לשון הרע בפקס לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בפקס לעבודה:

1. זוהי תובענה על סך של 200,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאת לשון הרע שמקורה במכתב שנשלח למקום עבודתו של התובע והאשים אותו בביצוע הטרדה מינית.

רקע עובדתי

2. התובע עבד כשכיר בחברת "א.א. שידורית טלפייג' 1989", כסוכן מכירות של שירותי מזכירות הניתנים על ידי החברה.

(להלן: "החברה").

3. הנתבעת מס' 1 הועסקה כטלפנית באותה החברה מיום 14.2.02 ועד ליום 15.10.03.

(להלן: "אלונה").

4. הנתבע מס' 2 נשכר על ידי אלונה לשמש כעורך דינה בתביעה שהגישה זו כנגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
5. בחודש אוקטובר 2003, התפטרה אלונה ממקום עבודתה. כחודשיים לאחר מכן, התקבל במשרד החברה, באמצעות הפקסימיליה, מכתב מאת הנתבע מס' 2 המאשים את התובע בהטרדה מינית כלפי אלונה ומתרה בו לבל יעשה כן שוב.

(להלן: "המכתב").

6. עד מהרה תוכן המכתב וההאשמות המנויות בו התפרסמו בקרב עובדי החברה.

7. לטענת התובע, תוכן המכתב מהווה דברי לשון הרע ויש בהם בכדי להשפילו ולשים אותו ללעג בעיני עובדי החברה וכן לפגוע במשלח ידו.

8. בעקבות הפרסום, נאלץ התובע, לגרסתו, להתפטר מעבודתו ונמנעו ממנו פיצויי הפיטורין המגיעים לו, לאחר עשר שנות עבודה בחברה, וכן דמי האבטלה.

9. פרסום המכתב פגע ביכולתו העתידית למצוא מקום עבודה, ומכאן, הפגיעה במשלח ידו.

10. מנגד, טוענים הנתבעים כי התובע הטריד את אלונה הטרדות מיניות במקום עבודתה ומחוצה לו, ועל כן, דבריהם חוסים בצל הגנת "אמת בפרסום" ובצל הגנת "תום הלב" על פי הסעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

(להלן:"החוק").

11. עוד טוען הנתבע מס' 2 לקיומה של הגנת סעיף 13(5) לחוק שעניינה פרסום מותר על ידי אדם בעל סמכות מעין שיפוטית.

דיון

ראיות התובע

12. התובע העיד בתצהירו ת/1 כי עבד בחברה בין השנים 1994 לבין שנת 2005, בתפקיד סוכן מכירות.

13. לגרסתו, בינו לבין אלונה החלו להיווצר קשרי ידידות קרובים, מעבר לאלה הנרקמים בין חברים לעבודה.

14. אלונה נהגה לעיתים קרובות לסור אל משרדי ההנהלה, שם מצוי משרדו האישי, ולהיוועץ עימו בענייני עבודה ובעניינים אישיים, לרבות הצגת שאלות הקשורות בהפעלת המחשב.

15. במהלך הזמן, החלו אף להיפגש בשעות אחר הצהריים. לדבריו, נהג לאסוף את אלונה מהעבודה בשעות הערב ויחדיו יצאו למקומות בילוי שונים, בקרבת מקום העבודה או בקרבת ביתה.

16. לדבריו, עם חלוף הזמן החל מתאהב הוא באלונה והיא השיבה לו חיבה.

17. לעדותו, לאחר שהבין כי אלונה משחקת ברגשותיו ואינה מרגישה כמוהו, החליט בחודש יוני 2003 לנתק עימה מגע, וזאת לתקופה של כחודש וחצי.

18. במהלך תקופה "הניתוק" ביניהם חש הוא כי אלונה מחפשת קרבתו, יוזמת פגישה ומתרעמת בפניו על כך כי אינו בקשר עימה. מאחר שהיו לו רגשות כלפיה, התפתה לשוב ולחדש עימה את הקשר.

19. עוד העיד כי בחודש אוקטובר 2003 נעדרה אלונה מן העבודה זמן מה ונודע לו מעמיתותיה לעבודה כי האחרונה החלה ללמוד במכינה באוניברסיטת בר אילן.

20. לאחר שיחה עם מנהלת המוקד דאז, הגב' שוש שמש, התברר לו כי אלונה הגיעה למשרדי החברה לאחר כשבועיים של העדרות וביקשה לשנות את שעות עבודתה כך שישתלבו עם לימודיה. מאחר שלא ניתן היה לשבצה לעבודה בסופי שבוע בלבד, שרק אז היתה פנויה אלונה לעבוד, עזבה אלונה את עבודתה.

21. לדידו, החליט להתקשר לאלונה מאחר שהתגעגע אליה, ועל כן, התקשר אליה לשאול לשלומה בחודש נובמבר 2003. אלונה כעסה על כך שהתקשר וביקשה כי לא יתקשר עוד.

22. כן העיד כי לא התייאש והתקשר שוב לביתה ודיבר עם אימה אשר הורתה לו לא להתקשר שוב. למחרת, שלח הוא זר פרחים לביתה ומכתב התנצלות אך אלונה סירבה לקבל את הזר.

23. לעדותו, לא הוכחו על ידי אלונה שיחות הטלפון הרבות שלכאורה חייג אליה, על פי טרונייתה, שכן אלונה סירבה להמציא פלט שיחות בטענה כי מדובר בסכום כסף נכבד, ואף לא לחודש אחד בלבד.

24. עוד העיד, כי לאחר סיום עבודתה של אלונה, נשלח ביום 4.12.03 מכתב למכשיר הפקסימיליה של החברה, מכתב התראה מאת בא כוחה של אלונה, הנתבע מס' 2, ובו דרישה לתשלום פיצויים בגין הטרדתה המינית על ידו.

להלן לשון מכתב זה שהוא בסיס התובענה:

"לכבוד: א.א. שידורית טלפייג (1989) בע"מ
רחוב אחד העם 9 (מגדל שלום)
תל אביב

הנדון: הפרת זכויות והטרדה מינית
התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים
מרשתי: שירוקוב אלונה

בשם מרשתי, שירוקוב אלונה הנני לפנות אליכם כדלקמן:

  1. מרשתי הועסקה אצלכם כמוקדנית החל מיום 14.2.02 ועד ליום 15.10.03.
  2. במהלך עבודתה אצלכם, הוטרדה מרשתי על ידי עובד החברה הבכיר ממנה, מאיר, אשר הטריד את מרשתי הטרדה מינית כמשמעה בהוראות החוק למניעת הטרדה מינית 1998.
  3. ההטרדה המינית אותה הוטרדה מרשתי, צעירה בת 21 שנים, על ידי עובד מבוגר, נשוי, באה לידי ביטוי בניסיונות חיזור בלתי פוסקים, בניסיונות בלתי פוסקים לנהל מגעים רומנטיים עם מרשתי, בניסיון לכפות עצמו על מרשתי בכוח, לרבות ניסיון למגע גופני בכוח, בהטרדות טלפוניות בלתי פוסקות, לרבות הטרדת בני משפחתה ובכפיית שיחות בעלות אופי רומנטי- מיני על מרשתי.
  4. מעשי אותו עובד בוצעו, בין היתר, מכוח מעמדו וכוחו העודף בחברה, תוך שלצורך ביצוע ההטרדות הבלתי פוסקות כפה אותו עובד על מרשתי ביצוע משימות אשר כל מטרתן כפיית קירבה למרשתי, קרבה אשר מרשתי הבהירה השכם והערב, באופן חד משמעי כי איננה מעוניינת בה.
  5. בשלהי תקופת עבודתה, עשתה מרשתי מאמץ לנתב את משמרותיה לימי העבודה בהם לא מועסק אותו העובד, ושעה שעשתה ניסיון זה, נתקלה בסירוב אשר הביא את מרשתי כדי התפטרות מעבודתה.
  6. מרשתי רואה בסיום עבודה כפיטורין, וכן הינה רואה בחומרה את הטרדתה הבלתי פוסקת במהלך העבודה, הטרדה אשר היסבה למרשתי עוגמת נפש, צער, וגרמו למרשתי מצוקה נפשית ניכרת.
  7. ההטרדה המינית נתאפשרה הין היתר לאור הפרת החוק על ידכם, בין היתר בכך שלא נקבעו על ידכם דרכים לטיפול בהטרדות מיניות בעבודה, כנדרש בהוראות סעיף 7 (א)(1) לחוק, וכן תקנה 8 לתקנות למניעת הטרדה מינית (חובת מעביד) 1998, וכן לא נקבע תקנון לטיפול בהטרדות מיניות כנדרש בהתאם להוראות סעיף 7ב' לחוק ותקנון שכזה ממילא לא פורסם בין העובדים, וכן היות ולא הבאתם לידיעת כלל עובדיכם את איסור ההטרדה המינית, כנדרש בהוראות תקנה 2(א), 1,2 לתקנות למניעת הטרדה מינית (חובת מעביד) 1998.
  8. מרשתי רואה בכם האחראיים לפיצויה על נזקיה בגין ההטרדה המינית אותה עברה אצלכם, וכן האחראית לתשלום פיצויי פיטורין המגיעים למרשתי כדין וזאת מכוח הוראות הדין. "


(ראה: נספח ד' לת/1).

25. לדבריו, המכתב נשלח אל מכשיר הפקסימיליה של החברה הגלוי לעיני כל עובדי החברה.

26. המכתב נמסר לו על ידי עובדת החברה, הגב' רונית גל, אשר קראה את תוכנו. כן נודע לו, לאחר מספר ימים, כי כל עובדי החברה יודעים אודות תוכן המכתב.

27. לאחר שקרא את תוכן המכתב, חש עצמו מושפל ופגוע, התקשה לתפקד במשך זמן רב, ונמנע מלדבר עם עובדי החברה לאחר שחש בושה עצומה.

28. בסופו של יום, נאלץ לעזוב את מקום עבודתו, בו עבד למעלה מעשר שנים, מאחר שתחושתו במקום העבודה הפכה בלתי נסבלת.

29. בכתב תביעתה בבית הדין לעבודה אותו הגישה כנגד החברה, גוללה אלונה, לדבריו, מסכת שקרים לגביו, וטענה, בין היתר, כי תקף אותה מינית, פיזית ומילולית, נהג לדבר אליה דברי גסויות, לאיים עליה כי לא תיצור קשר עם גברים אחרים, ארב לה בשירותי הנשים ובדרך מהעבודה וכי נישק אותה בכוח.

30. לגרסתו, רוב טענותיה בשקר יסודן, והן הוזנחו בתצהיריה ובסיכומיה בתביעה אותה הגישה נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

31. כן העידה מטעם התובע, הגב' רונית גל, בתצהירה ת/2 כי עבדה ביחד עם התובע ואלונה בחברה, כסוכנת מכירות.

32. משרדי החברה היו מחולקים לשניים: משרד המוקדניות, בו שהתה אלונה, ומשרד ההנהלה, בו עבד התובע.

33. בחודש דצמבר 2003, עברה היא ליד מכשיר הפקסימיליה הממוקם במשרד ההנהלה ונתקלה במכתב מאת הנתבע מס' 2, קראה את תוכנו והבינה כי מדובר בהאשמה בהטרדה מינית של ממש על ידי התובע.

34. לדבריה, עמדת הפקסימיליה הינה זמינה לכל עובדי החברה ואף המוקדנים נכנסים לעמדת הפקסימיליה על מנת לשלוח ולקבל מכתבי פקסימיליה שונים.

35. לעדותה, כאשר ראתה היא את המכתב המדובר, כבר ראו אותו לפניה כל היושבים במשרד ההנהלה, והחלו לדבר על כך ולהפיץ את תוכנו לשאר עובדי החברה.

36. עוד, העידה, כי כאשר העבירה לידיו של התובע את המכתב, החוויר הוא ושרוי היה במבוכה רבה, ומאותו רגע חל שינוי בהתנהגותו, כך שהפך מאדם חייכן וחברותי לאדם מדוכא ומכונס בתוך עצמו.


ראיות הנתבעים

37. מנגד, העידה הנתבעת מס' 1, אלונה, בתצהירה נ/3 כי זמן קצר לאחר שהחלה עבודתה בחברה הכירה את התובע, והוא היה אחד האחראים עליה בעבודתה. במסגרת עבודתו, היה נותן לה ולמוקדניות אחרות משימות שונות, כגון, הקלטת פתיחים, ביצוע סקרים וטלמרקטינג עבור לקוחותיו.

38. עם הזמן, יחסו של התובע כלפיה "התחמם", לדבריה, והיה שואל לשלומה, מחמיא לה ושואל שאלות אישיות. תחילה, פירשה התנהגותו כתמימה וכנחמדה אך עם הזמן הבינה כי המדובר בדברים שמעבר לכך, וכי התובע מנסה יותר ויותר להתקרב אליה באופן רומנטי.

39. לדבריה, הבהירה לו מספר פעמים כי אינה מעוניינת להיפגש עימו, מה גם שהמדובר בגבר נשוי והיא אינה נוהגת לצאת עם גברים נשואים.

40. התובע המשיך ויזם עבודות עבורה על מנת שתוכל להימצא במחיצתו, משימות שלא יכולה היתה להתנגד לביצוען שכן התובע היה עובד בכיר ממנה.

41. החל מחודש מאי 2003 החל התובע להיות אובססיבי כלפיה והציפה בהודעות טקסט ובטלפונים. בשלב מסוים, הפסיקה לענות לשיחותיו, ועל כן, התקשר אליה התובע ממספר חסוי.

42. לגרסתה, התובע עקב אחריה ביציאתה לשירותים ובסיום יום העבודה במשרד, וניסה ליצור עימה קרבה פיסית.

43. להסברה, לא התלוננה כנגד התובע שכן הינו חבר קרוב של מנכ"ל החברה, מר דדוש, וכן כיוון שכל העובדים, כולל אחראיות המשמרת, פחדו ממנו. כמו כן, חששה כי יפטרו אותה מעבודתה לה היא זקוקה למחייתה מאוד.

44. כן העידה כי סיפרה למנהלת המשמרת, הגב' שמש, כי היא מתחילה ללמוד במכינה באוניברסיטת בר אילן ועל כן מבקשת היא לשנות את זמני עבודתה, אך האחרונה סירבה על אף שעובדים במקום העבודה סטודנטים רבים אשר עבדו במשמרות דומות במתכונת המבוקשת.

45. לגרסתה, ביקשה לשנות את משמרותיה גם מאחר שחפצה להתרחק מהתובע ולהימנע מהטרדותיו.

46. לעדותה, הטרדותיו של התובע לא פסקו אלא הלכו והתגברו והתובע המשיך להתקשר אליה ללא הרף, הן לביתה והן לטלפון הסלולארי שלה, וניסה לשכנעה לצאת עימו. משסירבה, החל לנבל את פיו כלפיה ומיד לאחר מכן התנצל ואמר לה כי הוא אוהב אותה.

47. להסברה, פגישותיה עם התובע לאחר שעות העבודה בבתי קפה אירעו בתחילת עבודתה בחברה, כאשר יחסיהם היו ידידותיים בלבד, וכל הפגישה ביניהם שוחחו בענייני עבודה.

48. לאור כל אלה, החליטה לפנות לעורך דין על מנת שיפעל לאלתר להפסקת ההטרדות כלפיה מצד התובע.

49. בא כוחה של הנתבעת, הנתבע מס' 2, העיד בתצהירו נ/1 כי בחודש דצמבר 2003 פנתה אליו אלונה וביקשה ממנו לפעול על מנת להפסיק את ההטרדות מצד התובע.

50. לעדותו, בפגישה עימה סיפרה לו כי התובע התאהב בה אהבה חולנית ואובססיבית וניסה ככל שביכולתו להתקרב אליה ולחפש את קרבתה. במשך הזמן, כאשר הבינה כי חפץ בקשר רומנטי, ניסתה להתרחק ממנו שכן לא היתה מעוניינת בקשר רומנטי עימו, אך התובע התעקש וסירב לקבל דרישתה זו.

51. עוד סיפרה לו אלונה כי התובע נהג להתקשר אליה מספר פעמים ביום בניסיון לשכנע אותה להיפגש עימו, וכשסירבה, התקשר לאימה על מנת שתשכנעה לעשות כן.

52. לאחר שהבין כי אלונה איתנה בסירובה לצאת עימו, התחיל התובע לאיים על אלונה ולפנות אליה בדברי גסויות, ולאחר מכן נהג לשלוח לה מסרונים עם התנצלויות ואף זר פרחים שלח.

53. לעדותו, לאחר ששמע דברים אלו מפיה, סבר כי עליו לפעול בזריזות ועל כן שלח מכתב התראה מטעמו, כעורך דינה, באמצעות מכשיר הפקסימיליה אל משרדי החברה.

54. דקות ספורות לאחר משלוח המכתב, צלצל אליו מנכ"ל החברה, מר דדוש שלום, וביקש לשוחח עימו אודות המכתב.

55. לגרסתו, לאור אלה, לא מתקיים יסוד הפרסום שכן מכתבו נחשף לעיניו של המנכ"ל בלבד מיד לאחר שליחתו.
56. לאחר השיחה ביניהם, העביר לו שוב, באמצעות מכשיר הפקסימיליה, לאותו המספר, מכתב נוסף אליו צירף מכתב פרי עטו של התובע.

57. לדבריו, מטרת משלוח מכתבו שלו היתה לשים קץ להטרדות הבלתי פוסקות של התובע כלפי אלונה.

58. כן הוסיף כי כתיבת מכתב התראה הינו בגדר חובתו כבא כוחה של אלונה, ובכך פעל כפי שעורך דין סביר היה נוהג, שכן המכתב נועד כדי להגן על אינטרס אישי כשר של אלונה.

59. עוד ציין, כי המכתב נשלח למשרדי החברה מכוח היותה הממונה על התובע, ומהווה תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות מסוג זה כדי שתחקור בעניין.

60. עוד העידה מטעם הנתבעים, הגב' קציעה דהן, מזכירתו של הנתבע מס' 1, בתצהירה נ/2 כי בדצמבר 2003 פנתה אלונה אל הנתבע מס' 2 על מנת שייצג אותה בעניין של הטרדה מינית שארעה בעבודתה.

61. לעדותה, היא זו ששלחה את המכתב למשרדי החברה, ולאחר מספר דקות קיבלה שיחת טלפון מאת מנכ"ל החברה עבור הנתבע מס' 2.

62. לדידה, אין זה הגיוני כי מישהו אחר מלבד המנכ"ל קרא את המכתב שכן המנכ"ל התקשר למשרד בתוך דקות ספורות.




הכרעה

63. לאחר עייני בראיות הצדדים, בתצהיריהם ובחקירותיהם הנגדיות, מגיעה אנוכי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, חלקית, על פי הטעמים שיפורטו להלן.

האם בפנינו לשון הרע?

64. לטעמי, התשובה לשאלה זו חיובית באופן חד משמעי שכן מדובר בפרסום שיש בו כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז ולעג מצידם.
 
65. סעיף 1 לחוק, קובע כדלקמן:

"1. לשון הרע מהי ?
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."


66. הנתבעים גורסים כי התובע ביצע מעשים העולים כדי הטרדה מינית כלפי אלונה. ברי הוא, כי האשמה שכזו עלולה להשפיל את התובע בעיני הבריות ובעיני עובדי החברה בה עבד, לעשותו לבוז וללעג מצידם, וכן לביישו ולהשפילו בשל התכונות ואופי המעשים המיוחסים לו, ואף לפגוע במשלח ידו.

67. להלן חלקי המכתב אשר לטענת התובע מהווים דברי לשון הרע כלפיו:

"מרשתי הוטרדה על ידי עובד החברה הבכיר ממנה, מאיר, אשר הטריד את מרשתי הטרדה מינית..."

" ההטרדה המינית אותה הוטרדה מרשתי, צעירה בת 21 שנים, על ידי עובד מבוגר, נשוי, באה לידי ביטוי בניסיונות חיזור בלתי פוסקים, לנהל מגעים רומנטיים עם מרשתי, בניסיון לכפות עצמו על מרשתי בכוח, לרבות ניסיון למגע גופני בכוח... ובכפיית שיחות בעלות אופי רומנטי- מיני על מרשתי."

"מעשי אותו עובד בוצעו, בין היתר, מכוח מעמדו וכוחו העודף בחברה, תוך שלצורך ביצוע ההטרדות הבלתי פוסקות כפה אותו עובד על מרשתי ביצוע משימות אשר כל מטרתן כפיית קירבה למרשתי...".

68. סבורתני, כי האשמות בעלות גוון מיני מצטיירות, ובצדק, בעיני הציבור כהאשמות חמורות ומטילות הן אות קלון על הנפגע אשר מוצא עצמו בפני הצורך להתגונן בפני משפחתו הקרובה, חבריו ועובדי מקום עבודתו מפני העלאת דברים קשים אלה.

69. כמו כן, המדובר בממונה ובכפופה לו בעבודה, דבר הנותן, כביכול, משנה תוקף ואמיתות לדברים המיוחסים לתובע.

70. על כן, ניתן לקבוע כי המדובר בלשון הרע על פי מובנה בסעיף 1 לחוק בעיני הקורא הסביר ועל פי "המבחן האובייקטיבי" הקבוע בפסיקה, על פיו יש לפרש הדברים בהתאם למובנם האובייקטיבי.

71. לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
 

72. כן ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."
 
עוד אפנה לדבריו של המלומד אורי שנהר בספרו, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, שם נאמר בעמ' 110, כדלקמן:

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".
 
73. במקרה דנן, על פי מבחן אובייקטיבי, מדובר במעשים המיוחסים לתובע שיש בהם כדי להשפילו בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע במשלח ידו, ואכן, התובע העיד כי חדל לעבוד בחברה לאחר אירועים אלה מחמת בושתו הרבה.

האם נעשה "פרסום"?

74. המחלוקת העומדת בבסיס התביעה דנן היא האם עצם משלוח מכתב ההתראה על ידי הנתבע מס' 2 למכשיר הפקסימיליה הממוקם במשרדי החברה מהווה פרסום על פי מובנו בחוק.

75. סעיף 2 לחוק קובע מהו פרסום, כדלקמן:

"2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

76. המכתב נשוא התביעה נשלח למכשיר הפקסימיליה הכללי של החברה, הנגיש לכל עובדיה, לרבות המוקדנים. יתרה מזאת, במכתב לא נכתב שם המנהל ולא צוין נמען ספציפי, כך שכל עובד בחברה יכול היה להיתקל בו ולקרוא את תוכנו, וסביר הוא להניח שמכתב הפקסימיליה יעבור מספר ידיים עד אשר יגיע ליעדו, מן הסתם, המנכ"ל.
77. לעניין זה העידה הגב' רונית גל בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

" ת. הגעתי למשרד, אני ראיתי את המסמך הזה שבפקס מעו"ד פופר מונח זרוק על הדלפק, לקחתי אותו לידי, ראיתי את הכותרת, עיינתי במלל והבנתי שיש כאן קטסטרופה גדולה מאוד."

ובהמשך העידה:

"ש. מי הפיץ את השמועה?
ת. מדובר במוקד עם פקס אחד. כל הזמן היתה תנועה מהמשרד כשהיינו לוקחים חומר ופקסים, ולמוקדנים היתה גישה לשם, ואף אחד לא מנע מהם להיכנס... זה היה עניין נגיש ופתוח להיכנס למשרד."

(ראה: פרטיכל בעמוד 9 שורות 22-20, ובעמוד 10 שורות 23-19).

78. סבורה אנוכי כי יסוד הפרסום אשר בסעיף 2 לחוק מתקיים, שכן הנתבע מס' 2 שלח את המכתב למשרדי החברה ומכשיר הפקסימיליה היה נגיש לאנשים רבים, לאמור, גם לחברי ההנהלה וגם למוקדנים.

79. הנתבע מס' 2 גורס כי שלח את המכתב למכשיר הפקסימיליה במשרדי הנהלת החברה, לידי מנהל החברה בלבד, והדבר שקול לשליחתו בדואר רשום.



80. לעניין זה העיד הנתבע מס' 2, כדלקמן:

"ש. אם כתבת מכתב שממוען לשידורית, לאן סברת שזה יגיע?
ת . לשידורית. לחברה שמקום מושבה בת"א, היא תאגיד רשום עם הנהלה, ואני מניח שבאותה חברה של שידורית, הממונה על הטרדה מינית היה צריך לקבל את הפקס הזה או אורגן אחר....
ש. זאת אומרת, אתה מסכים איתי ששלחת את המכתב כך, היה עליו לעבור ידיים רבות עד שיגיע לאורגן המוסמך?
ת. לא. את חברת שידורית, לשמחתי, אז והיום איני מכיר, ומאחר שאיני מכיר את ההררכייה ואני לא יודע מי פותח את המעטפות ואיך, זו הדרך שמצאתי לשלוח. במשרדי, כל המעטפות מגיעות אלי ואני פותח. אין לי דרך אף פעם כשאני שולח מכתב התראה בצורה כזו או אחרת לדעת את המסלול והדבר בלתי אפשרי תמיד. "

(ראה: פרטיכל בעמוד 12 שורות 25-13).

81. משמע, הנתבע מס' 2 הניח הנחה, שאינה וודאית כלל, כי הממונה על נושא ההטרדה המינית, אם קיים כזה, או "אורגן אחר", יקבלו המכתב.

82. על פי החומר הראייתי, אין חולק כי הגב' רונית גל קראה את המכתב, כפי שהעידה בתצהירה ת/2 ובחקירתה הנגדית אשר לא נסתרה, וסביר להניח כי עובדים נוספים קראו אותו. דהיינו, בהתקיים נסיבות אלה, הרי שיש בכך "פרסום" לכל דבר ועניין כמשמעותו בסעיף 2 (ב) (1) לחוק.

בעניין זה ראה ת.א. (י-ם) 6264/01 וינוגרד נ' פיליפוביץ , כדלקמן:

"מלשון סעיף 2(ב)(1) לחוק עולה כי כשדברי לשון הרע הגיעו בפועל לאוזני אדם, זולת הנפגע, גם אם לא היו מיועדים לאוזניו, ייחשב הדבר כפרסום לשון הרע.
......
אכן, לא יישמע אדם, המהלך ברחובה של עיר, או בפרוזדורי בית המשפט, או בכל מקום פומבי אחר, ומטיח בכעסו בפלוני דברי לשון הרע, בטענה כי הדברים נועדו אך ורק לאוזני אותו פלוני ולא לאוזני זולתו".

כן ראה דבריו של המלומד א' שנהר בספרו, שם, בעמ' 90 כדלקמן:

"הוראה זו דורשת שני תנאים מצטברים לקיומו של פרסום. התנאי האחד הוא במישור הנפשי. נדרשת כוונה כי לשון הרע היתה מיועדת לאדם שאינו הנפגע. התנאי השני הוא במישור העובדתי. נדרש כי לשון הרע הגיעה בפועל לאדם זולת הנפגע ... הוראה זו זכתה לדיון מפורט בעניין תעשיות איירמק נ' שחם. בעניין זה הוכח, כי באירוע חברתי אמר הנאשם דברים המהווים לשון הרע לאדם אחד, שלא היה הנפגע......הקובלים טענו, כי לצורך הוכחת מרכיב הפרסום בעבירה הפלילית, די בכך שדברי הנאשם עשויים היו להישמע על ידי אדם נוסף באותו אירוע. בית-המשפט דחה את הטענה וקבע, כי אדם יישא באחריות פלילית לפרסום לשון הרע שנעשה בעל פה רק אם הוכח שהדברים הגיעו בפועל לשני בני-אדם או יותר. כלל זה צריך לחול בשינוי המתחייב גם לגבי העוולה, ולכן אדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע שנעשה בעל פה רק אם הדברים הגיעו בפועל לאדם אחד או יותר זולת הנפגע."

83. מילים אחרות, יש ליישם דברים אלה אף על משלוח דברי לשון הרע בכתובים, שאם הגיעו בפועל לאדם אחר זולת הממונה על התובע, כפי שאירע בענייננו, הרי שנתקיימה דרישת הפרסום.

ההגנות על פי החוק

הגנת אמת בפרסום

84. לטענת אלונה, דבריה חוסים בצל הגנת "אמת בפרסום", המצויה בסעיף 14 לחוק, אשר זהו לשונו:
"14. הגנת אמת הפרסום

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

85. על מנת שתהנה מהגנת הסעיף, על אלונה להוכיח כי המכתב שפורסם הינו דברי אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. נטל ההוכחה הוא על הנתבעת, היא זו שצריכה להוכיח שהתובע אכן הטרידה מינית, כגרסתה.
86. מנגד, טוען התובע כי טענותיה של אלונה בדבר ההטרדה המינית הוכרעו ונדחו בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ועל כן מתקיים הכלל בדבר "השתק פלוגתא", שידון להלן.

השתק פלוגתא

87. התובע העלה בפני טענה מקדמית לפיה קיים מעשה בית דין וכן קיים השתק פלוגתא מכוחו בכל הנוגע להכרעה האם הטריד מינית את אלונה, שכן סוגיה זו עלתה והוכרעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

88. כנזכר לעיל, אלונה הגישה תביעה לפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נגד חברת שידורית, בטענה כי הוטרדה מינית על ידו, תביעה אשר נדחתה.

89. מנגד, טוענים הנתבעים כי התובע והנתבע מס' 2 אינם צדדים להתדיינות בבית הדין לעבודה, ומאחר שהכלל חל רק על אותם בעלי הדין שהיו צד להתדיינות הקודמת יש לדחות טענה זו.

90. עוד גורסים הם כי הפלוגתא אשר עמדה בפני בית הדין לעבודה אינה זהה לזו שבפנינו. בתביעה שבפנינו, יש לקבוע האם אלונה הוטרדה מינית על ידי התובע ואילו בית הדין לעבודה דן בשאלה מדוע התפטרה אלונה מעבודתה בחברה.
91. כן טוענים הם כי לא מתקיים הכלל של קיום ממצא פוזיטיבי ביחס להטרדה המינית, שכביכול, חוותה אלונה לאחר סיום עבודתה בחברה, שכן בתביעה בבית הדין לעבודה נתבעה החברה בלבד ולא התובע, ולכן בית הדין דן בנושא ההטרדה שארעה בזמן עבודתה בחברה, דהיינו, לנתבעים לא היה יומם בבית המשפט.

92. הלכה היא כי קיימים ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של השתק פלוגתא:
"א. כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;
ב. כי קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא;
ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה;
ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. "
ראה: ספרה של המלומדת פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בעמ' 441. וכן ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642 ,עמ' 649-650.
93. אבחן להלן את ארבעת התנאים:
באשר להתקיימות התנאי הראשון, כי המדובר באותה הפלוגתא בכל אחת מן ההתדיינויות, סבורה אנוכי כי הפלוגתא העולה בתיק זה זהה לפלוגתא שהועלתה בתביעת הפיצויים בבית הדין לעבודה.
94. הן במסגרת התובענה הנוכחית והן במסגרת ההתדיינות בתביעת הפיצויים בבית הדין לעבודה, העלתה אלונה כלפי התובע טענות כי הטריד אותה מינית ובית הדין דן בטענות אלו לגופן.
95. באשר להתקיימות התנאי השני, על פיו יש לבחון האם לבעל הדין אשר כנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לפלוגתא הנידונה.
96. הצדדים להתדיינות בבית הדין לעבודה היו אלונה כנגד החברה בעוד שהתביעה דנן הוגשה כנגד אלונה ובא כוחה דאז, עו"ד אריאל פופר. איני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה אין זהות בין הצדדים שכן התובע אומנם לא היה נתבע פורמאלי בתביעה בבית הדין לעבודה, אך היה עד הכרחי בתביעה זו.
97. כמו כן, הנתבע מס' 2 אומנם נטל חלק בתביעה בבית הדין לעבודה אך ייצג שם את אלונה, ובתביעה דנן הוא נתבע באשר לייצוגו זה כעורך דינה.
98. לאחר עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין לעבודה, בכתבי הטענות שם, בנספחיהם ובפסק הדין עצמו, ולאחר השוואתם לאלה שבתביעה דנן, מוצאת אנוכי כי הייתה לאלונה בתביעתה בבית הדין לעבודה הזדמנות להציג טענותיה ולשטוח מענותיה בדבר ההטרדה המינית שבוצעה כלפיה, לכאורה, על ידי התובע, ולפיכך היה לה יומה בבית המשפט וניתנה לה הזדמנות מלאה להתדיין באותה פלוגתא.
99. באשר להתקיימות התנאי השלישי, כי ההתדיינות הראשונה נסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה, סבורתני כי תנאי זה מתקיים אף הוא.

100. ההתדיינות שהתקיימה בין הצדדים בתביעה בבית הדין לעבודה הסתיימה בפסק דין מפורט, בתיק עב' 6133/04, , בו ציינה כב' השופטת דינה אפרתי, כדלקמן:

"לאחר שעיינו בכתבי הטענות של הצדדים ושמענו את עדויותיהם בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה.



מהימנות העדים


נקדים ונאמר כי עדותה של התובעת בפנינו במהלך חקירתה הנגדית, הותירה בנו רושם בלתי מהימן, ונתגלו בעדותה סתירות ופגמים לרוב. כשלים אלה הביאו אותנו למסקנה לדחות את גרסתה כי הוטרדה מינית על ידי העובד במקום העבודה, ולקבל את גרסת החברה, לפיה, התפטרה בשל לימודי המכינה וחוסר האפשרות להתאים את עבודת המשמרות למערכת השעות בלימודי מכינה. מול חוסר אמינותה של התובעת, בלטה עדותו של העובד בכנותה ובאמינותה.
...
אנו סברנו כי אילו היה, ולו, שמץ של אמת בטענות התובעת כי העובד נהג כלפיה כ"מטרידן סדרתי" בתקופת עבודתם המשותפת, היתה התובעת מציגה, ללא קושי, פלט שיחות מדגמי, ולו של שבוע בלבד, אשר יתמוך בגרסתה, לפיה העובד נהג להתקשר אליה ללא הפוגה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהעובד מצידו, נשא בעלות הפקת פלט שיחות מדגמי, שהפריך את טענות התובעת כי סלדה ממנו, ואשר ממנו עולה כי התובעת השאירה לעובד הודעות SMS במכשיר הטלפון הנייד, וזאת מדי יום בתאריכים שבין 11.9.2003-14.9.2003, דהיינו, כחודש ימים בלבד לפני שהתפטרה.

...



התקיפות המיניות בשירותי החברה




בסעיפים 21,25 לכתב התביעה טענה התובעת כי העובד נהג לארוב לה בשירותי הנשים, לכפות את עצמו עליה ולגעת בה במקומות מוצנעים בגופה, באין רואה, בניגוד לרצונה.


בחקירתה הנגדית בפנינו התברר כי גם לטענותיה בהקשר זה אין כל יסוד או אחיזה במציאות. התובעת הודתה כי העובד לא ארב לה כלל בתוך שירותי הנשים, אלא נהג לעשן בפינת העישון שבסמוך לשירותים, שם נהגה אף התובעת לעשן...



העבודות שדרש העובד מן התובעת


בסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי התובעת נדרשה לבצע עבודות פרטיות עבור העובד. לא זו בלבד שטענה זו כלל לא הוכחה בפנינו, אלא שהיא אף נסתרה בבירור בעדותו של מנכ"ל החברה, שציין כי הקלטת הפתיחים להודעות המזכירה הטלפונית, נעשתה במסגרת העבודה השוטפת של התובעת, ולא מדובר היה כלל בעבודה פרטית עבור העובד."

ובהמשך נקבע כי:
"התמיהות שעוררה גרסת התובעת בהקשר זה בעדותה בפנינו, חיזקו דעתנו כי התובעת התפטרה מעבודתה, לאחר שהחברה סירבה לשנות את משמרות התובעת למשמרות לילה וסופי שבוע, לאחר שהחלה ללמוד בלימודי המכינה.
...
סוף דבר
5.1. התביעה, על רכיביה, נדחית.
5.2. התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך של 5,000₪..."

101. מצאתי כי דברים אלה מפיה של כב' השופטת אפרתי מהווים הכרעה מלאה ומפורטת, לאחר דיון ממצה בעדויות הצדדים, בעלת תוקף פוזיטיבי, לעניין הפלוגתא שלפנינו, ועל כן, קיים השתק פלוגתא בעניין הטענה להטרדה מינית.
102. בית הדין לעבודה קבע, איפוא, בפסק דין חלוט כי לא היתה הטרדה מינית של אלונה על ידי התובע ועל כן, הטענה הוכרעה על ידי בית הדין, ויש לקבוע כי אף תנאי זה מתקיים.


103. באשר להתקיימות התנאי הרביעי על פיו ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, דומה כי אין מחלוקת בשאלת חיוניות ההכרעה בשאלה האם אלונה הוטרדה על ידי התובע, שכן על מנת לבחון את מידת האחריות של המעביד להטרדה המינית, היה על בית הדין לעבודה לבחון האם היתה בכלל הטרדה מינית.

104. תכלית השתק הפלוגתא הינה למניעת הכרעות שיפוטיות סותרות, במניעת בזבוז זמן שיפוטי, ובאי הטרדת בעל הדין שכנגד. מכאן, שתנאי בסיסי לקיומו של השתק זה הינו כי כבר היתה לבעל הדִין, נגדו מועלית טענת ההשתק, הזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו באותה פלוגתא. נטל ההוכחה, בהליך הראשון היה זהה לזה שנדרש בהליך זה, ובכך נתקיים גם תנאי זה.

105. לעניין זה ראה: בספרה של זלצמן, שם, בעמ' 525–561, כדלקמן:

"משתכליתם של דיני מעשה־בית־דין, ובהם דיני השתק פלוגתא, היא לתחום את השפעת ותחולת ההליך המשפטי על הצדדים המדּיינים באותו הליך, ולהבטיח כי זכויותיהם של בעלי־דין לא תיפגענה אם לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לשמוע, הרי משניתנה לבעל־הדין מלוא האפשרות להביא את מכלול טענותיו המשפטיות בגדרו של הליך אחד, הוא איננו זכאי לשוב ולהציג בשנית, בגדרו של הליך נוסף, הנסוב על עילה זהה, את תביעתו. הטעם לכך הוא שאין להכביד על המערכת השיפוטית בניהולן של התדּיינויות משפטיות חוזרות ונשנות, מטעמם של בעלי־דין שכבר היה להם יומם בהליך קודם."

(ההדגשה אינה במקור- ח.י.).

106. משנקבע כך בבית הדין לעבודה, בית משפט זה לא יוכל להעניק הגנת "אמת בפרסום" לנתבעת בכל הנוגע לטענתה לאמיתות הכתוב במכתב נשוא הדיון.




הגנת "תום הלב"

מעמד הנתבע מס' 2 – חובת הזהירות

107. משלוח המכתב נעשה אל החברה, בפקסימיליה, תוך ציון שמה "א.א. שידורית טלפייג' 1989 בע"מ", בלא שהנתבע מס' 2 ציין שמו של מנהלה, או שם הממונה על תלונות במחלקת כוח אדם, פרטים אשר יכול היה לדעת על נקלה בבירור טלפוני קצר במשרד החברה או מפיה של לקוחתו, אשר עבדה בחברה.

108. עצם משלוח המכתב דנא באמצעות הפקסימיליה, כאשר אין ציון שם הנמען, טומן בחובו סיכון רב כי המכתב נושא לשון הרע יפול לידי עובדים שאין זה מתפקידם לטפל בכגון דא, וכן עלול תכנו להימסר למספר עובדים, כפי שאכן ארע.

109. מכתב זה, אין חולק כי תכנו חמור, מבייש ומשפיל, ובלא כל קשר לשאלת אמיתות תכנו, המהווה אך תלונה מפי לקוחתו, אשר לא הוכחה ובוררה לעת ההיא, תמוה הוא כי נשלח באופן רשלני זה בלא להקפיד על העברתו לבעל תפקיד מסויים בחברה בדואר רשום או ע"י שליח.

110. עורך דין חב בחובת הזהירות שעה שמשגר הוא מכתב בתוקף תפקידו ובו דרישה להימנע מהטרדות מיניות בוטות ושומה עליו לברר מיהו הנמען אליו יש לשגר תלונה חריפה שכזו, מסוג זה, ולכתוב המכתב, אישית, אליו, ולשלחו, למצער, בדואר רשום או ע"י שליח. כן ניתן לשלחו באמצעות מכתב בדואר האלקטרוני אל אדם מסויים בחברה, לאחר שבירר היטב בירור קודם מיהו בעל תפקיד זה.

111. עוד אוסיף, שלא מן הנמנע היה להעלות על הדעת בקשה לפגישה אישית עם מי מהממונים, דבר שנעשה על אתר דווקא ע"י מנכ"ל החברה לאחר שהמכתב הובא לידיעתו.

112. הנתבע מס' 2 לא עשה כן, אם מתוך רשלנות וחוסר זהירות, ואם, שמא, מתוך רצון להפסיק באופן חד ומיידי ההתנהגות שיוחסה לתובע, התנהגות הגובלת מצד הנתבע מס' 2 בזדון.

113. התוצאה אכן "הושגה", התובע חדל מיד מכל פנייה מכל סוג ומין לאלונה, אולם זאת במחיר השפלתו בעיני חבריו לעבודה, ביושו בפניהם וביזויו.

114. אומנם העידה מטעמו של הנתבע פקידתו, הגב' קציעה דהאן, כי משלוח המכתב נעשה בשעה 15:08 ואחרי דקה או שתיים התקשר מנכ"ל החברה לעורך הדין טלפונית, אולם אין וודאות במספר הדקות שאכן חלפו עד לשיחה, וכפועל יוצא, ייתכן שמספר אנשים הספיקו לעיין במכתב זה טרם העברתו הידנית למנכ"ל החברה.

115. כבר נאמר במקורות כי "המלבין פני אדם ברבים – כאילו שפך דמים" – ויפה ביטוי זה גם לסיטואציה בה שולח עורך דין מכתב התראה כה חריף, באמצעות הפקסימיליה, בלא שימוען לאדם מסויים, ובלא שיצויין, למצער, שהמדובר בדבר דואר אישי וחסוי.
116. לעניין חובת הזהירות הנדרשת מעורך דין בשגרו מכתבים נקבע בעל"ע 249/06 עו"ד שמחה מנדלבוים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, , כדלקמן:

"המערער שלח מכתבים אשר כוללים התרעה בפני נקיטת הליכים בהוצאה לפועל, לשכניהם וקרובי משפחתם של החייבים וזאת על מנת שאלו האחרונים ישלמו את חובם. טענותיו של המערער, לפיהן מדובר בחייבים אשר "נעלמו" ולא ניתן היה למצאם, אינן רלוונטיות לדיון בענייננו, כמו גם העובדה כי שליחת המכתבים נעשתה כאמצעי אחרון וכל מטרתה הייתה למלא את חובתו כלפי לקוחותיו. ניתן לבסס את אשמתו של המערער בעבירות המיוחסות לו אך על העובדה כי במכתבים ששלח לחייבים, כתב המערער בתחתית העמוד את רשימת שמות האנשים להם שלח העתקים מן המכתב.

עובדה זו מעידה על כך כי בשולחו את המכתבים לנמענים הנוספים, כוונתו לא הייתה אך לייעל את הליכי ההמצאה. אם זו הייתה כוונתו, לשם מה ציין את שמותיהם של המכותבים האחרים על המכתב אותו שלח גם לחייבים? ניתן להניח כי מטרתו בשליחת המכתבים הייתה יצירת לחץ על החייבים אשר יוביל לתשלום החוב, זאת כפי שקבע בית הדין הארצי.
לאור האמור לעיל, אין ספק בעיני, כי התנהלותו של המערער אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. יתרה מכך, היא מהווה פגיעה בזכותם של החייבים לשם טוב, זכות אשר הוכרה בפסיקה כזכות יסוד במשפט הישראלי: "כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו – למצער – כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו – שלא יפגעו בו – כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב."

כן ראה: תא (ת"א) 2078/02 עיזבון המנוח נסרולה עבדול והב דיל ז"ל נ' עו"ד נביאי אברהם, , כדלקמן:

"הרשלנות המקצועית כדין כל רשלנות אחרת בדיני הנזיקין והיא מבוססת על שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרת החובה, וגרימת נזק בגין ההפרה. חובותיו של עוה"ד נובעים משני מקורות: המקור החוזי- הבסיס העיקרי לחבות עוה"ד כלפי הלקוח הוא בהסכם שביניהם. החובה מבוססת על תנאי ההסכם במפורש או מכללא, לפיו נדרשת מעוה"ד זהירות ומיומנות במקצועו; לגבי התקשרות זו חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 וכן חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970. המקור הנזיקי- מחייב כל בעל מקצוע בזהירות כלפי מי שעלול להיפגע מפעילותו, כאשר הבסיס הנורמטיבי לחיוב זה נובע מסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ...על עוה"ד מוטלת החובה, ככל בעל מקצוע אחר, לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות, מיומנות וזהירות, אולם מעו"ד דרש המחוקק סטנדרט התנהגות רם יותר הנובע מעצם הגדרת ומהות תפקידו... החובה המוטלת על עוה"ד היא למיומנות משפטית מקובלת, וכן הימנעות ממעשים ו/או מחדלים, אשר עו"ד סביר ונבון היה נשמר מפניהם באותן נסיבות. רשלנותו של עוה"ד מוכחת, אם מתברר כי לא היתה לעוה"ד המיומנות הדרושה והמקובלת או אם למרות מיומנותו הוא נמנע מלהשתמש בה."

עוד ראה: ת"א (נצרת) 2422/06, טל קאופמן בן נתן נ' מקובר הדר, כדלקמן:

"מצאתי, כי התכתובות ששלחה הנתבעת עולות כדי פרסום לשון הרע כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק. הביטויים שהפנתה הנתבעת כלפי התובעת, הופצו ברובם באמצעות מכשיר הפקס. לטענת הנתבעת, כאמור, התכתובות יועדו לערן בלבד והיו אמורות להגיע רק לידיו. גם אם אקבל את טענת הנתבעת, הרי שבעצם משלוח התכתובות לפקס המצוי במפעל בו עובדים נוספים, משמעותו שאותן תכתובות עשויות למצוא דרכן לעיניהם של אנשים נוספים באותו מפעל זולת התובעת (שהינה "הנפגעת" כהגדרת החוק, בענייננו). כפי שהעידה הגברת יוליה, מכשיר הפקס' ממוקם במקום כזה שכל העובדים יכולים לעיין בפקסים שמתקבלים כפי שאף נעשה בפועל. יתרה מזאת, למעשה אותן תכתובות אף נשלחו במכוון לאדם אחר שאינו התובעת, קרי ערן ואשר לפחות במועדים של חלק מהתכתובות כבר לא היה נשוי לנתבעת, ובכך לכאורה די על מנת לקבוע, כי המדובר הוא בפרסום לשון הרע במפורט לעיל. "

117. משמע, תקלה זו לא היתה מתרחשת אם היה הנתבע מס' 2 מפנה המכתב אך ורק לידיים המתאימות, והדרך בה נהג הובילה, כפי שצפוי היה, לפרסום תוכן המכתב ברבים ולהעברת תוכנו החמור, בעל הפן הרכילותי, בשיח בעל פה בין העובדים בינם לבין עצמם.

118. הנתבע עצמו ציין בסיכומיו כדלקמן:

"42. דומה כי אם המכתב היה נשלח באמצעות דואר (רגיל או רשום) או באמצעי אחר – התובענה דנא לא היתה באה לעולם.
...
44. עינינו הרואות כי אילו המכתב היה נשלח בדואר רשום- התובענה לא היתה באה לעולם!"

(ראה: סעיפים 42, 44 לסיכומי הנתבעים).

משמע, הנתבע עצמו מודה ברשלנות זו, המתחייבת מתפקידו כעורך דין, ואף מכל מאן דהוא נדרשת מידת זהירות זו, כמפורט בפסיקה דלעיל.

119. כמו כן, נקיטת אי זהירות זו מאיינת, לטעמי, העלאת הטענות בפי הנתבע בדבר חלותם של סעיפים 15(2) ו – 15(3) לחוק בדבר קיומה של חובה חוקית לפנות באותו עניין, ופרסום שנעשה לשם הגנת עניין אישי כשר.
להלן לשון סעיפים אלה:

"15. הגנת תום לב

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2)   היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3)   הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר."


120. הוא הדין לעניין אי חלות הגנת סעיף 15 (8) לחוק, בדבר פנייה בהגשת תלונה לממונה על הנפגע, שזה לשונו:

" (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה...".

121. בענייננו, אין חולק כי יכול היה ורשאי היה הנתבע לשגר מכתב בעניינה הלגיטימי של שולחתו, אך, כאמור, חובת הזהירות במשלוח כל מכתב, ושבעתיים במשלוח מכתב כדעסקינן, חייבו משלוחו בדואר רשום, בציון הפרט "אישי - לנמען בלבד" או כל ציון דומה אחר, ולחילופין, מסירה ע"י שליח.

122. הנתבע מס' 2 בעצמו ציין בחקירתו הנגדית כי "כל המעטפות מגיעות אלי ואני פותח" – לאמור, אף מדבריו שלו עולה כי דברי דואר משוגרים אליו בכתב "במעטפות", ללמדך שמקבל הוא דברי דואר במסגרת עיסוקו השגרתי כעורך דין בכתב, ואמירתו בהמשך החקירה כי "זו הדרך שמצאתי לשלוח" מעידה אף היא על רשלנות רבתי בטיפולו בסוגייה המורכבת והעדינה דנן.

(ראה: פרטיכל בעמוד 12 שורות 25-13).

123. משכך, יש לחייב הנתבע מס' 2 בלבד בפיצוי לנפגע, ולא את לקוחתו, אשר לה לא היתה כל שליטה על אופן ודרך משלוח המכתב כפי שנשלח ע"י בא כוחה המשפטי.

124. לפיכך, מתקבלת התביעה, חלקית, כנגד הנתבע מס' 2 ונדחית כלפי הנתבעת מס' 1.




הפיצוי

125. על יסוד סעיף 7 א. לחוק, הרי שניתן לפסוק פיצוי לנפגע עד הסך של 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק.

126. התובע לא הוכיח גרם נזק כלכלי עקב משלוח המכתב – ועזיבתו את עבודתו יכולה היתה להיעשות על פי החלטתו שלו, מסיבות רבות שאינן ידועות, בלא כל כורח חיצוני לסיומה, מה גם שפסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה קבע ממצא חד משמעי כי לא היתה בהתנהגותו של התובע הטרדה מינית.

127. אין ספק כי תוכן המכתב הינו פוגע, מביש ומבזה, ובנסיבות אלו, בהן שוגר המכתב באופן רשלני למשרדי החברה, בלא אבחנה, טרם שתכנו כלל בורר ונתברר, הריני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 6,500 ₪.

128. לעניין זה ראה: רע"א 4740/00 , לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח' , , כדלקמן:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד."


129. אשר על כן, ישלם הנתבע מס' 2 לתובע הסך של 6,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

130. כן ישלם הנתבע מס' 2 לתובע הוצאות התביעה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

131. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 נדחית ללא צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון