד בעיני האדם הסביר משפט כזה עלול להשפיל או לבזות נושא משרה ציבורית כמו התובע. בין אם מדובר בפרסום אמת ובין אם לאו, אין מדובר בפרסום בדרגת חומרה כזו עד שיש בו כדי להוות לשון הרע. הוא הדין במשפט: " עובדים יקרים, אל תחששו מפני מר אנשל אשכנזי ויצחק רוסו. כל מי שנפגע מהם בעבר יכול לפנות אלינו ואנו נסייע לו." למעלה מהצורך אציין כי עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום לגבי האיום שאיים התובע על ניסים אלון. התובע הכחיש בשפה מאוד רפה ולא משכנעת כי איים על ניסים אלון בכינוס הוועד המנהל של ה.ע.ל. לשם הדחת יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל של קופת חולים לאומית במילים: "אני לא זוכר שאמרתי שאני אכנס את הועד המנהל, משום שזה לא היה מעשי" (ע' 13 לפרוטוקול). התובע גם אישר שהיה לו "ויכוח" עם אלון (שם). כאשר עומת התובע עם העובדה שאלון פנה לנתבע כדי לזכות בהגנת הוועד מפני הדחתו הצפויה, הוא השיב באופן מתחמק: "אני אחראי למה שהוא אמר?" (שם). באשר למשפט "עובדים יקרים, אל תחששו מפני מר אנשל אשכנזי ויצחק רוסו. כל מי שנפגע מהם בעבר יכול לפנות אלינו ואנו נסייע לו.", עומדת לנתבע הגנת ס' 15(2) לחוק, שכן היתה זו חובתו המקצועית, בתור יו"ר הועד, להציע סיוע לכל מי שחשש מסיבה זו או אחרת מפני התובע או יצחק רוסו, על רקע איומו של התובע להדיח את יו"ר ומנכ"ל קופת חולים לאומית בשל החלטתם להפסיק את התקשרותה עם חברת עומרי (חברה הקשורה לעמותת סלע שבשליטת ה.ע.ל); על רקע הדחתם של מרבית חברי הוועד המנהל ביוזמתו של התובע ועל רקע הפסקת העסקתו של עו"ד גידי קורן כיועץ משפטי של ה.ע.ל., רק משום שהנחה את התובע להמנע מפגיעה בחברי הוועד המנהל. האם עומדת לנתבע הגנה ביחס לפרסום השני 18. כפי שצויין קודם, המשפטים היחידים המהווים לשון הרע בפרסום השני הם המשפטים הבאים: "מדוע מ"מ יו"ר ההסתדרות מר אנשל אשכנזי החליט לבצע שורה של הדחות במוסדות ההסתדרות? מה הוא מסתיר? על מי הוא מגן? מה קרה?" 19. אני סבור כי עומדת לנתבע בקשר למשפטים אלה, הן הגנת אמת בפרסום, הן הגנת סעיף 15(2) לחוק והן הגנת ס' 15(4) לחוק. טעמו של דבר הוא שהוכח כי התובע אכן איים בהדחה ואף ביצע שורה של הדחות במוסדות ה.ע.ל.: הוא איים להדיח את יו"ר ומנכ"ל קופת חולים לאומית אם לא יחזרו בהם מהחלטתם להפסיק את התקשרותה של קופת חולים לאומית עם חברת עומרי; הוא יזם כינוס מועצה לשם הדחתם של מרבית חברי הוועד המנהל; הוא גרם להפסקת העסקתו של עו"ד גידי קורן כיועץ משפטי של ה.ע.ל., רק משום שהנחה את התובע להמנע מפגיעה בחברי הוועד המנהל. על רקע מעשים אלה של התובע, אך טבעי היה לעורר כלפיו את השאלות שצויינו בפתח הפרסום השני. בנוסף, לנוכח מעשים אלה של התובע, היתה זו חובתו המוסרית והחברתית של הנתבע, בתור יו"ר ועד העובדים, להציב את השאלות הללו בפני עובדי ה.ע.ל., בהיותו מי שאמור להגן על זכויותיהם בפני הנהלת ה.ע.ל. יתר על כן, מדובר בהבעת דעה על התנהגותו של התובע בשירות ציבורי, ולכן חלה הגנת ס' 15(4) לחוק. מדובר בפרסום שלא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ולכן נהנה הנתבע מחזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק. 20. סיכומו של דבר, רק חלק קטן מן הפרסום השני מהווה לשון הרע כנגד התובע, ולגבי חלק זה, עומדות לנתבע הגנת ס' 14, 15(2) ו- 15(4) לחוק. סיכום 21. לנוכח האמור לעיל, דין התביעה להדחות. יחד עם זאת, הנתבע נהג שלא כשורה בכך שציטט בסיכומיו מתוך עדותו של התובע בהליך הפלילי שמתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד מי שמואשמים בגניבת כספי ה.ע.ל (ת.פ. 40138/08), למרות שעדות זו לא היתה חלק מחומר הראיות בתיק הנוכחי, ולמרות שבקשתו להוספת פרוטוקול עדותו של התובע בהליך הפלילי כראיה בהליך הנוכחי, נדחתה. על כן, אין מקום לפסוק לזכותו הוצאות משפט. 22. אשר על כן, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. בחירותלשון הרע / הוצאת דיבה