לשון הרע בחברה הבדואית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בחברה הבדואית:

1. הנתבעים, הם בני משפחתו של התובע, פרסמו ביום 9.2.2001 מודעה, אודות התובע, בעיתון "קול אל נקב" בשפה הערבית, בין היתר, כדלקמן:-
"אנו כל משפחת אלבאז, מודיעים על החפות שלנו מהאדם ששמו אחמד עבדאללה אלבאז (הכוונה לתובע - ע.ר.) ... אנו לא מכירים בו לא בעת כעס או עצב או בדם שנשפך ולא ברכוש שנגזל ולא במותו של אף אדם שהוא...".
הפרסום הנ"ל יכונה להלן: "המודעה או התשמיס".
בעקבות פרסום זה כאמור, הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבעים, לתשלום סך של 250,000 ₪, על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

2. הנתבע מס' 1 הוא מי שמסר את המודעה (התשמיס) לפרסום.

שמם של הנתבעים מס' 2 עד 20 – מופיע במודעה עצמה, בין שחתמו עליה ובין שלא חתמו [הנתבעים 2 עד 7 הינם ילדיו של הנתבע 1 והנתבעים 9 עד 15 הינם ילדיו של הנתבע 8].

הנתבע מס' 21 הינו העיתונאי, שקיבל את המודעה מהנתבע מס' 1 לצורך פרסומה בעיתון.

3. החברה הבדואית

החברה הבדואית בנויה ממסגרות שבטיות, אשר אחד הכללים המסורתיים הבסיסיים בה הוא הכלל של "ערבות הדדית" הניתנת לכל פרט השייך למשפחה. משמע, אם אחד מבני המשפחה סרח ועשה מעשה כלפי צד ג', אשר מחייב פיצוי, הרי שאותו צד ג' יהיה רשאי לפנות לכל אחד מבני המשפחה וגם הם יהיו אחראים כלפיו, בגין מעשה העוולה.

לאור הערבות ההדדית הקיימת במגזר הבדואי, נוצר מנגנון להשתחרר מאותה ערבות באמצעות פרסום מודעה המכונה "תשמיס". השתחררות מהערבות ההדדית נעשית בדר"כ, כאשר בן משפחה סרח. במקרה כזה – המשפחה מסירה מאותו אדם את האחריות למעשיו, כך שמבוצע נידוי או סילוק מתוך המשפחה הבדואית. פרסום התשמיס לא נועד לפגוע במי שנעשה הפרסום כנגדו, אלא להגן על בני המשפחה שממשיכים לערוב לו, כל עוד לא פורסם התשמיס. באמצעותו, פרסום התשמיס מודיעה המשפחה לכולי עלמא על הסרת ההערבות (והאחריות) מאותו אדם.

ההחלטה של המשפחה להסיר את הערבות היא עניין פנימי של המשפחה, דבר שנעשה מעת לעת, גם בימינו אנו.

4. העדים

תובענה זו הוגשה עוד במהלך שנת 2001, והתבררה בפני 4 מותבים, בטרם נותב התיק בפני (כב' השופטת ר. בהט; כב' השופט א. יעקב, כב' השופטת נ. נצר וכב' השופט ג. טהר-לב).
התובע הגיש תצהירים מטעמו של העדים המפורטים להלן:-
התובע עצמו; מר עבדאללה אלבז; ומר עלי אלבז.

הנתבעים הגישו תצהירים מטעמם של העדים המפורטים להלן:-
מר אבו עמרה יוסף; מר דודיק שושני; מר אבו רקייק יוסף; מר אלחמאדת מוחמד; מר אלחממאמדה סלאמה; מר חיר אלדין אלבאז (הנתבע מס' 2); מר פרחאן אלבאז (הנתבע מס' 1); מר אלבז איסמעיל; מר עבד אל חכים מוחמד; מר אבו רקייק סלימאן; מר עטואה אבו עסא; מר אלעתמין מוסא ומר חסין אלעוברה (הנתבע מס' 21).

התובע הגיש חוות דעת של מומחה, באשר למנהגים המקובלים בעדה הבדואית, ע"י מר אלברט בן סעיד.

שני בעלי הדין ביקשו להעיד עדים, ללא הגשת תצהיר עדות ראשית.

5. ההליכים בתובענה

במהלך ישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק (ביום 30.01.07 וביום 05.02.07) - השמיע התובע שלושה עדים, את הגב' אוריאלה וולף, אשר שימשה כראש מדור בקטריולוגי במשרד הבריאות, וכן המומחה מטעם התובע, מר אלברט בן סעיד ומר זיאד אלבז (בנו של התובע).

