לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במהלך ישיבת מליאה:

רקע עובדתי


התובעת, מבקרת פנים במועצה האזורית גלבוע (להלן: "המועצה") מאז שנת 2000, הגישה תביעה נגד ראש המועצה האזורית גלבוע במהלך אותה התקופה בגין פרסום לשון הרע, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

בכתב התביעה פירטה התובעת מספר התבטאויות אותן ייחסה לנתבע ואשר הושמעו, לטענתה, בשתי הזדמנויות, האחת - בישיבת מליאת המועצה ביום 2.9.04 (להלן: "ישיבת המליאה") והשנייה - בישיבת ועדת הביקורת ביום 15.11.04 (להלן: "ישיבת הביקורת"), ומהווים משום פרסום לשון הרע.



בפסק דין מיום 2.8.07 קבעתי כי התובעת אכן הוכיחה את אמרות הנתבע המיוחסות לו הן בישיבת המליאה והן בישיבת הביקורת, וכי חמש מהן, אכן מהווות לשון הרע.

למען הסדר הטוב, אציין בקצרה כי הפרסומים בישיבת המליאה תיארו את התובעת כפרובוקאטורית, וכן הואשמה בביצוע עבירה, בכך שהיא מועלת בתפקידה ומנצלת לרעה את מעמדה כמבקרת פנים, עושה במידע שברשותה שימוש לצרכים פוליטיים ואף נוטלת כספים שלא כדין.
בישיבת הביקורת טען הנתבע כי מי שנוקט בדרכיה של הנתבעת אינו מתכוון באמת לעבוד, וכי פנתה עוד בטרם ישיבת המליאה שדנה בדוחות ועדת הביקורת לעיתון, ולראיה, הדוחות פורסמו יום לאחר הישיבה, כאשר ידוע שמערכות העיתונים נסגרו כבר יומיים קודם לכן. עוד טען הנתבע באותה הישיבה כי התובעת אינה מתכוונת לעבוד, וכי היא מקבלת שכר ללא כל תמורה, וכל רצונה הוא להמשיך ולקבל כסף בלא לעבוד.



בפסק הדין קבעתי כי כל חמשת הפרסומים הנ"ל אינם אמת, ונאמרו ללא כל בסיס עובדתי ראוי, ומשכך לא עומדת לנתבע גם הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק.

יחד עם זאת, קבעתי כי הן המועצה והן וועדת הביקורת עונות על הגדרת רשות מוסמכת במשמעות סעיף 13(9) לחוק, וכי הפרסומים שאמר הנתבע, כראש המועצה, במסגרת אותן ישיבות בדבר תפקודה של התובעת, הפרובוקציות שהיא מעוררות, לקיחת כספים שלא כדין, גם אם הם כוזבים הם בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13(9) לחוק, ונכנסים תחת הגנתו המוחלטת ועל כן לא ישמשו עילה לתביעה אזרחית בשלם.
משכך, לא ראיתי צורך לדון בשאר ההגנות שלקיומן טען הנתבע, ובכפוף להערות בנוגע לאמיתות הפרסומים, דחיתי את תביעתה של התובעת.



התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א (נצרת) 1233/07) .

ביום 21.8.08 אימץ בית המשפט המחוזי בפסק דינו את קביעותיו העובדתיות של בית משפט זה לפיהן הפרסומים המיוחסים לנתבע מהווים לשון הרע, וכי זה לא הוכיח את אמיתות אמירותיו כאמור לעיל, אך עם זאת, קיבל את ערעורה של התובעת, וקבע כי הפרסומים אינם חוסים תחת הגנתו של סעיף 13(9) לחוק, ועל כן יש לקבל את התביעה.
התיק הוחזר, איפוא, לבית משפט זה כדי לקבוע את שיעור הפיצויים לו זכאית התובעת.



לאחר החזרת התיק לבית משפט זה, הגיש ב"כ הנתבע בקשה לדחיית מועד הדיון בשאלת גובה הפיצוי בנימוק כי הנתבע החליט להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי אם תתקבל הבקשה, יהיה בכך כדי לייתר את המשך ההליכים בתיק זה.

ב"כ התובעת התנגד לבקשה, אך חרף זאת, נתן את הסכמת התובעת לדחיית מתן פסק הדין בחודשיים.
לאחר שב"כ החדש של הנתבע הודיע כי אין הוא מסכים לפשרה כלשהי, ואף לא למתן פסק דין על דרך הפשרה, וביקש לדחות את מועד הדיון בשאלת הפיצוי בשלושה חודשים, עד שיסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון, קבעתי בהחלטה מיום 4.11.08 כי אין כל עילה לדחיית מתן פסק הדין המשלים בתיק זה עד לסיום ההליכים בבית המשפט העליון, מאחר ופסק דינו של בית המשפט המחוזי תקף ועומד על כנו, וממילא מחויב בית משפט זה לנהוג על פי האמור בו, וליתן את פסק דינו בתוך זמן סביר.
עם זאת, נוכח הסכמתו של ב"כ התובעת, עוכב מתן פסק הדין המשלים לפרק זמן של חודשיים.


שיעור הפיצויים


בכתב תביעתה, טוענת התובעת כי זכאית היא בגין כל אחד מן הפרסומים נגדה לפיצוי ללא הוכחת נזק, בסך של 100 אלף ₪, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 7א(ג) לחוק .

לטענת התובעת, באו הפרסומים לפגוע בתדמיתה בעיני חברי המליאה, ולגרום לכך שימנעו מלשתף פעולה עמה ובהמשך אף יפעלו לסיום עבודתה, להבאיש את ריחה בעיני חברי ועדת הביקורת ולגרום לתובעת לסביבת עבודה בלתי אפשרית, להסית את הציבור הרחב כנגד התובעת ולפגוע בתדמיתה על ידי הטלת רבב בישרה, הגינותה ויושרתה, ולחסום בעתיד את הדרך להעסקתה על ידי גוף ציבורי אחר כמבקרת פנים.
עוד טענה התובעת כי הכפשתה והפגיעה בה עלולות בסופו של יום לגרום לפיטוריה מעבודתה ולקושי רב במציאת עבודה אחרת בתחום הביקורת הפנימית.
התובעת העריכה את נזקיה הממוניים באב נזק זה באומדנה של כ- 300 אלף ₪ לפחות, אולם לצרכי אגרה מפאת חסרון כיס, העמידה היא את תביעתה על סך של 200 אלף ₪.



הנתבע מצידו, אינו מתייחס בכתב הגנתו לדרישותיה של התובעת לפיצויים, ומטבע הדברים, מכחיש הוא את גובה הפיצוי והנזק.

בסיכומיו, לעומת זאת, טען הנתבע כי התובעת, כנושאת במשרה ציבורית במועצה, לקחה על עצמה את הסיכון של חשיפה לביקורת, לרבות במיוחד על ידי הממונים עליה במועצה, ואין לומר כי מתיחת ביקורת שכזו מהווה אירוע חריג המצדיק העלאת טענות בדבר גרימת נזקים. עוד טען הנתבע כי התובעת לא טענה כי נגרם לה נזק ממון כלשהו בעקבות הפרסומים, ועל כן, בהתאם לעקרון השבת המצב לקדמותו, אין מקום לפסיקת פיצוי כספי לתובעת.
הנתבע מפנה בעניין זה לרע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, , בו נפסק לטובת המערער באותה פרשה פיצוי בסך של 1 ₪ בלבד ,לאחר שהנזק בפרסום לא היה נזק ממון, וכי המערער מוכר בציבור משך שנים רבות כמי שמזוהה עם עמדות גזעניות, והדברים נאמו במהלך דיון שהיה שזור באמירות פוגעניות ומתלהמות, ולמערער היתה האפשרות להגיב על הדברים.
נוסף על כך, טוען הנתבע כי יש להביא בחשבון גם את התנהגות התובעת עצמה, אשר הכפישה את שמו הטוב של הנתבע מעל כל במה אפשרית הן לפני הבחירות שהתקיימו בינואר 2004, והן לאחריהן שחלקן אף זכה לפרסום בכלי התקשורת.



סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (פיצוי ללא הוכחת נזק) קובע:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע.רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת".
סעיף 19 לחוק מצביע על השיקולים בהם רשאי בית המשפט להתחשב בעת פסיקת הפיצויים:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.



ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 קבע הנשיא ברק בעניין זה כי

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו ((consolution של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate )את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם".
בהמשך, נותן הנשיא ברק כלים להערכת הפיצוי:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravated בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי".
ר' גם ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי ,פ"ד מה2), 489 ,עמ' 494-495.



מן הכלל אל הפרט


למרות טענות התובעת, הרי שבפועל, לא הוכח על ידה כי הפרסומים הביאו לפגיעה בתדמיתה בעיני חברי המליאה, או לחילופין כי אלו נמנעו מלשתף עימה פעולה או הביאו לסיום עבודתה.

הן בתצהירה והן בכתב תביעתה טענה התובעת כי כבר בסמוך לאחר תחילת עבודתה במועצה בחודש מרץ 2000, חשה כי הנתבע מערים עליה קשיים מאחר ואינו מעוניין בעבודת ביקורת אמיתית, וכי אינה מתפקדת בסביבת עבודה נאותה, אולם גם פיטוריה באמצעות הצבעתם של חברי המליאה נגדה במרץ 2004 היו עוד קודם לפרסומים נשוא תביעה זו, ולא הוכח כל קשר אליהם.
למעשה, בפועל, ומאז שניתן ביום 15.8.04 צו מבקר המדינה המצווה על ביטול פיטוריה, נותרה התובעת בתפקידה במועצה, והיא ממשיכה למלאו עד היום.
גם טענות התובעת כי הפרסומים הביאו להסתת הציבור הרחב נגדה או שהביאו לפגיעה ביושרה והגינותה לא הוכחו, כמו גם טענותיה כי אלו עלולים להביא לקושי במציאת עבודה אחרת בתחום ביקורת הפנים. נהפוך הוא.
כאמור בתצהיר עדותה הראשית, התובעת עוסקת כמבקרת פנים בשתי מועצות נוספות מלבד במועצה האזורית גלבוע: במועצה המקומית קצרין ובמועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, והיא מצידה לא הביאה כל מסמך שיעיד על הפסקת עבודתה במועצות אלה, או בדבר פניות שונות מצד המועצות בעניין המשך העסקתה בעקבות דבריו של הנתבע בעניינה בישיבות המליאה והביקורת.



בקביעת גובה הפיצוי אתחשב כמובן בעובדה כי הדברים נאמרו בפני פורום מצומצם של נוכחים (ר' ע"א (נצ') 1258/07 כתובים נ' פרץ, ניתן ביום 26.5.08), ולא בדרך של פרסום רב תפוצה. ר' בענין זה שנהר עמ' 385:

"פרסום בתפוצה גדולה, כמו פרסום באמצעי התקשורת, מחמיר את הפגיעה בנפגע ומצדיק את הגדלת הפיצוי. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט להקל עם הנתבע כאשר תפוצת הפרסום מוגבלת. נראה, כי לצורך הערכת נזקי הפרסום לא יתחשב בית-המשפט רק במספר האנשים שאליהם הגיע הפרסום, והוא ישקול גם את זהות האנשים שאליהם הופנה הפרסום. בית-המשפט יבחן את הקשר בין הנפגע לבין הציבור שאליו הופנה הפרסום, את מידת ההיכרות בין הנפגע לבין נמעני הפרסום ואת מידת העניין של מי שהפרסום הגיע אליו בתוכן הפרסום ובאמור בו על הנפגע. כמו כן יתחשב בית-המשפט גם בתפוצתו הטריטוריאלית של הפרסום".



עם זאת, יש לזכור כי פרוטוקולי ישיבת המליאה וישיבת הביקורת פתוחים לעיונו של הציבור, וכי בתוך הקהילה בה פועלים – ואף חיים - התובעת והנתבע מקבלים הדברים תפוצה מהירה ונרחבת, שאף אם לא הוכח כי גרמו לתובעת נזק ממון, אין ספק כי היה בהם כדי לגרום לה לעגמת נפש רבה, לביזוי ולהשפלה בקרב בני קהילתה הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית.

עוד יש לזכור כי הדברים נאמרו בישיבת מליאה ובישיבת ביקורת, ובין השאר בפני חברי המועצה, קצין המחוז במשרד הפנים והיועצת המשפטית אשר מהווים גורם עקיף המפקח על התובעת ועל תפקודה, ומשכך היה בדברים אלו משום פגיעה בשמה הטוב, במעמדה ובכבודה בעיני החברה המהווים נזק שאינו נזק ממון דווקא ולכך זכאית היא לפיצוי (ר' ע"א (י-ם) 5452/04 כהן נ' מילר ).



בניגוד לטענות ב"כ הנתבע בסיכומיו, הרי שאף על פי שהתובעת לא הוכיחה כל נזק ממוני שנגרם לה, היא זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה, ופגיעתה, אמנם נבחנת בעין אובייקטיבית, אך לראייתה הסובייקטיבית של התובעת כדי לסייע בידי בית המשפט בקביעת היקף הפגיעה והפיצוי המגיע בינה (ר' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 387).

מתצהירה של התובעת ומעצם פתיחת ההליך המשפטי כנגד הנתבע למדים אנו כי דבריו של הנתבע גרמו לה פגיעה קשה, בפרט לאור העובדה כי בראש מעיינה היה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר, תוך שליחת עשרות פניות לנתבע בעניינים הנוגעים לעבודתה ועל מנת לקדם את ביקורת הפנים במועצה.
וכך אומר שנהר בעניין זה בספרו בעמ' 374:
"לאינטרס של אדם בשמו הטוב יש גם היבט אישי. היבט זה מתבטא בעוגמת הנפש ובסבל הנגרמים לאדם כתוצאה מפרסום לשון הרע אודותיו. פיצויים בגין הפגיעה באינטרס האישי שבשם הטוב צריכים לפיכך לעמוד על שוויים הממוני של הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לנפגע בעקבות הפרסום"



לכך יש להוסיף את חומרתם הרבה של דברי הנתבע כלפי התובעת. הנתבע מודע לכך כי תפקידו כראש מועצה מקנה נופך של אמינות לדבריו, עוד בטרם אלו נבדקו לאושרם, וחרף זאת, אמר דברים קשים ביותר, שיש בהם כדי לפגוע בתובעת ולהשפיל אותה בעיני המשתתפים או לשימה ללעג או לבוז בעיניהם. הנתבע אף האשים את התובעת בביצוע עבירה, עת טען כי לוקחת היא כספים שלא כדין (לטענתו קיבלה התובעת שכר הנוגד את הוראות ההסכמים הקיבוציים והחוק, וכי אגף השכר שוקל מתן הוראה למועצה לתבוע השבת סכומים אלו) ובכך יכול היה לפגוע בעסקה ובמשלח ידה, ובהיותה רואת חשבון, כאשר למוניטין ולשמה קיימים חשיבות רבה.




איני מקבלת את טענות הנתבע בסיכומיו כי התובעת, כנושאת משרה ציבורית, אמורה לקבל בשלוות נפש את מתיחת "הביקורת" מצידו של הנתבע, ולא לראות בה אירוע חריג.

הדברים שאמר הנתבע אינם בבחינת ביקורת גרידא, ולמעשה אינם ביקורת כלל. הדברים באו במובהק לפגוע בתובעת תוך הטחת האשמות חמורות חסרות יסוד, ובהן האשמות פליליות של ממש. הצגת התובעת כאישה שאינה מעוניינת לעבוד ומנגד מבקשת לקבל כספי חינם מהציבור, או לחילופין הצגתה כמי שמעלה באמון שניתן לה מהמועצה על ידי פרסום דוחות הביקורת ואף נוטלת כספים לא לה, רחוקה מאוד מלהיות ביקורת בונה הבאה לתקן את דרכי התובעת בעבודתה, אלא מהווה למעשה מסע השמצות של ממש שכל עניינו הוא לפגוע בתובעת באופן אישי.



עוד עומדים לחובתו של הנתבע שני פרמטרים נוספים שצוינו על ידי הפסיקה להגדלת שיעור הפיצוי: ניהול ההליך המשפטי והעדר התנצלות.

הנתבע בחר לנהל הליך משפטי שלם שבמהלכו פעל להראות כי התובעת פעלה שלא כדין, תוך הטלת האשמות שונות, וזאת למרות שבמהלך המשפט הובאו ראיות מצידה השומטות כליל את הבסיס לטענותיו.
הנתבע אף לא הביע צער והתנצלות בפני התובעת למרות שגם בית המשפט המחוזי אישר את קביעותיו העובדתיות של בית משפט זה בעניין אי אמיתות הפרסומים. אופן התנהלות זה גם הוא משליך על גובה הפיצוי (ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף , שאוזכר לעיל, ושנהר, דיני לשון הרע, עמ' 398, 400-403).



איני מסכימה גם להשוואה שעורך ב"כ הנתבע עם רע"א 10520/03 בעניין איתמר בן גביר. במקרה בן גביר, דובר בפעיל ימין קיצוני, דמות ציבורית, המוכר בציבור במשך שנים רבות כמי שמזוהה עם עמדות גזעניות. גם המשיב היה דמות ציבורית והופיע באופן תדיר בתוכניות טלוויזיה ופרסם מאמרים שונים בעיתונות. השניים השתלחו האחד ברעהו במסגרת תוכנית טלוויזיה, המשמשת במה לפולמוס בין בעלי דעות ועמדות נוגדות, ודבריו של המשיב כי המערער הינו נאצי, נאמרו בתגובה לאחיזת המערער בסמל שנעקר מרכבו של ראש הממשלה רבין ולאחר שאמר "שכמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין". מספר ימים לאחר מכן נרצח ראש הממשלה.




אין מקרה זה דומה לעניינו כלל ועיקר. הפרסומים מצידו של הנתבע לא נאמרו כתוצאה מהשתלחותה של התובעת בו, וגם טענותיו כי התובעת הכפישה את שמו בעבר לא הוכחו, כאשר התובעת העידה במפורש כי הביעה את דעתה על תפקודו של הנתבע כראש מועצה בפני אחרים, תוך שהיא מציינת כי זו דעתה בלבד (עמ' 16, ש' 10-18), ואף זאת תשעה ו- 11 חודשים בטרם פרסומיו של הנתבע. גם בכך אין דומה עניינו לזה של גביר ודנקנר בו הדיון בו נאמרו הדברים היה שזור באמירות פוגעניות ומתלהמות, וכששני הצדדים נמצאים בעמדה שווה, שלא כמו בענייננו, נוכח מעמדו של הנתבע כראש המועצה.




כפי שציינתי לעיל, מקבלת אני את הטענה כי מטרת הפרסומים במקרה זה היתה לפגוע בתובעת, אך בענייננו אין לדברים משמעות מעשית. לצורך הענין, רואה אני בכלל הדברים שנאמרו בכל אחת מן הישיבות פרסום אחד, וממילא יש לפצות את התובעת בגין שני פרסומים.

סבורני כי בנסיבות הענין כפי שפורטו לעיל, בהתחשב בנימוקים לכאן ולכאן, יהיה הפיצוי ההולם לתובעת 25 אלף ₪ בגין כל אחד מן הפרסומים, ובסה"כ 50,000 ₪.



אני מחייבת, איפוא, את הנתבע לשלם לתובעת סך של 50,000 ₪, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000₪ בתוספת מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מיום פסק הדין. לאחר מועד זה ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. לשון הרע במכתב

  2. ערעור לשון הרע

  3. לשון הרע פלילי

  4. לשון הרע בתצהיר

  5. לשון הרע נגד זמרת

  6. לשון הרע בכרוזים

  7. לשון הרע נגד חנות

  8. פרסום מותר לשון הרע

  9. לשון הרע בבית כנסת

  10. פיצויים על לשון הרע

  11. לשון הרע בין שכנים

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. לשון הרע בכנס מפלגה

  14. לשון הרע בתיק הרפואי

  15. לשון הרע בזמן בחירות

  16. לשון הרע במכתב פנימי

  17. לשון הרע במהלך בוררות

  18. פרסום תיקון לשון הרע

  19. לשון הרע בכרוז בחירות

  20. לשון הרע בחברה הבדואית

  21. בוררות בתביעת לשון הרע

  22. לשון הרע הכפשה במקומון

  23. פרסום לשון הרע נגד חברה

  24. לשון הרע נגד שחקן כדורסל

  25. הגנות מוחלטות בלשון הרע

  26. לשון הרע ידיעות אחרונות

  27. לשון הרע בבית הדין הרבני

  28. תביעת לשון הרע נגד שופט

  29. הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע

  30. ערעור על פסק דין לשון הרע

  31. לשון הרע בהליכים משפטיים

  32. לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

  33. פרסומים הדדיים של לשון הרע

  34. תביעת לשון הרע במהלך שבעה

  35. תביעת לשון הרע בין רופאים

  36. לשון הרע במהלך דיון ציבורי

  37. כתבה אינפורמטיבית לשון הרע

  38. לשון הרע דו''ח מבקר המדינה

  39. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 10

  40. לשון הרע תוך כדי דיון משפטי

  41. פרסום לשון הרע על איש ציבור

  42. הוצאת לשון הרע נגד עורך דין

  43. דחיית תביעה על הסף לשון הרע

  44. פרסום לשון הרע נגד ראש העיר

  45. פרסום הגשת תלונה - לשון הרע

  46. לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי

  47. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד

  48. לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד

  49. לשון הרע ''נרמז'' בין השורות

  50. האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע

  51. לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

  52. ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע

  53. האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע

  54. האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע

  55. תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

  56. האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

  57. תביעה של רון קופמן בגין לשון הרע

  58. ביקורת לגיטימית לא מהווה לשון הרע

  59. תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע

  60. תביעת לשון הרע נגד מבקר על חוות דעת

  61. תביעה של הורים נגד לשון הרע נגד בנם

  62. תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע

  63. ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע

  64. תביעה נגד עורך מקומון בגין לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח

  66. לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

  67. האם גילוי על תיק פלילי מהווה לשון הרע

  68. חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע

  69. האם פרסום צ'ק ללא כיסוי מהווה לשון הרע

  70. האם הכינוי ''יודנראט'' מהווה לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תלונה על עורך דין

  72. תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

  73. האם תלונה נגד עורך דין ללשכה מהווה לשון הרע

  74. תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

  75. תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון