לשון הרע במהלך עדות בוועדה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במהלך עדות בוועדה:   1. לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, בענין דברים שנאמרו בפני ועדה שמונתה לבחינת שינוי מעמדה של גבעת שמואל ממועצה מקומית לעירייה (להלן: "הועדה").   2. התובע, כלכלן בהשכלתו, הועסק בעת הרלוונטית כיועץ חיצוני במחלקת ההנדסה במועצה המקומית גבעת שמואל (להלן: "המועצה המקומית" או "המועצה").   בעבר שימש התובע כמזכיר המועצה המקומית. בעת חקירתו הנגדית שימש התובע כממלא מקום של מזכיר המועצה, אשר הפכה בינתיים לעירייה.   3. הנתבע, אדריכל בהכשרתו, הועסק בעבר כמהנדס המועצה המקומית (משנת 1998 ועד מרץ 2003).   4. ראש המועצה המקומית בכל המועדים הרלבנטיים (ובעת שמיעת הראיות - ראש העיריה) היה מר זמיר בן ארי. מר בן ארי יכונה להלן, בדומה לדרך בה כונה על ידי הצדדים והפרוטוקולים של הועדה, "זמיר", "בן ארי" או "ראש המועצה".   ראש המועצה מילא תפקיד מרכזי בטעוניו של הנתבע בפני הועדה וכן בתיק זה. תמצית התביעה וההגנה 5. התביעה מתייחסת לדברים שנאמרו על ידי הנתבע במסגרת שתי ישיבות של הועדה. ישיבה אחת נערכה ביום 23.4.06 והפרוטוקול הרלבנטי צורף כנספח ת/3 לתצהירו של התובע (להלן: "הישיבה הראשונה"). ישיבה שניה נערכה ביום 29.5.06 והפרוטוקול הרלבנטי צורף כנספח ת/11 לתצהירו של התובע (להלן: "הישיבה השנייה").   6. התובע מתייחס לשלוש סוגיות בדבריו של הנתבע במסגרת הישיבות האמורות, כפי שהדברים מופיעים בפרוטוקולים. תמצית בלבד של האמירות, כפי שהן מתוארות על ידי התובע, היא כדלקמן: א.      אמירה לפיה כביכול הורה התובע לנתבע לאשר חשבונות פיקטיביים לחברה חיצונית שהועסקה על ידי המועצה המקומית בשמירה ופיקוח ("צוות בטחון"). ב.      אמירה לפיה התובע פרש בתנאים חריגים מתפקידו כמנכ"ל המועצה ומונה לאחר פרישתו ללא מכרז לתפקיד יועץ, והתשלומים שקיבל הינם משום "תגמול" בהקשר סוגיות אחרות. ג.       אמירה לפיה התובע זייף פרוטוקול של ישיבת מליאת המועצה המקומית.   ציטוט הדברים יובא בהמשך הדיון.   7. אין מחלוקת שהנתבע אמר את הדברים המיוחסים לו ומצוטטים בפרוטוקולים (שהם תמלולים). זאת, בשונה מטענות שונות של הצדדים לגבי משמעות ופרשנות הדברים.   8. עמדת התובע הינה כי באמירות בפני הועדה הוציא עליו הנתבע לשון הרע כהגדרת מונח זה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או: "החוק"). התובע דורש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים.   9. הנתבע טוען בכתב הגנתו, שהתביעה קנטרנית ונועדה להתנקם בו בשל תלונות שהגיש במשטרה ובמשרד הפנים כנגד ראש המועצה וכנגד התובע. עוד טוען הנתבע, בין השאר, כי כל שנאמר על ידו הינו אמת וכי עומדות לו הגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע.   הערות דיוניות 10. התובע העיד לעצמו. כמו כן הוגשו מטעמו תצהיריהם של מר אלי יהב ושל מר אייל ג'ורג', בענין הישיבה השנייה (מיום 29.5.06), ועדים אלה נחקרו.   במהלך שלב הסיכומים, אושרה הגשת תצהיר נוסף של התובע, בצרוף נספח, בענין עלונים שהופצו ברחבי גבעת שמואל ימים ספורים עובר להגשת הבקשה (בש"א 178872/08).   11. הנתבע העיד לעצמו. תצהיר של מר צבי הירשוביץ, בענין הישיבה הראשונה, אשר נמסר לתיק, לא הוגש לבסוף.   12. כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבות ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת.   האמירות נשוא התביעה 13. בפתח הדיון יש לבחון האם האמירות הרלוונטיות הינן "לשון הרע" אשר פורסמו כמשמעות מונחים אלה בחוק (לסדר הדיון בתביעה בענין לשון הרע ר' ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008) (להלן: "ענין נודלמן")).   14. אין מחלוקת ממשית כי דבריו של הנתבע פורסמו במובן המונח "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק (גם אם הנתבע עצמו סבר שדבריו נאמרים באופן "חסוי", ענין שידון להלן).   15. להלן נבחן האם הדברים הינם משום "לשון הרע". את הטקסט יש לבחון בדרכים שהותוו בפסיקה (למשל ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, 337- 338 (1989); (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (2005)).   נביא בשלב זה את האמירות הרלוונטיות לגופן (הציטוטים יובאו כפי שהם מופיעים בסיכומי התובע).   האמירה הראשונה - החשבוניות הפיקטיביות של "צוות בטחון" 16. האמירה הראשונה של הנתבע אליה מתייחס התובע, נמצאת בעמ' 42 לפרוטוקול הישיבה הראשונה (ת/3) בשורה 25 ואילך:   "...אח"כ קורא לי שמעון זיו שהיה מזכיר המועצה שהיה משודרג למנכ"ל בניגוד לחוק, על זה גם כן נדבר, קורא לי אומר לי תשמע חתמנו חוזה עם צוות בטחון ואתה צריך לאשר את החשבונות... ...בא שמעון זיו מזמין אותי אליו, ואני אומר לו למה שמורדי כלפה לא יחתום הקב"ט... ואז הוא אומר לי משום שמורדי כלפה לא מוכן לחתום על סיורים שלא מתבצעים. אמרתי לו אתה האוזניים שלך שומעות מה שפיך אומר? הסיורים לא מתבצעים ואתם משלמים כסף? אני הולך לספר את זה לזמיר. אז הוא אומר תראה, השמות הפרטיים שלנו זמיר, גם אני זמיר, זה לא שמות משפחה. ואז הוא אומר לי, הצחקת אותי זמיר הוא האבא של הדבר הזה..... יש לי פה את הכל כמובן והגשתי הכל גם למשטרה, יש לי תלונה במשטרה מסודרת."   17. הנתבע טוען כי התייחסותו היתה בראש ובראשונה לראש המועצה ורק אח"כ לתובע, וכי התובע הוזכר רק כמי שידע על "המהלך המושחת" (סע' 10.א לסיכומי הנתבע).   18. דא עקא, מהציטוט דלעיל ומעיון בפרוטוקול עולה כי הנתבע אמר לועדה, בין השאר, שהתובע עצמו אמר לו לאשר את החשבוניות של צוות ביטחון וזאת, אף שהסיורים לא מתבצעים (ולכן הקב"ט אינו מוכן לאשרן). מדובר בטענה מפורשת כנגד התובע, גם אם טענה חמורה ואף חמורה יותר מועלית כנגד ראש המועצה.   19. כאשר מיוחסת לאדם המשמש כמזכיר/מנכ"ל מועצה מקומית, הוראה לאשר חשבונית תוך שהוא יודע שמדובר בעבודה שלא נעשתה, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי מדובר בלשון הרע, לכל הפחות משיש בפרסום הדברים כדי לבזות את התובע בשל התנהגות המיוחסת לו וכן לפגוע במשרתו ועסוקו.   האמירה השנייה - "תגמול" התובע ע"י תנאי פרישה או העסקה שלא כדין 20. האמירה השנייה אליה מתייחס התובע, נמצאת אף היא בפרוטוקול הישיבה הראשונה (ת/3), בעמ' 62- 63:    "שמעון זיו שהוא היה אלוף משנה בצבא ויש לו פנסיה צבאית אח"כ היה חשב של איזה קופ"ח ויש לו פנסיה מקופ"ח והוא פרש מהמועצה, ואין חילוקי דעות יש לי גם את הפרוטוקול שמראה כי הוא פרש מרצונו. הוא פתאום מקבל תנאים של מי שפוטר, הוא מקבל הסתגלות, הוא מקבל הודעה מראש וגם את הרכב של המועצה ששכרה בשבילו כשהיה בתפקיד השאירה לו חצי שנה לשימוש הפרטי.   אח"כ אם זה לא הספיק, הוא נכנס פה בדרך אחורית לעבוד במחלקת ההנדסה שאני לא יודע במה. למרות שהייתה פנייה לשפיצר, ושפיצר אמר שהוא מוכן אם יגידו לאיזה פרוייקט מסוים, ורק כנגד מכרז, החליקו את זה בלי מכרז, בלי כלום, נתנו לו היו משלמים לו לא יודע מה ואני לא יודע מה הוא עושה במחלקת הנדסה הוא כלכלן בכלל.   אז זה עוד סיפור על פיזור הכספים פה ולמה הוא קיבל, ראה הכספים שהועברו בזמנו לצוות בטחון כששמעון זיו ומרדי כלפה ידעו מזה שהעבודה לא מתבצעת בכלל, זה חוזה פיקטיבי, אתה מבין ז"א הוא מתוגמל בעצם ע"י ראש המועצה, הוא מתוגמל על מה שהיה בעבר."   21. יוער כי בכתב התביעה צוטטה פסקה נוספת מדברי הנתבע (מתוך ת/3 בעמ' 54), בענין מתן תואר של "מנכ"ל" לתובע (להבדיל מ"מזכיר"), אולם פסקה זו לא צוטטה בשלב הסיכומים (הגם שנזכרה במידה מסוימת בטעונים). מכל מקום, עיקר הדגש היה בתנאים ולא בתואר (ר' גם רישא סע' 6.ב לסיכומי התובע) ואיני מוצאת כי ענין התואר שניתן לתפקידו של התובע הינו עילה שיש להדרש אליה בדיון בתיק זה.   22. לגופה של אמירה, טוען הנתבע כי זו לא יוחסה כלל לתובע אלא לראש המועצה אשר מינה מינויים ונתן תנאים מפליגים, שלא כדין, והתובע היה רק דוגמא לכך.   23. כאשר מועלית טענה שאדם פלוני מונה ומקבל תנאים מפליגים שלא כדין, הטענה יכולה לעלות כדי לשון הרע לא רק לגבי הגורם הממנה אלא גם לגבי הגורם אשר מונה, הכל בכפוף לנסיבות.   24. במקרה שלפני, גם אם טענתו של הנתבע כוונה בעיקר כלפי ראש המועצה, בדרך בה נאמרו הדברים הגיעה האמירה כדי הכפשה ישירה של התובע עצמו, אשר לפי טענה ברורה של הנתבע לפני הועדה קיבל ומקבל כספים שלא כדין. הנתבע אף קישר את הדברים לסוגיות האחרות בדבריו (למצער, ענין "צוות בטחון") וטען כי התובע "מתוגמל על מה שהיה בעבר". בכך יש משום לשון הרע כהגדרת מונח זה בחוק.   25. אני דוחה את טענת הנתבע כאילו לא הוא שיצר קשר בין התגמול לתובע לבין מעשים לא כשרים בעבר (וכי אם התובע רואה בכך קשר, "זוהי בעיה שלו" ואף - "לידיעת התובע: אדם יכול להיות מתוגמל בשל מעשים טובים, אלא אם הוא יודע שתוגמל בשל דברים אחרים....", סע' 33.ב, 34, לסיכומי הנתבע).   זוהי, למרבה הצער, היתממות. לא זו בלבד שהדברים עולים מהקשר הדברים בפרוטוקולים של ישיבות הועדה, אלא שאם היה למאן דבעי ספק כלשהוא, באו דבריו המאוחרים של הנתבע וחידדו את ההקשר, עבור "המתקשים":   "איך תסביר את העסקה הסיבובית עם שמעון זיו, שפרש עם "מצנח זהב"...את מינויו הפסול כיועץ חיצוני....ואת השבתו לתפקיד ממנו פרש, אחרי שתגמלת אותו בנדיבות על חשבוננו? היש לכך קשר לפרוטוקול שהוא זייף - כנראה בהוראתך - תוך הונאת חברי המועצה, ועקיפת הוראות משרד הפנים, או שאתה פשוט "חייב לו" על שידע ושתק - אם לא מעבר לכך - על הזרמת הכספים ל"צוות בטחון"?" ר' המסמכים שצורפו לתצהיר התובע מיום 4.11.08, בש"א 178872/08. האמירה השלישית - זיוף פרוטוקול ישיבת מליאת המועצה 26. האמירה השלישית אליה מתייחס התובע, נאמרה על ידי הנתבע במסגרת הישיבה השניה (ת/11), עמ' 29, שורות 10-12:   "והוא נחקר עכשיו על עוד פרשה של זיוף פרוטוקול יחד עם שמעון זיו, גם כן בשביל לתת משרה מלאה למישהו שמשרד הפנים אישר לו חצי משרה".   המילה "הוא" המופיעה בפתח המשפט, מתייחסת לראש המועצה.   27. הנתבע טוען גם בענין אמירה זו, כי לא התייחס לתובע אלא ציין כי ראש המועצה נחקר בחשד לזיוף "ורק הזכיר שגם התובע נחקר עימו" (סע' 10.ד. לסיכומי הנתבע).   גם כאן לא מצאתי בעמדה זו של הנתבע כדי לאיין את מהותה של האמירה כלשון הרע כלפי התובע. גם אם עיקר הטענה של הנתבע בעניין זה (כבעניינים אחרים) מופנית כלפי ראש המועצה, כרך הנתבע בברור את התובע לטענת "זיוף" באופן המכפיש את שמו של התובע ועולה כדי לשון הרע כלפיו.   28. יצויין כי החקירה הנזכרת בציטוט לעיל ("והוא נחקר עכשיו..."), נובעת מתלונה שהגיש הנתבע במשטרה לפיה התובע (עת שימש כמזכיר המועצה) זייף את פרוטוקול ישיבת מליאת המועצה המקומית מיום 24.2.99. בהתאמה אמר הנתבע לפני הועדה שהתובע נחקר לגבי זיוף. כאמור לעיל, העובדה שהדגש בטרונייתו היה כלפי ראש המועצה, אינה מאיינת את שילובו של התובע בדברים באופן העולה כדי לשון הרע כלפי התובע.   סיכום ביניים והערה 29. מן המקובץ עולה כי יש באמירותיו של הנתבע לפני הועדה, כפי שגם הועלו על כתב בפרוטוקולים שהופצו, משום לשון הרע כלפי התובע (וכי נתקיים יסוד הפרסום).   הערה 30. כבר נזכר לעיל, בענין כל אחת מהאמירות, כי הנתבע טוען שדבריו התייחסו בעיקר לראש המועצה. טענותיו של הנתבע בענין ראש המועצה, אינן מסתיימות בעמדתו כי באמירה זו או אחרת, התכוון למעשה בעיקר לראש המועצה והתובע אינו עיקר. לאורך הדיונים ובטעונים, מעלה הנתבע עמדתו כי ראש המועצה הוא למעשה מי שעומד מאחורי התביעה שהוגשה על ידי התובע, וכי עצם הגשת התביעה כלפיו (ואי הגשת תביעה כלפי אדם נוסף שהעיד בפני הועדה ואמר דברים ברוח דומה), נעוצה בסיבות פוליטיות של ראש המועצה (התובע מכחיש, עמ' 6 ש' 22-23). לשיטת הנתבע, התובע עצמו לא נפגע כלל מהאמירות והוא "נשלח" על ידי ראש המועצה להגיש את התביעה "ואף לא מן הנמנע שהתביעה הזאת ממומנת - בדרך זו או אחרת, עליה אמון ראש המועצה - מהקופה הציבורית" (סע' 5 לסיכומים). הנתבע טוען כי הגשת התביעה נגועה ב"חוסר תום לב משווע".   31. טענות מסוג זה יש לבחון בהקשר המשפטי הרלוונטי. הסוגיה שנבחנה עד כה היא שאלת קיומו של לשון הרע כלפי התובע. כפי שצוין לעיל, אני סבורה כי בחינת הטקסט מעלה שדבריו של הנתבע הוו לשון הרע כלפי התובע כהגדרת מונח זה בחוק, גם כאשר קוראים אותם (כפי שצריך) בתוך ההקשר הכולל, וערים לכך שטעונים רבים עוד יותר, וכבדי משקל, הועלו על ידי הנתבע כלפי ראש המועצה (ותהא אשר תהא המוטיבציה מאחורי הגשת התביעה).   הגנות 32. לאור המסקנה בדבר פרסומו של לשון הרע על ידי הנתבע כלפי התובע, יש לבחון האם עומדת לנתבע הגנה לפי חוק איסור לשון הרע.   33. בכתב ההגנה טען הנתבע בראש ובראשונה ובהדגשה, טענת "אמת דיברתי", היינו- טענת הגנה לפי סעיף 14 לחוק. כמו כן מפנה הנתבע להגנות לפי סעיפים 13(6) ו-15(4) לחוק.   נבחן תחילה את הטענות בענין פרסום מותר (סע' 13(6)), ובענין הגנת תום לב (סע' 15(4)).   פרסום מותר - סעיף 13(6) לחוק 34. סעיף 13(6) לחוק איסור לשון הרע קובע:   "13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (6) פרסום על ידי ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"   35. הנתבע אמר את דבריו תוך כדי דיון בו שימש כעד. ברם, אין עוד חולק כי הועדה אשר בפניה העיד הנתבע איננה ועדת חקירה כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה (ר' סע' 9 לסיכומי הנתבע), היינו - איננה ועדה אשר בענינה חלה הגנת סעיף 13(6) לחוק.   36. מדוע אפוא מפנה הנתבע לסעיף 13(6)?   עמדתו של הנתבע הינה כי כאדם מן הישוב, לא יכול היה לדעת ולא צריך היה לדעת "את האבחנה המשפטית" וכי סבר בתום לב כי מדובר בדיונים "סגורים", כי דבריו "מוגנים" ו"חסינים", וכי "מבחינתו דבריו היו חסויים".   37. לא מצאתי כי די בכך כדי להקים את היסודות הנדרשים על מנת לבוא תחת חסותה של הוראת סעיף 13(6). 38. במסגרת הוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, בחר המחוקק לתת משקל רב לפרסומם של "דברים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה" (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 596 (1975)). ההיתרים הגלומים בהוראות סעיף 13 הם בעלי אופי שונה מהגנות סעיפים 14 ו-15 ומכונים בהתאמה "הגנות מוחלטות" או "חסינויות" (דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל (2003); ע"פ (מחוזי חי') 2098/02 אעלימי נזאר, עו"ד נ' מדינת ישראל (2002), השופט עמית. השווה: דֵעות שהובעו בפסיקה, בעיקר בהקשר סעיף 13(5), באפשרות שמדובר בהגנה יחסית אשר תחת כנפיה לא יבואו התבטאויות מסוימות, ע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (2008). עיין גם: בש"א (שלום י-ם) 1510/09 דהאן נ' עו"ד חביליו (25.1.09)). 39. תחולת הוראות סעיף 13 לחוק קשורה לתוכנן של הוראות אלה ולחשיבותם של הערכים המוגנים על ידן. פרשנותן נעשית בהתאמה. התחולה אינה קשורה לשאלה האם מי שביצע את הפרסום סבר בתום לב כי הוא בא תחת כנפיהן. מפרסם אינו יכול להתגונן בטענה שהאמין בתום לב כי הפרסום נעשה בנסיבות סעיף 13, והשאלה האם נעשה הפרסום באחת מהחלופות שבסעיף 13 תוכרע על פי קנה מידה אובייקטיבי (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 191-193; ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 625 (1974)). לסוגיית תום הלב בהקשר זה, ככל שהיא מתקבלת ברמה העובדתית, יכול אולי להנתן משקל בשלב אחר של הדיון, דוגמת השלב בו נבחן הסעד הראוי למקרה.  40. כאמור לעיל, הועדה בה אמר הנתבע את דבריו, שהיא ועדה שמינה מנכ"ל משרד הפנים לבחינת שינוי מעמדה של מועצה מקומית לעירייה, אינה בגדר הועדות הבאות בגדרו של סעיף 13(6) לחוק.   לא נטען לפני (קל וחומר - הוכח), כי נוכח הרציונל בבסיס סעיף 13(6) לחוק יש מקום להרחיב את פרשנותו ותחולתו ולהביא תחת כנפיו גם עדות בפני הועדה בה נאמרו דבריו של הנתבע נשוא תביעה זו. משכך, איני מוצאת להדרש באופן כללי לשאלה זו, ליחס בין הגופים הנזכרים בסעיף 13(6) לבין הועדה בה נאמרו דברי הנתבע, ולאפשרות להרחיב את ההוראה באופן פסיקתי.   41. בנוסף לאמור, גם לגופו של ענין לא שוכנעתי כי הנתבע יכול היה להתבסס על הנחה שמדובר בדיוני ועדה "סגורים" וכי דבריו "חסינים", כמבואר להלן.   42. ראשית, הפרסום בעיתונות בענין הועדה (ת/2), אמנם נקט במלים "ועדת חקירה" אולם קרא לקבל את התייחסותם של המעוניינים בכך בכתב ולא כלל אינדיקציה לסודיות (הנתבע אף ציין כי לא ראה פרסום זה). מכתב ההזמנה שקיבל הנתבע (נספח 11 לכתב הגנתו), כולל לוח זמנים של הועדה, ומפריד מפורשות בין חלק דיון שהוא סגור (דיון פנימי של הועדה) לבין חלקים של שמיעת עמדות.   43. שנית, בפתח עדותו לפני הועדה, כאשר הנתבע בדק מי נמצא בחדר, נאמר לו מפורשות על ידי יו"ר הועדה כי "הוועדה הזו היא ועדה פתוחה" (ת/3 עמ' 37 ש' 41), הגם שהיתה נכונות, במקרה שנוכחות של אדם מסוים מפריעה לדובר, לבקש מאותו אדם למחול על זכותו ולא להיות נוכח בחדר בזמן אמירת הדברים (ת/3 עמ' 37-38). כל זאת, תוך שהנתבע ער מפורשות, ואף מציין, כי ידוע לו שהאדם שביקש כי יצא את החדר, "ישמע את זה אח"כ אין לי שום בעיה עם זה" (ת/3 עמ' 38 ש' 1-2). לשון אחר - הנתבע היה ער לחלוטין לכך שדבריו לא ישארו חסויים (גם אם העדיף שבעת אמירת הדברים, שחלקם אינם נוחים לאוזן, הקהל יהיה מוגבל).   44. שלישית, נתתי אמון הן בעדותו של מר יהב והן בעדותו של מר ג'ורג', לפיהן נכחו בישיבה השנייה ושמעו את אמירתו של הנתבע בענין זיוף פרוטוקול. אני מקבלת את עדותם בענינים בהם נחקרו ע"י ב"כ הנתבע ודוחה את טענת הנתבע לפיה מדובר בשתי עדויות שקר. עצם נוכחותם של מר יהב ומר ג'ורג' מעלה כי הדיונים לא היו סגורים, אף אם הנתבע חפץ שלא יהיה קהל רב בעת עדותו.   45. רביעית, כעולה מעלונים אשר הפיץ הנתבע ברחבי גבעת שמואל לאחר שמיעת העדים בתיק זה, הוא אינו קושר כלל בין הנחה של "דיונים סגורים" לבין העלאת הטענות אותן העלה נגד התובע (וכנגד גורמים אחרים).   במסגרת עלונים אלה, שצורפו כנספח לתצהירו של התובע מיום 4.11.08, שב הנתבע ומעלה כנגד ראש המועצה, אך גם במפורש ובמובהר כלפי התובע, טענות החוזרות על האמירות נשוא תביעה זו, ובכלל זה טענה כי התובע "זייף" פרוטוקול, תוגמל בנדיבות על חשבון הציבור, קשור ל"מעשי שחיתות" של ראש המועצה וכי התובע הוא אחד מכמה "פרזיטים" אשר "מעשיהם ומחדליהם - עלו לנו, ועוד יעלו, עשרות מליוני שקלים בשנה".   לאחר שעיינתי בחומר ושמעתי את עדותו של הנתבע אני סבורה (בהיפוכו של הביטוי הנפוץ) כי "כהיום כן אז" - הנתבע לא הסתמך על 'חסיון' עדותו בועדה כאשר העלה את טענותיו בענינו של התובע (ושל אחרים), ואין בטענתו זו כדי להקים לו הגנה לפי החוק.   הגנת תום לב - סעיף 15(4) לחוק 46. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובע:   "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"   47. הגנת סעיף 15(4) אינה חלה על הנתבע באמירותיו כלפי התובע נשוא תביעה זו (והטיעון אכן הובא בלשון רפה, יחסית). מקובל עלי כי אמירותיו של הנתבע כלפי התובע, התייחסו לפעולותיו של התובע במסגרת תפקיד ציבורי (סע' 25 לסיכומי הנתבע). אולם אמירות הנתבע אינן הבעת דיעה אלא הצבת טענות הנחזות כעובדתיות - זיוף פרוטוקול, הוראה לחתום על חשבוניות פיקטיביות, קבלת תשלומים שלא כדין.   לאבחנה בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה ר' למשל רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן" (2008); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (2006) פסק דינה של השופטת ארבל בסע' 12 וההפניות שם; ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 853-854 (1993); ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992).   48. הנתבע מזכיר התייחסות מיוחדת ולעתים מקלה, של הפסיקה, בענין התבטאויות בעניני ציבור ואנשי ציבור (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)). לא מצאתי כי יש בפסיקה כדי לסייע לנתבע בענין הגנת סעיף 15(4) ולו משום שטענותיו כלפי התובע הן עובדתיות בעליל. כפי שציין כב' הנשיא ברק, עמידותו של נפגע שהוא דמות ציבורית צריכה להיות גבוהה יותר כאשר "מתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי" אשר הנפגע במרכזו (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 570 (2004), ההדגשה הוספה). ור' גם: "הגנת תום הלב בסעיף 15(4) לחוק מבחינה בין אמירה פוגענית המציגה עובדות לבין אמירה פוגענית המביעה דעה כנגד איש ציבור" (ענין נודלמן). בהקשר הצגת עובדות, עולה שאלת "אמת הפרסום" על פי סעיף 14, אשר עשויה להוות הגנה אם מתלווה לה ענין ציבורי. לבחינת הגנה זו נעבור כעת.   אמת הפרסום - סעיף 14 לחוק 49. ההגנה המרכזית שהועלתה על ידי הנתבע ונדונה על ידי הצדדים, היא טענת "אמת דיברתי" (כלשון כתב ההגנה), הלוא היא הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.   50. סעיף 14 לחוק קובע:   "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."   51. אין למעשה מחלוקת כי ככל שהדברים שפורסמו הינם אמת, היה בהם ענין ציבורי נוכח נגיעתם לתפקודה של המועצה והטיפול בכספי ציבור. כבמקרים רבים הבאים בפני בית המשפט, השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היתה אמיתות הפרסום.   52. הנטל להוכחת אמת הפרסום מוטל על הנתבע, ומידת ההוכחה הנדרשת עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ענין נודלמן).   נבחן את שלוש הסוגיות על יסוד הראיות אשר באו לפנינו.   האמירה הראשונה - החשבוניות הפיקטיביות 53. האמירה צוטטה לעיל ולא נחזור על הדברים.   לתמיכת טענתו הנזכרת באמירה זו, מפנה הנתבע בפרט למזכר פנימי מתאריך 6.3.02 (נספח 1 לכתב ההגנה).   54. עיון במסמך אליו מפנה הנתבע מלמד, כי מדובר במזכר פנימי של הנתבע עצמו אל ראש המועצה. עצם העובדה שמדובר במסמך שיצא תחת ידיו של הנתבע, כבר מעלה קושי, ככל שההסתמכות היא על הדברים שרשם הוא עצמו, שהרי אדם אינו יכול להרים עצמו בשרוכי נעליו.   מכל מקום, באותו מזכר טוען הנתבע כי לאחר שאושרה חשבונית של חברת "צוות בטחון" על ידו ועל ידי ראש המועצה, נודע לו מפי המנכ"ל (התובע) שהסיורים אינם מתבצעים כלל. בשיחה עם הקב"ט, כך ממשיך המזכר, סירב זה לאשר את החשבונית על סיור שלא התבצע. כן כתוב במזכר, כי המנכ"ל (התובע), מסר לנתבע כי נודע לו שהסיורים אינם מתבצעים, מפיו של הקב"ט. המזכר מופנה אל ראש המועצה ומכותבים אליו המנכ"ל (התובע) והקב"ט.   55. העולה מן האמור ומעיון במזכר עצמו הינו כי ממסמך זה לא ניתן ללמוד שהתובע ידע, במועד בו העביר אל הנתבע חשבוניות לתשלום, שהסיורים נשוא החשבונית אינם מבוצעים. לפי לשונו של המזכר, לאחר אישור החשבוניות נודע לו על כך שהסיורים אינם מתבצעים. כן נכתב שלמנכ"ל עצמו נודע על הדבר מפיו של קצין הבטחון. לפי לשונו של המזכר, כל הדברים האלו נודעו לאחר אישור החשבונית הקודמת.   56. בדברים האמורים אין אפוא כדי לבסס את טענת הנתבע כלפי התובע כפי שהועלתה בפני הועדה וכפי שהוא מתאר אותה בכתב ההגנה - טענה לפיה התובע הורה לנתבע לאשר חשבוניות שהקב"ט אינו מוכן לאשר, ביודעו שהסיורים לא התקיימו ומתוך הכשלת הנתבע.   57. בשלב זה אוסיף כי על גבי מזכרו של הנתבע נרשם בכתב יד (שהוא, כך מסכימים הצדדים, כתב ידו של ראש המועצה), כי "מדובר בשמירה על אי שפיכת פסולת בניין" וכי "העניין מתבצע הלכה למעשה". הרישום בכתב ידו של ראש המועצה מסתיים במילה "לטיפולך".   הרישום בכתב ידו של ראש המועצה מופנה אל הנתבע. אין מכותבים נוספים. אין אינדיקציה אחרת כי הרישום הנוסף הועבר לתובע.   58. גם החלק הכתוב הנוסף במזכר (הרישום של ראש המועצה, אליו התייחסה ב"כ התובע במסגרת החקירה החוזרת כמזכר שני), אף הוא אינו מבסס עובדתית את הטענה שהועלתה כלפי התובע על ידי הנתבע במסגרת הישיבה בפני הועדה.   59. עד כאן - לגופה של הטענה. בשולי ענין זה (לטעמי), נמצאת שאלת קיומה של חקירה במשטרה בעת מתן העדות. התובע גורס שדבריו של הנתבע בענין "צוות בטחון" נאמרו בועדה חרף העובדה שהנתבע ידע כי תלונה שהגיש במשטרה נגד התובע בעניין זה, לא הביאה לפתיחתו של תיק פלילי נגד התובע, אף שנחקר בדבר עוד בספטמבר 2003 (כשנתיים וחצי קודם לישיבת הועדה).   הנתבע מצידו טען כי במועד בו ניתנה העדות בפני הועדה, טרם הסתיימה החקירה, שכן - אף שהתובע לא ידע זאת - התיק נפתח מחדש והיה בפרקליטות המדינה עקב ערר של הנתבע.   60. בחינת הציטוט אשר הובא מדברי הנתבע בענין זה, מעלה כי בהקשר הרלוונטי אמר הנתבע כי הגיש "הכל" למשטרה וכי "יש לי תלונה במשטרה מסודרת". בין הגשת תלונה לבין חקירת אדם כחשוד (סע' 8 לסיכומי התובע), עדיין יש פער, ולא בגין אמירה זו יש מקום למצוא את הנתבע חייב בדין. הנתבע עצמו ציין במקום אחר בפני הועדה (ת/3 עמ' 51), כי התלונה בענין "צוות בטחון" נגנזה, הגם שהגיש ערר. למען הסדר הטוב יאמר כי ברמה העובדתית נמצא לפנינו אישור משטרה לפיו לא נפתח תיק חקירה כנגד התובע בענין תלונה זו (ת/4) וכי ערר בענין זה נדחה (ת/16).   61. לאור כל האמור לגופה של הטענה, לא מצאתי שעומדת לנתבע - בעניין האמירה לגבי סוגיית החשבוניות הפיקטיביות כלפי התובע - הגנת אמת הפרסום אשר בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.   62. אין באמור כדי להכריע בטענת "החשבוניות הפיקטיביות" לגופה. המועצה המקומית הגישה בשנת 2003 תביעה אזרחית כנגד חברת צוות ביטחון וכנגד הנתבע בגין אותה פרשה, תביעה במסגרתה נטען כי הנתבע אישר תשלום סכומים מופרכים לחברה בגין עבודות שלא בוצעו. תביעה זו הסתיימה בינתיים, כאשר בכל הנוגע לנתבע, ביום בו אמורים היו להשמע העדים, הוסכם במסגרת הסדר גישור על דחיית התביעה ללא צו להוצאות (וסוכם כי מחצית מהאגרה שתושב, תועבר אל הנתבע) (נספח ב' לתצהיר הנתבע).   האמירה השנייה - "תגמול" התובע ע"י תנאי פרישה או העסקה שלא כדין 63. לגופה של האמירה השנייה - נשוב ונפנה לדברים כפי שצוטטו לעיל. 64. חלק מטעוני הצדדים, בשלב הגשת כתבי הטענות ושמיעת הראיות ואף בסיכומים, נגע לשאלת שימוש בתואר מנכ"ל המועצה המקומית (כאשר הנתבע טוען כי התובע היה "מזכיר" של המועצה המקומית ולא מנכ"ל, וכי ניתן לו תואר מנכ"ל על ידי ראש המועצה שלא כדין, שכן תואר של מנכ"ל ניתן לתת בעירייה בלבד ולא במועצה מקומית). כבר צוין לעיל, בסמוך לציטוט, כי הפסקה הרלוונטית נשמטה מציטוט הדברים המובאים בסיכומים כלשון הרע, גם אם היתה אליהם התייחסות בטיעון. הדגש, כאמור, היה באמירות הנתבע בענין תנאי פרישתו של התובע ובענין העסקתו לאחר מכן כיועץ חיצוני. משכך, כאמור, איני מוצאת לראות בסוגית תואר התפקיד עילה שיש להדרש אליה בתיק זה, ובהתאמה איני מוצאת להדרש לראיות בסוגיה צדדית זו (ובכלל זה לטענה כי כאשר פורסמה המשרה נשוא המחלוקת, ההתייחסות הייתה ל"מזכיר/מנכ"ל" (ת/5), הדרך בה תואר התפקיד בנוהלי משרד הפנים (ת/6), הדין כפי שמשתקף בחוזר מנכ"ל משרד הפנים לחודש דצמבר 2002 נספח ח' לתצהירו של הנתבע, ועוד).    65. באשר לטענות לגבי אי חוקיות תנאי הפרישה וההעסקה, שהן העיקר, נמצא כי בסיכומי הנתבע אין התייחסות ממשית לאמיתותן. ההתייחסות היחידה הינה בתגובה לסיכומי התובע (סע' 32 לסיכומי הנתבע), בעוד הנטל להוכחת הדברים מוטל על הנתבע. בכך לא סגי.   66. להסרת ספק אציין כי עיינתי בחומר שנפרש לפני ולא מצאתי כי די בתשתית שהובאה לפני כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבע להוכיח אמיתות הטענה לפיה התובע קיבל תנאים שלא כדין, ובפרט כי תנאים אלה ניתנו כ"גמול" על מעורבותו בשחיתות נטענת של ראש המועצה, בענין "צוות בטחון" או בענינים אחרים.   לא נסתרה טענת התובע כי תנאי פרישתו היו התנאים המקובלים ולא היה בהם תנאי או הטבה חריגה. הדברים אותם אמר הנתבע בישיבה הראשונה בעניין תנאי הפרישה, ברמה העובדתית, כאילו התובע קיבל תנאים של מי שפוטר על אף שפרש מרצונו, הם דברים עובדתיים שהתובע לא חלק עליהם והם כשלעצמם, אינם משום לשון הרע בדרך בה נאמרו (בעניין תנאי הפרישה ראה גם מכתבו של עו"ד וילצ'יק, ת/9, סעיף 13).   בהעדר התייחסות ממשית מצד הנתבע בסיכומיו לשאלת אמיתות העסקתו של התובע כיועץ חיצוני, לא אדרש לטעונים נוספים שעלו בשלבים השונים של הדיון בענין זה, לרבות טעונים לגבי המסמך ת/7 מיום 20.3.05 ולגבי מכתבו של עו"ד וילצ'יק, היועץ המשפטי של המועצה המקומית, אל משרד הפנים (ת/10, סע' 6 בפרט).   67. באשר לסיפא סע' 32 לסיכומי הנתבע נשוב ונאמר - גם אם לב טענות הנתבע הוא כלפי ראש המועצה, המעסיק, כאשר מצויין התובע כמי שקיבל לכאורה מעין "שלמונים" בדמות תנאים מפליגים על שיתוף פעולה נטען בהסתרת מעשים לא כשרים בעבר, לשון הרע מיוחס גם לתובע עצמו. אין הוכחה לטענות עובדתיות אלה, בודאי שלא הוכחה ברמה המתבקשת מרמת חומרתם.    האמירה השלישית -זיוף פרוטוקול ישיבת מליאת המועצה 68. האמירה השלישית, שאף היא צוטטה לעיל, נוגעת לזיוף (נטען), על ידי התובע, של פרוטוקול של ישיבת מליאת המועצה המקומית מיום 24.2.99.   69. לטענת הנתבע, לפי פרוטוקול אשר נכתב על ידי התובע (ת/13), הצעת החלטה של מליאת המועצה המקומית מיום 24.2.99 בעניין העסקתו של מר דוד שרוני, כללה את העסקתו של זה "במשרה מלאה" וכך גם נוסח ההחלטה עצמה.   אולם, טוען הנתבע, דברים אלו הינם כוזבים שכן לא כך נאמר בהצעת ההחלטה ובהחלטה כפי שאלו מופיעים בתמליל המלא של ישיבת מליאת המועצה המקומית מיום 24.2.99. עיקר הטיעון הוא כי בתמליל המלא אין התייחסות ל"משרה מלאה" וכי האישור של משרד הפנים כפי שניתן למועצה המקומית (מכתב מיום 16.6.98 נספח 7 לכתב ההגנה) התייחס למחצית משרה בלבד.   70. מהחומר שלפני עולה כי אישור משרד הפנים אכן ניתן למחצית המשרה עבור תפקיד מבקר המועצה. התובע העיד כי אכן כך הוא וכי האישור אשר ניתן להעסקתו של מר שרוני במשרה מלאה מתייחס למכלול ההעסקה, הכולל לא רק את תפקיד מבקר פנים אלא גם את תפקיד נציב הקבילות של המועצה. משכך, כך העיד התובע, הגיעה משרתו של מר שרוני לכדי משרה מלאה (וזאת אף שלשיטתו, כללה משרתו למעשה היקף העולה על משרה שלמה).   71. השאלה העומדת לפני מתייחסת להבדל בין התמליל (במ/1) לבין הדרך בה כתוב הפרוטוקול המתומצת נספח ת/13. לאחר שעיינתי בשני המסמכים, אני סבורה, כי גם בהעדר זהות מילולית (ואין צורך בזהות מילולית, שאם לא כן לא היה מקום לפרוטוקול נוסף מעבר לתמליל), משקף הפרוטוקול בעניין העסקתו של מר שרוני את מהותן של ההצעה ושל ההחלטה והוא רחוק מלהיות "זיוף". פרט לעצם ההשוואה בין המסמכים, אני מוצאת לנכון לתת משקל לכך שפרוטוקול הישיבה הועבר להערותיהם של הנוכחים במליאת הישיבה, כי בין הנוכחים היו גם עורכי דין (ובהם גם בא כוחו של הנתבע דהיום), וכי איש לא סבר שקיים הבדל בין הפרוטוקול לבין התמליל אשר יש להעיר בגינו דבר וחצי דבר (ולענין סע' 39 לסיכומי הנתבע יוער כי לצורך הבדל בין תמליל לבין פרוטוקול, אין צורך בידיעה לגבי תכתובת נוספת).   עוד יצויין כי התיק אשר נפתח במשטרה עקב תלונת הנתבע בענין זה, נסגר בשל העדר אשמה פלילית (ת/12 ות/17).   72. לגבי קיומה של חקירת משטרה בזמן אמירת הדברים - החומר הראייתי מלמד כי התלונה נסגרה בהעדר אשמה ביום 19.1.06, היינו - קודם לאמירת הדברים בועדה וכי לא הוגש ערר בענין זה (ת/12 ות/17). ניתן להעריך כי הנתבע ידע על הדברים בעת שאמר את דבריו. זאת בין השאר, לפי שידע לציין בפני חברי הועדה את סטטוס התיקים, ואף ציין כי שלוש מתלונותיו נגנזו (ת/3 עמ' 51). עוד ניתן להעריך, כי ידיעה על גניזת התיק מהעדר אשמה, לא היתה מונעת את הנתבע מלומר את הדברים, כפי שהוא ממשיך ומפרסמם גם כיום, לאחר ואף שהוא יודע על סגירה מחוסר אשמה. מכל מקום, שאלת ידיעתו של הנתבע נותרה בגדר הערכה ולא מצאתי לתת לה משקל ממשי בהכרעה בתיק.   73. לאור האמור, הגנת סעיף 14 אינה חלה על דבריו של הנתבע כלפי התובע בענין זיופו הנטען של פרוטוקול.    הסעד 74. משנמצא כי הנתבע הוציא לשון הרע על התובע וכי אין עומדת לו הגנה, יש להדרש לשאלת הסעד.   "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק)."   רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001) ("ענין אמר"), בעמ' 525.   75. כבכל אחד משלבי החוק, גם בחינת הסעד אותו מבקש תובע לפי חוק איסור לשון הרע, נעשית במסגרת האיזונים הכלליים בין זכויות היסוד. "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות והן על קביעת הסעד הננקט כאשר מתגבשת האחריות (ענין אמר, עמ' 520; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (2006) פסק דינה של השופטת ארבל, סע' 24). לניתוח נרחב של תכליות הפיצוי בגין לשון הרע והשיקולים להקל ולהחמיר, ר' ענין נודלמן, סע' 50 ואילך.   76. במקרה שלפנינו, במסגרת השיקולים השונים בענין הסעד, ניתן לתת את הדעת לכך שלא הוכחו נזק או פגיעה בפועל נכון למועד שמיעת הראיות. בכל הנוגע לגבעת שמואל, חזר התובע לאותו תפקיד למעשה. בכל הנוגע לאובדן הכנסה ברשויות מקומיות אחרות, קיימת לפנינו אך אמירה כללית במהלך החקירה הנגדית, ללא פרטים, קל וחומר אסמכתאות. פרט לאמירתו של התובע, אין כל אינדיקציה כי היתה לדברים שנאמרו בועדה (שיש בהם אכן פוטנציאל מזיק), השפעה של ממש.   77. בשלב ובהקשר זה ניתן להזכיר את טענות הנתבע בענין חוסר תום לב בהגשת התביעה והגורם האמיתי העומד לשיטתו מאחוריה (ראש המועצה). תהא נכונותן וסבירותן של טענות אלה אשר תהא (ולא שוכנעתי בנכונותן), אין הן פוגעות בזכותו של התובע לנסות להפרע ממי שהוא סבור שחב כלפיו בדין (ולא להגיש תביעה נגד אחרים, גם אם קיימת לו עילה כלפיהם). במקביל, הפן העובדתי לפיו לא הוכח נזק בפועל (שהוא אחד הבסיסים לטענת הנתבע בענין תום לב), מהווה שיקול בקביעת הסעד, כמבואר לעיל.   78. ניתן לתת את הדעת לכך שדבריו של הנתבע נאמרו בהקשר ציבורי פוליטי, שהוא הקשר שנמצא "בלב-ליבו של חופש הביטוי" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (2006), פסק דינו של כב' השופט ריבלין, בסע' 16), ולשיקולים הנוגדים בקביעת שיעור פיצוי כנזכר בענין נודלמן (הגם שיש להבחין היטב בין אופיו הציבורי של תפקידו של התובע לבין מעמדו של הציבורי של הנפגע בענין נודלמן, ולקחת גם אבחנה זו בחשבון). 79. לא מצאתי לתת משקל לטענת התובע בכתב התביעה (סע' 23) כי לא היתה לו הזדמנות להתגונן מפני הפרסום או להשיב על הדברים. במהלך החקירה הנגדית, אמר התובע כי פנה בכתב לחברי הועדה (עמ' 28 ש' 10-11) ואף כי הופיע, לבקשתו, בפני חברי הועדה ומסר תגובתו לדבריו של הנתבע (עמ' 5 ש' 13-19). דברים אלה לא הופיעו בכתב התביעה או בתצהיר, אינם מגובים במסמך כלשהיא, וככל שהם נכונים, אין הם מתיישבים עם הנטען בכתב התביעה (סע' 23) ויש בהם אינדיקציה לקיום הזדמנות לצמצום נזקים. 80. בנוסף, לא מצאתי לתת משקל ממשי לטענות התובע כי הנתבע "רודף" גורמים שונים במועצה המקומית מאז פיטוריו ממנה, מצרכי נקם. אם וככל שהיה מוכח כי דבריו של הנתבע מוגנים או חסינים לפי איזו מהוראות חוק איסור לשון הרע, לא היה מקום לחייבו בדין, תהא אשר תהא המוטיבציה באמירת הדברים.   81. לצד החומרה, יש לראות תחילה את אופיים של הדברים אשר נאמרו ונאמרים על ידי הנתבע כלפי התובע, בפרט כאשר ניכר כי הוא אינו בורר מילותיו, גם לאחר שתשומת ליבו מוסבת לחומרת הדברים כלפי גורמים שאינם ראש המועצה, וגם כאשר הדברים אינם נאמרים בעידנא דריתחא. 82. כן ניתן לתת את הדעת לכך שהסוגיות שהועלו על ידי הנתבע אינן בליבה של השאלה שהייתה תלויה ועומדת בפני הועדה (גם אם הועדה איפשרה לכל הדוברים להעיד כרצונם בכל נושא), וכן שהנתבע דחה את נסיונות הועדה למקדו בטעוניו. ר' למשל: "ד"ר נילי שחורי: אנחנו יכולים לחזור ברשותך לדברים שאתה, מעבר לטענות שיש לך על התנהלות האישית של ראש הרשות. העבודה הזו היא בסופו של דבר ועדה לבדיקה האם יש מקום לתת לגבעת שמואל מעמד של עיר." (ת/3, עמ' 44 ש' 41- עמ' 45 ש' 19). ור': "דב גזית-יו"ר: מה שניסתה ד"ר שחורי לומר לך, ואני אומר את זה כדי שזה ישמע. תאמר כל אשר על לבך, ואם אתה חושב שזה קשור לענין שאנחנו יושבים פה אנחנו נשמע את זה בכבוד, ונקבל כל מסמך שאתה תיתן לנו. אין לנו שום יכולת, שום יכולת לבדוק דברים שנמצאים בחקירות משטרה....ויותר מכך, ואני אומר את זה חד וחלק, זה לא קשור ישירות, אני אומר ישירות, לעניין שאנחנו יושבים פה.....נטיית לבי בועדות שאני יושב זה באמת לתת למי שמופיע בפנינו את הכבוד להביע את כל אשר על ליבו....גם משרד הפנים לא ינקוט שום צעד עד שלא תהיה הרשעה בדין של נבחר ציבור....יש פה המון דברים שאיך אומרים, הם חשובים אני לא מזלזל באף פסיק ממה שאמרת.....אבל אני אומר עוד פעם, אני מנסה לבדוק, היא כמעט בדיקה, היא לא בדיקה טכנית, אני אשתמש במונח טכני, אבל היא לא בדיקה טכנית, האם יש סיכוי או צורך או יש נכונות, או בכלל יש הגיון, להפוך את גבעת שמואל מרמת מועצה לעיר." (ת/3 עמ' 52 ש' 45 - עמ' 53 ש' 49). וכן: "מר זמיר אגוזי: אני מקווה שאתם אולי שמעתם דברים שלא ידעתם עליהם עד עכשיו, אני חושב ככה. דב גזית, יו"ר: את האמת שגם לא חיפשנו חלק מהדברים שנאמרו פה מפני שכפי שאמרתי קודם ואני חוזר ואומר ושוב כדי שיופיע בפרוטוקול...אנחנו באים לבדוק נתונים טכניים האם גבעת שמואל ראויה או צריכה או אפשרי שתיהפך ממועצה מקומית לעיר, ומה החלופות." (ת/3 עמ' 64 ש' 39 - עמ' 65 ש' 3). 83. בענין הקשר בין טעוניו לבין תפקיד הועדה, טען הנתבע כי אין להפקיר עיר בידי מי שחשוד בשחיתות או פלילים (סעיף 21 לכתב ההגנה). הנתבע העיד כי אמר לועדה באופן מפורש שאין לו התנגדות שגבעת שמואל תהפוך לעיר "אבל לא בניהול המושחת הקיים בראשותו של זמיר בן ארי והבכירים המשת"פים שלו" (עמ' 45 ש' 24-26). ספק אם יש בטיעון זה הצדקה או קישור ישירים די הצורך לעבודתה של הועדה. בטוחתני שהנתבע אינו סבור כי מועצה מקומית ניתן להפקיר בידי מי שחשוד בשחיתות או בפלילים. הנתבע עצמו מעיד כי הקדיש שנים למלחמת חרמה בשחיתות שבה מנוהלת המועצה המקומית, וזאת ללא שהנתבע קשר זאת לשאלה האם מדובר במועצה מקומית או בעיריה. ניכר שהנתבע, אשר מאשר כי פנה למשטרה ולמשרד הפנים עוד קודם להופעותיו לפני הועדה, בתלונות שונות בעניין שחיתות נטענת במועצה המקומית, סבר כי כאשר קיימת במה הקשורה למשרד ממשלתי (גם אם אינו יודע את המנדט שניתן לה, ר' ת/3 בעמ' 37), גם אם מדובר בנושא כמו הפיכתה של גבעת שמואל לעיר, וגם אם חברי הועדה מנסים שוב ושוב למקדו, יש מקום לנצל את הבמה לשם העלאת טענותיו, ובהרחבה.  84. בנוסף נזכור כי הנתבע ממשיך לעמוד מאחורי הטענות שהעלה. הוא לא חזר מדבריו כהוא זה, ודאי שלא התנצל. הנתבע עמד מאחורי הדברים במהלך הדיון, ובמקביל היתמם בענין פרשנותם (ר' לעיל, בענין הקשר בין התגמול לבין טענות אחרות). זאת, כאשר לכל הפחות בענין טענת זיוף הפרוטוקול, הנתבע עושה כן אף שהוא יודע כי הטענה נדחתה על ידי הרשויות והתיק נסגר בהעדר אשמה.   כמו כן הנתבע בחר לחזור על טענותיו כלפי התובע, בהדגשה, במהלך ניהולו של תיק זה, הן בכתבי הטענות ובעדות והן בפרסומים במסמכים שהופצו ברחבי גבעת שמואל, לאחר שמיעת העדים.   כפי שנזכר לעיל, בעלונים שהנתבע אינו מכחיש כי יצאו תחת ידו (בש"א 178872/08), שב הנתבע ומעלה כנגד ראש המועצה, אך גם במפורש ובמובהר כלפי התובע, טענות אשר לכל הפחות חוזרות על האמירות נשוא תביעה זו. להתנהגות הנתבע כשיקול ר' למשל ענין אמר בעמ' 525, ענין נודלמן, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 222, 244 (1973). 85. באשר לטענות בענין שיעורו של פיצוי ללא הוכחת נזק, אעיר כי האסמכתאות אליהן הפנה התובע בסיכומיו (סע' 52) אינן רלוונטיות, באשר בשני המקרים שנזכרו נקבע מפורשות כי הוכח קיומו של נזק (ת"א (מחוזי ת"א) 1714/97 ד"ר ניסנקורן נ' וילדר (2004) - "אכן הוכח כי נגרם נזק לתובע"; ע"א (מחוזי ת"א) 1145/95 אמסלם נ' קליין (1997) "הוכח אף הוכח קיומו של נזק").   86. לאחר שנתתי דעתי למכלול טעוני הצדדים והשיקולים השונים, אני מוצאת לחייב את הנתבע כלפי התובע בגין האמירות המהוות לשון הרע בשתי ישיבות הועדה, בסך של 40,000 ₪.   87. לקראת סיום אשוב ואציין כי גם אם מטרתו העיקרית של הנתבע היא ראש המועצה (דאז), מר בן ארי, הרי כאשר הנתבע מעלה בדרכו טענות כלפי אנשים נוספים, עליו לצאת מתוך נקודת הנחה כי לפרסומים שנעשים על ידו תדירות ובהרחבה, יכולה להיות משמעות משפטית, ויש לבחון היטב קודם לכל פרסום האם אכן אלה הדברים שיש לאמרם, בזו הדרך, ובאלה הנסיבות. במקרה שלפני, לאור מכלול הנסיבות, לא אוכל לומר כי הנתבע בחר ושקל את הדברים אותם מצא לפרסם כלפי התובע או כי נתן דעתו כדבעי להשלכות מעשיו ודבריו כלפי גורמים הנזכרים באמירותיו.   ביקורת ציבורית ובדיקת התנהלות ציבורית הן דבר חשוב שיש לחזקו, אולם אין הדבר משום מתן רשות בלתי מוגבלת להעלאת טענות עובדתיות ללא ביסוס ראוי ובלשון גורפת ובוטה. גם אם מבחינת הנתבע, התובע הוא משום "לוואי" לעיקר, יש לזכור כי מדובר באדם שיש לו, כלכל אדם בהיקף כזה או אחר, זכות לשם טוב, ועל זכות זו יש להגן בהיקף ובמידה הקבועים בדין. אמירותיו של הנתבע כלפי התובע, חורגות לטעמי מתחום הביטוי עליו מצא המחוקק להגן. בניגוד לנרמז (ויותר מכך) בסיכומי הנתבע (למשל, סע' 16, ורישא סע' 25) דברי הנתבע לפני הועדה לא שיקפו רק הגשת תלונות (שלשיטת הנתבע היו מוצדקות). הנסיון להציג את הדברים בדרך (מתונה) זו הוא מובן, אך חוטא לרוח הקשה בהרבה אשר באה לידי ביטוי בפרוטוקולים, כמו גם במכלול התנהלות הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בחומר הראייתי. 88. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני  (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)). 89. הנתבע מחוייב כלפי התובע בסך הנזכר בסע' 86 לעיל. כמו כן מחוייב הנתבע כלפי התובע בסך (נומינלי) של 4,000 ₪ כהשתתפות בהוצאות אגרה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצרוף מע"מ.עדותדיוןלשון הרע / הוצאת דיבה