בדיון הראשון שהתקיים בפני ביום 29.10.08, שוחרר עו"ד ברקאי מהמשך ייצוגו של התובע.

בדיון השני שהתקיים בפני ביום 17.11.08 התייצב בנו של התובע והבהיר שמצב בריאותו של התובע אינו תקין, כי התובע עבר שני אירועים מוחיים, הוא משותק ולא מסוגל לזוז ב – 90% מהגוף. במהלך אותו דיון, הפניתי תשומת ליבו של התובע ובנו, להוראות חוק לשכת עורכי הדין בעניין ייצוג של עורך דין והמלצתי לתובע לשכור שירותיו של עורך דין.

בדיון השלישי שהתקיים בפני ביום 09.12.08, התייצב התובע, לראשונה, באופן אישי, ואמר שזו הפעם האחרונה אשר בכוונתו להגיע לביהמ"ש, וציין עוד שהוא אינו מוכן לשכור שירותיו של עו"ד. ביהמ"ש הסביר לתובע במשך יותר משלושים דקות את האפשרויות העומדות בפניו, והתובע טען כי:-
"אני לא אבוא לדיונים יותר בבית המשפט. אני לא בא לשום דיון... חלק מהעדים מתו, 7 עדים מתו. אני לא יודע מי מהעדים נשאר חי ומי לא. אני לא רוצה להעיד אף אחד. מי שלא העיד עד היום – אני לא רוצה להביא אותו לעדות... לאחר ששקלתי את הענין שוב וקיבלתי הסבר מביהמ"ש אני מודיע שאני מוותר על הזכות להביא עדים נוספים מטעמי ואני מכריז "אלו עדי"... אני אומר שאני מבקש לעבור לשלב של סיכומים. אני לא רוצה להשמיע אף עד מטעמי. אני לא רוצה לחקור אף אחד מעדי הנתבעים. אני מבין שתצהירי הנתבעים ישמשו כראיה בתיק ואני מוותר על חקירה נגדית של העדים מטעם הנתבעים...".

לאור הצהרת התובע, הוריתי על מחיקת התצהירים שהגיש התובע (הכוונה לתצהיר שהגיש התובע, באופן אישי וכן התצהירים שהוגשו ע"י העדים מטעם התובע, אשר לא נחקרו עד לאותו מועד). כמו כן, קיבלתי את תצהירי הנתבעים כראיה במשפט, לאחר שהתובע ויתר על הזכות לחקור, בחקירה נגדית, את העדים מטעם הנתבעים.

בהערת אגב מצאתי לציין, כי אמנם מצבו של התובע אינו טוב, אך לא התרשמתי שמצבו הרפואי אינו מאפשר התייצבות במהלך הדיונים בביהמ"ש. כמו כן לא התרשמתי שמצבו הרפואי של התובע, תואם את התיאור שניתן ע"י בנו, כאילו התובע "משותק... לא מסוגל לזוז ב – 90% מהגוף. הוא לא יכול לעמוד".

בנסיבות הענין, ולאחר שהתובע דרש זאת, ובהסכמת הצדדים, דחיתי את הדיון לצורך השמעת סיכומים בעל פה.

6. הסמכות העניינית

עוד במהלך שנת 2003, הגישו הנתבעים בקשה להורות על מחיקת התובענה או לחילופין העברתה למי שמוסמך לדון בה - המוכתר כהגדרתו בפקודת המוכתרים (מינוי 1942).
התובע התנגד לבקשה, הואיל ולשיטתו ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בתובענה.

כב' השופטת ר. בהט, בהחלטתה מיום 27.05.03 (בש"א 1915/03) דחתה את הבקשה, והפנתה, בין היתר, לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, שם:-
"נאמר מפורשות כי הסמכות לדון בתביעות לשון הרע נתונה לבית המשפט. לא מצאתי זכר בחוק לסמכותו הישירה של המוכתר, או לסמכות המקבילה אשר מסמיכה אותו לדון בענייני חוק איסור לשון הרע... גם אם לפי מנהגי הבדואים מוסמך המוכתר לדון בסכסוכים לפי חוק לשון הרע, לא ניתן לשלול מבדואי לפנות לערכאה שיפוטית אחרת...".

לפיכך – בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה.

7. הפלוגתאות

השאלות שעולות בתיק זה, הן כדלקמן:-
א. האם התובע התנהג באופן כזה, אשר מצדיק את הסרת הערבות המשפחתית ממנו.
ב. האם פרסום התשמיס מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, ואם כן –
האם לנתבעים הגנה כלשהיא ביחס לפרסום שנעשה.
ג. התייחסות לתביעה שכנגד.

8. טענות הצדדים

במהלך הישיבה שהתקיימה בפני ביום 17.02.09, השמיעו בעלי הדין את סיכומיהם בעל פה – כל אחד לשיטתו הוא.

התובע חזר על הסכמתו שהובאה בדיון הקודם, על פיה ויתר על השמעת עדים נוספים מטעמו, וכן הסכים לקבל את תצהירי העדים מטעם הנתבעים – ללא חקירה נגדית.

ב"כ הנתבעים טען, כי על פי נוהגי הבדואים, אם בן משפחה סרח, יתר בני המשפחה ערבים לו ומכאן קם הצורך להסרת הערבות ההדדית. ב"כ הנתבעים ציין עוד שהתקיים הליך גישור, בפני המוכתר הבדואי, ואף ניתן פסק דין חלקי על ידי המגשר, ואולם התובע לא שיתף פעולה עם המשך הליך הגישור. הנתבעים טענו עוד, כי התובע הינו איש "ריב ומדון" שהסתבך במעשים כאלה ואחרים, ביניהם התחייבויות כספיות שלא מילא.

הנתבעים הפנו לתצהיר של סוחר מעזה שהוגש לתיק, אשר ביקש לפרוע את חובותיו של התובע, מיתר בני משפחתו. כמו כן טענו הנתבעים כ,י התריעו בפני התובע, לא אחת, על כך שיתנהג בדרך המקובלת, ולמרות התרעות חוזרות ונשנות נפגש התובע עם בני משפחה (משפחת אבו מחפוז) של אדם שהיה שותף ברצח אביו של הנתבע מס' 1 (רצח שהתרחש בשנת 1947).

התובע אישר במהלך הדיון, כי ביקר בעקבה אצל דודתו, אחותו של המנוח, ואולם לשיטתו גם הנתבע מס' 1 ביקר שם. עוד ציין התובע, כי אין הוא מעוניין לנהל הליכי גישור ו/או נסיון לסיומה של התובענה בהסדר ועמד על מתן פסק דין בתובענה, וכדבריו:- "הגשתי תביעה ישראלית, בביהמ"ש בישראל, עפ"י חוק בישראל ואני מבקש פיצוי בהתאם".

9. באשר לפלוגתא הראשונה - האם התובע התנהג באופן כזה, אשר מצדיק את הסרת הערבות המשפחתית ממנו.

ביחס לעניין זה, מפנים הנתבעים לתצהירים שהוגשו מטעמם ולאלו שהוגשו על ידי העדים מטעמם. מר חיר אלאדין אלבאז, הנתבע מס' 16, מפנה בתצהירו להתנהלות הכספית של התובע (ראה סעיף 6 לתצהירו), בין היתר, כי התובע נטל הלוואות כספיות ומשלא החזיר את הכספים, פנו אליו הנושים, כמי שנחשב להיות מכובד השבט, על מנת לקבל את סיועו בקבלת הכספים. הנתבע מס' 16 מציין עוד, כי פנה לתובע מספר פעמים על מנת שיתקן את דרכיו אך התובע הפנה לו עורף.

העד מר יוסף אבו רקייק מציין בתצהירו, כי התובע מסר לו כי התארח בירדן, אצל משפחת אבו מחפוז.
העד מר אלחמאמדה סלמה, מעיד בתצהירו על אירוע שארע ביום בו אמורה היתה אחותו של התובע להינשא לאחיו של העד, שם נצפה התובע כשהוא מושך בשיערות ראשה של הכלה המיועדת, ורק בהתערבות העד – שיחרר התובע את הכלה מאחיזתו בה.

הנתבע מס' 1, מר פרחאן אלבאז, מציין בתצהירו, כי התובע מסתכסך ומסתבך עם שכניו, לקוחותיו ואנשים אחרים וכי הנפגעים מהתנהגותו נהגו לפנות אליו ולבני משפחה אחרים, על מנת שיקבלו את האחריות למעשיו של התובע.

הנתבע 1 מציין עוד, כי התובע ידוע כאדם אלים, אפילו כלפי ילדיו, ואף גירש את שני בניו מביתו, וכי לפני 12 שנים תקף עובד מדינה ונעצר, ולאחר מכן – נחשד בחשד להצתה במזיד. עוד מציין הנתבע מס' 1, כי לפני 3 שנים התובע הסתכסך עם בני משפחת אבו עמרה, לפני כשנה ניסה התובע במרמה להשיא את אחותו הסובלת מבעיות נפשיות, בניגוד לרצונה, לפני מספר שנים הסתכסך התובע ותקף את אחד מבני משפחת אבו סביתאן, לפני מספר שנים הסתכסך התובע עם בני משפחת אבו רוסתום, וכי סמוך לפני הפרסום ולאחריו הסתכסך התובע עם משפחת אבו סריחאן, ואף נעצר הוא וילדיו, וכן הסתכסך עם בני משפחת אלעאסם.

הנתבע 1 מוסיף ומציין, כי התנהגותו של התובע מהווה איום על חייהם התקינים של בני המשפחה ובנסיבות העניין הם נאלצו להגן על עצמם באמצעות פרסום התשמיס, אשר מטרתו אינה אלא ביטול הערבות כלפי התובע.

הנתבעים הציגו ראיות נוספות לתמיכה בטענה שהפרסום היה מוצדק, ואולם די במה שהובא עד עתה.

כאמור, התובע לא סתר הטענות שנטענו נגדו - הואיל ותצהירו נמחק.

בנסיבות הענין, מטעמים של דיני הראיות, הואיל וקיימת רק גירסה אחת (מטעם הנתבעים) – הרי שאני מקבל טענת הנתבעים וקובע שהתובע התנהג באופן כזה שהצדיק את הסרת הערבות המשפחתית ממנו.

10. באשר לפלוגתא השנייה - האם פרסום התשמיס מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, ואם כן – האם לנתבעים הגנה כלשהיא ביחס לפרסום שנעשה.

השאלה האם פרסום התשמיס מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, צריכה להעשות מתוך בחינה של הכללים המסורתיים, בחברה הבדואית ובחברה הערבית בכלל.

ייתכן שבמסגרות חברתיות אחרות פרסום כזה, עשוי להוות עוולה לפי חוק איסור לשון הרע ואולם עפ"י המנהג הקיים בחברה הבדואית, אין בתשמיס כדי להעליב או לפגוע במי שנעשה הפרסום כנגדו, אלא להגן על בני המשפחה, אשר מבקשים (בצדק) להסיר את הערבות ההדדית, מאדם שאינו הולך בדרך הישר.

כך או כך, גם אם פרסום התשמיס בחברה הבדואית - מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, הרי שבנסיבות העניין, קמה לנתבעים הגנת תום הלב, כמפורט מכוח סעיף 15 (2) לחוק, לאמור:-
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום..."

בנסיבות העניין סבורני, כי הנתבעים הוכיחו את הגנת "תום הלב" כאמור, לפיה חלה עליהם חובה מוסרית או חברתית לפרסם את התשמיס. ההלכה הפסוקה, כפי שסוכמה ע"י כב' השופט ויתקין, כי חובה לעשיית הפרסום ברבים, עשויה לקום במקרה שבו יש צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו", כאשר מטרת הפרסום הינה אזהרת הציבור מפני פגיעה.

המלומד, אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", מהדורה תשנ"ז – 1997, בעמ' 288 מפרט מספר מקרים בהם יושם סעיף 15 (2) לחוק:- "כך נפסק, כי על עיתון היתה חובה לפרסם שאדם מסויים משתייך לסחטני כספים. גם הודעה לציבור על מעשיו של רמאי עשויה להיעשות מתוך חובה מוסרית או חברתית, וכך גם פרסום בעיתון כי חברת שיכון הוליכה שולל את ציבור משתכניה... פרסום ברבים שנועד לסייע למשטרה לאתר 'מבוקש' עשוי להיות מוגן במסגרת סעיף 15 (2) וכך גם פרסום שנועד להביע את נחישות המשטרה במאבקה נגד תופעות עברייניות מסויימות... דומה כי גם רבנים המזהירים במודעה את הציבור בפני רכישת מזון לא כשר בחנות כלשהי יכולים להתגונן בטענה כי היתה עליהם חובה לפרסם את האזהרה..."

הנתבעים הוכיחו את קיומם של ארבעת התנאים המצטברים, לקיומה של הגנת תום הלב כאמור, ולכן הפרסום איננו בגדר לשון הרע, וכי על הנתבעים היתה חובה מוסרית או חברתית, לפרסם את התשמיס.

התנאי הראשון - על המפרסם הייתה חובה מוסרית או חברתית לפרסום הדברים. בהתחשב בחוות הדעת שהוגשו, באשר למנהגים הקיימים בחברה הבדואית, בענין הערבות ההדדית ולאור התנהגותו של התובע, כפי שפורטה בתצהירי הנתבעים והעדים מטעמם, ובסעיף 9 לעיל – נראה שהיתה לנתבעים חובה, מוסרית או חברתית, לפרסם את התשמיס. אלמלא הפרסום היו הנתבעים ממשיכים לערוב לתובע, בגין כל מעשיו. סבורני כי בנסיבות העניין, האינטרס החברתי (הסרת הערבות ההדדית), הינו אינטרס חשוב מספיק וראוי להגנה.

התנאי השני - החובה חלה עבור מי שאליו הופנה הפרסום. הואיל ובענייננו הערבות ההדדית חלה כלפי כולי עלמא, נראה שלא היה מנוס מלפרסם מודעה בעיתון, בתפוצה רחבה, על מנת להביא את הידיעה לקוראי העיתון בכלל ובמגזר הבדואי בפרט.

התנאי השלישי – נוגע לתוכן הפרסום כך שהוא צריך להיות במידת הסביר ולא לחרוג מהמידע שקמה עליו חובה לפרסמו. התובע אינו טוען דבר בעניין נוסח התשמיס, ואף הוברר כי התשמיס מפורסם בנוסח טכסי אחיד, וגם בענייננו, פורסם התשמיס בנוסח הרגיל והמקובל ומכאן שהפרסום לא חרג מהמידע שהיה חובה מוסרית לפרסמו.

התנאי הרביעי - הפרסום נעשה בתום לב. גם תנאי זה מתקיים בענייננו, שכן הוברר שהנתבעים הזהירו את התובע בטרם הפרסום, ביקשו אותו לשפר את התנהגותו והתובע לא שעה לאזהרותיהם. לנתבעים לא היתה כל כוונה לפגוע בתובע, אלא להגן על עצמם ע"י הסרתם ערבותם, כלפי התובע.

לפיכך ומכל המקובץ, אני קובע שהנתבעים פרסמו פרסום המוגן, על פי סעיף 15 (2) לחוק ומכאן שהם חוסים תחת הגנת תום הלב.

11. באשר לפלוגתא השלישית - התביעה שכנגד.

הנתבעים בתובענה הגישו כנגד התובע תביעה שכנגד, ובמסגרתה נטען, כי התובע נסע לבקר אצל משפחת אבו מחפוז, ובשובו משם, פירסם ברבים (הכוונה לפרסום שנעשה בעל פה להבדיל מפרסום בכתב) שהנתבע מס' 2, מר פרחן חיר אלדין (להלן: "התובע שכנגד") הסדיר את הסכסוך בסולחה, ואף קיבל בתמורה 60,000 דינר ירדני.

התובע שכנגד טוען, כי הסכסוך עם בני משפחת אבו מחפוז, כלל לא הוסדר, כי לא קיבל כל תמורה בסך 60,000 דינר, וכי הפרסום שנעשה על ידי התובע, מטרתו לעשותו מטרה לשנאה, בוז ולהציגו כרודף בצע.

במצב דברים של פרסום לשון הרע בעל פה, על התובע שכנגד להצביע על כך שנסיבות העניין, מצביעות על כך שלשון הרע הגיע לאוזני שומעים. בספרם של המחברים חאלד גנאים, מרדכי קרמינצר ובועז סנור, "לשון הרע – הדין הרצוי והמצוי", הם מציינים כי:- "יהיה קשה ביותר לתובע לדעת מי הם השומעים ולהביאם לבית המשפט".

בסעיף 7 לכתב התביעה שכנגד, נוקב התובע שכנגד בשמות הגורמים שהתובע הביא את הפרסום לידיעתם - "שייח סלימאן אל-גרינאוי, להאני אלמקאוי, לאחמד אבו טהה ואח'".

יצויין, כי אף אחד משלושת המכובדים הנ"ל לא הגיש תצהיר לביהמ"ש בתמיכה בטענות התובע שכנגד.


בעניין זה נקבע, כי: "אי הבאתו של עד רלבנטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה הנגדית" [ר' ע.א. 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה, פ"ד מ"ה (4) 651, 658]. על כן "אי הזמנתם להעיד [של עדים רלבנטיים –ע.ר.] יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גירסת" התובע שכנגד [ראה ע"א 240/77 כרמל נ. פרפורי, פ"ד ל"ד (1) 701].

ביהמ"ש התרשם שהתביעה שכנגד לא היתה מוגשת – אילולא הוגשה התביעה העיקרית וכי התביעה שכנגד הוגשה בעיקר על מנת להתמודד עם הטענות שהעלה התובע בתביעתו.

בנסיבות העניין לאחר שהחלטתי להורות על דחיית התובענה שהגיש התובע, לאור הקושי הראייתי בהוכחת התביעה שכנגד ובהתחשב בכל יתר הנימוקים שציינתי לעיל והעובדה שהצדדים הם בני משפחה אחת, סבורני, כי בנסיבות העניין יש גם מקום להורות על דחיית התביעה שכנגד.

12. לפיכך ומכל המקובץ – אני קובע כדלקמן:-

א. אני מורה על דחיית התובענה שהגיש התובע, בין היתר, מאחר ולנתבעים קמה הגנת תום הלב.
ב. אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.
ג. אין צו להוצאות, וכל אחד מבעלי הדין ישא בהוצאותיו.

13. בשולי הדברים מצאתי לציין כי בעלי הדין הם בני משפחה אחת, וטוב שיגיעו להסדר משפחתי כוללני שייתר סכסוכים נוספים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. לשון הרע במכתב

  2. ערעור לשון הרע

  3. לשון הרע פלילי

  4. לשון הרע בתצהיר

  5. לשון הרע נגד זמרת

  6. לשון הרע בכרוזים

  7. לשון הרע נגד חנות

  8. פרסום מותר לשון הרע

  9. לשון הרע בבית כנסת

  10. פיצויים על לשון הרע

  11. לשון הרע בין שכנים

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. לשון הרע בכנס מפלגה

  14. לשון הרע בתיק הרפואי

  15. לשון הרע בזמן בחירות

  16. לשון הרע במכתב פנימי

  17. לשון הרע במהלך בוררות

  18. פרסום תיקון לשון הרע

  19. לשון הרע בכרוז בחירות

  20. לשון הרע בחברה הבדואית

  21. בוררות בתביעת לשון הרע

  22. לשון הרע הכפשה במקומון

  23. פרסום לשון הרע נגד חברה

  24. לשון הרע נגד שחקן כדורסל

  25. הגנות מוחלטות בלשון הרע

  26. לשון הרע ידיעות אחרונות

  27. לשון הרע בבית הדין הרבני

  28. תביעת לשון הרע נגד שופט

  29. הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע

  30. ערעור על פסק דין לשון הרע

  31. לשון הרע בהליכים משפטיים

  32. לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

  33. פרסומים הדדיים של לשון הרע

  34. תביעת לשון הרע במהלך שבעה

  35. תביעת לשון הרע בין רופאים

  36. לשון הרע במהלך דיון ציבורי

  37. כתבה אינפורמטיבית לשון הרע

  38. לשון הרע דו''ח מבקר המדינה

  39. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 10

  40. לשון הרע תוך כדי דיון משפטי

  41. פרסום לשון הרע על איש ציבור

  42. הוצאת לשון הרע נגד עורך דין

  43. דחיית תביעה על הסף לשון הרע

  44. פרסום לשון הרע נגד ראש העיר

  45. פרסום הגשת תלונה - לשון הרע

  46. לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי

  47. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד

  48. לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד

  49. לשון הרע ''נרמז'' בין השורות

  50. האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע

  51. לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

  52. ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע

  53. האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע

  54. האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע

  55. תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

  56. האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

  57. תביעה של רון קופמן בגין לשון הרע

  58. ביקורת לגיטימית לא מהווה לשון הרע

  59. תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע

  60. תביעת לשון הרע נגד מבקר על חוות דעת

  61. תביעה של הורים נגד לשון הרע נגד בנם

  62. תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע

  63. ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע

  64. תביעה נגד עורך מקומון בגין לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח

  66. לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

  67. האם גילוי על תיק פלילי מהווה לשון הרע

  68. חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע

  69. האם פרסום צ'ק ללא כיסוי מהווה לשון הרע

  70. האם הכינוי ''יודנראט'' מהווה לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תלונה על עורך דין

  72. תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

  73. האם תלונה נגד עורך דין ללשכה מהווה לשון הרע

  74. תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

  75. תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון