לשון הרע במכתב מעורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית טענת לשון הרע במכתב מעורך דין: תביעה בסך 100,000 ₪, לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ₪ (להלן "החוק"). 1. התובע הינו אלוף בדימוס, תושב כפר ביאליק וחבר באגודה השיתופית "כפר ביאליק" (להלן "האגודה"). הנתבע הינו עו"ד, המשמש כיועצה המשפטי של האגודה. ברקע - סכסוכים מגוונים בני שנים בין חברי האגודה, הנידונים לא אחת ולא שתיים בערכאות. קצרה היריעה, אך ראה למשל (ובפירוש לא התיימרתי למצות) ע"א 6330/99 יערי נ' כפר ביאליק ואח'; ת.א. (חי') 524/03 אורי שגיא נ' כפר ביאליק ואח' ; ת.א. (חי') 1579/99 אורי שגיא נ' כפר ביאליק ואח' ; ת.א. (חי') 11165/05 כפר ביאליק נ' אורי שגיא, ; הפ (חי') 242/00 יורם נור ואח' נ' כפר ביאליק (פורסמו באתר נבו). לענייננו אנו - בסדר כרונולוגי: 2. ביום 25.10.06 נשלח מכתב אל התובע ואל האגודה, כשני מכותבים. המכתב נשלח מטעם גב' גלין מהרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתישבות במשרד החקלאות. המכתב התריע בדבר הקניית זכות בקרקע ומתן רשות רעייה ללא היתר. וזו לשונו: "הנדון: התראה לפי סעיף 6(א) לחוק ההתיישבות החקלאית- (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשנ"ז-1967. על פי דו"ח מיום 18.09.2006. א. הואיל והגיע לידיעתי כי הינך עושה "שימוש חורג" בקרקע חקלאית ממקרקעי ישראל, בניגוד לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967. להלן "החוק", שהינך חורג בכך: הקניית זכות בקרקע מתן רשות רעיה ללא היתר ב. הקרקע נמצאת בגוש/ משבצת 11598/1 בחלקות שטחי העיבוד והגידול להלן "קרקע חקלאית" ג. כמו כן, העברת מכסת מים אישית ו/או הנחת לאחר להשתמש בה ד. הנני מתרה בך, כי עליך להפסיק מיד כל הפעולות המהוות "שימוש חורג" בהתאם לחוק כאמור לעיל. ה. אם לא תודיעני שחדלת מן ההפרה רשאי שר החקלאות או מי שהשר הסמיכו לכך לתבוע בועדת ההכרעה, שהוקמה לפי החוק, הפקעת זכותך לגבי הקרקע החקלאית ומכסת המים האישית שניתנה לך לגבי אותה הקרקע." המכתב מוען למכותבים נוספים: מנהל מחוז העמקים במשרד החקלאות, המפקח המחוזי במחוז צפון במינהל מקרקעי ישראל, נציג תנועת האיחוד החקלאי, וכן ליחידה לפיקוח בשטחים. הנתבע מפרט כי ההפרה הנטענת במכתב הינה הפרה שבגינה צפוי העבריין להיות מועמד לדין בפני "ועדת הכרעה" ולהביא להפקעת זכותו לגבי הקרקע החקלאית הנדונה. 3. למכתב התראה זה השיב התובע במכתב מטעמו מה 8.11.06 , בזו הלשון: "הנדון: מכתבך אלי מיום 20.10.06 תיק 1919 עם כל הכבוד מוטב היה לך לבדוק העובדות טרם שליחת מכתבך. לסעיף א במכתבך- לא היו דברים מעולם או במילים פשוטות לא הקניתי זכות בקרקע ולא נתתי רשות רעייה ללא היתר ומכאן שלא נעשה על ידי או מטעמי כל שימוש חריג. לסעיף ב' במכתבך- אין לי כל קרקע חקלאית בבעלותי בגוש 11598/1 ומובן שאינני מעבד כלל ועקר קרקע שאין לי בה כל זכויות קניין. לידיעתך גוש זה נמצא בבעלות ממ"י והושב ע"י אגודת כפר ביאליק למינהל בהסכם ביניהם כבר בשנת 1997 והיום לא במשבצת כפר ביאליק למיטב ידיעתי. לסעיף ג'- לא העברתי מכסת מים ולא הנחיתי את מי להשתמש בה. אם היית מתאמצת לבחון גם סוגיה זו היית מגלה כי כפר ביאליק מזה שנים מספר ניתק את המים לגוש זה ולא מספק באמצעות התשתית מים לחברי האגודה בשטח זה. לסעיף ד'-ה'- לשונו מיותרת, איננו נשען על כל עובדה ככל שהדבר מיוחס לי ומן הסתם נשען על שמועות והשמצות כפי שיש בשפע בסביבתנו. באם הצדק עימי ולאחר בדיקתך הנני דורש ממך לתקן המכתב ולהתנצל ולהביא זאת לידיעת כל המכותבים אלי." 4. שני מכתבים אלה צורפו ע"י הנתבע לתצהירו. לטענת הנתבע, מסר לו יו"ר הנהלת האגודה כי על פי בירור שעשה בשטח, שוהים בחלקה רועים מהמגזר הערבי ולטענתם קיבלו רשות לכך מהתובע. לכן, על מנת למנוע הליכים משפטיים מכבידים כנגד האגודה, כאמור בשיחת יו"ר ההנהלה עם גורמי הרשות המטפלים בנושא, התבקש הנתבע ע"י האגודה לפנות לתובע וגורמי הרשות הנ"ל, תוך דרישה מהתובע כי יפסיק את השימוש החורג כאמור בשטח. לאור בקשה זו, החלה חלופת המכתבים בין בעלי הדין, שהיא - היא נשוא תביעה זו, ונוגעת לשני מכתבים ששלח הנתבע ב 8.11.06 וב 9.11.06. לשיטת התובע עולה כל אחד מאותם שני מכתבים כדי "פרסום" ו"לשון הרע" כהגדרת המונחים בסעיפים 1 ו 2 לחוק. 5. ביום 08.11.06 שלח הנתבע לתובע את המכתב הראשון מבין השניים (להלן "המכתב הראשון"). וזו לשונו: "הנדון: המשך התנהגותך הבלתי ראויה מרשתי- אג' כפר ביאליק עוד לא יבש הדיו על מכתבי האחרון אליך באשר להתנהגותך הבלתי ראויה- ולאגודה מגיע מכתב ממוען אליך ולאגודה, שמכותבים לו גם מנהל מחוז משרד החקלאות ומפקח מחוז ממ"י והיחידה לפיקוח בשטחים; ולפיו, ניתנת התראה לפי סעיף 6(א) לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) ; וזאת- בגין הקניית זכות בקרקע ומתן רשות רעייה ללא היתר בגוש 11598/1. מדובר ברועים מכפרי המיעוטים. התנהגותך, במתן רשות רעייה על קרקע חקלאית של האגודה (שהינך, במקרה הטוב, בר רשות של בר רשות בה)- בלתי ראויה ובלתי חוקית! אתה נדרש בתוך 7 ימים להודיע בכתב לאגודה כי תפסיק מיידית כל שימוש בלתי חוקי ותסלק את רועיך הזרים- שאם לא כן יעשה הדבר על חשבונך." המכתב נשלח בהעתק למכותבים הבאים: וועד האגודה, היחידה לפיקוח בשטחים, והרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתיישבות בבית דגן. 5.1 עוד באותו יום הגיב התובע במכתב מטעמו אל הנתבע (בהעתק לאותם שלושה מכותבים אליהם שלח הנתבע המכתב הראשון), בזו הלשון: "הנדון: מכתבך מיום 08.11.06- לשון הרע מי שמך להיות פוסק הלכה? אתה האחרון בקרב עורכי הדין שיכול לדבר על הפרת חוק. אין שמץ אמת בדברים המיוחסים אליי בגין הקניית זכות בקרקע ומתן רשות רעיה ללא היתר בגוש 11598/1. אתה יודע והיה עליך לציין זאת במכתבך שהקרקע המצוינת לא שלי, לא ברשותי, ודומה שמרשתך השיבה קרקע זו לממ"י בשנת 1997. לא ניתנה על ידי או מטעמי רשות רעיה על קרקע כל שהיא קל וחומר קרקע חקלאית של האגודה. וחבל שועד האגודה לא מצליח לשמור על הקרקע מפני פולשים ומחפש דרך להאשים אחרים במחדל שלהם. כהרגלך אתה לא טורח אפילו לברר העובדות עימי כחבר אגודה ויש בדבריך אלה משום הוצאת לשון הרע. חוצפתך והאלימות המילולית שבה אתה נוקט תואמים את רמתך המקצועית כעו"ד. אני תובע ממך התנצלות על דברי הבלע שיש בהם משום הוצאת לשון הרע." 6. ביום 09.11.06 השיב הנתבע לתובע על מכתבו. מכתב זה מוען אף הוא לאותם שלושה מכותבים שנזכרו במכתב הראשון. להלן יכונה המכתב "המכתב השני", וזו לשונו: "הנדון: הרשאה בלתי חוקית שנתת לרועים- גו"ח 11598/1 התראת הרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתיישבות (תיק מס' 1919) מרשתי- אג' כפר ביאליק עם קבלת התראת הרשות המוסמכת- פניתי אליך בשם אג' כפר ביאליק במכתבי מיום 08.11.06. מכתבי הושב על ידך במכתב מאותו יום 08.11.06 (פקס. מיום 09.11.06). להווי ידוע לך: הרועים הצהירו מפורשות בפני נציגי האגודה, כי את הרשאת הרעייה בשטח הנדון קיבלו ממך! נא סלקם מהשטח מיידית!" ביום 19.11.06 שלח התובע לנתבע מכתב תגובה, בהעתק לאותם שלושה מכותבים. הפעם התרה התובע בנתבע כי אם לא יתנצל בפניו ויפצה אותו בגין הנזק שנגרם לו, יאלץ לתבוע אותו בגין הוצאת לשון הרע: "הנדון: מכתבך מיום 09.11.06 אני חש שאתה מבין כי אין בידך כל הגנה לאי האמת שפרסמת כנגדי. סעיף 2 במכתבך זה כמו גם הכותרת במכתב שלך מהווים פעם נוספת הוצאת לשון הרע ואינם אמת ובכוונה תחילה אתה חוזר על כך בפני גורמים נוספים מבלי שכלל בדקת או ניסו לבדוק נציגי האגודה העלומים. ברור שתצטרך להביא תימוכין לטענתך וטענת מרשך בבית המשפט. פנה למרשתך שחלקם גם לקוחותיך הפרטים על מנת שיסלקו הפלישה מקרקע זו בגוש 11598/1. אם לא תתנצל ותפצה, כאמור, אתה ומרשך תתבעו בגין הוצאת לשון הרע. לא אתריע בפניך פעם נוספת." 7. ביום 23.11.06 שלח הנתבע מכתב תגובה, שאינו נמנה על הפרסומים המשמיצים הנטענים אליהם מתייחסת התביעה, הואיל ונשלח רק אל התובע עצמו (ואינו מקיים אפוא הגדרת "פרסום" שבסעיף 2 לחוק, שהנו רכיב הכרחי בעוולה האזרחית שבסע' 7 לאותו חוק). מכל מקום, להלן נוסח המכתב: "הנדון: הרשאת רעייה בגו"ח 11598/1 - מכתבך אלי מיום 19.11.06 במכתבי אליך מיום 8.11.06 פניתי אליך בשם אג' כפר ביאליק, וביום 9.11.06 שלחתי מכתב נוסף כאמור, בתשובה למכתבך אלי מיום 8.11.06. הנטען במכתבך אליי מיום 19.11.06 מוכחש מכל וכל. האמור בסע' 1 ממנו, מזכיר לי משום מה סיפור מסיפורי אליס בארץ הפלאות "...כי אף פעם עוד לא הייתי קטנה כל כך קודם, אף פעם!... כשאמרה את המילים האלה החליקה ובעוד רגע - פיך פוך היא טבלה עד לסנטרה במים מלוחים...- ואלם במהרה גילתה שהיא נמצאת בתוך ברכת הדמעות שהזילה כשגובהה היה כמעט שלושה מטרים... הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך, אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. כעת איענש על זה כנראה בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!..." דיון 8. משום מה ושמא לא במפתיע, לא תרם הנוסח הספרותי של לואיס קרול להרגעת הרוחות. לטענת התובע, הפיץ הנתבע את המכתבים הראשון והשני על מנת לפגוע בו, ביודעין ובכוונה, כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק. לגרסתו, האמור במכתבי הנתבע מהווה הטחת האשמות שאין בהן כל אמת, הוא משפיל ומבזה את התובע ופוגע בו, ולפיכך מקיים הגדרת "לשון הרע". ואילו משלוח המכתבים לאנשים זולת התובע עולה כדי פרסום, כאמור בסעיף 2(ב)(1) ו-(2) לחוק. אכן, קשה לחלוק בנתונים על התקיימות הגדרות "הפרסום" ו"לשון הרע" שבחוק. תפוצת המכתב מקיימת הגדרת "פרסום" שבחוק. וכידוע המבחן אם פרסום עולה כדי לשון הרע, באחת מחלופות סע' 1 לחוק, הנו מבחן אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי: הקובע אינו מה חושב או חש התובע הפגוע, אלא כיצד עשוי להתקבל תוכן הפרסום בעיני החברה (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב כ(2) 269, 274, ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ לא(2) 281, 300, ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן לט(4) 734, 740, ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג מו(5) 555, 562 וכן ע"א 1104/00 אפל נ' חסון נו(2) 607, 617). נראה לי כי פרסום דבר מתן רשות רעייה ע"י התובע שלא כדין וללא היתר נדרש, הינו אכן דבר העלול לבזותו ולפגוע בשמו הטוב. 9. אלא שכזכור קובע החוק בסעיפים 13 עד 15 רשימה של פרסומים מותרים והגנות. טענתו של הנתבע שנזכרה במכתבו ה"ספרותי" מיום 23.11.06 הנה ששני הפרסומים אינם אלא מכתבי התראה ששלח כעו"ד בשם שולחתו, לבקשת האחרונה , ובהתאם למה שנמסר לו ע"י האחרונה. טענה זו הנה ציר מרכזי בהגנתו של הנתבע אף בתביעה זו. גרסת הנתבע הנה שהגשת התביעה נגדו מונעת משיקולים זרים ונקמנות: ברקע עומדת יריבות עזה ומתמשכת בין חברי אגודת כפר ביאליק בדבר עמדות ודרכי ניהול ועד הנהלת האגודה, ועמדותיו המשפטיות של הנתבע כיועץ המשפטי שלה אינן מקובלות לרוב על התובע, הנוהג לחלוק עליהן בפומבי. כך למשל, מציין הנתבע, כי הכריז התובע שיפעל נגד הנתבע עד שיחדל זה מלשמש יועץ משפטי לאגודת כפר ביאליק. בגין פרסום זה של התובע הגיש הנתבע כנגד התובע, עובר לתובענה זו, תביעה בגין לשון הרע וכן קובלנה פלילית פרטית. ביחס למניעי הגשת התביעה, הנתבע מפנה גם לתביעת לשון הרע שהגיש כנגד ב"כ התובע, אף הוא חבר האגודה, בהליך קודם בו ניתן פסק דין (ת.א. (חי') 27549/01 עו"ד בן חפ"ר יעקב נ' עו"ד נור יורם (פרסום נבו)). ציינתי הדברים אך לשם שלימות התמונה, באשר אין הם רלבנטיים במישרין להליך זה. 10. בעלי הדין הגישו תצהירים ונחקרו עליהם. בנוסף, מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של מר ידיד כהן יו"ר ועד הנהלת אגודת כפר ביאליק, ושל מר מנחם ברקוביץ' חצרן האגודה, ואף הם נחקרו . 11. בתצהירו העיד מר ידיד כהן כי הקרקע האמורה נמצאת במשבצת אגודת כפר ביאליק כברת רשות של מינהל מקרקעי ישראל, וכי השימוש בקרקע נמסר לתובע, חבר האגודה, כבר רשות של האגודה. בסוף 2006 התקבל באגודה אותו מכתב של גב' גלין מהרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתישבות במשרד החקלאות , שמוען לתובע ולאגודה. בעקבות אותו מכתב הורה כהן לחצרן האגודה, מר ברקוביץ', לצאת לשטח ולבדוק נכונות הנטען במכתב, היינו האם אכן מצויים רועים בשטח שהוקצה לשימושו של התובע (עמ' 14 לפרוטוקול). מר כהן לא ידע לשחזר מזיכרונו התאריך המדויק בו בוצעה הבדיקה, אלא שאף איני מצפה שסביר שיוכל לעשות כן ממרחק של זמן, כאשר ציין כי לא תיעד בכתובים את מועד הבדיקה ותוצאותיה. מר ברקוביץ יצא לשטח לפי הוראתו, ודיווח למר כהן כי בשטח מצויים אכן רועים זרים מהמגזר הערבי, השוהים במכלאת רועים במקום. הוא גם צילם אותם (הצילומים צורפו לתצהירו של מר ברקוביץ ונחזית בהם מכלאה מאולתרת שהקימו אותם רועים בשטח ומס' כלי רכב). מר ברקוביץ' דיווח עוד למר כהן שהרועים מסרו לו כי קיבלו מהתובע רשות לרעות בשטח. התובע עצמו יצא לאחר מכן לשטח כדי לוודא שלא נפלה טעות בזיהוי החלקה כחלקת התובע (עמ' 18 לפרוטוקול). 12. בשלב זה אציין, כי סע' 2 לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967 קובע כי - "המחזיק או הזכאי להחזיק קרקע חקלאית ממקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל - על פי הסכם חכירה או על פי רשות (להלן - מחזיק), לא ינהג בקרקע שימוש חורג אלא על פי היתר בכתב מאת שר החקלאות או מאת מי שהשר הסמיכו לכך ברשומות..." "שימוש חורג" בקרקע חקלאית (כהגדרתה בסע' 1 לאותו חוק (שיכונה להלן "חוק ההתיישבות")) הנו אחד השימושים המוגדרים בתוספת הראשונה. עיון בסע' 2 לחוק ההתיישבות בצירוף לשונו הרחבה של סע' 1 לתוספת, מעלה כי אחד מאותם שימושים חורגים אסורים הנו אכן מתן רשות רעיה ("כל זכות שיש למחזיק בקרקע או חלק ממנה") ללא היתר בכתב מאת השר. אותו מכתב של הגב' גלין מ 25.10.06 הנו מכתב התראה בכתב לפי סע' 6(א) לחוק ההתיישבות. מכתב מעין זה הנו למעשה השלב הראשון המחויב של מנגנון הבירור המשפטי הקבוע בחוק ההתיישבות כלפי מי שעשוי להימצא אחראי לשימוש חורג בקרקע חקלאית. למפר הנטען במכתב (במקרה זה התובע והאגודה) ניתנת ארכה בת 30 יום לחדול מן ההפרה, ואם לא עשה כן לטעמה של הרשות, עשויה היא לתבעו בפני ועדת הכרעה שמקים החוק. אם החלטת הועדה (שבראשה יושב שופט ופסק דינה לצורך ערעור כפסק דין אזרחי של בית משפט שלום) היא שאכן מדובר במי שנהג בקרקע חקלאית שימוש חורג ללא היתר בכתב, הסנקציה הנה הפקעת זכותו בקרקע החקלאית או כופר חלף הפקעה. במקרה של הפרה חוזרת נקבעה בסע' 9 לחוק ההתיישבות סנקציה חריפה יותר: הפקעת כל קרקע חקלאית של מנהל מקרקעי ישראל שברשות המפר. 13. מר כהן ציין כי לאור קבלת המכתב ותוצאות הבירור בשטח של מר ברקוביץ, הרי שעל מנת למנוע נקיטת הליכים משפטיים יקרים כנגד האגודה לפי חוק ההתיישבות, שוחח עם נציג היחידה לפיקוח בשטחים, והבהיר לו כי הרשאת הרועים נעשתה ע"י התובע שלא על דעת האגודה; זה מנגד ביקש כי האגודה תשלח לתובע מכתב בהעתקים לרשות המוסמכת ששלחה מכתב ההתראה וליחידה לפיקוח בשטחים (שני הגורמים שכותבו אכן בשני הפרסומים נשוא התביעה), ובו דרישת האגודה להפסיק את השימוש הבלתי חוקי של הרועים בקרקע, ומר כהן הבטיח לו כי כך אכן יעשה. בהתאם, ביקש כהן מן הנתבע, בתורת היועץ המשפטי לאגודה, לשלוח המכתב הנ"ל בשם האגודה. כך אכן נעשה ומכאן חלופת המכתבים שנזכרו, כאשר שני המכתבים נשוא התביעה מוענו לשני גורמי האכיפה שנדרשו ע"י נציג היחידה לפיקוח בשטחים, וכן לועד האגודה. כהן ציין בנוסף כי עד מועד מתן תצהירו טרם ננקטו כנגד האגודה הליכי העמדה לדין ע"י הרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתיישבות. מר כהן אישר בחקירתו כי מעבר למהלך של שליחת מר ברקוביץ לשטח ותחקור הרועים ע"י האחרון, לא זימן התובע לבירור העובדות או ניסה לבדוק טענותיו המכחישות מתן ההיתר לרועים. עוד טען כי גם פקח של הסיירת הירוקה בדק ואישר למר כהן (בעל פה, ללא מסמך בכתב) כי הרשאת הרועים לרעות נעשתה ע"י התובע (עמ' 18-19 לפרוטוקול). 14. כזכור את גרסתו העובדתית של התובע ביחס לרשות הרעיה הנטענת ניתן לחלק לשניים: א. עובדתית - לא היה ולא נברא. הוא לא התיר לרועים לרעות באותה חלקה. ב. ממילא גרסה זו מופרכת, שכן מדובר בחלקה שמשכבר אין האגודה ברת רשות בה, ובהתאם, הוא עצמו כחבר האגודה אינו בר רשות באותה חלקה, כך שלא התיר ולא יכול היה להתיר לכל גורם לרעות בה. לגרסתו, עד שנת 1997 החזיק אכן בחלקה בת כ-8 דונם , באיזור בן 530 דונם המכונה "הדרום"; אך באותה שנה הושב הדרום למינהל מקרקעי ישראל במסגרת עסקת נדל"ן שלפי החלטה 727 ומאז החלקה אינה ברשותו, הוא אינו מחזיק בה או מעבד אותה, וכן אינו יודע מי מחזיק בה, מעבד אותה, או מי נתן לרועים רשות לרעות בה. מדובר בחלקה שמשכבר אינה במשבצת של כפר ביאליק , הושבה ע"י האחרונה למנהל, והאגודה אף ניתקה המים לאותה חלקה. 15. ביחס לשאלת מעמדם של האגודה והתובע באותה חלקה (בתוך האזור המכונה "הדרום") העיד מר כהן בחקירתו הנגדית כדלקמן: "ש. התובע העיד מקודם ותגיד אתה אם זה נכון או לא שעל חלקות הדרום היה בזמנו מתוכנן פרוייקט לפי החלטה 727 של ממ"י? ת. נכון. ש. הוא העיד שעו"ד רוסטוביץ' ייצג את האגודה בפרוייקט הזה? ת. נכון. ש. האם במסגרת הפרוייקט האגודה השיבה את כל הדרום למינהל? ת. האגודה חתמה על הסכם להשבת הדרום למינהל על פיצוי בקרקע נשוא השטח הזה עדיין נמצא במחלוקת בינינו לבין המינהל ובערכאות משפטיות. אך בפועל השטח הוא משבצת כפר ביאליק. חקלאים מעבדים את הקרקע. ... ש. בזמנו יודע שהיה סכסוך או ויכוח בין האגודה למינהל ותקופה לא קצרה לא נחתם בכלל הסכם משבצת. מתי הסתיים הסכם המשבצת האחרון בטרם לא חודש? ת. ב-2001 הסתיים ההסכם והוא חודש. יש כעת הסכם מ-2007 עד 2012 וכל השנים המשכנו לשלם דמי חכירה למינהל המקרקעין ועיבדנו את השטח.. היה מוסכם בינינו לבין המינהל באותה התקופה מ-2001-2007 שלא היה הסכם משבצת שהסכסוך יפתר בביהמ"ש כל אותם השנים המינהל דרש שנחתום על הסכם משבצת ללא אותה חטיבת מקרקעין שעליה היה הסכם לפיצוי בקרקע. אך מכיוון שהיום המינהל הסכים להחזיר אותה חטיבת משבצת של 510 דונם לתוך הסכם המשבצת האגודה הסכימה לחתום על הסכם משבצת חדש שהוא כמו הסכם משבצת הסטורי מ-2001. ש. האם נכון שהאסיפה הכללית החליטה והורתה לועד לנתק את המים בחלקות הדרום? ת. לא. ש. מציג לך החלטה של אסיפה כללית מ-2003, ותאשר שזו החלטת אסיפה כללית ואיך זה מתיישב עם העדות שנתת כעת שאמרת שאין החלטה כזו? ... ש. תעיין בהחלטה מס' 4 האם אתה חוזר בך מהתשובה של שאלתי מקודם. ת. לא חוזר בי. ש. האם יש או אין החלטה של אסיפה כללית לנתק את המים, אמרת לא. האם אתה חוזר בך? ת. לא. אבהיר כי ההחלטה לנתק את המים היא לא החלטה שלא להשקות שטחים בדרום. יש מצב של השטחים בדרום עם צנרת שהיא לא ראויה לשימוש והיו הפסדי מים רבים וזו הסיבה שהאסיפה החליטה לנתק את המים בדרום. זה לא אומר שחברים לא השקו באותה תקופה בדרום: אם שמו צנרת על חשבונם, והשתמשו במכסות המים שלהם בדרום. גדלו חזרת וגידולים עתירי מים כך שאומנם כתוב שהחלטה של האסיפה הכללית לנתק את המים בדרום היא כובדה על ידי הועד אך חברים ביוזמה פרטית השקו בדרום. ש. מדוע התקבלה החלטה זו לנתק את המים בדרום? מה היה בסיסה? ת. צנרת מים שעבר זמנה ומכיוון שהשטח התחיל בסוף לחזור לידי המינהל, בתקווה, באחד מן הימים, אז האגודה החליטה לא לחדש שם את צנרת המים. ש. האגודה לא רצתה להמשיך ולסבול כתוצאה מפחת מים שנובע מהפיצוצים? ת. אתה יכול להגיד האגודה וגם החברים. ש. לא פחת המים אלא זה קרה בזמן שמצוקת המים היתה חמורה והאגודה דאגה שמכסת המים לא תתבזבז בצנרת רקובה? ת. נכון." (עמ' 14-17 לפר') (הדגשה שלי- י.פ.). 15.1 החצרן מר ברקוביץ העיד כי קיבל הוראה ממר כהן לבדוק בשטח נכונות המכתב שהתקבל מהגב' גלין. בחלקה מצא עדר עם כלבים, ורועים שהקימו גדרות וסככות. הוא שוחח עם אחד הרועים שנחזה להיות האחראי, והאחרון מסר לו שהתובע הרשה לו להיות שם. זהותו של אותו רועה או מי מהנוכחים בשטח לא היתה ידועה לעד. מר ברקוביץ מסר לרועה בשיחה שאסור לו להיות בשטח ושאל עד מתי בכוונתו להיות שם, והרועה השיב שעד סוף הקיץ. מר ברקוביץ פיתח התמונות שצילם, מסר אותן, ומרגע זה הסתיים טיפולו. העד נשאל מדוע הוא סבור, כפי שמסר, שמדובר בשטח של התובע, והשיב כי הצליב בדיקה במפה עם מספר החלקה ולמי היא שייכת. אותה מפה לא צורפה, אך כפי שיבואר גרסת מר ברקוביץ מקובלת עלי. ש. האם נכון שבכל החלקות בכפר ביאליק יש שעון מים שנמצא באחריות האישית של מחזיק החלקה? ת. שאלה מעורבבת. אני בחלקה שאין בה גידולים מורידים את מונה המים. ש. החלקה הזו היתה מעובדת באותו זמן? ת. לא. ש. האם ניסית לברר באיזה שהיא דרך שתשובת הרועים או האחראי עליהם שהם קיבלו רשות מהתובע היא אמת? האם ניסית לבדוק האם מה שהם אמרו אמת? ת. אני התבקשתי לצאת לשטח ולראות עובדות ולא לעשות תחקיר, ולצלם ולראות אם יש שם רועים או עוד פרטים. לא משטרה ולא מנסה להתעמת. ש. כלומר מתצהירך אין לנו שום הוכחה לא שהחלקה הזו היא של התובע ולא שהתובע הרשה למישהו או להם לרעות על החלקה הזו גם אם היא לא שלו? האם יש הוכחה? ת. אני נשלחתי לעובדות בעקבות הפניה של הפקח להגיע למקום לראות האם יש שם עדר בצורה קבועה ועם כל המתקנים והמונה מים וצילמתי והאנשים שם התנחלו" (עמ' 11-13 לפר'). 16. לא הוצג בפניי כל הסכם או הסדר פיצויים בין המינהל לתובע או לאגודה, ואף החלטת המינהל אליה מפנה התובע לא הוצגה. התובע יכול היה לפעול כדי לזמן נציג מהמינהל אם חפץ להביא נתונים בעניין. הדבר אמנם ממילא לא היה נותן מענה לשאלה האם התיימר התובע ליתן הרשות לרועים אם לאו, אלא שיכול היה לתמוך בטענתו שועד האגודה לא האמין כלל שהתובע הוא שנתן הרשות לרועים, שכן הועד ידע כביכול שמדובר בחלקה באזור הדרום שלאגודה ולחבריה (לרבות התובע) אין כל זכות בו משכבר. עוד לא ברור כיצד אתרה לראשונה הרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתיישבות את אותם רועים לא מורשים באותה חלקה שבדרום. היינו, מה המקור לאותו מידע במכתב ההתראה הראשוני ששלחה הגב' גלין. האפשרויות המתקבלות על הדעת הנן מידע שבעל פה ו/או סיור של פקח שאיתר הרועים בחלקה. 17. על פי מסכת הראיות שבחרו הצדדים להציג, ניתן לקבוע לצורך הליך זה, כי מדובר באזור שמעמדו שנוי במחלוקת בין האגודה למינהל, ולגבי מצב העיבוד, חלק מחלקותיו נותרו מעובדות וחלק לא, אף לאחר החלטת האגודה לנתק המים לאזור. לא נסתרה עמדת התובע כי הוא אינו מוחזק בעיני עצמו כבעל הזכויות באותה חלקה ספציפית שבדרום, וכי מכל מקום אינו מעבד אותה. דבריו אלו מקובלים עלי. למעלה מכך: יהא מעמדו המשפטי של השטח אשר יהא, בין אם הוצא ממשבצת האגודה ובין אם מצוי הוא בשטחה עד היום, לא נסתרה עמדת התובע לפיה לא התיר בפועל לכל גורם לרעות בשטח, ומקובלת עלי גרסתו אף בעניין זה, שנחזתה מהימנה ועקבית, ולא חל בה שנוי למן מכתב התגובה הראשון שלו לגב' גלין. מאידך: אני מאמין למר ברקוביץ ולמר כהן שבעקבות מכתבה של הגב' גלין, בדקו נתוני החלקה הנזכרת, ומצאו שמדובר באותה חלקה שאף התובע מודה שהחזיק בזמנו באזור הדרום, כבר רשות. התובע עצמו לא ציין במכתביו או אף בהמשך, שנפלה טעות בציון מספר החלקה ביחס לחלקה שאותה החזיק בזמנו. ואני מאמין לגרסתו של מר ברקוביץ לפיה מסר לו אחד הרועים שקיבל היתר לשהות בשטח מהתובע. לגבי התוכן של דברי אותו רועה - מדובר כמובן בעדות שמיעה לא קבילה. בכל מקרה, העובדה שרועה פלוני מסר כך, אין פירושה כמובן שהתובע אכן התיר למאן דהוא לרעות בשטח. אין קל יותר לרועים לא מורשים שנתפסו בקלקלתם מאשר לטעון כי עשו כן בהיתר מאת בעל הזכויות הנטען בחלקה, שאת שמו יכול ושמעו בין משיחה ראשונית עם הפקח שאיתר אותם לראשונה (בהנחה שכך אותרו אכן לראשונה ע"י הרשות), ובין במהלך השיחה עם מר ברקוביץ, שהתבקש הרי לבדוק נכונות הנתון שהרועים שוהים בחלקה של התובע באזור הדרום. בשים לב למעמדו הלא ברור של האזור כפי שפורט לעיל ולשאלת זכויות האגודה וחבריה בו נכון לשנת 2006, בהחלט ניתן לקבל שמר כהן האמין, שמא בצדק, שלתובע עשויות עדיין להיות זכויות בר רשות באותה חלקה, וכי בפועל התיימר ליתן לרועים רשות רעיה בחלקתו. זוהי אכן התרשמותי, היינו שכך האמין מר כהן, ובהתאם הנחה את עו"ד בן חפ"ר, כב"כ האגודה. 18. בתצהיר התגובה מוסיף התובע כי הנתבע לא פנה אליו לבדוק את העובדות טרם ששלח את מכתבו או אף לאחר שקיבל את מכתב התגובה מהתובע. לשיטתו, לו היה נותן הנתבע לתובע את יומו להתייחס לעובדות הנטענות ובודק את טענותיו, ברי כי היה נמנע ממשלוח הפרסום הראשון. בחקירתו, נשאל התובע גם על האמצעים שציפה שהאגודה תנקוט כדי לסלק הרועים: "ש. מפנה לנספח ב' לתצהירך(מכתב התובע מ 8.11.06 - י.פ.) - מפנה לסעיף 5, שורה שנייה, מצטט, מה היית מצפה שהאגודה תעשה? ת. לא יודע אך דבר אחד אני משוכנע שהיא היתה אמורה לבדוק איתי את הטענות האלה ומשלא עשתה כן היא סייעה בידך להוציא לשון הרע נגדי. ש. זו תשובה לשאלתי? ת. כן, על פי הבנתי. ש. שאלתי אותך אחרי שציטטתי לך את דבריך בסעיף 5, מה היית מצפה שהאגודה תעשה כדי לשמור על הקרקע מפני פולשים? ת. אין לי מה להוסיף על האמור בנספח ב' שלי. ש. מפנה לנספח ד' לתצהירך, סעיף 4, שם אתה מייעץ לי... מצטט. מכאן אני מבין שזה הרצפט שלך שלא מופיע בנספח ב', והוא סילוק הפלישה, האגודה צריכה להגיש תביעה לסילוק הפלישה. ת. אין לי מה להוסיף מעבר לנספח..." (עמ' 4-5 לפר'). מה שעשה הנתבע, בשמה של האגודה, לא היה אלא להפנות מכתב תשובה לגורמי האכיפה והחקירה המוסמכים שלפי חוק ההתיישבות. זאת עשה בהעתק לועד האגודה - שאינו אלא מרשו ויוזם מכתב התשובה, וממילא מיודע לטענת הרשות המוסמכת שלפי חוק ההתיישבות; כאשר האחרונה, ולא ועד האגודה עצמו, היא שעוררה לראשונה הטענה שהתובע נתן היתר הרעיה. בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח רייבר פ"ד לו(2) 141 (להלן: "עניין ריימר") נידונו תחולת והיקף ההגנה הקבועה בסע' 15(8) לחוק. וזו לשון הסעיף: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: … (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה." כדי שתעמוד הגנת תום הלב למפרסם, צריך שתתקיים אחת מחלופות סע' 15 לחוק, וכן במצטבר, יסוד תום הלב.הגנת תום הלב בחלופות סע' 15 אינה עומדת כידוע לבדה, אלא יש להיזקק לסע' 16 לחוק הקובע חזקות ביחס להתקיימות רכיב תום הלב או שלילתו, בהינתן חלופה אחת או יותר המנויה בסעיפיו הקטנים של סע' 15 . 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. 19. במקרה זה, ובשים לב להלכת ריימר, מתקיימת חלופת ס"ק 15(8) לכל הפחות בבחינת "המועט הכלול במרובה". לא האגודה או הנתבע כשלוחה הם שפנו לראשונה בתלונה על התובע לרשות המוסמכת, אלא הרשות המוסמכת היא שפנתה לאגודה ולתובע במכתב התראה, בתורת מפרים נטענים לפי חוק ההתיישבות. האגודה, באמצעות בא כוחה, אך השיבה לרשות המוסמכת במכתב, שמוען גם לגורם אכיפה רלבנטי שלפי חוק ההתיישבות. לא ברור מה היה ועד האגודה אמור לעשות, בהנחה שאכן האמין ראשית , שלא האגודה היא שהעניקה היתר הרעיה, ושנית שהתובע הוא שעשה כן. האם היה הועד אמור להתעלם מן המכתב שאינו אלא "יריית הפתיחה" להליך משפטי שאפשר שיוגש כנגד האגודה, אם יוותר בלא תגובה? האם נאסר עליו לנסות ולשכנע הרשות המוסמכת שלא האגודה היא האחראית להיתר הרעיה? אכן, נסיון שכנוע זה היה שלוב בתשובה לפיה התובע ולא האגודה, הוא שהעניק היתר הרעיה, וכי האגודה אף דורשת שיחדל ממעשיו ויסלק הרועים. אך זהו המידע, גם אם אינו נכון, שעמד לנגד עיני האגודה לעת משלוח המכתב, והיא האמינה בנכונותו. מידע זה לא הומצא ע"י ועד האגודה או מר כהן, אלא הגיע אליו לאחר בירור שנעשה בשטח, גילה הרועים בחלקה של התובע, והמידע שנמסר מהם היה שהתובע הוא שהעניק הרשות לרעות. האגודה אינה רשות חוקרת, ואין להטיל עליה משימות אכיפה או חקירה שאינן בסמכותה על דרך הוספת עוד ועוד חובות בדיקה. יש להבדיל בין אמינות המידע או היותו מידע מכלי שני או אף מידע לא קביל בהליך משפטי בהיותו עדות שמיעה, לבין השאלה האם האמינו האגודה או מר כהן בנכונות המידע. והרי חלק ניכר מן התלונות למשטרה או לרשות חקירה מוסמכת לפי דין זה או אחר עשוי להיות מידע שיסודו בשמועות הלשנות וכו'. אין דרישה בדין שמידע זה יהא קביל בהליך משפטי, ואין להטיל על מוסר המידע לרשות עוד ועוד חובות בדיקה כתנאי לתחולת הגנת סע' 15(8) לחוק, ובלבד שהאמין בנכונות המידע או האמין שיש מקום לבדוק נכונותו. הליך הבדיקה ואישוש המידע או הפרכתו - מסור לרשות החקירה המוסמכת. היא זו שתצטרך לאשש המידע בראיות קבילות או להפריכו, או להגיע למסקנה שאין די ראיות קבילות להליך משפטי. והרי מה שלעתים מתחיל כשמועה או הלשנה, ויהא טעמה אשר יהא, עשוי להתברר בסופו של יום כמידע מדויק שהסתיים אף בהליך פלילי. ולעתים עצם פתיחת החקירה , אף אם בסופו של דבר לא תיאספנה ראיות קבילות, עשוי שיוביל להפסקת פעולה בלתי חוקית נמשכת. האינטרס הציבורי שלא להרתיע מפני מסירת מידע רלבנטי לרשויות חקירה, הנו ברור ומובהק. אף אם אצא מהנחה שהנתבע או מי מחברי ועד האגודה שמחו לאידו של התובע לאור המידע שנמסר מן הרועים והסכסוך הנמשך עמו (להסרת ספק - איני קובע מסמרות בענין זה, שכן אין צורך בדבר), הרי המניע אינו רלנטי: די בכך שהמפרסם האמין בנכונות המידע. העובדה שלא שוכנעתי בהליך זה בנכונות המידע, אינה אלא חוכמה שבדיעבד. בין המכתב הראשון לשני קיימת סמיכות זמנים, יש לראותם כשרשרת התכתבויות אחת, והובהר בהם מה מקור הטענה שהתובע הוא שנתן הרשות לרועים: מידע שהתקבל מפי הרועים עצמם, שנמצאו בשטח. אין כאן גם "פרסום אחר" של התלונה, דבר הגשתה או תוכנה, כפי הסיפא של סע' 15(8) לחוק, שכן אין מדובר אלא במכתבי תשובה לרשות המוסמכת שיזמה הפניה, בהעתק לגורם האכיפה הרלבנטי ולועד האגודה שהוא למעשה יוזם מכתב התשובה, והנתבע אינו אלא שלוחו. ברור שאם במקום הנתבע , ועד האגודה הוא זה שהיה שולח המכתב הראשון והשני - היתה תחולה לסע' 15(8) לחוק. מקל וחומר שהדין אינו שונה משעה ששלוחו של הועד - עו"ד בן חפר - הוא ששלח המכתב, בשם הלקוח ולבקשת האחרון. לעניין איסור לשון הרע לא מוטלות עליו חובות בדיקה מעבר לאלו המוטלות על הלקוח, שמפיו הוא חי. כעת נשנה מעט הדוגמא: לו היתה מגיעה למר כהן כועד האגודה שמועה שהתובע נתן לרועים רשות לרעות בשטחו, בלא היתר בכתב מאת השר, והוא היה שולח את חצרן האגודה לבדוק המידע, ומכאן ואילך היה ההתנהלות זהה, למעט ענין אחד; שהועד הוא שהיה ממען הפרסומים הראשון והשני לשני גורמי החקירה והאכיפה הרלבנטיים אליהם מוענו בפועל, בלא מכתב התראה ראשוני מאת הרשות המוסמכת שלפי חוק ההתיישבות. האם היה הדין שונה?: לטעמי לא. זכותה, שמא חובתה של האגודה ליידע הרשות המוסמכת שרועים מנצלים שטחים ללא היתר רעיה בשטח האגודה, וכי האגודה אינה מעורבת, והיא אף פונה לרשות המוסמכת על מנת להפסיק הדבר. באותה מסגרת סביר שהאגודה תחשוף בפני הרשות המוסמכת שנמסר לה שפלוני הוא שהתיר הרעיה שלא כדין. מכאן ואילך - על רשות החקירה המוסמכת לפעול, לאמת המידע מול אותו פלוני ולהוסיף לחקור במידת הצורך. כאמור, אותו דין וביתר תוקף חל על הנתבע שאינו אלא שלוחה של האגודה, ומפיה הוא ניזון. 20. כזו כאמור הנה ההלכה שנפסקה בעניין ריימר: שם נידון עניינו של אדם שראה את שכנו אוסף מזה שנים צלחות (טסות) של מכוניות. בין השניים היה סכסוך שכנים מתמשך, ובשלב מסוים פנה למשטרה וציין שהוא חושד שהצלחות גנובות. המשטרה מצאה בחיפוש פריטי ציוד נוספים ושונים אצל הנילון, והגישה נגדו כתב אישום בגין החזקת רכוש החשוד כגנוב. הנאשם הודה במיוחס לו לגבי ארבעה דלקונים צבאיים, התביעה לא עמדה על הרשעה לגבי יתר פריטי הציוד. דווקא לגבי הטסות לגביהן הוגשה התלונה, התברר שהנאשם עבד במע"צ ונהג לאסוף כתחביב טסות שנשמטו ממכוניות ונותרו בצידי הדרך. הנילון הגיש תביעה בלשון הרע כנגד שכנו. בעקבות קביעת הערכאות הקודמות התקבלה הקביעה שמניעיו של השכן בהגשת התלונה, ניזונו מסכסוך השכנים . אלא שבכך אין די על מנת שתישלל הגנת תום הלב שבחוק. וכך נאמר בעמ' 147 לפסק הדין (פסק דינו של השופט (כתארו אז) שמגר - הדגשה לא במקור): " בעקבות ההליכים הפליליים, אשר במסגרתם חזרה בה התביעה מן האישום ככל שנגע לצלחות הרכב, יש מקום להנחה, לצורך העניין שלפנינו, כי לא היה יסוד לסברה שהצלחות גנובות, אך אין שמץ ראיה לכך, כי המנוח לא האמין באמיתותה של התלונה, כאמור בפיסקה (1) לסעיף-קטן 16(ב) שצוטט לעיל, כאשר הגיש תלונתו. אשר לאמור בפיסקה (2) לסעיף 16(ב) הרי, כאמור, מניחים אנו, שלא היה אמת בפרסום, אך אין לבוא בטרוניה אל המנוח, שלא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח, אם אמת בטענותיו או לא. המנוח תיאר לפני המשטרה את מה שעיניו ראו, אך ציין מפורשות, כי אינו יודע את מקור הצלחות. בדומה למה שנאמר בע"א 310/74 [1] הנ"ל, בעמ' 392: 'מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה. שונה היה המצב כמובן לו היה מערער מציג חשדותיו בפני אחר ולא בפני המשטרה (ע"א 213/69, 94), היינו דוקא העלאת החשדות, שלא בפני המשטרה, עלולה היתה להיראות כבלתי-סבירה בנסיבות כגון אלה'. " ואילו בפסק דינו של השופט ברק (כתארו אז) נאמרו דברים הבאים (עמ' 149 של פסק הדין): "סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו. מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן." 21. לסיכום: גם אם הדבר שפורסם לא היה אמת, כפי קביעתי, הרי שקיבלתי שמר כהן , ובעקבותיו הנתבע , האמינו שמדובר באמת, היינו שהתובע נתן את רשות הרעיה . בענין זה ניזון הנתבע מפי שולחתו, ולא חלה עליו חובה לפעול לבירור מעבר לפניה לרשות המוסמכת, ממש כפי שחובה כזו לא חלה על שולחתו . פניה שכזו התקבלה בהלכה כאמצעי בירור סביר, לענין סע' 16(2) לחוק. המניע לפרסום - אינו מעלה ואינו מוריד לענין תחולת ההגנה שלפי סע' 15(8) לחוק. יכול שתהא לו רלבנטיות באם נקבע שמתקיימת עוולת לשון הרע ואין תחולה להגנת תום הלב, אף אין עסקינן בפרסום מותר, ואף הגנת "אמת דיברתי" שבסע' 14 לחוק אינה עומדת. אז, באם ייקבע שמדובר בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק עד כפל הפיצוי הסטטוטורי שללא הוכחת נזק (סע' 7א(ג) לחוק). עם זאת המניע לפרסום אינו רלבנטי לצורך בחינת תחולת הגנת סע' 15(8), כל עוד האמין המפרסם בנכונות תלונתו, ופנה לרשות חקירה מוסמכת שבדין. כך אכן נעשה בענייננו, ודי בכך על מנת שלא תתקבל התביעה. בנסיבותינו בפירוש גם אין תחולה לסע' 16(3) לחוק. כאמור, אף לו היתה הפניה ביוזמת האגודה ולא בתגובה למכתב התראה של הרשות המוסמכת, היתה פניה שכזו לגיטמית ועונה הן על האינטרס הציבורי בבירור תלונות וקידום שלטון החוק, והן על עניינה הספציפי של האגודה. ככזו - לא ניתן היה לומר על פניה שכזו שיש בה משום כוונה לפגוע פגיעה גדולה מן הסביר להגנת הערך המוגן ע"י סע' 15 שלחוק. מקל וחומר שכך, משעה שהמכתבים באו בתגובה למכתב התראה של הרשות המוסמכת שלפי חוק ההתיישבות. ואכן, הפרסום אף לא חרג מגדר הסביר בנסיבות. 22. די בכך שהמקרה חוסה תחת הגנת תום הלב בחלופת סע' 15(8) על מנת שתידחה התביעה. אלא שכפי שנרמז, דומה שיש ממש אף בטענת היעדר היריבות כאשר לא הוכחה חריגה מהרשאה, שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח (סע' 2 לחוק השליחות, תשכ"ה -1965). אכן, לו מדובר היה בפרסום שאינו מקים תחולת הגנת תום הלב, גם אז דומה שהתביעה היתה אמורה להיות מוגשת מבחינת היריבות כנגד האגודה או הועד שעו"ד בן חפ"ר פעל כפי הוראותיו וניזון מפיו, ולא כנגד עוה"ד המייצג. את הפרסום יש לייחס בנסיבות לשולח ולא לעוה"ד המייצג, כאשר בשני הפרסומים נשוא התביעה צויין כי עו"ד בן חפר פועל בשם שולחתו. לא יעלה על הדעת שכל אימת ששולח עו"ד מכתב עמדה בשם לקוחו, ובהם מיוחסת התנהגות שלילית לצד אחר, יהא חשוף אישית לתביעת לשון הרע. עמדה שכזו אינה מאפשרת ייצוג נאות, שלעתים כרוכות בו אכן העלאת טענות לא פשוטות בשם הלקוח כלפי בעל ריבו של הלקוח או אף צד אחר. 23. אציין כי לא מן הנמנע שיש בנסיבות תחולה אף להגנת סע' 13(5) לחוק שזו לשונו: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.. (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" הנתבע הנו ב"כ האגודה וגדר הספקות ביחס לתחולת הסעיף נעוץ בשאלה הפרשנית מה משמעות הביטוי "תוך כדי דיון", היינו האם הפרסומים נעשו "תוך כדי דיון...". מצד אחד לא קוים בסופו של יום דיון ביחס לאגודה בפני ועדת הכרעה שלפי חוק ההתיישבות; מאידך אין ספק שועדת ההכרעה הנה גוף בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, ושני המכתבים ששלח הנתבע באו בתגובה למכתב התראה; כאשר אותו מכתב התראה אינו רק השלב הראשון אלא אף תנאי הכרחי , לפי סע' 6 לחוק ההתיישבות, לשם הגשת תביעה להפקעת זכות בפני אותה ועדת ההכרעה. היות ועל פי דרישה שבדין מדובר בשלב מקדים הכרחי של הדיון המשפטי, מבלעדיו לא יכון דיון כנ"ל, יתכן וניתן להתייחס לשני הפרסומים נשוא התביעה כמי שנעשו "תוך כדי דיון כאמור", ולמכתב ההתראה כמי שפותח ההליך לצורך סע' 13(5) לחוק; כאשר אותו הליך עיקרו הפעלת סמכות מנהלית שנקבעה בדין, בפני טריבונל שיפוטי מיוחד שהוקם בחוק. הדבר אכן מקיים רציונל סע' 13(5) ביחס ליכולת ייצוג חופשי ונטול מורא כפי שעמד עליו לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל . כך בשים לב, שייצוג נטול מורא אמור לאפשר העלאת מלוא הטענות בשם הלקוח כדי לשכנע הרשות שאין לפתוח בהליך כלל כנגד הלקוח, ואין למצוא שוני עקרוני בעניין זה לעומת ייצוג בשלב בו באו הצדדים בהיכלו של בית המשפט . כתימוכין לתזה פרשנית זו ניתן גם לטעון שהשאלה אם יש תחולה לסע' 13(5) אינה אמורה להיענות על פי מבחן שרירותי שבדיעבד האם התקיים בסופו של יום הליך בפועל בפני ועדת הכרעה אם לאו, כאשר מתקיים רציונל הסעיף. מאידך, יתכן שדווקא על רקע ההגנה המוחלטת המוענקת לפרסומים בחלופות סע' 13 ועליה עמד בית המשפט העליון בפרשה האחרונה שנזכרה לעיל, מן הראוי לדקדק בתנאי המגולם בתיבה "תוך כדי דיון", ולעמוד עמידה דווקנית על כך שהפרסום אליו מתייחס סע' 13(5) יהא כזה שלא נעשה בנקודה על ציר הזמן שקדמה לדיון המשפטי במובנו הצר (הנפתח בהגשת כתב טענות זה או אחר לגוף השיפוטי או המעין שיפוטי בו עסקינן). ליתרונות ולחסרונות הגלומים באותה הגנה מוחלטת המעניק סע' 13(5) לחוק ראה החלטתי בת"א (חי') 15506-02-09 נאדיה ג'בארין נ' עו"ד שושנה ברוידה תק-של 2009(3) 23223. לא אכריע בעניין זה, בשים לב לכך שדי במסקנותי בדבר היעדר היריבות, ובדבר תחולת הגנת תום הלב בחלופת סע' 15(8) לחוק, על מנת להביא למסקנה שדין התביעה להידחות. 24. אני דוחה התביעה. שני הצדדים הסכימו הסכמה דיונית שלא לנסות ולגרור לתוך הליך זה את כל היסטורית הסכסוכים שבין בעלי הדין וחברי האגודה, בשים לב לאי הרלבנטיות הנחזית, כאשר הסכסוך יהא בגדר עובדה נתונה. הסכמה דיונית זו, גם אם התבקשה, חסכה בזמן, והדבר ימצא ביטויו בשיעור ההוצאות המתון שאפסוק. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסכום אחד (הכולל הן הוצאות והן שכ"ט עו"ד ) בשיעור 4000 ₪ ומע"מ. עורך דיןמסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה