לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט:

מבוא

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

2. התובע הוא עורך דין במקצועו. התובע ייצג ועודנו מייצג בתביעה אחרת, עורכת דין בשם אליענה רובין- בלייר (להלן: "עו"ד בלייר"). התביעה האחרת מתנהלת בגדרו של ת.א. (ת"א) 23666/06 (להלן: "התביעה האחרת"), והתובעת שם היא הנתבעת שבפניי. התביעה האחרת הוגשה על ידי הנתבעת שבפניי נגד האפוטרופוסים שמונו לאימה המנוחה ונגד היועצת המשפטית של אחד האפוטרופוסים, היא עו"ד בלייר, ובגדרה נדרשים הנתבעים ליתן חשבונות בקשר לאופן בו ניהלו את נכסי אימה המנוחה של הנתבעת.

3. הנתבעת היא תושבת גרמניה מאז שנת 1972, ועובדת כספרנית בספריית אוניברסיטת פרנקפורט שעל הנהר מיין.

4. ביום 8.2.2008 נתקבל במשרדי התובע מכתב ששיגרה אליו הנתבעת. המכתב נכתב בכתב יד והוא מחזיק 33 עמודים. בעמוד הראשון כותבת הנתבעת לתובע ולעורך דין נוסף בשם עופר קאופמן, את הדברים הבאים:

"ל"עורך הדין" שטיין אהוד שלום!
מצפלינסקי שרה בענין תביעתי כנגד גנבי ש.פ.ר. אתם רואים את המרכאות ל"עורך- הדין" כך שאני מקווה שאתה ועו"ד קאופמן, תגישו מיד נגדי תביעה בענין הפצת "לשון הרע" ... הרי גם עורכת הדין אליענה רובין בלאייר צילצלה לעו"ד גריידי, יום לאחר ששלחתי לה את המכתב עם הכותרת לגנבת עו"ד אליענה ... שהיא תגיש נגדי תביעה משפטית בענין "לשון הרע", אבל אני מחכה כבר חודשים שסוף סוף תבוא התביעה הזאת, אבל היא לא קיימת?? למה??
עכשיו אתם שלושתכם שטיין, קאופמן ורובין בלאייר, יכולים להגיש נגדי תביעה בענין לשון הרע. בבקשה כמה שיותר מהר.
עו"ד קאופמן ואתה שניכם אם מסתכלים עליכם, אתם עושים רושם טוב. האליטה המשפטית האשכנזית של מדינת ישראל, אבל אתם בעצם שקרנים נוראיים." (ההדגשות בקו הן במקור).

בעמוד 30 למכתב כותבת הנתבעת:

"ואתם שטיין וקאופמן "האליטה המשפטית האשכנזית" של מדינת ישראל, יש לכם שפה של נסראללה וכל יתר פעילי חמאס ואל-פתח."

בעקבות דברים אלה, הוגשה התביעה שבפניי.

5. התובע טוען כי דברים בוטים אלה של הנתבעת כלפיו מהווים פרסום לשון הרע שכן השימוש במרכאות לתיאור מקצועו כעורך דין, כינויו "שקרן נוראי" והשוואתו לנסראללה ולפעילי החמאס והפתח מהווים השפלה זדונית ופגיעה במשלח ידו ועיסוקו. התובע מציין כי המכתב נשלח לאדם נוסף, הוא עו"ד קאופמן, ובנוסף הגיע לידיעתם של עובדי משרדו של התובע, ובכך התקיים יסוד הפרסום הנדרש לצורך הטלת חבות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

התובע מציין כי הנתבעת מעולם לא חזרה בה מן הדברים החמורים שכתבה עליו, גם לא בעת חקירתה הנגדית בשלב שמיעת הראיות.

התובע טוען כי לא עומדת לנתבעת איזה מבין ההגנות המפורטות בחוק.

6. בא כוחה של הנתבעת טוען בסיכומיו כי התובע הוא עורך דין מנוסה ויש לשער שנתקל במרוצת השנים בביטויים חריפים יותר שהוטחו ביחס ללקוחות שהוא מייצג.

בא כוחה של הנתבעת מוסיף וטוען כי תוכנו של המכתב אינו מהווה לשון הרע, שכן לא תחושת העלבון האישית של הנפגע היא שקובעת, ומדובר למעשה בהבעת מורת רוח מצידה של הנתבעת בענין סגנון ניהול התביעה האחרת. לטענתו, יש לקרוא את המכתב בשלמותו על מנת להבין את ההקשר בו נאמרו הביטויים הפוגעים.

עוד טוען בא כוחה של הנתבעת כי לא התקיים בעניננו יסוד הפרסום, שכן המכתב נשלח לתובע בדואר רשום, והוא ממוען אליו בלבד. על כן, המכתב לא היה אמור להיות גלוי לעיניהם של אחרים. לדבריו, לא הוכח שהמכתב נשלח בפועל גם לעו"ד קאופמן ולא הוכח שאיזה מבין מזכירותיו של התובע קראה בפועל את המכתב. גם אם המזכירות קראו את המכתב, לא היה זה מתפקידן ולכן אין המדובר בפרסום אסור.

בא כוחה של הנתבעת מוסיף וטוען כי הנתבעת אמרה אמת כאשר התברר לה שהתובע טוען טענות שאין להן כל יסוד משפטי מתוך כוונה להתישה (הכוונה לטענת התיישנות שהועלתה בכתב ההגנה שניסח התובע עבור מרשתו, עו"ד בלייר), ולכך גם התכוונה עת השוותה את התובע למי שמשתמש בשפה של נסראללה.

בא כוחה של הנתבעת טוען עוד כי עומדות לנתבעת ההגנות הבאות לפי החוק: פרסום מותר על ידי בעל דין תוך כדי דיון לפי ס' 13(5) לחוק, חובה חוקית ומוסרית לעשות את הפרסום לפי ס' 15(2) לחוק, הגנה על ענין אישי כשר לפי ס' 15(3) לחוק, הבעת דעה לפי ס' 15(5) לחוק ופרסום שנועד להכחיש לשון הרע לפי ס' 15(10) לחוק.

לבסוף, טוען בא כוחה של הנתבעת כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו.

7. הנתבעת, שלא היתה מרוצה מסיכומיו הענייניים של בא כוחה, שיגרה לבית המשפט באמצעות מכשיר הפקסימיליה כתב סיכומים משל עצמה, ובפתח הדברים לא חסכה את שבט לשונה מבא כוחה, באילו המילים:

"הבעת הפנים שלך [של בית המשפט- ח.ב.] ... היתה ברורה לגמרי. אתה שאלת את עצמך, איך זה יכול להיות שעורך- דין, כבן 60, בצלאל הוכמן, כל כך גרוע בשאלות שלו ... אבל עוה"ד הוכמן, אפילו לא מסביר למה הוא שואל ושואל את השאלות האלה. שלא לדבר על זה, שהנימוק הזה- כל כך הרבה עבודה ודואר במשרד- הוא לא הנימוק הנכון. ... וכל השטויות האלה, שכותב עוה"ד הוכמן ... גם הם מוזרים מאוד".

לגופו של ענין טוענת הנתבעת כי אסור היה לעובדי משרדו של התובע לעיין במכתב שנשלח לתובע עצמו, ואם היא היתה נוהגת לקרוא חומר שנשלח לממונה עליה בספריה, היו מפטרים אותה מעבודתה.

הנתבעת מאשרת כי אכן שלחה את המכתב גם לעו"ד קאופמן ולכן טיעונו של בא כוחה, לפיו התובע לא הוכיח כי המכתב אכן נשלח גם לעו"ד קאופמן הוא "שטות".

לטענתה, ההגנה האמיתית היא שעמותת ש.פ.ר (הנמנית על הנתבעים בתביעה האחרת) היא "מאפיה" שגנבה כספים מאנשים רבים. הנתבעת ממשיכה ומגוללת על פני עמודים רבים את שלל טענותיה נגד עמותת ש.פ.ר ונגד עורכי דין קודמים שייצגו אותה בעת שהתביעה האחרת התבררה בבית המשפט לעניני משפחה, קודם שהועברה לבית משפט השלום.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי תביעה שהגישה בעבר נגד עורך דין אחר שלה נדחתה מחמת התיישנות שכן "השופטים מהר מאוד מגינים על עורכי- דין, חברים שלהם למקצוע."

במועד מאוחר יותר הוסיפה הנתבעת ושיגרה מכתב נוסף לבית המשפט, ובו גוללה את טענותיה נגד בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלא איפשר לה לתקן את התביעה האחרת וציינה כי היא "מזועזעת מהדרך שהדיון נוהל". הנתבעת הוסיפה וציינה כי עמותת ש.פ.ר. היא מאפיה אבל "השופטים לא רוצים לדעת מזאת, כי המדובר בעורכי דין שגנבו אצל חסויים."

האם היה פרסום לשון הרע?

8. השאלה הראשונה המצריכה הכרעה היא האם הדברים שכתבה הנתבעת על התובע מהווים לשון הרע נגדו.

ס' 1 לחוק קובע כי לשון הרע הוא, בין השאר, דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, או לפגוע במשלח ידו של אדם.

אין ספק שכינויו של אדם בכלל, ועורך דין בפרט, בשם "שקרן נוראי", כמו גם השוואת השפה בה הוא משתמש לשפתם של צוררי ישראל כמו נסראללה ופעילי חמס ופתח, כפי שעשתה הנתבעת, מהווים לשון הרע לגביו, משום שהדבר עלול להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. הדברים ברורים מאליהם ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. אכן, מדובר במבחן אובייקטיבי, ולא תחושת העלבון הסובייקטיבי של הנפגע היא שקובעת, אך גם מבחן אובייקטיבי, קרי, מבחנם של הדברים בעיני האדם הסביר, מביא למסקנה כי מדובר בדיבה של ממש. גם אם קוראים את מלוא 33 עמודי המכתב ששלחה הנתבעת לתובע ולעו"ד קאופמן, כפי שמציע לעשות בא כוחה, כדי לראות את הדברים בהקשר הכללי בו נאמרו, המסקנה האמורה לא משתנה, וההקשר הכללי של הדברים איננו שולל את קיומה של הדיבה. גם הצבת מרכאות לצד תוארו של התובע כעורך דין, היא צעד שללא ספק נועד להשפילו ולבזותו ולרמוז כי הוא אינו זכאי להתהדר בתואר של עורך דין.

9. השאלה הבאה המצריכה הכרעה היא האם היה כאן "פרסום" כמשמעו בחוק.

לענין זה מבחין החוק בין פרסום בעל פה, לגביו נדרש שיהיה מיועד לאדם זולת הנפגע וגם יגיע בפועל לאותו אדם (ראה ס' 2(ב)(1) לחוק), לבין פרסום בכתב, שאז אין צורך שהפרסום יהיה מיועד לאדם זולת הנפגע ובלבד ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." (ראה ס' 2(ב)(2) לחוק).

במקרה דנן, אין חולק כי המכתב נשלח לאדם נוסף זולת התובע, והכוונה לעו"ד עופר קאופמן (הנתבעת טרחה לאשר זאת בסיכומים ששלחה בעצמה לבית המשפט). די בכך כדי לגבש את יסוד הפרסום הנדרש לשם הטלת חבות על פי החוק.

בנוסף, עצם העובדה שהמכתב נשלח בדואר רשום והיה ממוען לתובע עצמו, ולא למי מעובדי משרדו, אינה שוללת את יסוד הפרסום, שכן המבחן לענין זה הוא האם הכתב עלול היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם אחר זולת הנפגע. כאשר שולחים מכתב לעורך דין במשרדו, אפילו בדואר רשום, סביר מאוד להניח כי מזכירתו של עורך הדין תפתח עבורו את המכתב, ואגב כך היא עלולה להחשף לדברי הדיבה הכלולים בו. כפי שצויין קודם, בעניננו, מקצת מהדיבה פורסמה בעמודו הראשון של המכתב, כך שהמזכירה לא היתה אמורה לקרוא גם את הדיבה הכלולה בע' 30 של המכתב, על מנת שיתקיים יסוד הפרסום. בנוסף, דווקא הדיבה הכלולה בעמודו הראשון של המכתב, עלולה היתה לעורר את סקרנותה של המזכירה ולעודד אותה לקרוא את כל עמודי המסמך, באשר ניכר היה לעין שאין המדובר בעוד אחד מבין המכתבים השגרתיים שעורך דין מקבל במסגרת עבודתו הרגילה. מכל מקום, גם אם איש מלבד התובע לא קרא בפועל את המסמך, אין בכך כדי לשלול את העובדה שמדובר בפרסום כמשמעו בחוק, שכן פרסום כזה יכול להתקיים גם אם איש זולת הנפגע לא ראה את הפרסום, ובלבד שהוא עלול היה להגיע לידיעתו של אדם נוסף זולת הנפגע.

10. סיכומו של דבר, מכתבה של הנתבעת מהווה פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק.

האם עומדת לנתבעת הגנת פרסום מותר לפי ס' 13(5) לחוק?

11. ס' 13(5) לחוק קובע כי:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ... פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

הנתבעת טוענת כי המכתב מהווה פרסום על ידי בעל דין שנעשה תוך כדי דיון בתביעה האחרת, ולכן עומדת לה הגנת ס' 13(5) לחוק.

12. בתי המשפט העניקו פרשנות מרחיבה להוראת ס' 13(5) לחוק, והחילו אותה גם על פרסומים הנעשים מחוץ לאולמו של בית המשפט. כך למשל, פרסום במסגרת סיכומים בכתב הוכר כפרסום תוך כדי הדיון. יחד עם זאת, ההגנה חלה "על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (דברי כב' השופט ברנזון בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח (2) 620, 624. ההדגשה אינה במקור; ראה גם רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (1998) - ). משמע, הפרסום צריך להיות נדרש במסגרת ניהול המשפט ולקדם בצורה כלשהי את ההליך המשפטי (ראה גם עמדתו של כב' השופט שטרוזמן בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' עו"ד טריינין גורן, (1993) פ"מ תשנ"ד(1) 441). ואכן, בפרשת ע"א 6356/99 חטר ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, נקבע כי ס' 13(5) מקנה חסינות מוחלטת לנושא משרה מעין שיפוטית ובלבד שהפרסום נעשה במסגרת מילוי תפקידו וישנה זיקה בין הפרסום לבין מילוי התפקיד. לעומת זאת, החסינות אינה חלה מקום שלא מתקיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין מילוי התפקיד. על דרך ההיקש, והואיל ומדובר בחלופה אחרת של אותו ס' 13(5) לחוק, ניתן לסבור כי גם בעל דין זכאי לחסינות מוחלטת בגין פרסומים הנעשים תוך כדי המשפט, ובלבד שישנה זיקה ממשית בין תוכן הפרסום לבין ההליך. ברוח זו נפסק בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' עו"ד טריינין גורן, (1993) פ"מ תשנ"ד(1) 441 כי לא תחול הגנה על פרסום תוך כדי דיון כאשר הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל. עוד נפסק באותו ענין כי "הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב בכתב טענתו, או במסמך אחר ... דברי נאצה על יריבו ... ללא חשש מפני חיוב בפיצויים על-פי חוק איסור לשון הרע."

הגישות השונות הקיימות בענין זה פורטו בהרחבה בפסק הדין ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נ' לב , וכדברי כב' השופט קובי ורדי:

" ... לפי הגישה השניה בה מצדד המשיב, מדובר בחסינות לאמירה "תוך כדי הדיון", אך יש צורך בזיקה בין האמירה לבין הדיון באופן שהאמירה תהיה כרוכה בתפקיד. כך, עורך דין יוכל לומר דברים שיש בהם לכאורה פרסום לשון הרע, רק אם נאמרו במילוי תפקידו כעורך דין ויש להם קשר לדיון המתנהל וזאת גם אם האמירה נאמרה בכתבי הטענות, בסיום הדיון או במסמכים לפני או אחרי הדיון, כך שלא תותר אמירה שלוחת רסן פוגענית ובוטה שנאמרה כמו אמירה שנאמרה ברשע ו/או בזדון. אני אישית נוטה לקבלת הגישה השניה. ... מהו אותו פרסום "תוך כדי דיון"? לכאורה לפי הפסיקה שסקרתי מדובר במבחן פונקציונאלי הבוחן זיקה וקשר לדיון (גם אם רחוק). לא מדובר בבחינה של מקום הדיון וקביעת החסינות לפי המקום, דהיינו לא מדובר בחסינות מוחלטת לכל מה שנאמר באולם בית המשפט גם אם מדובר בגידופים, האשמות ונאצות שאינם קשורים לתיק הנדון. כך גם לא מדובר בקביעה שאין חסינות גם אם מדובר בפרסומים שנעשו לאחר הדיון, מחוץ לאולם או במכתבים אך קשורים לדיון. המבחן לטעמי לכאורה אינו לפי המקום אלא פונקציונאלי לפי הענין. דהיינו "תוך כדי הדיון" הכוונה, כפי שנקבע בפס"ד חטר ישי, שיש זיקה ממשית לדיון, ושהדברים כרוכים במילוי התפקיד, וכפי שנקבע בפסיקה שסקרתי, כך גם לגבי הליכים ומסמכים בכתב שרואים בהם חלק מהדיון כיוון שיש להם קשר וזיקה לדיון. זאת תוך מתן פרשנות רחבה לענין הזיקה הנדרשת, באופן שתביא לידי ביטוי את הכוונה להקנות חסינות רחבה, כשהקשר איננו למקום וזמן הדיון אלא לזיקה לדיון. ברגע שיש זיקה לדיון, במובן הנ"ל, החסינות הינה מוחלטת."

יצויין כי בפרשת רסקין הנ"ל, עמד על הפרק פרסום שנעשה תוך כדי חקירתו הנגדית של עד, קרי, לא היה חולק שהפרסום נעשה תוך כדי הדיון. לא כך הם פני הדברים בעניננו, שכן המכתב נשלח לתובע שלא במסגרת הדיון ולא כחלק מכתבי הטענות שהוחלפו בהליך.

אני סבור כי ההרחבה של המונח "תוך כדי הדיון" והחלתו על פרסומים הנעשים מחוץ לאולמו של בית המשפט, אינה חלה על מסמכים שאינם חלק מכתבי הטענות בהליך. בוודאי שהיא אינה חלה מקום שהפרסום החיצוני לא היה דרוש להליך, גם אם הוא נכתב על רקע ההליך. לטעמי אין להשלים עם מצב בו החסינות לפי ס' 13(5) תנוצל לרעה בידי בעלי דין ויש למנוע מצב בו ההליך המשפטי יהפוך עיר מקלט למלעיזים ולמשמיצים.

במקרה דנן, הראיה הטובה ביותר לכך שהפרסום כלל לא היה דרוש לצורך התביעה האחרת, היא העובדה שהנתבעת "הזמינה" על דרך ההתגרות בתובע, את הגשת התביעה הנוכחית, במילים אלה: "עכשיו אתם שלושתכם שטיין, קאופמן ורובין בלאייר, יכולים להגיש נגדי תביעה בענין לשון הרע. בבקשה כמה שיותר מהר." התבטאות זו מעידה כי פניה של הנתבעת היו להתגרות בתובע, הא ותו לא, ושום תועלת לא נועדה לצמוח לה מן הפרסום בקשר לניהול התביעה האחרת. ראיה נוספת לכך היא שהפרסום לא הוגש לבית המשפט שדן בתביעה האחרת, כפי שניתן היה לצפות לו היה מדובר בפרסום שהיה דרוש במסגרת אותה תביעה. על כן, המכתב אינו יכול לחסות בצילה של הגנת ס' 13(5) לחוק.

יצויין כי כב' השופט שנלר, בדעת מיעוט, הציע מבחן אחר בפרשת רסקין הנ"ל לשאלה מהו פרסום שנעשה במסגרת הדיון:

"המבחן שיש ליישמו, לפי גישתי, הינו האם אכן מדובר בפרסום במסגרת הדיון המשפטי. לדידי, כל אשר ייאמר באולם, לרבות במסגרת חקירות נגדיות או כל אשר יצויין בכתבי הטענות, חייב לחסות תחת ההגנה האמורה. אין מקום לבחון האם נצרך הדבר אם לאו. אכן, מדובר במבחן טכני-פורמלי. אולם, אם ברצוננו להבטיח את קיומו של ההליך המשפטי ללא חשש ומורא של כל המעורבים בו, עלינו לנקוט בדרך האמורה, גם אם ובאופן מודע יתכנו מקרים בהם תנוצל אותה חסינות מוחלטת לרעה."

גם מבחן זה מוביל למסקנה כי לא עומדת לנתבעת הגנתו של ס' 13(5) לחוק, שכן הפרסום הפוגע לא נעשה במסגרת כתב טענות או דברים שנאמרו באולם, אלא מדובר בפרסום חיצוני להליך ועל כן אין הוא פרסום שנעשה במסגרת הדיון המשפטי.

האם עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק?

13. הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. כדי לבסס הגנה כזו, שומה היה עליה להראות כי התובע הוא אכן "שקרן נוראי". ככל שירדתי לסוף דעתה, היא כינתה את התובע בכינוי זה משום שהתובע העלה בכתב ההגנה שהגיש בשמה של עו"ד בלייר, טענת התיישנות.

אינני סבור כי עורך דין המעלה בשם מרשו טענת התיישנות בגדרו של כתב הגנה, ראוי לכינוי "שקרן נוראי", וזאת גם אם אניח לטובתה של הנתבעת, כי לגופו של ענין, הטענה צריכה להדחות. העלאתה של טענה משפטית מסויימת, אינה יכולה להחשב כדבר שקר מצידו של הטוען אותה, ובוודאי שלא לזכותו בכינוי "שקרן נוראי". בשולי הדברים אציין כי טענת ההתיישנות טרם נדונה וטרם הוכרעה (ראה עדותו של התובע, בע' 17 לפרוטוקול), וגם מטעם זה לא ביססה הנתבעת הגנה של אמת בפרסום.

בנוסף, כדי לבסס הגנה לפי ס' 14 לחוק, לא די בהוכחת אמיתותו של הפרסום, אלא הנתבע צריך להוכיח בנוסף קיומו של ענין ציבורי בפרסום. במקרה דנן, אף אם הנתבעת סבורה שהתובע הוא "שקרן נוראי", לא ברור על מה ולמה צריכה היתה לשתף גם את עו"ד קאופמן בהשקפתה זו, ומדוע מזכירותיו של התובע הפותחות את המכתבים המגיעים למשרדו, אמורות לדעת כי זאת עמדתה של הנתבעת.

באשר לטענות שונות שנטענו נגד הנתבעת בכתב ההגנה של עו"ד בלייר, אשר לדברי הנתבעת אינן אמת, הרי שכתב ההגנה לא הוגש כראיה בהליך הנוכחי וממילא לא הוכיחה הנתבעת מה נטען בו כלפיה.

האם עומדת לנתבעת הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק?

14. הנתבעת טוענת לשורה של הגנות המפורטות בס' 15 לחוק, והן ההגנות הבאות: חובה חוקית ומוסרית לעשות את הפרסום לפי ס' 15(2) לחוק, הגנה על ענין אישי כשר לפי ס' 15(3) לחוק, הבעת דעה לפי ס' 15(5) לחוק ופרסום שנועד להכחיש לשון הרע לפי ס' 15(10) לחוק.

15. המשותף לכל ההגנות המנויות בס' 15 לחוק הוא שתום הלב בפרסום הינו תנאי מוקדם לתחולתן. כך משמיענו ס' 15 רישא לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ...".

ס' 16(א) לחוק קובע חזקה מהו פרסום שנעשה בתום לב:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."

בעניננו, ברור שהפרסום חרג בסגנונו הבוטה והפוגעני מתחום הסביר באותן נסיבות. על מנת שאדם כלשהו יושווה לנסראללה או לפעילי החמאס, נדרשת ממנו התנהגות אכזרית ושפלה במיוחד. אינני רואה על מה ולמה זכה התובע לביטויים כה קיצוניים וכה משפילים, רק משום שהאין לייצג את עו"ד בלייר בתביעה שהוגשה נגדה על ידי הנתבעת.

יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1977) - פ"ד לא(2) 281, 307:

"יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים, כגון כאשר פלוני יכונה בכינויי שודד וגנב בשל כך שאיחר ביום אחד בפרעונו של חוב."

בנוסף, חוסר תום הלב בפרסום נלמד מתוך העובדה שהנתבעת הזמינה את התביעה הנוכחית, פשוטו כמשמעו, באלו המילים:

" אתם רואים את המרכאות ל"עורך- הדין" כך שאני מקווה שאתה ועו"ד קאופמן, תגישו מיד נגדי תביעה בענין הפצת "לשון הרע" ... הרי גם עורכת הדין אליענה רובין בלאייר צילצלה לעו"ד גריידי, יום לאחר ששלחתי לה את המכתב עם הכותרת לגנבת עו"ד אליענה ... שהיא תגיש נגדי תביעה משפטית בענין "לשון הרע", אבל אני מחכה כבר חודשים שסוף סוף תבוא התביעה הזאת, אבל היא לא קיימת?? למה??
עכשיו אתם שלושתכם שטיין, קאופמן ורובין בלאייר, יכולים להגיש נגדי תביעה בענין לשון הרע. בבקשה כמה שיותר מהר." (ההדגשות בקו הן במקור)

מי שכותב כך, מעיד על עצמו שהפרסום נעשה מתוך רצון להתנגח בנפגע ולהתדיין עימו בערכאות, מתוך ידיעה ברורה כי הפרסום מהווה עילה לתביעת לשון הרע. מי שנוהג כך, פועל בהכרח בחוסר תום לב.

יצויין כי מבחן תום הלב הוא מבחן מהותי, ויש לבחון את שאלת קיומו או העדרו גם כאשר החזקות המפורטות בס' 16 לחוק אינן מתקיימות:

"יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום." (א' שנהר, דיני לשון הרע, ע' 255).

16. למעלה מהצורך אציין כי לגופו של ענין, לא מתקיימות בפרסום איזה מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק.

הגנת ס' 15(2) אינה חלה, שכן לא ניתן לומר שהיחסים בין הנתבעת לבין עו"ד קאופמן והתובע הטילו על הנתבעת חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום.

הגנת ס' 15(3) אינה חלה שכן לא ניתן לומר שהפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבעת. כיצד כינויו של התובע בכינויי גנאי שירת אינטרס כלשהו של הנתבעת?

ההגנה של הבעת הדעה לפי ס' 15(5) לחוק אינה יכולה לחול על הכינוי "שקרן נוראי", שכן אין המדובר בהבעת דעה אלא בקביעת עובדה.

הגנת ס' 15(10) לחוק אינה יכולה לחול שכן אין המדובר בפרסום שכל מטרתו לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. השוואתו שפתו של התובע לזו של נסראללה ופעילי החמאס גם יחד לא היתה דרושה באמת אם כל רצונה של הנתבעת היה אך ורק להסתייג מהטענות שכוונו כלפיה בכתב ההגנה של עו"ד בלייר. גם העובדה שבכתב ההגנה של עו"ד בלייר נטען כי חלק מטיעוני הנתבעת בתביעה האחרת מקורם בבלבול מושגים וליקוי מאורות אצל הנתבעת, קרי, שהיא תובעת את היועצת המשפטית של עמותת ש.פ.ר. למרות שהיועצת המשפטית לא היתה אפוטרופא של האם המנוחה, אינם מכשירים הגנה זו. אינני מאמין שבזמן אמת, הנתבעת ייחסה לביטוי "ליקוי מאורות" את המשמעות המילונית מרחיקת הלכת הנטענת בסיכומי בא כוחה (שקיעה תרבותית ורוחנית וכו').

17. סיכומו של דבר, משהוכח כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע, ומשלא עלה בידה לבסס הגנה כלשהי על פי החוק, זכאי התובע לפיצויים בגין הפרסום.

מהו סכום הפיצויים הראוי בנסיבות הענין?

18. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי לא הוכח שנגרם לתובע נזק כלשהו מחמת הפרסום.

טענה זו אינה מועילה לנתבעת, שכן אין עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק בעין, אלא לפיצוי סטטוטורי לפי ס' 7א לחוק, ולכן השאלה אם הוכח נזק בעין כלל אינה רלוונטית.

19. לפי ס' 7א(ב) לחוק, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק, ולפי ס' 7א(ג) לחוק, אם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.

התובע טוען כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, ולכן הוא זכאי לכפל הפיצוי הסטטוטורי. אינני מקבל טענה זו. אין ספק שהפרסום נועד להעליב, אך לא שוכנעתי כי הוא "נועד לפגוע" כמשמעות מונח זה בחוק. הכוונה לפגוע הנדרשת על פי החוק היא כוונה להשיג פגיעה בעיניו של צד שלישי, ופגיעה כזו מושגת בדרך כלל אם המכתב נשלח לגורמים נוספים זולת הנפגע. חיזוק פרשני לכך ניתן למצוא בהוראת ס' 6 לחוק, לפיה פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, מהווה עבירה פלילית. מכאן שהמחוקק ייחד את המונח "כוונה לפגוע" לפרסום המיועד לצדדים שלישיים.

אם היתה לנתבעת כוונה לפגוע, מעבר לכוונה להעליב, מן הסתם היא היתה מפיצה את המכתב בין גורמים נוספים. העובדה שמיענה את המכתב אך ורק לתובע ולעו"ד קאופמן, אינה עולה בקנה אחד עם קיומה של כוונה לפגוע. אכן, בעניננו הפרסום היה עלול לפגוע בנתבע משום שנחשף לעיניהם של אנשים נוספים, אך אין בכך כדי ללמד על כוונה של הנתבעת לפגוע, כמשמעות מונח זה בחוק.

יצויין כי אין בעובדה שהפרסום לא נעשה בכוונה לפגוע, משום סתירה לקביעה לפיה הפרסום נעשה בחוסר תום לב:

"ייתכנו מקרים שבהם יקבע בית-המשפט שהפרסום נעשה ללא כל זדון וללא כוונה לפגוע בנפגע ובכל זאת לא התקיים יסוד תום הלב, שכן "העדר זדון, כשהוא לבדו, אינו מוכיח עוד תום לב". (א' שנהר, דיני לשון הרע ע' 263).

20. נקודת המוצא איפוא לפסיקת הפיצוי הסטטוטורי היא הוראת ס' 7א(ב) לחוק, המסמיכה את בית המשפט לפסוק פיצוי בסך 50,000 ₪.

יחד עם זאת, אינני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי יש הצדקה לפסוק את מלוא הפיצוי הסטטוטורי. מספר טעמים לכך: המכתב נשלח אך ורק לתובע ולנמען אחד נוסף (שאף הוא הושמץ בגוף הפרסום), ולא זכה לפרסום רחב; הנתבעת הניחה כי מכתב הנשלח בדואר רשום יגיע לעיניו של הנמען בלבד (הנחה שגויה אמנם, אך היא מפחיתה מאוד מחומרת המעשה); ולבסוף, סגנונו הבוטה של המכתב, אריכותו היתירה (33 עמודים בכתב יד) ותוכנו המבולבל והתמוה נוטלים במידה מסויימת את עוקצו של הפרסום הפוגע והופכים אותו במידה רבה לפרסום בעל אופי של קוריוז.

מאידך, פועלת לחובתה של הנתבעת העובדה שהיא סרבה לחזור בה מן הדברים שכתבה על התובע (ראה עדותה, בע' 41 לפרוטוקול).

כמו כן, התרשמתי מחומר הראיות ומכתבי הטענות שהגישה הנתבעת כי היא נותנת דרור ללשונה ונוקטת פעמים רבות מדי בלשון משתלחת ביחס לאנשים שונים בהם נתקלה במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלה, בין שיהיו אלה עורכי הדין המייצגים אותה, כולל בא כוחה הנוכחי (למרות שמילא תפקידו נאמנה), בין שיהיו אלה עורכי הדין המייצגים את הצד שכנגד, ובין שיהיו אלה שופטים שונים שדנו בענינה. לא בכדי ציטטתי דברים שכתבה הנתבעת במסגרת התוספות לסיכומי בא כוחה, המדברים בעד עצמם, ומי שיעיין בתצהיר עדותה הראשית, ימצא שם דוגמאות נוספות למכביר. לא אזכיר שמות, מפאת כבודם של אותם אנשים הנזכרים באותו תצהיר. פסיקת פיצוי סמלי בלבד עלולה לעודד את הנתבעת להמשיך בדרך זו. יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי (1991) - פ"ד מה(2) 489, 493- 494:

"שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' ... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד ..."

לפיכך, בשים לב לכלל נסיבות הענין, יש להעמיד את הפיצוי לתובע על סך של 25,000 ₪.

21. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון