קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד: מבוא 1. בפניי תביעה שעילתה פרסום לשון הרע. 2. התובע הועסק במועצה הדתית של העיר יהוד בתור מפקח עירובין, החל מיום 2.5.2004. שכרו החודשי עמד על 2,000 ₪ והוא עבד 12 שעות שבועיות. העסקתו הסתיימה ביום 31.3.2007, עם תום החוזה הזמני לפיו הועסק. 3. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה בלנית במקצועה וחברת ועד העובדים של המועצה הדתית ביהוד. אריה שמשוני ז"ל, שעזבונו הוא הנתבע 2, נפטר ביום 12.11.2008, לאחר שהתיק נקבע להוכחות. אריה שמשוני ז"ל עבד במועצה הדתית ביהוד בתור קברן, וגם הוא היה חבר ועד העובדים. 4. במועד בלתי ידוע בחודש יולי 2006 שיגרו הנתבעת, אריה שמשוני ז"ל וחבר ועד נוסף בשם ניסים לוי, מכתב אל עו"ד מאיר שפיגלר, מנכ"ל הרשות הארצית לשירותי דת במשרד ראש הממשלה. במכתב זה, העוסק בתובע (להלן: "מכתב הדיבה"), הם כתבו, בין השאר: "... מר רצאבי הנ"ל [התובע- ח.ב.] עובד מזה שנתיים במועצה הדתית (ללא תקן) ומקבל שכר ממנה. יחד עם זאת, הוא איננו עובד כלל, אין לו כל תפקיד מוגדר במועצה הדתית וכמו כן הוא עושה שימוש ציני במתקני המועצה הדתית ובמשאביה לצרכיו הפרטיים והפוליטיים. אם בכך לא די, הרי שאת כל סכסוכי העבודה שנתגלעו בין עובדים לבין ההנהלה, הוביל הנדון. בנוסף, ובשיא החוצפה, הוא איננו מחתים כרטיס נוכחות כלל. לא למותר לציין, כי התנהגותו של הנדון משרה אווירה עכורה ביותר בקרב העובדים וגורמת למתח רב. אתה בוודאי מודע היטב לקשיים הרבים בהם צריכים לעמוד עובדי המועצה ... והוספת המכשולים על ידי האדון שבנדון, בוודאי שאיננה תורמת לפתרון הקשיים, הקיימים ממילא. ... לאור כל האמור לעיל, נבקשך להורות למזכיר המועצה, לפטר את הנדון לאלתר מן המועצה הדתית." בשולי המכתב נרשמו שלושה מכותבים: השר יצחק כהן ממשרד ראש הממשלה, כב' השופט בדימוס מיכאל לינדנשטראוס ורו"ח יוסי כהן. 5. דבר קיומו של מכתב הדיבה נודע לתובע רק בתחילת חודש אפריל 2007, כאשר קיבל עותק ממנו הן מהרשות לשירותי דת והן מוועד העובדים. 6. ביום 13.3.2007 הודע לתובע על הפסקת העסקתו במועצה הדתית החל מיום 31.3.2007, שכן במועד זה תם חוזה העסקתו. אין ראיה לקיומו של קשר סיבתי בין מכתב הדיבה לבין פיטוריו של התובע. בעקבות פניותיו של התובע להסתדרות העובדים על מנת שתתערב לטובתו, הוחלפו מכתבים בין נציג ההסתדרות לבין הנתבעים, והנתבעים נדרשו לפעול לשם מניעת הפיטורים, דבר שסרבו לעשות. 7. ביום 26.3.2007 שלחה הנתבעת מכתב לשאול חיים, רכז האיגוד המקצועי המרחבי של הסתדרות העובדים החדשה (להלן: "ההסתדרות"), בתשובה למכתבו של זה האחרון אליה. למכתבה זה היא צירפה את מכתב הדיבה. העתקים מן המכתב מיום 26.3.2007 נשלחו לשישה אנשים: עו"ד מאיר שפיגלר מנהל הרשות לשירותי דת, מר שלמה שטרן ראש חטיבת עובדי חינוך ודת בהסתדרות, עופר חתוכה יו"ר ההסתדרות במרחב גבעתיים ובקעת אונו, אריה כהן הממונה על המועצה הדתית ביהוד, רפאל אזרק מזכ"ל המועצה הדתית והתובע עצמו. 8. הנתבעים הבינו בשלב מסויים את חומרתו של מכתב הדיבה ולכן שיגרו ביום 15.4.2007 מכתב אל עו"ד מאיר שפיגלר, עם העתקים לשלמה שטרן, עופר חתוכה, שאול חיים, אריה כהן והתובע, ובו רשמו כי "הדברים שנאמרו במכתבנו האמור נכתבו לכאורה בלבד, על מנת שייבדקו על ידך, ולא הייתה כוונתינו לקבוע מסמרות בדברים. מצאנו לנכון להביא את מראה עיננו מכח חובתינו כנציגי העובדים וכעובדי המועצה הדתית יהוד, על פי דין ועל מנת להגן על האינטרסים של כלל העובדים." 9. בעקבות הדברים האלה הוגשה התביעה שבפניי. 10. הנתבעים כפרו בכך שמכתב הדיבה מהווה לשון הרע נגד התובע ואף טענו כי לא הוכח שהמכתב פורסם. בנוסף, הם טענו כי עומדות להם הגנות על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). דיון 11. אין ספק כי מכתב הדיבה רצוף אמירות קשות ביותר נגד התובע, אמירות שיש בהן משום לשון הרע לגביו. כך, הוא מואשם בקבלת שכר למרות שאיננו עובד כלל; בעשיית שימוש ציני במתקני המועצה הדתית ובמשאביה לצורך צרכיו הפרטיים והפוליטיים; באי החתמתו של כרטיס נוכחות; בהשראת אוירה עכורה ביותר בקרב עובדי המועצה הדתית, ולבסוף, בהוספת מכשולים על אלה הקיימים ממילא בפני המועצה הדתית. אמירות קשות אלה מהוות לשון הרע, שכן פרסומן עלול היה להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם וכן לפגוע בו ובמשרתו (ראה הגדרת הביטוי "לשון הרע" בס' 1 לחוק). 12. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בלשון הרע, שכן מכתב הדיבה לא נועד לקבוע עובדות אלא רק להציג נושא הדרוש בירור ובדיקה על ידי הנמען, אך מדובר בטענת סרק שאין בה ממש. די לעיין בשורה התחתונה של מכתב הדיבה, בה מתבקש הנמען להורות על פיטוריו של התובע מעבודתו לאלתר, על מנת להמחיש עד כמה אין ממש בטענה זו. ברור שבזמן אמת לא ביקשו הנתבעים עריכת בדיקה של חשדות מסויימים נגד התובע, אלא דרשו את פיטוריו, לאחר שקבעו, כעניין שבעובדה, מסקנות מסויימות לגביו. 13. הנתבעים טוענים כי מכתב הדיבה נשלח אך ורק למכותב הראשי, ולא לשלושת הנמענים הנוספים, אך עיון בתצהירה של הנתבעת מלמד כי טיעון עובדתי זה הוא למיטב ידיעתה בלבד. משמע, אין היא משוכנעת באמיתותו של טיעון זה. זאת ועוד, כאשר על גבי מכתב מסויים מופיעה, מתחת למילה "העתקים", רשימה של מכותבים, קיימת חזקה עובדתית שהמכתב אכן נשלח גם אליהם, שאם לא כן, מדוע נרשמו שמותיהם כמכותבים נוספים? אם ביקשו הנתבעים לסתור חזקה עובדתית זו, הם אלה שהיו צריכים לזמן את אותם מכותבים לעדות מטעמם, דבר שלא עשו. מכל מקום, גם אם אניח כי מכתב הדיבה נשלח מלכתחילה אך ורק למכותב הראשי, עו"ד מאיר שפיגלר, הרי שאין חולק שהוא צורף מאוחר יותר לכל מי שקיבלו את המכתב של הנתבעת מיום 26.3.2007 שהופנה אמנם אל שאול חיים, רכז האיגוד המקצועי המרחבי של ההסתדרות, אך העתקים ממנו נשלחו לשישה אנשים נוספים: עו"ד מאיר שפיגלר, מר שלמה שטרן, עופר חתוכה, אריה כהן, רפאל אזרק והתובע עצמו (ראה הודאתה של הנתבעת, בע' 91- 92 לפרוטוקול). אגב, בדרך זו גם הגיע מכתב הדיבה לידיו של התובע וכך למד לראשונה על דבר קיומו. מכאן שמתקיים יסוד הפרסום הנדרש על מנת לבסס עילת תביעה לפי החוק. 14. אינני מקבל את טענתם של הנתבעים לפיה אי קבלת תשובה על מכתב הדיבה מעידה שזה כלל לא הגיע ליעדו. חזקה על מכתב שנשלח לאדם מסויים, שהמכתב אכן הגיע ליעדו, או לפחות, עלול היה להגיע, ודי בכך כדי להוות "פרסום" כמשמעות מונח זה בס' 2(ב)(2) לחוק. זאת ועוד, בוודאי שמי שרק מכותב במכתב, ואינו הנמען הראשי, אינו אמור להגיב על המכתב. 15. סיכומו של דבר, הנתבעים פרסמו לשון הרע לגבי התובע. מכאן שיש מקום לבחון האם עומדת להם הגנה על פי החוק. 16. הנתבעים טוענים שמכתב הדיבה הוא פרסום מותר לפי ס' 13 לחוק, שכן מדובר בפרסום שהנתבעים היו חייבים או רשאים לעשות. ס' 13(9) לחוק קובע כי פרסום מותר הוא בין השאר: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;" לטענת הנתבעים, בתוקף היותם חברי ועד, הם היו חייבים להגן על האינטרסים של העובדים, ועל כן היו חייבים לשלוח את מכתב הדיבה. אינני מקבל טענה זו. בפרשת ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו (1986) - נפסק: "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. ... כשיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני ... ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו." אין כל דין המחייב חברי ועד עובדים לפרסם ברבים את דיבתו של אחד העובדים ולקרוא לפיטוריו, והנתבעים גם אינם מצביעים על דין כזה. הנתבעים גם לא קיבלו הוראה לעשות פרסום כזה ולא קיבלו היתר לעשותו. 17. הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. הנטל להוכחת הגנה של אמת בפרסום מוטל על הטוען לקיומה. על כן, הנתבעים היו צריכים להוכיח כי הדבר שפורסם היה אמת, ובנוסף, שהיה אינטרס ציבורי בפרסום. 18. אין אמת בפרסום לפיו התובע לא עבד כלל. הוכח כי התובע מילא תפקיד של מפקח עירובין (ראה גם מכתבו של מזכ"ל המועצה הדתית מוצג נ/1). במסגרת תפקידו זה הוא סייר מסביב לעיר יהוד כדי לוודא שחוט העירוב איננו קרוע. אמנם, בסיכומיהם מנסים הנתבעים לטעון כי כאשר כתבו שהתובע "איננו עובד כלל" לא התכוונו לומר שהתובע איננו מבצע את עבודתו, אלא רק שאיננו מחזיק בתקן של עובד, אך טיעון זה איננו משכנע, שכן הם ציינו במשפט קודם באותו מכתב דיבה שהתובע עובד ללא תקן, ומכאן שכאשר כתבו בהמשך הדברים שהוא "איננו עובד כלל" הם התכוונו לומר שלא רק שאין לו תקן, אלא שהוא גם אינו מבצע את עבודתו שבגינה משולם לו שכר. 19. לא הוכחה אמיתותו של הפרסום לפיו התובע עשה שימוש ציני במתקני המועצה הדתית לצרכיו הפוליטיים. אכן, התובע הודה כי כאשר היה מגיע למשרדי המועצה, הוא היה מבצע לעתים שיחות טלפון גם בנוגע לתקציבו של בית הכנסת (ע' 52 לפרוטוקול), קרי, שיחות פרטיות, אך אין כל הוכחה לכך שביצע שיחות לצרכים פוליטיים, ובוודאי שלא ניתן לכנות את השימוש המוגבל שעשה בטלפון "שימוש ציני במתקני המועצה הדתית ובמשאביה לצרכיו הפרטיים והפוליטיים", תיאור שהוא מוגזם על פניו. יצויין כי האשמתו של התובע בניהול שיחות טלפון לצרכים פוליטיים היא מיחזור של טענה ישנה שהועלתה בשנת 1998 על ידי אדם בשם דוד ריעני, ואמיתותה לא הוכחה, לא בקשר לשנת 1998 ובוודאי שלא בקשר לשנת 2006, בה נשלח מכתב הדיבה. 20. אין אמת בטענה לפיה התובע לא החתים כלל כרטיס נוכחות. התובע החתים באופן קבוע כרטיסי נוכחות, ואלה הוצגו במהלך שמיעת הראיות (ראה מוצג ת/2). בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי היקף השעות המשתקפות בכרטיסים אלה מעורר תהיות, אך זו כבר טענה חדשה לחלוטין, שאין להיזקק לה, שכן היא הועלתה רק לאחר שהתברר כי אין אמת בפרסום לפיו התובע כלל איננו מחתים כרטיס נוכחות. 21. אין אמת בטענה לפיה את כל סכסוכי העבודה במועצה הוביל התובע. בענין זה הסתמכו הנתבעים על ארוע אחד, שהתרחש בשנת 1996 ואשר בעקבותיו פוטר התובע מעבודתו הקודמת במועצה בתפקיד משגיח כשרות. דא עקא, לאחר מכן, בשנת 2004, התובע הוחזר לעבודה בתפקיד מפקח עירובין. ברי איפוא כי מכתב הדיבה, שנכתב בחודש יולי 2006, עשר שנים לאחר אותו ארוע בודד, ייצר רושם מטעה כאילו התובע הוביל לאחרונה סכסוך עבודה, דבר שלא היה נכון. 22. לנוכח העובדה שחלקים של מכתב הדיבה נמצאו כדברים שאין בהם אמת, או שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את אמיתותם, אין צורך לדון בתנאי הנוסף הנדרש להתקיים במי שמבקש להתגונן בטענת אמת בפרסום, קרי, קיומו של ענין ציבורי בפרסום. למעלה מהצורך אציין כי התפוצה הרבה שלא לצורך לה זכה מכתב הדיבה, שומטת את הבסיס מתחת להגנה של אמת בפרסום, שכן לא היתה כל הצדקה עניינית לשלוח את מכתב הדיבה לשורה כה ארוכה של מכותבים. הכלל הוא שענין ציבורי בפרסום משמעו קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, בע' 225). מקובל ליישם בעניין זה את המבחן המכונה "מבחן התועלת": "השאלה באיזו מידה קיים אינטרס חברתי בחשיפת המידע הנכון אודות הפרט מוכרעת על פי "מבחן התועלת" שהציע פרופ' זאב סגל ואומץ על ידי הפסיקה. המבחן קובע, כי "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". (שם, ע' 228). ראה גם ת"א (תל-אביב-יפו) 21107/05 דוד בן דיין נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , תק-של 2008(4), 19595 וכן ת.א. (ת"א) 11455/07 עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה , בעמ' 7 - . לכל היותר ניתן היה להצדיק את משלוח מכתב הדיבה לנמען המקורי, עו"ד מאיר שפיגלר, מנכ"ל הרשות הארצית לשירותי דת במשרד ראש הממשלה, משום שמתוקף תפקידו הוא הגורם המוסמך להורות על פיטוריו של התובע, וכן לאריה כהן, הממונה על המועצה הדתית ביהוד ורפאל אזרק מזכ"ל המועצה הדתית, בתור הממונים על התובע. רק לגורמים אלה היה אינטרס לקבל את המידע שפורסם במכתב הדיבה. 23. הנתבעים טוענים להגנת ס' 15(2) לחוק, שעניינה קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשיית הפרסום. אינני מקבל טענה זו. ס' 15(2) לחוק אינו עומד לבדו. תנאי לתחולתו הוא שהפרסום נעשה בתום לב (ראה ס' 15 רישא לחוק). ס' 16(ב)(2) לחוק קובע חזקה של חוסר תום לב אם הדבר שפורסם לא היה נכון והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. במקרה דנן, הפרסום בחלקו הגדול לא היה נכון, ולא ננקטו אמצעים כלשהם כדי לברר קודם לכן האם מדובר בפרסום אמת. כך למשל, ניתן היה לברר בנקל האם התובע מחתים כרטיס נוכחות, שהרי כרטיסי הנוכחות הוצגו כראיה במשפט על ידי נציג המועצה הדתית. הנתבעת הודתה בחקירתה כי לא טרחה לערוך ברור עובדתי כלשהו בטרם חתמה על המכתב. להגנתה טענה: "המכתב הזה לא אני אישית כתבתי אותו, כתבנו אותו יחד, יש עוד שניים חתומים על המכתב ... אנחנו רק נבחרנו לועד, לא יודעים שום דבר, רק התחלנו לעשות את העבודה ... אישית אני לא שאלתי ... לא כתבתי, חתמתי. אני אחראית, בשביל זה אני פה". (ע' 84 לפרוטוקול). מכאן שלא נערך כל בירור על ידי הנתבעים בטרם שלחו את מכתב הדיבה. לפיכך, קיימת חזקה, שלא נסתרה, לפיה הפרסום נעשה בחוסר תום לב, וממילא לא יכולה לעמוד לנתבעים הגנת ס' 15 לחוק, על כל חלופותיו. בנוסף, גם כאן עומדת לנתבעים לרועץ רשימת התפוצה הארוכה של מכתב הדיבה. גם אם ניתן להכיר בקיומה של חובה מוסרית לדווח על הטענות נגד התובע לחלק מן המכותבים, בוודאי שלא היתה חובה כזו לגבי כלל המכותבים. 24. הנתבעים טוענים לקיומה של הגנת ס' 15(4) לחוק, שעניינה הבעת דעה על התנהגותו של הנפגע בתפקיד ציבורי. אינני מקבל טענה זו. מעבר לעובדה שגם הגנת ס' 15(4) מחייבת תום לב מצידו של המפרסם, תנאי שהנתבעים לא עמדו בו, הרי שאין עסקינן כלל ועיקר בהבעת דעה, אלא בקביעת עובדה, קרי, הנתבעים הציגו את הדיבה כנגד התובע כעובדה קיימת, ולא כהבעת דעה מטעמם. עוד בפרשת ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ בעמ (1978) - פורסם גם בנבו, נקבע כי בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4), חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן העובדות: " לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה." 25. גם הגנת ס' 15(7) לחוק, שעניינה הבעת דעה על הנפגע בענין שבו הנתבע ממונה על הנפגע, אינה חלה. מעבר לכך שגם הגנה זו דורשת קיומו של תום לב מצידו של המפרסם, שאינו מתקיים בעניננו, הרי שהנתבעים מעולם לא היו ממונים על התובע, שכן לא ניתן לומר כי חברי ועד העובדים ממונים על העובדים. בנוסף, אין המדובר בהבעת דעה על התובע, אלא בקביעת עובדות לגביו. 26. הגנת ס' 15(8) לחוק עניינה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה היה ממונה על הנפגע, או הגשת תלונה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע. הגנה זו יכולה לחול רק לגבי פרסום מכתב הדיבה בפני הממונה הישיר על התובע. אין היא חלה לגבי פרסום מכתב הדיבה בפני גורמים כה רבים, שאינם ממונים עליו ואינם מהווים רשות מוסמכת לקבלת תלונות לגביו. כך למשל, הפרסום שנעשה בפני נציגי ההסתדרות אינו יכול לחסות תחת הגנה זו. בנוסף, גם הגנה זו טעונה תום לב מצידו של המפרסם. יצויין כי הטענה לפיה כל שביקשו הנתבעים הוא שייערך ברור לגבי טענותיהם, ותו לא, היא המצאה בדיעבד, שהועלתה רק במכתבם מיום 15.4.2007. סביר מאוד להניח כי מכתב אחרון זה נכתב לפי עצה משפטית שקיבלו, אך כוונתם האמיתית בעת כתיבתו של מכתב הדיבה לא היתה עריכת ברור, אלא לגרום לעו"ד מאיר שפיגלר להורות על פיטוריו של התובע. הדבר נרשם שחור על גבי לבן במכתב הדיבה. 27. סיכומו של דבר, הנתבעים פרסמו דיבה על התובע, ולא עומדת להם הגנה על פי החוק. 28. הנתבע 2 טוען כי יש למחוק את התביעה נגדו משום שעזבונו של אריה שמשוני ז"ל צורף שלא כדין לתביעה, בלא נטילת רשות. אינני מקבל טענה זו. ביום 11.12.2008 הוגשה בקשה לתיקון התביעה בדרך של החלפת אריה שמשוני ז"ל בעזבונו. ב"כ הנתבעים נתן הסכמתו לבקשה, ואף התנה זאת בתשלום הוצאות. ביום 21.12.2008 נעתרתי לבקשת התיקון וביום 28.12.2008 הוגש כתב התביעה המתוקן. 29. אין ממש בטענת הנתבע 2 לפיה העזבון כלל איננו מכיר את עובדות התביעה. לעזבון אין זכויות ייתר לעומת נתבע בשר ודם, מה גם שהטענה אינה נכונה לגופו של ענין, שכן הנתבעת והעזבון מיוצגים על ידי אותו בא כח, שייצג גם את אריה שמשוני ז"ל בטרם פטירתו ואף קיבל ממנו תצהיר על העובדות. הנתבע 2 גם העלה טענות הגנה לגופו של ענין, ממש כמו הנתבעת. 30. אין גם ממש בטענה לפיה עילת התביעה היא אישית נגד אריה שמשוני ז"ל, ועם פטירתו, פקעה גם עילת התביעה נגדו. הכלל הוא שפטירתו של אדם אינה מפקיעה חבויות שלו שנוצרו בטרם הפטירה. החבויות והזכויות כאחד עוברים לעזבונו, באמצעות יורשיו. 31. נותר לדון בשאלת הפיצוי המגיע לתובע. התובע עתר בכתב התביעה לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך של 200,000 ₪, אך בסיכומיו תיקן את הטעות והעמיד את הדרישה לפיצוי סטטוטורי על סך של 100,000 ₪. 32. לפי ס' 7א' לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק לזכותו של הנפגע פיצוי סטטוטורי בלא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, אך במקרה שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בסך של 100,000 ₪. במקרה דנן אין ספק שהפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע, שהרי בשוליו קראו הנתבעים לעו"ד שפיגלר להורות על פיטוריו של התובע מעבודתו. זו למעשה היתה מטרתו של מכתב הדיבה. 33. יחד עם זאת, לפי ס' 19 לחוק רשאי בית המשפט להפחית את הפיצוי אם המפרסם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. במקרה דנן, אני מתרשם כי הנתבעים אכן האמינו שתוכן מכתבם הוא אמת, הגם שלא טרחו לקיים בדיקה מינימלית של טענותיהם החמורות. 34. כמו כן, יש להביא בחשבון את העובדה שבעת כתיבתו של מכתב הדיבה, הנתבעים חששו מפיטורי עובדים אחרים במועצה, שכן הובהר להם על ידי הממונים עליהם כי ישנה כוונה לערוך פיטורים כאלה, על רקע המצוקה הכספית הקשה אליה נקלעה המועצה הדתית ביהוד ועל רקע הכוונה שהיתה בשעתו לבטל כליל את המועצות הדתיות בארץ. 35. לבסוף, יש להביא בחשבון את העובדה כי לאחר שעמדו על חומרתו של מכתב הדיבה, ניסו הנתבעים להפחית מעוצמת הפגיעה בכך שכתבו ביום 15.4.2007 מכתב אל עו"ד שפיגלר, ובו ציינו כי הדברים שרשמו במכתב הדיבה נכתבו לכאורה בלבד, מבלי לקבוע מסמרות, ועל מנת שייבדקו. 36. בנסיבות אלה, ראוי להפחית במידת מה את הפיצוי שייפסק לזכותו של התובע, ולהעמידו על סך של 60,000 ₪. 37. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 60,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה